ביאור:מורה נבוכים (אבן תיבון)/חלק א/פרק כח

<< · ביאור:מורה נבוכים (אבן תיבון) · חלק א · פרק כח · >>

למהדורה הרגילה: מורה נבוכים (אבן תיבון)/חלק א/פרק כח

מורה נבוכים פרק כח

תמלול השיעו מפי הרב יהונתן בלאס:: ^[1]

רגל

שם משתתף. הוא שם לרגל בעלי חיים: "רֶגֶל תַּחַת רָגֶל" (שמות כא, כד).

וייפול גם כן בעניין ההמשך אחר הדבר: "צֵא אַתָּה וְכָל הָעָם אֲשֶׁר בְּרַגְלֶיךָ" (שמות יא, ח) - עניינו הנמשכים אחריך.

וייפול גם כן בעניין הֲסִיבָּה: "וַיְבָרֶךְ ה' אֹתְךָ לְרַגְלִי" (בראשית ל, ל)- בסיבתי, כלומר בגללי. כי העניין אשר הוא בגלל דבר אחר, הדבר ההוא סיבה לענין ההוא. וזה נעשה הרבה - "לְרֶגֶל הַמְּלָאכָה [אֲשֶׁר לְפָנַי] וּלְרֶגֶל הַיְלָדִים" (בראשית לג, יד). אם כן אומרו: "וְעָמְדוּ רַגְלָיו בַּיּוֹם הַהוּא עַל הַר הַזֵּתִים" (זכריה יד, ד)- רצונו לומר קיום סבותיו. כלומר, הנפלאות אשר ייראו אז במקום ההוא אשר הוא יתברך סבתם, כלומר עושם. ואל זה הפירוש נטה יונתן בן עוזיאל ע"ה, אמר: "ואיתגלי בגבורתיה ביומא ההוא על טורא דזיתיא." ^[2] וכן יתרגם כל מעשה מגע והעתק גבורתיה, מפני שהרצון בכולם הפעולות הבאות ברצונו.

אמנם אמרו: "וְתַחַת רַגְלָיו כְּמַעֲשֵׂה לִבְנַת הַסַּפִּיר" (שמות כד, י), פירש אונקלוס בו כמו שידעת, שהוא שם כינוי רגליו שב אל הכסא, ואמר: "ותחות כורסי יקריה" ^[3]. והבן. והפלא אונקלוס מהרחקת ההגשמה וכל המביא אליה, ואפילו בדרך רחוק, שהוא לא אמר: "ותחות כורסיה" ^[4], שאם היה מייחס הכיסא לו על העניין המובן תחילה, היה מתחייב היותו נסמך אל גשם והתחייב הגשמות. וייחס הכסא ליקריה, כלומר לשכינה אשר הוא אור נברא. וכן אמר בתרגום "כִּי יָד עַל כֵּס יָהּ" (שמות יז, טז) - "מן קדם אלהא דשכינתיה על כורסי יקריה" ^[5]. וכן תמצא על לשון כל העם: כסא הכבוד.

וכבר יצאנו מענין הפרק לדבר שיתבאר בפרקים אחרים, ואשוב אל ענין הפרק. אמנם פירוש אונקלוס כבר ידעתו, אלא שתכלית דברו הרחיק ההגשמה, ולא ביאר לנו אי זה דבר השיגו, ולא אי זה דבר נרצה בזה המשל. וכן בכל מקום לא יכניס עצמו בזה העניין, אך להרחיק הגשמות לבד. כי הרחקת ההגשמה דבר מופתי הכרחי באמונה, ויגזור בו ויאמר כפי הצריך לזה. אבל ביאור ענין המשל הוא ענין מסופק, אפשר שתהיה בו זאת הכוונה, או דבר אחר. והם עוד דברים נסתרים מאד, ואין מיסוד האמונה הבנתם, ולא השגתם קלה על ההמון, ולזה לא הכניס עצמו בזה העניין.

אבל אנחנו כפי ענין המאמר, אי אפשר מבלתי שנפרש בו דבר. ואומר, כי אומרו: "ותחת רגליו" - רוצה בו מסיבתו ובגללו, כמו שביארנו. ואשר השיגוהו הוא אמיתת החומר הראשון ^[6] אשר היה מאיתו יתעלה והוא סבת מציאותו. והסתכל אומרו: "כמעשה לבנת הספיר". ואילו הייתה הכוונה המראה היה אומר – "כלבנת הספיר". והוסיף "מעשה", כי החומר, כמו שידעת (פרק ח' חלק ג'), מקבל לעולם מתפעל לפי בחינת טבעו, ואין פעולה לו כי אם במקרה. כמו שהצורה פועלת לעולם בעצמה מתפעלת במקרה, כמו שהתבאר בספרים הטבעיים. ולזה אמר עליו "כמעשה". ואמנם לבנת הספיר, הוא לשון על הזוהר, לא על המראה הלבן. כי לובן הספיר אינו מראה לבן, אבל זוהר לבד. והזוהר אינו מראה, כמו שהתבאר בספרים הטבעיים, שאלו היה מראה לא היה מראה המראים כולם מאחריו ומקבלם. אך כאשר היה הגשם המזהיר נעדר המראים כולם, יקבל מפני זה המראים כולם זה אחר זה. וזה כדמות החומר הראשון אשר הוא בבחינת אמיתתו נעדר הצורות כולם, ולזה הוא מקבל הצורות כולם זו אחר זו.

והייתה השגתם אם כן החומר הראשון, ויחסו לשם להיותו ראש בריאותיו המחייב ההוויה וההפסד והוא מחדשו. והנה יבאו בזה העניין גם כן דברים.

ודע, שאתה צריך לכמו זה הפירוש, ואפילו לפירוש אונקלוס אשר אמר: "ותחות כורסי יקריה", כלומר, כי החומר הראשון הוא גם כן באמת תחת השמים הנקראים כסא כמו שקדם.

ולא העירני אל זה הפירוש המופלא והמציא זה הענין, אלא דבר מצאתי לרבי אליעזר בן הורקנוס תשמענו בקצת פרקי זה המאמר (פרק כ"ו חלק ב').

והכוונה כולה מכל משכיל הרחקת ההגשמה מהבורא יתעלה, והשׂים ההשגות ההם כולם שכליות ולא חושיו. והבן זה והתבונן בו.

