מורה נבוכים (אבן תיבון)/חלק א/פרק כח
רגל
שם משתתף. הוא שם לרגל בעלי חיים: "רֶגֶל תַּחַת רָגֶל" (שמות כא, כד).
וייפול גם כן בעניין ההמשך אחר הדבר: "צֵא אַתָּה וְכָל הָעָם אֲשֶׁר בְּרַגְלֶיךָ" (שמות יא, ח) - עניינו הנמשכים אחריך.
וייפול גם כן בעניין הֲסִיבָּה: "וַיְבָרֶךְ ה' אֹתְךָ לְרַגְלִי" (בראשית ל, ל)- בסיבתי, כלומר בגללי. כי העניין אשר הוא בגלל דבר אחר, הדבר ההוא סיבה לענין ההוא. וזה נעשה הרבה - "לְרֶגֶל הַמְּלָאכָה [אֲשֶׁר לְפָנַי] וּלְרֶגֶל הַיְלָדִים" (בראשית לג, יד). אם כן אומרו: "וְעָמְדוּ רַגְלָיו בַּיּוֹם הַהוּא עַל הַר הַזֵּתִים" (זכריה יד, ד)- רצונו לומר קיום סבותיו. כלומר, הנפלאות אשר ייראו אז במקום ההוא אשר הוא יתברך סבתם, כלומר עושם. ואל זה הפירוש נטה יונתן בן עוזיאל ע"ה, אמר: "ואיתגלי בגבורתיה ביומא ההוא על טורא דזיתיא." [1] וכן יתרגם כל מעשה מגע והעתק גבורתיה, מפני שהרצון בכולם הפעולות הבאות ברצונו.
אמנם אמרו: "וְתַחַת רַגְלָיו כְּמַעֲשֵׂה לִבְנַת הַסַּפִּיר" (שמות כד, י), פירש אונקלוס בו כמו שידעת, שהוא שם כינוי רגליו שב אל הכסא, ואמר: "ותחות כורסי יקריה" [2]. והבן. והפלא אונקלוס מהרחקת ההגשמה וכל המביא אליה, ואפילו בדרך רחוק, שהוא לא אמר: "ותחות כורסיה" [3], שאם היה מייחס הכיסא לו על העניין המובן תחילה, היה מתחייב היותו נסמך אל גשם והתחייב הגשמות. וייחס הכסא ליקריה, כלומר לשכינה אשר הוא אור נברא. וכן אמר בתרגום "כִּי יָד עַל כֵּס יָהּ" (שמות יז, טז) - "מן קדם אלהא דשכינתיה על כורסי יקריה" [4]. וכן תמצא על לשון כל העם: כסא הכבוד.
וכבר יצאנו מענין הפרק לדבר שיתבאר בפרקים אחרים, ואשוב אל ענין הפרק. אמנם פירוש אונקלוס כבר ידעתו, אלא שתכלית דברו הרחיק ההגשמה, ולא ביאר לנו אי זה דבר השיגו, ולא אי זה דבר נרצה בזה המשל. וכן בכל מקום לא יכניס עצמו בזה העניין, אך להרחיק הגשמות לבד. כי הרחקת ההגשמה דבר מופתי הכרחי באמונה, ויגזור בו ויאמר כפי הצריך לזה. אבל ביאור ענין המשל הוא ענין מסופק, אפשר שתהיה בו זאת הכוונה, או דבר אחר. והם עוד דברים נסתרים מאד, ואין מיסוד האמונה הבנתם, ולא השגתם קלה על ההמון, ולזה לא הכניס עצמו בזה העניין.
אבל אנחנו כפי ענין המאמר, אי אפשר מבלתי שנפרש בו דבר. ואומר, כי אומרו: "ותחת רגליו" - רוצה בו מסיבתו ובגללו, כמו שביארנו. ואשר השיגוהו הוא אמיתת החומר הראשון [5] אשר היה מאיתו יתעלה והוא סבת מציאותו. והסתכל אומרו: "כמעשה לבנת הספיר". ואילו הייתה הכוונה המראה היה אומר – "כלבנת הספיר". והוסיף "מעשה", כי החומר, כמו שידעת (פרק ח' חלק ג'), מקבל לעולם מתפעל לפי בחינת טבעו, ואין פעולה לו כי אם במקרה. כמו שהצורה פועלת לעולם בעצמה מתפעלת במקרה, כמו שהתבאר בספרים הטבעיים. ולזה אמר עליו "כמעשה". ואמנם לבנת הספיר, הוא לשון על הזוהר, לא על המראה הלבן. כי לובן הספיר אינו מראה לבן, אבל זוהר לבד. והזוהר אינו מראה, כמו שהתבאר בספרים הטבעיים, שאלו היה מראה לא היה מראה המראים כולם מאחריו ומקבלם. אך כאשר היה הגשם המזהיר נעדר המראים כולם, יקבל מפני זה המראים כולם זה אחר זה. וזה כדמות החומר הראשון אשר הוא בבחינת אמיתתו נעדר הצורות כולם, ולזה הוא מקבל הצורות כולם זו אחר זו.
והייתה השגתם אם כן החומר הראשון, ויחסו לשם להיותו ראש בריאותיו המחייב ההוויה וההפסד והוא מחדשו. והנה יבאו בזה העניין גם כן דברים.
ודע, שאתה צריך לכמו זה הפירוש, ואפילו לפירוש אונקלוס אשר אמר: "ותחות כורסי יקריה", כלומר, כי החומר הראשון הוא גם כן באמת תחת השמים הנקראים כסא כמו שקדם.
ולא העירני אל זה הפירוש המופלא והמציא זה הענין, אלא דבר מצאתי לרבי אליעזר בן הורקנוס תשמענו בקצת פרקי זה המאמר (פרק כ"ו חלק ב').
והכוונה כולה מכל משכיל הרחקת ההגשמה מהבורא יתעלה, והשׂים ההשגות ההם כולם שכליות ולא חושיו. והבן זה והתבונן בו.
הערות שוליים עריכה
- ^ תרגום העורך: "ויתגלה בכוחו ביום ההוא על הר הזיתים"
- ^ תרגום העורך: ותחת כיסא כבודו
- ^ תרגום העורך: ותחת כסאו
- ^ תרגום העורך: מלפני האל אשר שכינתו נמצאת על כסא הכבוד
- ^ לפי אמונת אריסטו, אותה הרמב"ם אימץ במקרה זה, קיים חומר שנמצא רק בכוח ולא קיים בפועל. חומר זה נקרא "החומר הראשון" והוא נגלה לעינינו בדמות ארבעת היסודות (אש, אוויר, מים ועפר).