ביאור:מורה נבוכים (אבן תיבון)/חלק א/פרק כט
- למהדורה הרגילה: מורה נבוכים (אבן תיבון)/חלק א/פרק כט
תמלול השיעור מפי הרב יהונתן בלאס:: [1]
עצב
שם משתתף. הוא שם הכאב והחיל: "בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים" (בראשית ג, טז). והוא שם הכעס: "וְלֹא עֲצָבוֹ אָבִיו מִיָּמָיו [לֵאמֹר מַדּוּעַ כָּכָה עָשִׂיתָ]" (מלכים א א, ו) - ולא הכעיסו; "כִּי נֶעְצַב אֶל דָּוִד [כִּי הִכְלִמוֹ אָבִיו]" (שמואל א כ, לד) - כעס בעבורו. והוא שם המרי: "מָרוּ וְעִצְּבוּ אֶת רוּחַ קָדְשׁוֹ" (ישעיה סג, י); "יַעֲצִיבוּהוּ בִּישִׁימוֹן" (תהלים עח, מ); "[וּרְאֵה] אִם דֶּרֶךְ עֹצֶב בִּי" (תהלים קלט, כד); "כָּל הַיּוֹם דְּבָרַי יְעַצֵּבוּ [עָלַי כָּל מַחְשְׁבֹתָם לָרָע]" (תהלים נו, ו).
ולפי הענין השני או השלישי נאמר – "וַיִּתְעַצֵּב אֶל לִבּוֹ" (בראשית ו, ו). אמנם, כפי העניין השני פירושו כי השם כעס עליהם לרוע מעלליהם. ואמנם אומרו – אל לבו, וכן אומרו בעניין נח "וַיֹּאמֶר ה' אֶל לִבּוֹ" (בראשית ח, כא), שמע ענינו, והוא כי העניין אשר ייאמר בעבורו באדם שהוא אמר בלבו, או אמר אל לבו, הוא העניין אשר יהגה ולא יאמרהו לזולתו. וכן כל ענין שרצהו השם ולא אמרו לנביא בעת ההיא אשר עבר בו המעשה ההוא כפי הרצון, ייאמר עליו "ויאמר ה' אל לבו", להידמות בענין ההוא האנושי, על המשך דברה תורה כלשון בני אדם. וזה מבואר נגלה. ומפני שמֶרִי דור המבול לא התבאר בתורה שליחות שלוח להם בעת ההיא ולא הזהירם, ולא יעדם במוות, נאמר בעבורם כי ה' כעס עליהם בלבו. וכן כשהיה רצונו בשלא יהיה עוד מבול, לא אמר לנביא לך והגד להם זה, ולזה נאמר אל לבו.
אבל פירוש ויתעצב אל לבו, כפי הענין הג' יהיה [ה]פירוש המרות האדם רצון ה', כי לב גם כן ייקרא הרצון. כמו שאבאר (פרק ל"ט חלק א') בשתוף שם לב.
- ^ תמלול השעיעור:עצב, שם משתתף, עכשיו הוא ייתן שלושה פירושים למילה עצב. הוא שם הכאב והחיל: "בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים" , והוא שם הכעס: "וְלֹא עֲצָבוֹ אָבִיו מִיָּמָיו [לֵאמֹר מַדּוּעַ כָּכָה עָשִׂיתָ]" ולא הכעיסו, "כִּי נֶעְצַב אֶל דָּוִד [כִּי הִכְלִמוֹ אָבִיו]", כעס בעבורו. הראשון זה עניין של אדונייהו, שהוא היה מפונק, שאף פעם דוד לא ביקר אותו באיזה ביקורת והוא שם המרי: "מָרוּ וְעִצְּבוּ אֶת רוּחַ קָדְשׁוֹ", "יַעֲצִיבוּהוּ בִּישִׁימוֹן", "[וּרְאֵה] אִם דֶּרֶךְ עֹצֶב בִּי", "כָּל הַיּוֹם דְּבָרַי יְעַצֵּבוּ [עָלַי כָּל מַחְשְׁבֹתָם לָרָע]" כלומר זה ממרר את החיים של אחרים, או שזה מכעיס אחרים ולפי הענין השני או השלישי נאמר – "וַיִּתְעַצֵּב אֶל לִבּוֹ", עכשיו מה זה ויתעצב אל ליבו? זה מדובר על דור המבול בבראשית פרק ו פסןק ו בסוף פרשת בראשית וינחם השם כי עשה את האדם בארץ ויתעצב אל ליבו, בלי לקרוא את ההמשך פה, מה היינו חושבים, יש שלוש אפשריות, צער וחיל, והדבר השני כעס והשלישי מרי, מה זה ויתעצב הליבו? מה היינו חושבים? כעס או צער, כן, אבל הרמב"ם אומר כפי העניין השני