הערות שוליים

^ תמלול השעיעור:רגל שם משתתף כלומר, יש לו כמה וכמה פירושים. הוא שם לרגל בעלי חיים: זה העניין הפשוט יותר. כלומר, שאנחנו יודעים, יש את הרגל שלנו, יש את הרגל של בעלי חיים האחרים "רֶגֶל תַּחַת רָגֶל" כלומר, שמשלמים על הרגל, רגל תחת רגל. האמת היא שנראה בחלק שלישי, שהרמב״ם אומר שאף על פי שרגל תחת רגל זה עניין של ממון, אבל יש חשיבות לזה שהתורה אומרת רגל תחת רגל, עין תחת עין, ולא אומרת כסף, אלא אומרת רגל תחת רגל. ויש נפקה מינא הלכתית גם כן, שאף על פי שהתשלום הוא לא נחשב לכנס, אלא ממון, ובדרך כלל מודה בקנס פטור ומודה בממון חייב לשלום, אבל מודה בחבלה, אף על פי שזה ממון אי אפשר לחייב אותו תשלום על פי הודעתו. הסיבה לכך היא שבאמת זה סוג של כופר, זאת אומרת, שהוא, כאילו היה חייב לשלם ברגלו הפיזית, על מה שהוא פגע ברגל של השני, אבל התורה המירה את זה בכופר. לכן מי שאומר אני מודה שאני צריך לקבל מלקות, או משהו כזה לאמלקים אותו, לפי הרמב״ם, במקום אחד חוששים שהוא מזוכיסט כלאמר שהוא אוהב שירביצו לו, אז הפשט של רגל תחת רגל. זה התשלום צריך להיות רגל, אבל התורה אומרת שבפועל ישלם ממון וייפול גם כן בעניין ההמשך אחר הדבר: "צֵא אַתָּה וְכָל הָעָם אֲשֶׁר בְּרַגְלֶיךָ", היום אומרים שבעקבותך, בעקבותך זה גם כן חלק מהרגל. עניינו הנמשכים אחריך. וייפול גם כן בעניין הֲסִיבָּה: "וַיְבָרֶךְ ה' אֹתְךָ לְרַגְלִי", בסיבתי, כלומר בגללי. זה גם כן המשך של הפירוש הקדם במידה מסוימת, בגלל שבהמשך אליי אתה מקבל. אבל זה לרגלי, בסיבתי, כלומר, בגללי כי העניין אשר הוא בגלל דבר אחר, הדבר ההוא סיבה לענין ההוא. וזה נעשה הרבה - "לְרֶגֶל הַמְּלָאכָה אֲשֶׁר לְפָנַי וּלְרֶגֶל הַיְלָדִים", בגלל המלאכה, בגלל הילדים. אז יעקב אומר לעשיו שהוא לא יכול ללכת יחד איתו, יש לו ילדים, יש לו עבודה לעשות, זה בגלל, זה לרגל. כמו שאומרים היום, לרגל היום הולדת, אם כן אומרו: "וְעָמְדוּ רַגְלָיו בַּיּוֹם הַהוּא עַל הַר הַזֵּתִים", רצונו לומר קיום סבותיו. כלומר הנפלאות אשר ייראו אז במקום ההוא אשר הוא יתברך סבתם, יראו דברים שהקדוש ברוך הוא הוא הגורם להם, כלומר עושם. ואל זה הפירוש נטה יונתן בן עוזיאל ע"ה, אמר: "ואיתגלי בגבורתיה ביומא ההוא על טורא דזיתיא." . וכן יתרגם כל מעשה מגע והעתק גבורתיה, מפני שהרצון בכולם הפעולות הבאות ברצונו. אז מה שכתוב, שרואים את רגליו על הר הזיתים, זה גבורתו שזה הפעולות שנובעות ממנו. עכשיו, הוא עובר למשהו שהוא יותר המטרה של הדברים. אמנם אמרו: "וְתַחַת רַגְלָיו כְּמַעֲשֵׂה לִבְנַת הַסַּפִּיר" . אנחנו דיברנו על זה בעבר כאשר דיברנו על מה שראו אצילי בני ישראל. שהם נדב ואביהו והשבעים זקנים שהם ראו את אלוהי ישראל ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר. פירש אונקלוס בו כמו שידעת, שהוא שם כינוי רגליו שב אל הכסא, ואמר: "ותחות כורסי יקריה". ראשית כול, הוא אומר שזה לא רגלי הדמות של הכבוד השם, אלא דמות הכיסא. כלומר, שהוא ראה את הכיסא, בפרק ט’ ראינו שכסא, זה עוצמתו. כלומר, העוצמה האלוקית היא כח הפעולה שלו, ומתחת לרגליו של הכיסא, תחת עוצמתו. הכוונה מה שנגרם או מופעל על ידי עוצמתו. הבן. והפלא אונקלוס מהרחקת ההגשמה וכל המביא אליה, כל מה שאונקלוס יכול להוציא את התפיסה ההמונית, כאילו שהקדוש ברוך הוא יש לו רגליים, הוא עושה ואפילו בדרך רחוק, שהוא לא אמר: "ותחות כורסיה". אלא תחות כורסיה יקירי. כלומר, מי יושב על הכיסא? לא הוא, בגלל שזה גם כן יותר מדי הגשמה. אלא זה עוד הרחקה. זה לא תחת הדמות, אלא תחת הכיסא. והכיסא של מי? זה של הכבוד. שאם היה מייחס הכיסא לו על העניין המובן תחילה, היה מתחייב היותו נסמך אל גשם והתחייב הגשמות כלומר, שהקדוש ברוך הוא יושב על כיסא. וייחס הכסא ליקריה, כלומר לשכינה עוד פעם ראינו שהשכינה והכבוד זה אותו דבר אשר הוא אור נברא. כלומר, כיוון שהכבוד האלוקי זה משהו שהוא שמושג, אז זה עניין שנברא, בגלל שכל מושג שהוא מושג. כלומר, זה עניין של שכלי, והשכל הוא נברא וכן אמר בתרגום "כִּי יָד עַל כֵּס יָהּ" "מן קדם אלהא דשכינתיה על כורסי יקריה" , הוא מתרגם יד כאצל כלומר לפני השם, שהשכינה שלו יושבת על כיסא הכבוד. וכן תמצא על לשון כל העם: כסא הכבוד. מעט מעוד אומרים, כיסא השם בדרך כלל אומרים כיסא הכבוד. אנחנו יודעים שהכבוד והוא זה לא אותו דבר. וכבר יצאנו מענין הפרק לדבר שיתבאר בפרקים אחרים, ואשוב אל ענין הפרק. עכשיו, הוא לא רוצה להיכנס יותר מדי לעניין של הכבוד, בגלל שהוא רוצה לדבר על הרגל, ומה שראו אצילי בני ישראל, תחת הרגליים של הקדוש ברוך הוא כביכול, או לפי אונקלוס, תחת כיסא הכבוד. אמנם פירוש אונקלוס כבר ידעתו, אלא שתכלית דברו הרחיק ההגשמה, אונקלוס לא כותב מורה נבוכים הוא רוצה שאנשים יקראו את התרגום, ויבינו, ואם הוא יכול להזיז אותם מתפיסה מוגשמת, זה מה שהוא יעשה. אבל הוא לא ביאר לנו איזה דבר הם כן השיגו, מה זה לבנת הספיר ולא אי זה דבר נרצה בזה המשל. וכן בכל מקום לא יכניס עצמו בזה העניין, אך להרחיק הגשמות לבד. הרמב״ם אומר, מי שייקח את הזמן להבין את זה, הוא יבין שהקדוש ברוך הוא לא יכול להיות גשמי. אפילו ילד, אפשר ללמד שהקדוש ברוך הוא לא גשמי. כי אם הוא גשמי, פירוש הדבר שהוא מורכב מחלקים. כיוון שכל גשמי יש לו חלקים, ויש את מה שמדביק בין החלקים, ושומר עליהם כיחידה אחת. אז מה ששומר על החלקים כיחידה אחת, זה יותר קדום בהיררכיה, או יותר אלוקי מהגשם עצמו. אפשר להגיד, מה זה אדם? ידיים, רגליים, רמ"ח איברים שס"ה גידים זה אדם. אז, למה הוא אדם אחד ולא חלקי עוף אלא בגלל שיש איזה נפש, זה נכון. זה הבדל גם כן בין עוף חי לבין עוף ובאטליז., העוף באטליז באמת זה קובץ של איברים, אבל לעוף החי יש נפש אחת שפועלת בצורה עופית, שזה הופך אותו ליחידה אחת. כי הרחקת ההגשמה דבר מופתי הכרחי באמונה, ויגזור בו ויאמר כפי הצריך לזה וזה מה שעשה אונקלוס. אבל ביאור ענין המשל הוא ענין מסופק למשל יש כמה וכמה פירושים. ואונקלוס לא נכנס לדברים שהם לא מאה אחוז, אפשר שתהיה בו זאת הכוונה, או דבר אחר. והם עוד דברים נסתרים מאד, ואין מיסוד האמונה הבנתם, ולא השגתם קלה על ההמון, ולזה לא הכניס עצמו בזה העניין. הרמב״ם בפרק ל"ה יגיד שללמד שהקדוש ברוך הוא לא גשם, זה לא סתרי תורה. ואפשר ללמד את הילדים. אפשר לדעת גם כן, וגם כן להגיד את הילדים, שהקדוש ברוך הוא מתדמה. כלומר, אומרים, אוזני ה’ ועיני ה’ אבל הוא אין לו עיניים, אין לו אזנים הילד יהיה קצת במתח, אבל כולנו מכירים שילדים יכולים לחיות במתח כזה. ילדים מבינים שיש הרבה דברים שהם לא יודעים, וכאשר הם יגדלו, הם ילמדו. יש מחלוקת גדולה מאוד של הרמב״ם והראב"ד, הרמב״ם יוצא נגד כל מי שמייחס גשמות, והוא אמר שמי שאומר ככה אין לו חלק בעולם הבא. אז הראב"ד אומר, מה פתאום, יש אנשים מאוד גדולים שחושבים ככה. הרב זצ"ל כותב על זה, שהראב"ד לא חולק עליו שזה ממש לא נכון להגיד שלקדוש ברוך הוא גשם. אבל לדעת הראב"ד כל עוד שהוא לא עושה פסל או משהו כזה, אז הוא לא עושה שום מעשה בזה, אז לא כל כך מהר מפסידים לו את העולם הבא שלו. עד היום יש יהודיםשחושבים שהקדוש ברוך הוא איזה סוג של ענן מעורפל ודברים כאלה, או סוג של זקן עם קוים מטושטשים או משהו כזה. אבל ביאור ענין המשל הוא