או השלישי נאמר ויתעצב אל ליבו, אמנם, כפי העניין השני פירושו כי השם כעס עליהם לרוע מעלליהם. ואמנם אומרו – אל לבו, וכן אומרו בעניין נח "וַיֹּאמֶר ה' אֶל לִבּוֹ", מה היה שם? זה בפרק ח’ פסוק כא’. אחרי המבול, וירח השם את ריח הניחוח, ויאמר השם אל ליבו, לא הוסיף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם, כי יצר לב האדם רע מנעוריו, ולא הוסיף עוד להכות את כל חי כאשר עשיתי, שמע ענינו, והוא כי העניין אשר ייאמר בעבורו באדם שהוא אמר בלבו, או אמר אל לבו, הוא העניין אשר יהגה ולא יאמרהו לזולתו. וכן כל ענין שרצהו השם ולא אמרו לנביא בעת ההיא אשר עבר בו המעשה ההוא כפי הרצון, ייאמר עליו "ויאמר ה' אל לבו", להידמות בענין ההוא האנושי, על המשך דברה תורה כלשון בני אדם. וזה מבואר נגלה. ומפני שמֶרִי דור המבול לא התבאר בתורה שליחות שלוח להם בעת ההיא ולא הזהירם, ולא יעדם במוות, נאמר בעבורם כי ה' כעס עליהם בלבו. וכן כשהיה רצונו בשלא יהיה עוד מבול, לא אמר לנביא לך והגד להם זה, ולזה נאמר אל לבו.הכוונה היא שהוא לא אמר לאף נביא. גם כאשר הוא השחית את כל העולם, הוא אמר לנוח לבנות תיבה, אבל הוא לא אמר לו לך תגיד להם תחזרו בתשובה אחרת יבא מבול.. וזה מבואר נגלה. ומפני שמֶרִי דור המבול לא התבאר בתורה שליחות שלוח להם בעת ההיא כלומר, יש כאלה מדרשים שמדברים על כך שנוח בנה את התיבה כדי שאנשים יבואו וישאלו מה אתה בונה, ואז הוא יגיד להם אולי הם יחזרו בתשובה. אבל זה לא היה שליחות. נראה אחר כך שזה לא פשוט, בגלל שלא היתה שליחות נבואית עד משה, אין ציווי ויאמר השם אל אברהם לך תגיד למישהו. זאת אומרת, והקדוש ברוך הוא אמר משהו לאברהם, ואם אתה שמעת משהו חשוב, ויש לך משפחה ואנשים שאתה אוהב, אתה היית מלמד אותם. שהקדוש ברוך הוא אמר לי כך וכך, וכדאי שתדעו. אבל זה לא שהוא הלך במצוות השם, הראשון שזה נאמר, לו זה משה רבינו. הוא הראשון שהקדוש ברוך הוא אומר לך תדבר אל פרע מלך מצרים, לך תדבר אל זקני ישראל, וזה היה כל כך שונה שהרמב״ם חושב שזקני ישראל הסתכלו עליו בתדהימה. מה זה? שמעתה שהקדוש ברוך הוא אמר לך משהו, אם זה חשוב תגיד לנו, אבל מה זה שהקדוש ברוך הוא שלח אותך להגיד לנו? אין דבר כזה, לא שמענו דבר כזה. אז השאלה מה החידוש פה. ולא הזהירם, ולא יעדם במוות, נאמר בעבורם כי ה' כעס עליהם בלבו. כלאמר שהוא לא הודיע להם שהוא כועס עליהם וכן כשהיה רצונו בשלא יהיה עוד מבול, לא אמר לנביא לך והגד להם זה, ולזה נאמר אל לבו. כל זה אם זה הולך לפי העניין השני, שהתעצב פירושו שהוא כעס אבל הוא אמר שיכול להיות שזה לפי העניין השלישי שזה עניין של מרי אבל פירוש ויתעצב אל לבו, כפי הענין הג' יהיה פירושו המרות האדם רצון ה', כי לב גם כן ייקרא הרצון. כמו שאבאר ויתעצב אל ליבו, האדם הוא זה שמרה את רצונו של הקדוש ברוך הוא. ככה הוא היה מפרש. ויתעצב האדם אל ליבו של הקדוש ברוך הוא, והוא מרה ברצונו. כמו שאבאר בשיתוף שם לב. עכשיו למה לא הצטער הקדוש ברוך הוא. ונראה שהרמב״ם עקבי בזה. אנחנו מוצאים את הדברים האלה גם בהמשך בפרק מ"ח. לא ממש בשירות הראשונות, אבל קצת אחרי זה. מדבר על תרגום אונקלוס למה שכתוב בתורה רעה, המילה רעה. אמנם מה שבא מן הראיה מיוחס אליו יתעלה, פירש אונקלוס בן פירושים מופלאים, לא התבאר לי כוונתו ודעתו. זה כלל כזה כאשר הרמב״ם אומר לא התבאר לי זה כן התבאר לו. והוא רומז מה פירושו על ידי זה שהוא אומר לו זה לא מסתדר לי. ואתה יכול לראות איך זה דווקא כן מסתדר. ואני לדוגמה בסוף הטעמים שהוא נותן למצוות. יש לו כמה וכמה פרקים על טעמי המצוות. הוא אומר כך בסוף פרק מ"ט בחלק ג. בחלק שלישי הוא אומר שלכל מצווה יש טעם. זה קשור לפרשת חוקת הרמב״ם אומר שאין מצווה שאין לו טעם.מי שאומר שיש מצוות שכליות ומצוות שמעיות זה מכת המדברים בגלל שכל המצוות הן שכליות. יש כאלה שהן טבעיות שאדם מבין את זה באופן טבעי. ויש כאלה שהוא שומע ואם לא היה שומע הוא לא היה יודע. אבל כולם שכליות. אין מצוות לא שכליות. הקדוש ברוך הוא לא אומר לךתקפוץ דרך גלגל בוער כמו אריה בקרקס או משהו כזה. כל מצווה יש לה טעם. מה שאין זה אין טעם לכל פרטי המצוות. לדוגמה. כלומר. למה המצווה זו הקורבן או שצריכים להביא על חטא זה כבש וזה. ועל זה אייל ועל זה פר. פה אי אפשר להבין את זה ואחר כך בהמשך הפרקים הוא מסביר דווקא למה זה אייל למה זה פר למה זה כבש. אף על פי שקדם הוא אמר שאין טעם הוא הביא את הטעמים לעניין הזה. זה ממש בולט. בכל אופן כאן בפרק מ"ט של חלק שלישי הוא מסכם את כל מה שהוא אמר. הנה זכרתי פרטי המצוות כולם אשר כלל אותם זה הכלל\ המאמר הכוונה היא לכל טעמי המצוות שהוא הביא במורה נבוכים והעירותי על טעמם; ולא נשאר מהם דבר שלא נתתי בו טעם רק חלקים מעטים - ואף על פי שעל דרך האמת כבר נתתי גם בהם טעם. יקל לאיש תבונה להוציאו מכח דברינו כלאמר מה שלא אמרתי לך במפורש, תבין מתוך מה שכתבתי במרומז לדוגמה הוא אומר לא יודע למה מביאים נסכים עם הקורבנות, לא יודע למה מביאים מנחות, יש דברים שהוא אומר אני אין לי הסבר אבל רבותינו אמרו משהו ממש טוב. אם הם אמרו,למה הוא לא מוכן לקבל את ההסבר שלהם האם רק בגלל שאתה לא אמרת, אתה לא מוכן לקבל מה שהם אמרו? מה עוד שזה חז"ל קיצר יש את העניינים האלה כאשר נגיע לזה, נסביר את הדברים. נחזור לפרק מ"ח בחלק א’ אמנם מה שבא מן הראיה מיוחס אליו יתעלה, פירש אונקלוס בן פירושים מופלאים, לא התבאר לי כוונתו ודעתו. והוא, כי במקומות יפרש "וירא ה'" – "וחזא ה'", זה פירוש מילולי אין בזה שום בעיה זה דבר לכאורה פשוט ובמקומות יפרשהו "וגלי קדם ה'". הוא לא כותב את הפירוש המילולי אלא זה התגלה לפני השם כאילו נודע לשם. אז יש עניין חזה שזה הפירוש המילולי של ראה ויש מקומות שהוא כתב גלי קדם השם אז הרמב"ם כדרכו. ינסה לראות האם יש סדר בתרגום של אונקלוס. למה פה הוא מתרגם חזה ובמקום אחר הוא מתרגם גלי קדם השם. אמנם פרשו "וחזא ה'" הוא ראיה מבוארת על היות "חזא" גם כן בלשון הארמי משותף, ושהוא מורה על עניין השגת השכל, . כלומר הרבה פעמים כתוב וירא השם כי רבה רעת האדם