ענין מסופק, אפשר שתהיה בו זאת הכוונה, או דבר אחר. והם עוד דברים נסתרים מאד, ואין מיסוד האמונה הבנתם, זה חשוב מאד, בגלל שצריך להיות שבחור בר מצווה יכול לקיים את המצוות שיש לו, אז כאשר שואלים בחור בר מצווה, מה הכוונה כשאומרים השם אחד? הוא יגיד אני רק עכשיו התחלתי, אני יודע שאין הרבה אלוהים, והוא לא מתחלק. מעבר לזה לא יודע בינתיים. זה בסדר. זה לא מיסודות אמונה,ולא השגתם קלה על ההמון, ולזה לא הכניס אונקלוס עצמו בזה העניין. אבל אנחנו שלא כותבים תרגום על המקרא כפי ענין המאמר, אי אפשר מבלתי שנפרש בו דבר אנחנו חייבים לפרש, זה התפקיד שלנו. ואומר, כי אומרו: "ותחת רגליו" - רוצה בו מסיבתו ובגללו, כלומר, הוא הסיבה למה שהם ראו תחת רגליו כמו שביארנו. ואשר השיגוהו הוא אמיתת החומר הראשון. לפי הקדמונים, יש ארבע יסודות. הארבע יסודות, הן מתחלקים לפי שתי שאלות. האם זה קר או חם? האם זה לח או יבש? אז יכול להיות, קר לח, קר יבש, חם לח, חם יבש. כך מגיעים לארבע אפשרויות. לכן יש את האפר, יש את המים, יש את הרוח ויש את האש. זה הארבעה דברים. בנוסף הם חשבו שדבר אחד יכול להפוך לדבר שני. כלומר, זדבר שעכשיו הוא עפר, אפשר להביא אותו להיות אש. זה לא שהיה בו אש, אלא שהוא יכול לקבל צורה של אש. הם חשבו כך בגלל שראו שהחום עולה, אז הם חשבו שאם אתה מגיע ממש להרים הגבוהים, זה יהיה מאוד חם שם. הם לא ניסו לטפס לאברסט או משהו כזה, אבל הם ידעו שהחום עולה. אז מתוך זה הם חשבו שכאשר אתה עולה למעלה זה חם. ולכן, אם אתה לוקח משהו כמו עפר ואתה מביא את זה קרוב לשמיים, הם חשבו שהשמיים מסתובבים כל הזמן מסביב לכדור הארץ כמו מערבל מלט, אז יש גם כן את האינטראקציה בין השמיים לבין מה שמתקרב לשמיים, והעפר יהפך לאש. וגם ההפך. יש אפשרות לקחת רוח ולשים את זה ממש מתחת לקרקע, והוא יהפך לאפר. אז הם שאלו את עצמם איך זה יכול להיות. הרי יש ארבע יסודות, אז אם הדבר נהפך ליסוד אחר על ידי זה שהראשון נעלם לגמרי והשני בא במקומו, אז אי אפשר להגיד שהוא נהפך. זה כמו ששחקן אחד יצא מהבימה ושחקן שני נכנס. זה לא שאותו שחקן לובש עכשיו לבוש אחר ומשחק תפקיד אחר. אז זה צריך להיות שיש משהו משותף לכל ארבע היסודות הראשוניים, והוא יכול לקבל כל אחד מארבע הצורות, והוא יכול להחליף בין הצורות. אבל אף פעם לא רואים אותו לבד תמיד אנחנו רואים אותו יחד עם צורה. וזה החומר הראשוני מה שהיונים קראו לו החומר ההיולי. ההכונה של החומר הראשון זה היכולת לקבל כל צורה והוא לא משפיע על הצורה שהוא מקבל. זה כמו בתרומות דם. יש סוג דם שהוא התורם האוניברסלי, ויש אחד שהוא המקבל האוניברסלי. אז החומר הראשון, הוא המקבל האוניברסלי. הוא יקבל את הכל והוא לא משפיע. העניין הזה הוא מאוד חשוב, בגלל שהוא לא ממש עניין פיזי, בגלל שהוא לא קיים בעצמו. זה סוג של האידאה של החומר, שזה הכוח המקבל. ואחד מהדברים שאפלטון אמר, זה שהמקבל הזה תמיד היה כמו שהקדוש ברוך הוא נצחי תמיד הוא היה, ככה אומר אפלטון תמיד היה עולם בפוטנציה, כך שאם רואים בעיות בעולם, לא צריכים להאשים את הקדוש ברוך הוא, אפשר להאשים את החומר הראשון. בגלל שאי אפשר לעשות משהו בפועל, אלא אם כן, היה פוטנציה מראש לקבל את זה. זה היה העניין בדומה למה שאדם הראשון האשים את חווה. האישה היא החומר מה לעשות זה הפוטנציה שיש. אני חושב שהנזיר פעם דיבר על כך שהרעיון האפלטוני הזה גרם גם כן לראייה של הנשים כנחותות, וגם גרם להרגשה שאין קשר יותר אצילי מקשר הומוסקסואלי, בגלל שהם ראו ששתי צורות, כלומר, זכרים, זה יותר טוב, מאשר קשר עם החומר, שזה כאילו קשרים בהמהים. קיצור,לאפלטון כידוע היו בעיות כאלה. טוב, אריסטו גם כן מדבר על החומר הראשון כפי שציינו. אפלטון קרא לזה המקבל האוניברסלי, ויש ויכוח בין הפרשנים, האם המקבל האוניברסלי של אפלטון, זה אותו דבר כמו החומר הראשון של אריסטו. אז זה תלוי מי מפרשן את אריסטו. כן, ואשר השיגוהו הוא אמיתת החומר הראשון אשר היה מאיתו יתעלה והוא סבת מציאותו. והסתכל אומרו: "כמעשה לבנת הספיר". ואילו הייתה הכוונה המראה היה אומר – "כלבנת הספיר". והוסיף "מעשה", כי החומר, כמו שידעת מקבל לעולם מתפעל לפי בחינת טבעו, ואין פעולה לו כי אם במקרה. בגלל שהצורה מתלבשת על החומר, והחומר פועל לפי הצורה, הכובד הוא בגלל החומר. אבל החומר לא מחליט לעשות שום דבר, אחד מהדברים שמאפיינים את החומר זה אינרציה. כלומר, החומר לא זז מעצמו. דוגמא מישהו זורק אבן על השני. זה נופל, וזה פוגע, החומר פגע בו. אבל זה, בגלל שמישהו זרק אותו. זה לא שהוא פועל מעצמו. כי החומר, כמו שידעת מקבל לעולם המהר"ל חוזר על זה הרבה שהשכל הוא חי, השכל חותך. החומר מקבל כל הזמן. אנחנו אומרים, שיש שאיפה, של החומר, בוודאי, החומר הטוב, להחליף צורה בצורה כדי לקבל צורה יותר טובה ראינו שהחומר שהוא לא כל כך טוב, הושוה לאישה זונה שמחליפה צורה כל הזמן. ראינו את זה בהקדמה, כאשר מדבר על המשלים של שלמה המלך, מתפעל לפי בחינת טבעו, יש רב חיים מבריסקי מדבר על זה, בעניין של שפיכות דמים, יהרג ולא יעבור, אם מישהו יודע שאדם הולך לקשור אותו, ולזרוק אותו על מישהו אחר.האם אני אומר שהוא הורג את השני, כאשר ההוא זורק אותו על האחר, או שהוא רק חומר. כלומר, זה לא שהוא עשה את זה באונס, אלא הוא לא עשה את זה זה כמו שזורקים אבן. ואין פעולה לו כי אם במקרה. כמו שהצורה פועלת לעולם בעצמה מתפעלת במקרה, כלומר, הצורה היא תמיד פועלת, בגלל שהיא לא חומר, היא תמיד פועלת, חותכת, משנה. ורק במקרה, לפעמים, החום של האש יפעל על הקור של המים, ובסופו של דבר שותים תה. אבל זה במקרה, בגלל שהמים מתפעלים במקרה. בגלל שמה שפעל עליהם זה החום של האש כמו שהתבאר בספרים הטבעיים. ולזה אמר עליו "כמעשה" החומר זה מה שעשוי בו. ואמנם לבנת הספיר, וזה חשוב מאוד, ללבן אצלנו, יש שני פירושים. פירוש אחד של לבן, זה לבן כמו חלב, פירוש אחר, זה לבן שקוף. לשניהם נקרא לבן. ואמנם לבנת הספיר הוא לשון על הזוהר, לא על המראה הלבן. כי לובן הספיר אינו מראה לבן, אבל זוהר לבד. והזוהר אינו מראה, כמו שהתבאר בספרים הטבעיים, שאלו היה מראה לא היה מראה המראים כולם מאחריו ומקבלם. כלומר, שאם יש לך זכוכית, והיא שקופה, אז כאשר יש מישהו שעומד עם חולצה כחולה, ומישהו שעומד בחולצה אדומה, אז הוא מעביר את הכחול ואת האדום, בלי שהוא עצמו משפיע על מה שיראה. ולכן זה מתאים לראות את החומר הראשון כמשהו ששקוף בפני עצמו, בגלל שהוא לא משפיע, על הדברים שנראים בו. הוא מקבל את הצבע של כל מה שנקלט אצלו. אך כאשר היה הגשם המזהיר נעדר המראים כולם, יקבל מפני זה המראים כולם זה אחר זה. וזה כדמות החומר הראשון אשר הוא בבחינת אמיתתו נעדר הצורות כולם, אין לו צורה מפני עצמו, כמו הזכוכית השקופה ולזה הוא מקבל הצורות כולם זו אחר זו. הוא לא משפיע מזה שהוא קלט את הראשון. והייתה השגתם אם כן החומר הראשון כלאמר זה מה שראו אצילי בני ישראל, ויחסו לשם להיותו ראש בריאותיו המחייב ההוויה וההפסד והוא מחדשו כלאמר הקדוש ברוןך הוא ברא אותו וחידש אותו, לא כמו שאפלטון אמר שהוא היה תמיד יחד עם האלוה. אנחנו אומרים, שהקדוש ברוך הוא ברא אותו. והנה יבאו בזה העניין גם כן דברים. כמו שראינו, שהם חטאו בזה., החטא שלהם היה בכותרת שהם נתנו לתמונה. כלומר, הם אמרו, ויראו את אלוהי ישראל. הכותרת