בארץ. זה לא שהוא ראה באמת. רוע לא רואים. מבינים ויודעים את הרוע שבתוך הדברים. אז חזה זה בארמית זה כמו רואה. בעברית כלומר אני רואה את דבריך כלומר אני מבין מה שקורה לכן אפשר לתרגם ראה חזה. ושהוא מורה על עניין השגת השכל גם כן כאשר יורה על השגת החוש כלאמר גם זה וגם זה. ואני תמה, אחר שהעניין כן אצלו, על מה ברח מן הקצת ופירשו "גלי קדם ה'"? למה הוא לא תרגם את זה תמיד באופן מילולי חזה בגלל שחזה סובל את שני הפירושים גם ראייה חושית וגם ראייה שכלית. זה מילה רב שימושית למה לא להשתמש בה כל הזמן. וכאשר הסתכלתי במה שמצאתיו מנוסחאות התרגום, עם מה ששמעתיו בעת הלימוד, כלומר יש נוסחאות שונים בתרגום אונקלוס. אז מה שהיה לי וגם מה ששמעתי בעת הלימוד ראיתיו כשימצא הראיה מחוברת בעול והזק וחמס, יפרשהו "גלי קדם ה'". ואין ספק שמלת "חזא" בלשון ההוא גוזרת ההשגה וידיעת הדבר המושג כפי מה שהושג; כלומר זה כמו להגיד נראה לי. זה כאילו עניין של אישור למשהו. אז לכן כאשר הוא רואה. משהו לא טוב כמו עבירות הוא יגיד התגלה לפניי העבירה הזו. ולא חזה. בגלל שאם הוא יכתוב חזה ו יכול היה לטעות ולחשוב שנראה לו. ולזה, כשמצא הראיה נתלית בעול, לא יאמר "וחזא", אבל "וגלי קדם ה'". והנה מצאתי כל ראיה מיוחסת לאל בכל התורה, פירשה "וחזא", זולת אלו אשר אספר לך. "כי ראה ה' את עניי" לאה אומרת את זה כשהיא נתנה שם לראובן, "ארי גלי קדם ה' עולבני"; "כי ראיתי את כל אשר לבן עושה לך" הקדוש ברוך הוא אומר ליעקב, "ארי גלי קדמי", עם היות המדבר מלאך, לא יחס לו ההשגה המורה על ישוב הענין, להיותו עול כיוון שזה עוול מה שלבן עושה; "וירא אלוהים את בני ישראל" שהם סובלים במצרים, "וגלי קדם ה' שיעבודא דבני ישראל"; "ראה ראיתי את עני עמי", "מגלא גלי קדמי ית שיעבודא דעמי"; "וגם ראיתי את הלחץ", "ואף גלי קדמי דחקא"; "וכי ראה את ענים", "וארי גלי קדמוהי שיעבודהון"; "ראיתי את העם הזה", "גלי קדמי עמא הדין", שעניינו: ראיתי מֶריָם, כמו "וירא אלהים את בני ישראל", אשר עניינו, ראה את עניים ועמלם; "וירא ה' וינאץ", את הרע שעם ישראל עשה "וגלי קדם ה'"; "כי יראה כי אזלת יד", "ארי גלי קדמוהי". וזה גם כן עניין עול להם והתגברות שונא. וזה כולו היה נמשך ונראה בו, "והביט אל עמל לא תוכל"עמל זה עון, כלומר, שהקדוש ברוך הוא לא מביט ורואה את העמל. הוא יגיד בהמשך שהמלך לא רואה את השודד שמביאים אליו למשפט, אלא זה הוא עמד לפניו, לראות אותו, זה יותר מדי חיבור ביניהם, לא לכבוד של המלך שהוא עושה כך, אז אומרים, שהוא הובא לפניו. ולזה כל שיעבוד וכל מרי, יתרגמהו "גלי קדמוהי" או "גלי קדמי". עד כאן פשוט, מה הוא לא מבין? הוא יאמר, אני לא הבנתי, מה שלא נגלה. כלומר, לא ירדתי לסוף דעתו אבל נפסד עלי זה הפירוש הטוב, הנאה, אשר אין ספק בו – בשלושה מקומות, היה מחוקם לפי זאת הסברה שיפרשם "גלי קדם ה'", ואני מוצא אותם בנוסחאות, "וחזא ה'". והם אלו: "וירא ה' כי רבה רעת האדם" זה על המבול אמרנו שהקדוש ברוך הוא לא הצטער בכלל ; "וירא אלהים את הארץ והנה נשחתה"; "וירא ה' כי שנואה לאה". והקרוב אצלי, שיהיה זה טעות שנפל בנוסחאות. שאין אצלנו כתיבת אונקלוס בזה, עד שנאמר: שמא יש לו בזה פירוש? לא חייבים להתאמץ למצוא פירוש בגלל שיכול להיות שזה טעות בתרגום האמנם פירשו "אלוהים יראה לו השה", "קדם ה' גלי אימרא", למה הוא תרגם גלי קדם ה הרי זה לא רע שאלוהים יראה לו שה שאת זה אומר אברהם ליצחק כאילו בנבואה שהקדוש ברוך הוא ימצא את השה כאשר הוא חושב שזה יהיה יצחק אז מסביר הרמב"ם שלא יביא זה לחשוב, שהאלוה עתיד לבקשו ולהמציאו; כלומר, בגלל שאנחנו יודעים שחז"ל אומרים שהאייל הזה שמצא, היה מוכן לזה מששת ימי בראשית. זה כמובן גלי קדמי, זה לא שהוא יראה וימצא, אלא זה היה מוכן. זה גלי קדמי, זה בפניו גלוי. או הוא גם כן מגונה בלשון ההוא התלות השגתו באחד מבעלי חיים בלתי מדברים. כלאמר הוא לא תרגם חזה כי לא מכובד לכתוב שהקדוש ברוך מסתכל על בעל חיים אז הוא כתב גלי קדמי, וצריך שיבוקש הרבה בדקדוק הנוסחאות בזה. ואם תמצא אלו המקומות כמו שזכרנו, לא אדע להם כוונה בזה:. עכשיו נראה את הסיפור של לאה. זה לדעתי המפתח. אנחנו ראינו שבדוגמה השלישית, המפתח. בדוגמה השלישית לאה אומרת “ראה השם בעוני”. התרגום הוא “הרי גלי קדם השם עולבני”, בגלל שלאה רואה את זה כרע. כאשר הקדוש ברוך הוא רואה נאמר “וירא השם כי שנואה לאה”, ושם כתוב “חזה”. למה שם התרגום חזה ופה התרגום גלי קדם מה אומרים חז"ל וגם צביקה פיק לגבי היחס של יעקב כלפי לאה? לא מכירים את השיר? “אני אוהב אותך, לאה, ואם אשכח אותך לאה שמי לא ישראל”. כלומר, האם לאה באמת הייתה שנואה? לא היא היתה אהובה רק לא כמו רחל. זה לא היה רע ככה זה היה צריך להיות. אבל לאה עצמה חשבה שזה רע כמה שהיא אומרת “ראה השם בעוני”. היא מתכוונת שהשם ראה את הרע שנעשה לי, אז התרגום גלי קדמוהי הרע שנעשה לי התגלה לפניו הרע שנעשה לי כאשר מדובר על מה שהקדוש ברוך הוא רואה כי שנואה לאה, וכמו שאמרנו היא לא הייתה באמת שנואה היא היתה אהובה רק לא כמו רחל.ו זה לא היה רע ככה זה היה צריך להיות. וזה ראוי שרחל תהיה עקרת הבית. כמו שאנחנו אומרים, מושיבי עקרת הבית. אם הבנים שמחה, אם הבנים זה לאה, רחל זה עקרת הבית. זה החלוקה, וזה מה שאמור וצריך להיות ההסבר הזה הוא פשוט וברור שהרמב"ם ידע אותו וזו הסיבה שהוא הביא דווקא את שני הדוגמאות הללו שההסבר להם כל כך בולט. אז אם כן, אנחנו ננסה להתאים את הרעיון הזה לדוגמאות האחרות. מה הדוגמאות האחרות, בסוף פרשת בראשית כתוב וירא השם כי רבה ראת האדם, ושם התרגום וַחֲזָא יְיָ אֲרֵי סְגִיאַת בִּישַׁת אֲנָשָׁא בְּאַרְעָא, וְכָל יִצְרָא מַחְשְׁבָת לִבֵּיהּ לְחוֹד בִּישׁ כָּל יוֹמָא. לפי הפירוש שלנו התרגום הוא חזה כי ככה ראוי להיות וטו שזה ככה בהמשך נבין למה, וגם כן הפסוק הבא, וירא אלוקים את הארץ, והנה נשחתה כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ. אז התרגום, וַחֲזָא יְיָ יָת אַרעָא וְהָא אִתחַבַּלַת אֲרֵי חַבִּילוּ כָל בִּסרָא אֱנָשׁ אוֹרחֵיהּ עַל אַרעָא. גם כאן ככה