של התמונה היתה תמונה של אלוהי ישראל, ובתמונה רואים את אלוהי ישראל, שזה כבוד השם עם החומר הראשני. משמע שבלי החומר הראשוני, התמונה לא שלמה. אם הכותרת היתה החומר הראשון, ובתמונה רואים את אלוהי ישראל, שזה כבוד השם עם החומר הראשני אז זה היה בסדר. כי מי שיראה את הקדוש ברוך הוא ליד החומר הראשון, ודאי יבין שאין חומר ראשון בלי שהקדוש ברוך הוא השפיע אותו. אז זה היה נכון. וזה כן שלמה. לא צריכים בשביל אלוהי ישראל שיהיה החומר הזה. לעומת זאת, מה המשמעות של זה שהם ראו את החומר הראשון? זה דבר נפלא בדרך כלל אנשים לא חושבים ככה. אבל החומר הראשון הוא הצד הנקבי הראשון כלאמר הכוח המקבל הראש, שנמצא בבחינת הראייה הפיזית של הדברים, העניין הוא שהם ראו שיש כוח מקבל בעולם. הקדוש ברוך הוא משפיע ברכה וקיום על העולם. העולם קיים בגלל שהקדוש ברוך הוא משפיע את קיומו. איך הוא משנה ופועל על העולם? על זה יש כביכול מחלוקת בין תרגום יונתן בן עוזיאל ובין הרמב״ם, התרגום יונתן אומר, שהקדוש ברוך הוא משפיע דרך המלאכים על הגלגלים, כלאמר על הקוסמוס הגדול, על הכוחות היקומיים, שמורידים שפע על העולם הקטן שלנו. האמת היא, שגם היום חושבים כך. כלומר, שמה שקורה פה זו תוצאה של הרבה מאוד דברים שהם יותר גדולים מהארציות שלנו, והם יורדים אלינו דרך הכוכבים. הרמב״ם אומר שהקדוש ברוך הוא משפיע על החומר הראשון. העניין הוא ככה, יש צד זכרי שיורד מלמעלה, יש צד נקבי צד של קליטה שיכול לקלוט את השפע מלמטה. הקדוש ברוך הוא פועל בשתי הרמות, גם על יכולת הקליטה של העולם, שיכול לקלוט דברים שונים, וגם על השפע עצמו שיורד. הרמב״ם כשהוא מביא את הדברים הוא אומר, יש לי מחלוקת, תבחר מה שאתה רוצה, את מה שאני אומר או את מה שאומר יונתן בן-עוזיאל, הרמב״ם לא כל כך large, הוא אומר את זה בגלל שהוא חושב שגם זה נכון וגם זה נכון. נראה את זה, בע"ה כשנגיע לשם, זה בחלק שלישי בפרק ד’, נראה שם שהרמב״ם הביא הוכחה לדעתו, וכאשר אתה בוחן את ההוכחה, אתה מגלה שההוכחה תומכת ב-100% במה שאומר יונתן בן-עוזיאל. אבל בסדר, אז הכוונה היא שהקדוש ברוך הוא פועל על שני הדברים, גם על ההשפעה וגם על היכולת לקבל את השפע. החטא של אצילי בני ישראל זה שהם חשבו שהיכולת הזאת לקבל היא בו-זמנית. -הם חשבו כמו אפלטון שכוח הפוטנציאלי לקבל היה תמיד יחד עם הבורא, זה קרה בגלל שהם הרסו למקום שלא היו עדיין מוכנים. אז הם לא ראו את התמונה השלמה, הם שלחו את דעתם כדי להבין דברים שהם עוד לא הגיעו להבין. אף על פי שכוונתם הייתה מאוד טובה. הם רצו לדעת את כל מה שהם יכולים לדעת, וידעו שאם הם לא מתקרבים לגבול, אז הם לא רק שלא יגיעו לדבר שאסור להם להגיע, הם גם לא יגיעו לדברים שכן אפשר להם להגיע. אז לכן הם הסתכלו והם נפלו כתוצאה מכך. החשיבות של הצד הנקבי שבונה מלמטה למעלה כי כאשר בונים מלמטה, אז אתה רואה את הפעול, העולם הוא פעול, ואתה אומר, אהה, אני רואה, כמו שנחזור לבן אדם, אני רואה את האדם עם הרבה איברים, ויש כנראה איזו הרמוניה בפעילות של האדם עם כל האיברים שלו. אז גם אם אני לא יודע מה זה הנפש, אני אומר, כנראה שיש נפש שהוא זה שנותן קצב. אחר כך בנפש אני אומר, אבל הנפש הזאת, יש לו כל מיני תכונות. אז הוא אומר, יש לו תכונה כזאת, כמו שזן, ומרגיש, והיא מעורר, והיא משכיל. אז אני אומר, אה, הנפש הזאת, אז מה זה, צריך להיות משהו מעל זה. כלומר, אתה צריך לעלות אל הסולם, מלמטה, אתהצריך מהריבוי להגיע לאחד. אגב, זה מה שקורה במדע. כלומר, אתה רואה הרבה תופעות, אתה, מוצה איזה תיאוריה. אחר כך אתה מוצא איזה משהו אחר, שנותן לך תיאוריה אחרת. אתה אומר, יש לי שתי תיאוריות אולי יש תיאוריה אחת, שיכולה להסביר את התופעות של שתי התיאוריות האלה, אולי זה שני צדדים של הדבר האחד. ואחר כך זה הולך והולך והולך, ומנסים תמיד לראות מתוך הריבוי את האחד. זה מביא לאפשרות לדעת את הקדוש ברוך הוא, את האפשרות האחת. בגלל שאנחנו לא יכולים להגדיר את הקדוש ברוך הוא. אנחנו רק יכולים להצביע עליו. אם אנחנו אומרים, הנה, הגענו לכל הריבוי הזה, ויש משהו מעבר לו, אז את זה אפשר לעשות רק מלמטה. כלומר, מלמעלה אני אומר, יש את זה, מזה יורד כך לכך, מזה יורד כך לכך. אבל מלמטה, זה עניין של שאיפה אל אחד שמעבר למה שנודע לנו. ומזה, אנחנו יכולים להגיע ללך דומיא תהילה, שהיא לא עניין של חוסר ידע, אלא עניין של ידע. טוב. ודע, שאתה צריך לכמו זה הפירוש, ואפילו לפירוש אונקלוס אשר אמר: "ותחות כורסי יקריה", כלומר, אפילו שהוא אומר ותחות כורסי יקריה כלומר, כי החומר הראשון הוא גם כן באמת תחת השמים הנקראים כסא כמו שקדם. כלומר, לפי השיטה של הרמב"ם שהחומר הראשון זה בארציות, וזה תחת השמיים, לשיטתו. בגלל שאנחנו זוכרים שלכיסא יש לו שתי משמעויות. אחת, זה שמיים שמראים על עוצמתו, והשני, זה עוצמתו. יד על כיס י-ה, הוא אומר, זה לא על השמיים זה על עוצמתו. זה לא על השמיים. אבל אונקלוס מפרש כפירוש היותר פשוט. איפה נמצא החומר הראשון? הוא תחת השמיים. כלומר, בגלל שהוא מדבר על חומר שמשתנה. והם חשבו שהשמיים לא משתנים. ולא העירני אל זה הפירוש המופלא מה שגרם לו לחשוב על הרעיון הזה והמציא זה הענין, אלא דבר מצאתי לרבי אליעזר בן הורקנוס תשמענו בקצת פרקי זה המאמר בחלק ב פרק כ"ו ראיתי לר' אליעזר הגדול דברים בפרקים המפורסמים הנודעים ב'פרקי ר' אליעזר' לא ראיתי מעולם יותר זרים מהם בדברי אדם מן הנמשכים אחר תורת משה רבינו - וזה שהוא אמר דבר שמע לשונו. אמר "שמים מאי זה מקום נבראו? מאור לבושו לקח ונטה כשמלה והיו נמתחין והולכין שנאמר "עוטה אור כשלמה נוטה שמים כיריעה"; הארץ מאי זה מקום נבראת? משלג שתחת כסא כבודו זה כמו שיטת אונקלוס תלמידו של רבי אליעזר לקח וזרק שנאמר "כי לשלג יאמר הֱוֵא ארץ" - זה לשון המאמר הנאמר שם: ואני תמה זה החכם מה האמין? האם האמין כי הוא מן השקר שימצא דבר לא מדבר ואי אפשר מבלתי חומר יתהוה ממנו מה שיתהוה ולזה ביקש לשמים ולארץ 'מהיכן נבראו'? וכ"ו סוף דבר הוא דבר יבלבל על בעל הדת היודע - אמונתו מאוד מאוד ולא יתבאר לי בו פרוש מספיק; ואמנם זכרתיו לך שלא תטעה בזה: כלאמר שלא תטעה לחשוב שהארץ נבראתה ממשהוא שלא נברא אלא שעל כל פנים כבר הועילנו בו תועלת גדולה. שהוא באר שחומר השמים - בלתי חומר הארץ ושהם שני חמרים נבדלים מאוד האחד מיוחס לו ית' למעלתו וגדולתו והוא - 'מאור לבושו'; והחומר האחר רחוק מאורו ית' וזהרו והוא - החומר התחתון ושמהו 'משלג שתחת כסא הכבוד'. וזהו אשר שמני שאפרש מאמר התורה "ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר" - שהם השיגו ב'מראה הנבואה' ההוא אמיתת החומר הראשון התחתון; כי אונקלוס שם 'רגליו' שב אל ה'כסא' כמו שבארתי לך - וזה באר שהלבן ההוא שתחת ה'כסא' הוא חומר הארץ: והכוונה כולה מכל משכיל הרחקת ההגשמה מהבורא יתעלה, והשׂים ההשגות ההם כולם שכליות ולא חושיו. והבן זה והתבונן בו.
^ תרגום העורך: "ויתגלה בכוחו ביום ההוא על הר הזיתים"
^ תרגום העורך: ותחת כיסא כבודו
^ תרגום העורך: ותחת כסאו
^ תרגום העורך: מלפני האל אשר שכינתו נמצאת על כסא הכבוד
^ לפי אמונת אריסטו, אותה הרמב"ם אימץ במקרה זה, קיים חומר שנמצא רק בכוח ולא קיים בפועל. חומר זה נקרא "החומר הראשון" והוא נגלה לעינינו בדמות ארבעת היסודות (אש, אוויר, מים ועפר).