היה ראוי להיות וטוב שזה היה ככה. השאלה היא, למה זה טוב? אז צריכים להבין את המהלך שראינו כבר לפני כמה חודשים. כלומר, האדם הראשון נברא בצלם אלוקים. היה צריך להתחבר לדעת אלוקים, ואז להיפגש ולעמוד במבחן מול הנחש והעדר שרכב על הנחש. הנחש היה גדול כמו גמל ורוכבו היה השטן. הגמל ורוכבו, כמו שהזכרנו זה הדבר הגדול ביותר ברשות הרבים, לכן ההלכה היא שמי שמוציא מרפסת, מהבית אל תוך רשות הרבים, זה חייב להיות מעל לגמל ורוחבו. היום זה שונה, יש משאיות שהם גבוהים יותר מגמל ורוחבו. אבל אז זה היה הגבוה, והמטרה היתה שאדם וחווה ידחו את הנחש, הם לא הצליחו, והם ירדו, אחרי הכישלון האדם הוליד רק שדים\מזיקים, הרמב״ם מסביר, שזה כוח שכלי שהוא לא שלם שמשמש לרע ולא לטוב. אחר כך הם ראו שמה שהשטן והנחש אמרו והייתם כאלוהים זה לא התממש, במקום להיות כאלוהים, הם נפלו ממש למטה, בסופו של דבר הנחש הצליח למכור להם את המוות, הוא שכנעה אותם שאין טוב כמו המוות, זה מצוין, והם קנו את זה. אבל למרות שהם הבינו שהנחש מכר להם לוקשים הם לא רצו לחזור למצב הקדם ולהיפרד מהיצריות וזועמת הנחש. הם חשבו שאפשר שיהיו אנשים שיש להם איזה סוג של קרבה אלוקית, והם מלמעלה ישפיעו על הציבור הרחב. שהציבור הרחב, שהציבור הרחב נשאר ביצריותו זה העניין של בני האלוקים לפי הרמב״ם והכוזרי, הבני האלוהים הם אלה שהשמות שלהם מוזכרים בפסוקים, שחיו מאות שנים, כל השאר חיו 70 או 80 שנה משהו כזה. אבל כמו הפסוק אומר ויראו בני האלוהים את בנות האדם כלומר לא היייו בנות אלוהים הכוונה שהאנשים האלה בני האלוהים ניסו להשפיע מלמעלה את האידיאלים לציבור הפשוט אבל לא היה בנות אלוהים לא היה כח מקבל כתוצאה מכך כמו שתמיד קורה במקרים כאלה, זה כאשר מחברים אידיאל גדול ליצריות בלתי מתוקנת, זה לא מתקן את היצריות, אלא זה מכניס את היצריות לטורבו. בגלל שמה שקורה, זה שיש למישהו יצר הרע, יצר הרע זה חולשה מסוימת, אז הוא אומר, טוב, מה אני יכול לעשות אני אדם חלש, ככה אני. אבל כאשר חושבים שיש בזה איזה רעיון גדול, אז מה פתאום חולשה, זה לא חולשה, זה עניין של אידיאל. אז האידיאל הזה, זה מחזק את היצריות, ולכן, כאשר התחברו בני אלוהים עם בנות האדם שהם פשוטי העם אז זה יצר את גיבורי השם, כלומר שמרדו נגד הקדוש ברוך הוא, והנפילים היו בארץ. כמו שקראנו לפני כמה שבתות, שהמרגלים, אמר וגם הנפילים ראינו שם, הנפילים זה החיבור של יצריות עם הכוח היותר עליון, זה אמנם עניין טבעי, אבל יש גם כן כח אלוקי בזה, כמו שאנחנו יודעים שיש שבעים אומות, ולכל אומה יש מלאך, זה לא רק עניין של רדיפה אחרי כסף וכוח, יש גם אידיאל שמתחבר לזה, וזה נותן את הכוח ליצר להמשיך. לכן טוב שזה נכשל אילו הארץ לא הושחתה, אילו איכשהו היו יכולים לקיים עולם בדרך זו זה היה אסון. האדם גורש מגן עדן אחרי שהוא חטא, מהר מאד הוא הבין שהניסוי הראשון נכשל הוא לא הצליח להוליד לא אנשים רגילים, אלא רק משחיתים ומזיקים זה טוב שגם הניסוי השני נכשל, , לאט לאט בני האדם מנסים לתקן, אז דבר ראשון, הם