[1] תמלול השעיעור:רגל שם משתתף כלומר, יש לו כמה וכמה פירושים. הוא שם לרגל בעלי חיים: זה העניין הפשוט יותר. כלומר, שאנחנו יודעים, יש את הרגל שלנו, יש את הרגל של בעלי חיים האחרים "רֶגֶל תַּחַת רָגֶל" כלומר, שמשלמים על הרגל, רגל תחת רגל. האמת היא שנראה בחלק שלישי, שהרמב״ם אומר שאף על פי שרגל תחת רגל זה עניין של ממון, אבל יש חשיבות לזה שהתורה אומרת רגל תחת רגל, עין תחת עין, ולא אומרת כסף, אלא אומרת רגל תחת רגל. ויש נפקה מינא הלכתית גם כן, שאף על פי שהתשלום הוא לא נחשב לכנס, אלא ממון, ובדרך כלל מודה בקנס פטור ומודה בממון חייב לשלום, אבל מודה בחבלה, אף על פי שזה ממון אי אפשר לחייב אותו תשלום על פי הודעתו. הסיבה לכך היא שבאמת זה סוג של כופר, זאת אומרת, שהוא, כאילו היה חייב לשלם ברגלו הפיזית, על מה שהוא פגע ברגל של השני, אבל התורה המירה את זה בכופר. לכן מי שאומר אני מודה שאני צריך לקבל מלקות, או משהו כזה לאמלקים אותו, לפי הרמב״ם, במקום אחד חוששים שהוא מזוכיסט כלאמר שהוא אוהב שירביצו לו, אז הפשט של רגל תחת רגל. זה התשלום צריך להיות רגל, אבל התורה אומרת שבפועל ישלם ממון וייפול גם כן בעניין ההמשך אחר הדבר: "צֵא אַתָּה וְכָל הָעָם אֲשֶׁר בְּרַגְלֶיךָ", היום אומרים שבעקבותך, בעקבותך זה גם כן חלק מהרגל. עניינו הנמשכים אחריך. וייפול גם כן בעניין הֲסִיבָּה: "וַיְבָרֶךְ ה' אֹתְךָ לְרַגְלִי", בסיבתי, כלומר בגללי. זה גם כן המשך של הפירוש הקדם במידה מסוימת, בגלל שבהמשך אליי אתה מקבל. אבל זה לרגלי, בסיבתי, כלומר, בגללי כי העניין אשר הוא בגלל דבר אחר, הדבר ההוא סיבה לענין ההוא. וזה נעשה הרבה - "לְרֶגֶל הַמְּלָאכָה אֲשֶׁר לְפָנַי וּלְרֶגֶל הַיְלָדִים", בגלל המלאכה, בגלל הילדים. אז יעקב אומר לעשיו שהוא לא יכול ללכת יחד איתו, יש לו ילדים, יש לו עבודה לעשות, זה בגלל, זה לרגל. כמו שאומרים היום, לרגל היום הולדת, אם כן אומרו: "וְעָמְדוּ רַגְלָיו בַּיּוֹם הַהוּא עַל הַר הַזֵּתִים", רצונו לומר קיום סבותיו. כלומר הנפלאות אשר ייראו אז במקום ההוא אשר הוא יתברך סבתם, יראו דברים שהקדוש ברוך הוא הוא הגורם להם, כלומר עושם. ואל זה הפירוש נטה יונתן בן עוזיאל ע"ה, אמר: "ואיתגלי בגבורתיה ביומא ההוא על טורא דזיתיא." . וכן יתרגם כל מעשה מגע והעתק גבורתיה, מפני שהרצון בכולם הפעולות הבאות ברצונו. אז מה שכתוב, שרואים את רגליו על הר הזיתים, זה גבורתו שזה הפעולות שנובעות ממנו. עכשיו, הוא עובר למשהו שהוא יותר המטרה של הדברים. אמנם אמרו: "וְתַחַת רַגְלָיו כְּמַעֲשֵׂה לִבְנַת הַסַּפִּיר" . אנחנו דיברנו על זה בעבר כאשר דיברנו על מה שראו אצילי בני ישראל. שהם נדב ואביהו והשבעים זקנים שהם ראו את אלוהי ישראל ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר. פירש אונקלוס בו כמו שידעת, שהוא שם כינוי רגליו שב אל הכסא, ואמר: "ותחות כורסי יקריה". ראשית כול, הוא אומר שזה לא רגלי הדמות של הכבוד השם, אלא דמות הכיסא. כלומר, שהוא ראה את הכיסא, בפרק ט’ ראינו שכסא, זה עוצמתו. כלומר, העוצמה האלוקית היא כח הפעולה שלו, ומתחת לרגליו של הכיסא, תחת עוצמתו. הכוונה מה שנגרם או מופעל על ידי עוצמתו. הבן. והפלא אונקלוס מהרחקת ההגשמה וכל המביא אליה, כל מה שאונקלוס יכול להוציא את התפיסה ההמונית, כאילו שהקדוש ברוך הוא יש לו רגליים, הוא עושה ואפילו בדרך רחוק, שהוא לא אמר: "ותחות כורסיה". אלא תחות כורסיה יקירי. כלומר, מי יושב על הכיסא? לא הוא, בגלל שזה גם כן יותר מדי הגשמה. אלא זה עוד הרחקה. זה לא תחת הדמות, אלא תחת הכיסא. והכיסא של מי? זה של הכבוד. שאם היה מייחס הכיסא לו על העניין המובן תחילה, היה מתחייב היותו נסמך אל גשם והתחייב הגשמות כלומר, שהקדוש ברוך הוא יושב על כיסא. וייחס הכסא ליקריה, כלומר לשכינה עוד פעם ראינו שהשכינה והכבוד זה אותו דבר אשר הוא אור נברא. כלומר, כיוון שהכבוד האלוקי זה משהו שהוא שמושג, אז זה עניין שנברא, בגלל שכל מושג שהוא מושג. כלומר, זה עניין של שכלי, והשכל הוא נברא וכן אמר בתרגום "כִּי יָד עַל כֵּס יָהּ" "מן קדם אלהא דשכינתיה על כורסי יקריה" , הוא מתרגם יד כאצל כלומר לפני השם, שהשכינה שלו יושבת על כיסא הכבוד. וכן תמצא על לשון כל העם: כסא הכבוד. מעט מעוד אומרים, כיסא השם בדרך כלל אומרים כיסא הכבוד. אנחנו יודעים שהכבוד והוא זה לא אותו דבר. וכבר יצאנו מענין הפרק לדבר שיתבאר בפרקים אחרים, ואשוב אל ענין הפרק. עכשיו, הוא לא רוצה להיכנס יותר מדי לעניין של הכבוד, בגלל שהוא רוצה לדבר על הרגל, ומה שראו אצילי בני ישראל, תחת הרגליים של הקדוש ברוך הוא כביכול, או לפי אונקלוס, תחת כיסא הכבוד. אמנם פירוש אונקלוס כבר ידעתו, אלא שתכלית דברו הרחיק ההגשמה, אונקלוס לא כותב מורה נבוכים הוא רוצה שאנשים יקראו את התרגום, ויבינו, ואם הוא יכול להזיז אותם מתפיסה מוגשמת, זה מה שהוא יעשה. אבל הוא לא ביאר לנו איזה דבר הם כן השיגו, מה זה לבנת הספיר ולא אי זה דבר נרצה בזה המשל. וכן בכל מקום לא יכניס עצמו בזה העניין, אך להרחיק הגשמות לבד. הרמב״ם אומר, מי שייקח את הזמן להבין את זה, הוא יבין שהקדוש ברוך הוא לא יכול להיות גשמי. אפילו ילד, אפשר ללמד שהקדוש ברוך הוא לא גשמי. כי אם הוא גשמי, פירוש הדבר שהוא מורכב מחלקים. כיוון שכל גשמי יש לו חלקים, ויש את מה שמדביק בין החלקים, ושומר עליהם כיחידה אחת. אז מה ששומר על החלקים כיחידה אחת, זה יותר קדום בהיררכיה, או יותר אלוקי מהגשם עצמו. אפשר להגיד, מה זה