אמרו נעשה פשרה. חלק נעשה כמו שאמר הנחש, וחלק יהיו מלמעלה, שהם יהיו בני אלוקים, והם יורידו מלמעלה את הרעיונות והאידיאלים האלוקיים. אסור שזה היה מצליח, טוב שזה הסתיים בכישלון, לכן וירא אלוקים שזה כך התרגום וחזה אלוקים, כי זה ראוי שיהיה ככה. מה התיקון? במה אברהם שונה? הרי מה אחרי נוח? נוח היה איש צדיק, תמים היה בדורותיו אבל גם הוא לא מצליח. עד כדי כך שלא ברור למה נוח ניצל שהרי ממנו לא נשאר כלום כל העולם יצא אחר כך משם חם ויפת. נוח לא המשיך להביא ילדים. לפי חז״ל חם, הוא זה שהפסיק את האפשרות הזאת זה לא אשמתו, אבל סך הכל, הוא לא היה יכול להכיל ולהכניס גם את חם וגם את כנען לתוך המסגרת של צלם אלוקים של האדם. אברהם כן. מה היה באברהם? הוא התחיל מלמטה, הרמב"ם אומר שלאברהם לא היה ממי ללמוד הוא לא ידע כלום. תרח היה עובד עבודה זרה, כולם מסביבתו היו עובדי עבודה זרה. בהתחלה הוא לא קיבל ההוראה משם ועבר, אלא הוא בעצמו הרגיש שיש בעל הבית לעולם, והוא בנה מלמטה. וזה הדרך שזה יעשה. וזאת הסיבה שהתורה לא מתחילה עם משה רבינו. צריך שיהיו קדם אברהם, יצחק ויעקב, כדי שיהיה מקבל שיכול לקבל את התורה. כמו שראינו שהרמב״ם. אמר שהתורה התחילה במעשה בראשית, בגלל שזה חייב לבוא לפני מעשה מרכבה. ומעשה מרכבה חייב לבוא לפני מתן תורה. אז מה זה מעשה מרכבה? מה מופיעה בתורה בין מעשה בראשית למתן תורה זה אברהם, יצחק, יעקב ומשה. זה מעשה מרכבה. למה? בגלל שאי אפשר לבוא ולתת תורה סתם. זה אין דין דינו, ניתן את התורה. זה לא הולך ככה. התורה באה מלמעלה וזה שינוי בכמה סדרי גודל מהדרך שהאבות השיגו מלמטה ולימדו את בניהם , אז כמו שאמרנו היו רק בנות האדם לא היו בנות אלוקים, כלומר, לא היה כוח מקבל. זה היה מושט אליהם מלמעלה ומתקבל בצורה מעוותת. והדבר הזה גרם לכך שזה לא הצליח וטוב שכך ולכן גם השמחה. הרמב״ם לדעתי רומז לזה גם כן בדבר הנוסף. בגלל שראינו שהוא אומר לא היה נביא שהזהיר אותם. ברור שלא היה נביא, לא היה משה רבנו. משה הוא היחיד שנשלח, וכל מי שבאחריו זה נביאים שקיבלו את הנבואה בגלל שהם המשך של משה רבנו. כמו שכתוב באחרון הנביאים בספר מלאכי, זכרו תורת משה עבדי. עיקר המסר של הנביאים, זה לשמור את תורת משה. יש שליחות רק של משה. אז למה הוא אומר פה שלא נאמר לנביא? התשובה היא שחז"ל בכמה וכמה מקומות אומרים שהרעיון היה שאחרי עשר דורות שיש מאדם הראשון לנוח אם הוא הצליח הקדוש ברוך הוא ייתן תורה לעולם,. ולכן יש רמזים רבים למשה רבנו בזמן של המבול. והמהר"ל מביא אותם הגמרא בחולין אומרת בשגם הוא בשר זה רומז למשה. משה בגמטריא בשגם, וגם נאמר והיו ימיו מאה ועשרים שנה שזה ימי חיו של משה , וגם בזמן נוח נגזר עליהם לטבוע ובימי משה פרע גוזר כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו נוח היה בתיבה ומשה היה תיבה, ולמה לא קיבלו? כי הם לא היו מוכנים לזה. בגלל שהיה צריך להיות תשתית לקבל את הדברים. רק כדי שתבינו את הדברים האלה. בחלק שלישי פרק מ"ט. קרוב יותר להתחלה מאשר הסוף. הוא מדבר