אדם? ידיים, רגליים, רמ"ח איברים שס"ה גידים זה אדם. אז, למה הוא אדם אחד ולא חלקי עוף אלא בגלל שיש איזה נפש, זה נכון. זה הבדל גם כן בין עוף חי לבין עוף ובאטליז., העוף באטליז באמת זה קובץ של איברים, אבל לעוף החי יש נפש אחת שפועלת בצורה עופית, שזה הופך אותו ליחידה אחת. כי הרחקת ההגשמה דבר מופתי הכרחי באמונה, ויגזור בו ויאמר כפי הצריך לזה וזה מה שעשה אונקלוס. אבל ביאור ענין המשל הוא ענין מסופק למשל יש כמה וכמה פירושים. ואונקלוס לא נכנס לדברים שהם לא מאה אחוז, אפשר שתהיה בו זאת הכוונה, או דבר אחר. והם עוד דברים נסתרים מאד, ואין מיסוד האמונה הבנתם, ולא השגתם קלה על ההמון, ולזה לא הכניס עצמו בזה העניין. הרמב״ם בפרק ל"ה יגיד שללמד שהקדוש ברוך הוא לא גשם, זה לא סתרי תורה. ואפשר ללמד את הילדים. אפשר לדעת גם כן, וגם כן להגיד את הילדים, שהקדוש ברוך הוא מתדמה. כלומר, אומרים, אוזני ה’ ועיני ה’ אבל הוא אין לו עיניים, אין לו אזנים הילד יהיה קצת במתח, אבל כולנו מכירים שילדים יכולים לחיות במתח כזה. ילדים מבינים שיש הרבה דברים שהם לא יודעים, וכאשר הם יגדלו, הם ילמדו. יש מחלוקת גדולה מאוד של הרמב״ם והראב"ד, הרמב״ם יוצא נגד כל מי שמייחס גשמות, והוא אמר שמי שאומר ככה אין לו חלק בעולם הבא. אז הראב"ד אומר, מה פתאום, יש אנשים מאוד גדולים שחושבים ככה. הרב זצ"ל כותב על זה, שהראב"ד לא חולק עליו שזה ממש לא נכון להגיד שלקדוש ברוך הוא גשם. אבל לדעת הראב"ד כל עוד שהוא לא עושה פסל או משהו כזה, אז הוא לא עושה שום מעשה בזה, אז לא כל כך מהר מפסידים לו את העולם הבא שלו. עד היום יש יהודיםשחושבים שהקדוש ברוך הוא איזה סוג של ענן מעורפל ודברים כאלה, או סוג של זקן עם קוים מטושטשים או משהו כזה. אבל ביאור ענין המשל הוא ענין מסופק, אפשר שתהיה בו זאת הכוונה, או דבר אחר. והם עוד דברים נסתרים מאד, ואין מיסוד האמונה הבנתם, זה חשוב מאד, בגלל שצריך להיות שבחור בר מצווה יכול לקיים את המצוות שיש לו, אז כאשר שואלים בחור בר מצווה, מה הכוונה כשאומרים השם אחד? הוא יגיד אני רק עכשיו התחלתי, אני יודע שאין הרבה אלוהים, והוא לא מתחלק. מעבר לזה לא יודע בינתיים. זה בסדר. זה לא מיסודות אמונה,ולא השגתם קלה על ההמון, ולזה לא הכניס אונקלוס עצמו בזה העניין. אבל אנחנו שלא כותבים תרגום על המקרא כפי ענין המאמר, אי אפשר מבלתי שנפרש בו דבר אנחנו חייבים לפרש, זה התפקיד שלנו. ואומר, כי אומרו: "ותחת רגליו" - רוצה בו מסיבתו ובגללו, כלומר, הוא הסיבה למה שהם ראו תחת רגליו כמו שביארנו. ואשר השיגוהו הוא אמיתת החומר הראשון. לפי הקדמונים, יש ארבע יסודות. הארבע יסודות, הן מתחלקים לפי שתי שאלות. האם זה קר או חם? האם זה לח או יבש? אז יכול להיות, קר לח, קר יבש, חם לח, חם יבש. כך מגיעים לארבע אפשרויות. לכן יש את האפר, יש את המים, יש את הרוח ויש את האש. זה הארבעה דברים. בנוסף הם חשבו שדבר אחד יכול להפוך לדבר שני. כלומר, זדבר שעכשיו הוא עפר, אפשר להביא אותו להיות אש. זה לא שהיה בו אש, אלא שהוא יכול לקבל צורה של אש. הם חשבו כך בגלל שראו שהחום עולה, אז הם חשבו שאם אתה מגיע ממש להרים הגבוהים, זה יהיה מאוד חם שם. הם לא ניסו לטפס לאברסט או משהו כזה, אבל הם ידעו שהחום עולה. אז מתוך זה הם חשבו שכאשר אתה עולה למעלה זה חם. ולכן, אם אתה לוקח משהו כמו עפר ואתה מביא את זה קרוב לשמיים, הם חשבו שהשמיים מסתובבים כל הזמן מסביב לכדור הארץ כמו מערבל מלט, אז יש גם כן את האינטראקציה בין השמיים לבין מה שמתקרב לשמיים, והעפר יהפך לאש. וגם ההפך. יש אפשרות לקחת רוח ולשים את זה ממש מתחת לקרקע, והוא יהפך לאפר. אז הם שאלו את עצמם איך זה יכול להיות. הרי יש ארבע יסודות, אז אם הדבר נהפך ליסוד אחר על ידי זה שהראשון נעלם לגמרי והשני בא במקומו, אז אי אפשר להגיד שהוא נהפך. זה כמו ששחקן אחד יצא מהבימה ושחקן שני נכנס. זה לא שאותו שחקן לובש עכשיו לבוש אחר ומשחק תפקיד אחר. אז זה צריך להיות שיש משהו משותף לכל ארבע היסודות הראשוניים, והוא יכול לקבל כל אחד מארבע הצורות, והוא יכול להחליף בין הצורות. אבל אף פעם לא רואים אותו לבד תמיד אנחנו רואים אותו יחד עם צורה. וזה החומר הראשוני מה שהיונים קראו לו החומר ההיולי. ההכונה של החומר הראשון זה היכולת לקבל כל צורה והוא לא משפיע על הצורה שהוא מקבל. זה כמו בתרומות דם. יש סוג דם שהוא התורם האוניברסלי, ויש אחד שהוא המקבל האוניברסלי. אז החומר הראשון, הוא המקבל האוניברסלי. הוא יקבל את הכל והוא לא משפיע. העניין הזה הוא מאוד חשוב, בגלל שהוא לא ממש עניין פיזי, בגלל שהוא לא קיים בעצמו. זה סוג של האידאה של החומר, שזה הכוח המקבל. ואחד מהדברים שאפלטון אמר, זה שהמקבל הזה תמיד היה כמו שהקדוש ברוך הוא נצחי תמיד הוא היה, ככה אומר אפלטון תמיד היה עולם בפוטנציה, כך שאם רואים בעיות בעולם, לא צריכים להאשים את הקדוש ברוך הוא, אפשר להאשים את החומר הראשון. בגלל שאי אפשר לעשות משהו בפועל, אלא אם כן, היה פוטנציה מראש לקבל את זה. זה היה העניין בדומה למה שאדם הראשון האשים את חווה. האישה היא החומר מה לעשות זה הפוטנציה שיש. אני חושב שהנזיר פעם דיבר על כך שהרעיון האפלטוני הזה גרם גם כן לראייה של הנשים כנחותות, וגם גרם להרגשה שאין קשר יותר אצילי מקשר הומוסקסואלי, בגלל שהם ראו ששתי צורות, כלומר, זכרים, זה יותר טוב, מאשר קשר עם החומר, שזה כאילו קשרים בהמהים. קיצור,לאפלטון כידוע היו בעיות כאלה. טוב, אריסטו גם כן מדבר על החומר הראשון כפי שציינו. אפלטון קרא לזה המקבל האוניברסלי, ויש ויכוח בין הפרשנים, האם המקבל האוניברסלי של אפלטון, זה אותו דבר כמו החומר הראשון של אריסטו. אז זה תלוי מי מפרשן את אריסטו. כן, ואשר השיגוהו הוא אמיתת החומר הראשון אשר היה מאיתו יתעלה והוא סבת מציאותו. והסתכל אומרו: "כמעשה לבנת הספיר". ואילו הייתה הכוונה המראה היה אומר – "כלבנת הספיר". והוסיף "מעשה", כי החומר, כמו שידעת מקבל לעולם מתפעל לפי בחינת טבעו, ואין פעולה לו כי אם במקרה. בגלל שהצורה מתלבשת על החומר, והחומר פועל לפי הצורה, הכובד הוא בגלל החומר. אבל החומר לא מחליט לעשות שום דבר, אחד מהדברים שמאפיינים את החומר זה אינרציה. כלומר, החומר לא זז מעצמו. דוגמא מישהו זורק אבן על השני. זה נופל, וזה פוגע, החומר פגע בו. אבל זה, בגלל שמישהו זרק אותו. זה לא שהוא פועל מעצמו. כי החומר, כמו שידעת מקבל לעולם המהר"ל חוזר על זה הרבה שהשכל הוא חי, השכל חותך. החומר מקבל כל הזמן. אנחנו אומרים, שיש שאיפה, של החומר, בוודאי, החומר הטוב, להחליף צורה בצורה כדי לקבל צורה יותר טובה ראינו שהחומר שהוא לא כל כך טוב, הושוה לאישה זונה שמחליפה צורה כל הזמן. ראינו את זה בהקדמה, כאשר מדבר על המשלים של שלמה המלך, מתפעל לפי בחינת טבעו, יש רב חיים מבריסקי מדבר על זה, בעניין של שפיכות דמים, יהרג ולא יעבור, אם מישהו יודע שאדם הולך לקשור אותו, ולזרוק אותו על מישהו אחר.האם אני אומר שהוא הורג את השני, כאשר ההוא זורק אותו על האחר, או שהוא רק חומר. כלומר, זה לא שהוא עשה את זה באונס, אלא הוא לא עשה את זה זה כמו שזורקים אבן. ואין פעולה לו כי אם במקרה. כמו שהצורה פועלת לעולם בעצמה מתפעלת במקרה, כלומר, הצורה היא תמיד פועלת, בגלל שהיא לא חומר, היא תמיד פועלת, חותכת, משנה. ורק במקרה, לפעמים, החום של האש יפעל על הקור של המים, ובסופו של דבר שותים תה. אבל זה במקרה, בגלל שהמים מתפעלים במקרה. בגלל שמה שפעל עליהם זה החום של האש כמו שהתבאר בספרים הטבעיים. ולזה אמר עליו "כמעשה" החומר זה מה שעשוי בו. ואמנם לבנת הספיר, וזה חשוב מאוד, ללבן אצלנו, יש שני פירושים. פירוש אחד של לבן, זה לבן כמו חלב, פירוש אחר, זה לבן שקוף. לשניהם נקרא לבן. ואמנם לבנת הספיר הוא לשון על הזוהר, לא על המראה הלבן. כי לובן הספיר אינו מראה לבן, אבל זוהר לבד. והזוהר אינו מראה, כמו שהתבאר בספרים הטבעיים, שאלו היה מראה לא היה מראה המראים כולם מאחריו ומקבלם. כלומר, שאם יש לך זכוכית, והיא שקופה, אז כאשר יש מישהו שעומד עם חולצה כחולה, ומישהו שעומד בחולצה אדומה, אז הוא מעביר את הכחול ואת האדום, בלי שהוא עצמו משפיע על מה שיראה. ולכן זה מתאים לראות את החומר הראשון כמשהו ששקוף בפני עצמו, בגלל שהוא לא משפיע, על הדברים שנראים בו. הוא מקבל את הצבע של כל מה שנקלט אצלו. אך כאשר היה הגשם המזהיר נעדר המראים כולם, יקבל מפני זה המראים כולם זה אחר זה. וזה כדמות החומר הראשון אשר הוא בבחינת אמיתתו נעדר הצורות כולם, אין לו צורה מפני עצמו, כמו הזכוכית השקופה ולזה הוא מקבל הצורות כולם זו אחר זו. הוא לא משפיע מזה שהוא קלט את הראשון. והייתה השגתם אם כן החומר הראשון כלאמר זה מה שראו אצילי בני ישראל, ויחסו לשם להיותו ראש בריאותיו המחייב ההוויה וההפסד והוא מחדשו כלאמר הקדוש ברוןך הוא ברא אותו וחידש אותו, לא כמו שאפלטון אמר שהוא היה תמיד יחד עם האלוה. אנחנו אומרים, שהקדוש ברוך הוא ברא אותו. והנה יבאו בזה העניין גם כן דברים. כמו שראינו, שהם חטאו בזה., החטא שלהם היה בכותרת שהם נתנו לתמונה. כלומר, הם אמרו, ויראו את אלוהי ישראל. הכותרת של התמונה היתה תמונה של אלוהי ישראל, ובתמונה רואים את אלוהי ישראל, שזה כבוד השם עם החומר הראשני. משמע שבלי החומר הראשוני, התמונה לא שלמה. אם הכותרת היתה החומר הראשון, ובתמונה רואים את אלוהי ישראל, שזה כבוד השם עם החומר הראשני אז זה היה בסדר. כי מי שיראה את הקדוש ברוך הוא ליד החומר הראשון, ודאי יבין שאין חומר ראשון בלי שהקדוש ברוך הוא השפיע אותו. אז זה היה נכון. וזה כן שלמה. לא צריכים בשביל אלוהי ישראל שיהיה החומר הזה. לעומת זאת, מה המשמעות של זה שהם ראו את החומר הראשון? זה דבר נפלא בדרך כלל אנשים לא חושבים ככה. אבל החומר הראשון הוא הצד הנקבי הראשון כלאמר הכוח המקבל הראש, שנמצא בבחינת הראייה הפיזית של הדברים, העניין הוא שהם ראו שיש כוח מקבל בעולם. הקדוש ברוך הוא משפיע ברכה וקיום על העולם. העולם קיים בגלל שהקדוש ברוך הוא משפיע את קיומו. איך הוא משנה ופועל על העולם? על זה יש כביכול מחלוקת בין תרגום יונתן בן עוזיאל ובין הרמב״ם, התרגום יונתן אומר, שהקדוש ברוך הוא משפיע דרך המלאכים על הגלגלים, כלאמר על הקוסמוס הגדול, על הכוחות היקומיים, שמורידים שפע על העולם הקטן שלנו. האמת היא, שגם היום חושבים כך. כלומר, שמה שקורה פה זו תוצאה של הרבה מאוד דברים שהם יותר גדולים מהארציות שלנו, והם יורדים אלינו דרך הכוכבים. הרמב״ם אומר שהקדוש ברוך הוא משפיע על החומר הראשון. העניין הוא ככה, יש צד זכרי שיורד מלמעלה, יש צד נקבי צד של קליטה שיכול לקלוט את השפע מלמטה. הקדוש ברוך הוא פועל בשתי הרמות, גם על יכולת הקליטה של העולם, שיכול לקלוט דברים שונים, וגם על השפע עצמו שיורד. הרמב״ם כשהוא מביא את הדברים הוא אומר, יש לי מחלוקת, תבחר מה שאתה רוצה, את מה שאני אומר או את מה שאומר יונתן בן-עוזיאל, הרמב״ם לא כל כך large, הוא אומר את זה בגלל שהוא חושב שגם זה נכון וגם זה נכון. נראה את זה, בע"ה