על תמר והעניין של היבום, אחר כך הוא אומר, ואפשר ללמוד ממעשה יהודה מדה חשובה ויושר במשפט - וזה מאמרו "תקח לה פן נהיה לבוז כלומר, אני הבטחתי לשלם לה, הנה שלחתי הגדי הזה". ובאור זה שבעילת הקדשה קודם מתן תורה היה כבעילת האדם אשתו אחר מתן תורה לא היה איסור של קדישה לפני מתן תורה - רצוני לומר שהיה מעשה מותר לא היה אדם מרחיק אותו כלל - ונתינת השכר המותנה עליו לקדשה אז כנתינת כתובת אשה לה עתה בעת הגרושין - רצוני לומר שהוא דין מדיני האשה שחיב עליו לתתו. ומאמר יהודה פן נהיה לבוז מלמד אותנו שעניני המשגל כולם אפילו המותר מהם גם כן בקשר בן אדם נשוי לאשתו, שזה לא שמותר הוא בושת עלינו לדבר בו וראוי לשתוק ממנו ולהסתירו ואפילו אם יגרום הפסד ממון - כמו שתראה יהודה עשה באמרו טוב שנפסיד וישאר לה מה שבידה ושנתפרסם לבקש ונוסיף בושת זאת היא המידה הטובה אשר למדנו מן הענין ההוא. איזה מידה טובה למדנו, הרי עכשיו זה אסור? ואמנם היושר אשר למדנו ממנו הוא - אמרו לנקות עצמו מגזלתה ושהוא לא שינה ולא ביטל מה שהסכים עמה עליו הוא היה נאמן לחוזה הנה שלחתי הגדי הזה וגומר - אין ספק שהגדי ההוא היה טוב במינו מאד ומפני זה רמז אליו ואמר הזה. וזהו היושר אשר ירשו מאברהם יצחק ויעקב שלא ישנה אדם בדיבורו ולא יחליף תנאו ושיתן לכל איש חוקי משלם; ושאין הפרש בין מה שיהיה בידו ממון חבירו על דרך הלואה או על דרך פקדון או על אי זה צד שיתחיב לו משכירות או זולתו ושכתובת כל אישה כדין שכר כל שכיר ואין הפרש בין כובש שכר שכיר ומי שיכבוש חוק אשתו ואין הפרש בין עושק שכיר או מתעולל עליו להוציאו מבלי שכירות או שיעשה כן עם אשתו עד שיוציאנה מבלי מוהר: כלומר להציק לה כדי שהיא תוותר לו הלא תסתכל ברוב יושר זה הנקודה שרציתי הוא אומר תראה מה שכתוב בתורה ברוב יושר אלו ה"חוקים ומשפטים צדיקים" איך שפטו במוציא שם רע זה הנקודה שרציתי הוא אומר תראה מה שכתוב בתורה ברוב יושר אלו חוקים משפטים צדיקים איך שפטו במוציא שם רע הוא מבין רעיון של חוקי התורה מאברהם יצחק ויעקב ויהודה? אברהם יצחק ויעקב ויהודה זה המוסר של עם ישראל מה שכתוב הלא תסתכל ברוב יושר אלו החוקים ומשפטים זה מה שציווה הקדוש ברוך הוא ודאי שזה טוב. אבל איך הוא לומד שהתורה שציווה הקדוש ברוך הוא זה המשך של מה שהיה קודם התשובה היא בגלל שזה באמת המשך כלומר אברהם יצחק ויעקב והם לימדו את הדורות שבאו אחריהם את ההתנהגות הבסיסית כדי שהם יגידו נעשה ונשמע אנחנו רוצים תורה אנחנו הכלי שיכול לקבל תורה זה היה נורא אילו בדור המבול היו אומרים בסדר איכשהו החזקנו מעמד תן לנו את התורה זה היה נגמר עוד יותר גרוע לכן כאשר כתוב וירא אלוקים את הארץ, והנה נשחתה כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ. אז התרגום, וַחֲזָא יְיָ יָת אַרעָא וְהָא אִתחַבַּלַת אֲרֵי חַבִּילוּ כָל בִּסרָא אֱנָשׁ אוֹרחֵיהּ עַל אַרעָא זה התרגום חזה כי זה כי ככה היה וגם אצלנו הרמב״ם מסביר שויעצב אל ליבו זה יכול להיות כעס אבל לא צער הקדוש ברוך הוא לא הצטער זה הכוונה