כשנגיע לשם, זה בחלק שלישי בפרק ד’, נראה שם שהרמב״ם הביא הוכחה לדעתו, וכאשר אתה בוחן את ההוכחה, אתה מגלה שההוכחה תומכת ב-100% במה שאומר יונתן בן-עוזיאל. אבל בסדר, אז הכוונה היא שהקדוש ברוך הוא פועל על שני הדברים, גם על ההשפעה וגם על היכולת לקבל את השפע. החטא של אצילי בני ישראל זה שהם חשבו שהיכולת הזאת לקבל היא בו-זמנית. -הם חשבו כמו אפלטון שכוח הפוטנציאלי לקבל היה תמיד יחד עם הבורא, זה קרה בגלל שהם הרסו למקום שלא היו עדיין מוכנים. אז הם לא ראו את התמונה השלמה, הם שלחו את דעתם כדי להבין דברים שהם עוד לא הגיעו להבין. אף על פי שכוונתם הייתה מאוד טובה. הם רצו לדעת את כל מה שהם יכולים לדעת, וידעו שאם הם לא מתקרבים לגבול, אז הם לא רק שלא יגיעו לדבר שאסור להם להגיע, הם גם לא יגיעו לדברים שכן אפשר להם להגיע. אז לכן הם הסתכלו והם נפלו כתוצאה מכך. החשיבות של הצד הנקבי שבונה מלמטה למעלה כי כאשר בונים מלמטה, אז אתה רואה את הפעול, העולם הוא פעול, ואתה אומר, אהה, אני רואה, כמו שנחזור לבן אדם, אני רואה את האדם עם הרבה איברים, ויש כנראה איזו הרמוניה בפעילות של האדם עם כל האיברים שלו. אז גם אם אני לא יודע מה זה הנפש, אני אומר, כנראה שיש נפש שהוא זה שנותן קצב. אחר כך בנפש אני אומר, אבל הנפש הזאת, יש לו כל מיני תכונות. אז הוא אומר, יש לו תכונה כזאת, כמו שזן, ומרגיש, והיא מעורר, והיא משכיל. אז אני אומר, אה, הנפש הזאת, אז מה זה, צריך להיות משהו מעל זה. כלומר, אתה צריך לעלות אל הסולם, מלמטה, אתהצריך מהריבוי להגיע לאחד. אגב, זה מה שקורה במדע. כלומר, אתה רואה הרבה תופעות, אתה, מוצה איזה תיאוריה. אחר כך אתה מוצא איזה משהו אחר, שנותן לך תיאוריה אחרת. אתה אומר, יש לי שתי תיאוריות אולי יש תיאוריה אחת, שיכולה להסביר את התופעות של שתי התיאוריות האלה, אולי זה שני צדדים של הדבר האחד. ואחר כך זה הולך והולך והולך, ומנסים תמיד לראות מתוך הריבוי את האחד. זה מביא לאפשרות לדעת את הקדוש ברוך הוא, את האפשרות האחת. בגלל שאנחנו לא יכולים להגדיר את הקדוש ברוך הוא. אנחנו רק יכולים להצביע עליו. אם אנחנו אומרים, הנה, הגענו לכל הריבוי הזה, ויש משהו מעבר לו, אז את זה אפשר לעשות רק מלמטה. כלומר, מלמעלה אני אומר, יש את זה, מזה יורד כך לכך, מזה יורד כך לכך. אבל מלמטה, זה עניין של שאיפה אל אחד שמעבר למה שנודע לנו. ומזה, אנחנו יכולים להגיע ללך דומיא תהילה, שהיא לא עניין של חוסר ידע, אלא עניין של ידע. טוב. ודע, שאתה צריך לכמו זה הפירוש, ואפילו לפירוש אונקלוס אשר אמר: "ותחות כורסי יקריה", כלומר, אפילו שהוא אומר ותחות כורסי יקריה כלומר, כי החומר הראשון הוא גם כן באמת תחת השמים הנקראים כסא כמו שקדם. כלומר, לפי השיטה של הרמב"ם שהחומר הראשון זה בארציות, וזה תחת השמיים, לשיטתו. בגלל שאנחנו זוכרים שלכיסא יש לו שתי משמעויות. אחת, זה שמיים שמראים על עוצמתו, והשני, זה עוצמתו. יד על כיס י-ה, הוא אומר, זה לא על השמיים זה על עוצמתו. זה לא על השמיים. אבל אונקלוס מפרש כפירוש היותר פשוט. איפה נמצא החומר הראשון? הוא תחת השמיים. כלומר, בגלל שהוא מדבר על חומר שמשתנה. והם חשבו שהשמיים לא משתנים. ולא העירני אל זה הפירוש המופלא מה שגרם לו לחשוב על הרעיון הזה והמציא זה הענין, אלא דבר מצאתי לרבי אליעזר בן הורקנוס תשמענו בקצת פרקי זה המאמר בחלק ב פרק כ"ו ראיתי לר' אליעזר הגדול דברים בפרקים המפורסמים הנודעים ב'פרקי ר' אליעזר' לא ראיתי מעולם יותר זרים מהם בדברי אדם מן הנמשכים אחר תורת משה רבינו - וזה שהוא אמר דבר שמע לשונו. אמר "שמים מאי זה מקום נבראו? מאור לבושו לקח ונטה כשמלה והיו נמתחין והולכין שנאמר "עוטה אור כשלמה נוטה שמים כיריעה"; הארץ מאי זה מקום נבראת? משלג שתחת כסא כבודו זה כמו שיטת אונקלוס תלמידו של רבי אליעזר לקח וזרק שנאמר "כי לשלג יאמר הֱוֵא ארץ" - זה לשון המאמר הנאמר שם: ואני תמה זה החכם מה האמין? האם האמין כי הוא מן השקר שימצא דבר לא מדבר ואי אפשר מבלתי חומר יתהוה ממנו מה שיתהוה ולזה ביקש לשמים ולארץ 'מהיכן נבראו'? וכ"ו סוף דבר הוא דבר יבלבל על בעל הדת היודע - אמונתו מאוד מאוד ולא יתבאר לי בו פרוש מספיק; ואמנם זכרתיו לך שלא תטעה בזה: כלאמר שלא תטעה לחשוב שהארץ נבראתה ממשהוא שלא נברא אלא שעל כל פנים כבר הועילנו בו תועלת גדולה. שהוא באר שחומר השמים - בלתי חומר הארץ ושהם שני חמרים נבדלים מאוד האחד מיוחס לו ית' למעלתו וגדולתו והוא - 'מאור לבושו'; והחומר האחר רחוק מאורו ית' וזהרו והוא - החומר התחתון ושמהו 'משלג שתחת כסא הכבוד'. וזהו אשר שמני שאפרש מאמר התורה "ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר" - שהם השיגו ב'מראה הנבואה' ההוא אמיתת החומר הראשון התחתון; כי אונקלוס שם 'רגליו' שב אל ה'כסא' כמו שבארתי לך - וזה באר שהלבן ההוא שתחת ה'כסא' הוא חומר הארץ: והכוונה כולה מכל משכיל הרחקת ההגשמה מהבורא יתעלה, והשׂים ההשגות ההם כולם שכליות ולא חושיו. והבן זה והתבונן בו.

[2] תרגום העורך: "ויתגלה בכוחו ביום ההוא על הר הזיתים"

[3] תרגום העורך: ותחת כיסא כבודו

[4] תרגום העורך: ותחת כסאו

[5] תרגום העורך: מלפני האל אשר שכינתו נמצאת על כסא הכבוד

[6] לפי אמונת אריסטו, אותה הרמב"ם אימץ במקרה זה, קיים חומר שנמצא רק בכוח ולא קיים בפועל. חומר זה נקרא "החומר הראשון" והוא נגלה לעינינו בדמות ארבעת היסודות (אש, אוויר, מים ועפר).

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]