ביאור:מדרש תנאים לדברים/ה
פרק ה
עריכהפסוק ז
עריכהיש חובה להשמיד ע"ז, ולא רק איסור לעשותה; וראו ע"ז ג ג. |
"לא יהיה לך אלהים אחרים", למה נאמר? לפי שנאמר "לא תעשה לך פסל"
אין לי אלא שלא יעשה; העשוי כבר, מנין שלא יקיים? תלמוד לומר "לא יהיה לך"!
"אלהים אחרים", למה קראן 'אלהים'? ר' יוסי אומר: שלא ליתן פתחון פה לאמות העולם, לומר שלא נקרא אלהים
שאלו נקראו 'אלהים' בשמו היה בהן צורך; והרי נקראו בשמו - ואין בהן צורך!
ואימתי נקראו בשמו? בימי אנוש, שנאמר (בראשית ד, כו) "אז הוחל לקרוא בשם ה'"!
ר' אליעזר אומר: נקראו 'אלהים אחרים', שהן עושין אחרים חדשים תחתיהן בכל יום
כיצד? היה לו אלוה של זהב, נצרך לו - עשאו של כסף, נצרך לו - עשאו של נחשת
נצרך לו - עשאו של ברזל, וכן עופרת - עד שיעשה של עץ, שנאמר (דברים לב, יז) "חדשים מקרוב באו"
"על פני" למה נאמר? שלא ליתן לישראל פתחון פה, לומר שלא נצטוו על זאת אלא אותן שיצאו ממצרים
לכך נאמר "על פני", ללמדך: מה אני, חי וקים לעולם ולעולמי עולמים - אף אתה: לא אתה ולא בנך ולא בן בנך לעולם ולעולמי עולמים! לא יהיה לך!
פסוק ט
עריכהראו במכילתא שם. ההשתחוואה אסורה גם אם אין דרכם של עובדי הפסל להשתחוות לו, ומצד שני עבודה כדרך העובדים אסורה גם היא. וראו את האיסור על שתי דרכי העבודה בסנהדרין ז ו. |
"לא תשתחוה להם ולא תעבדם" - לחייב על ההשתחוייה בפני עצמה ועל העבודה בפני עצמה; מגיד שהן שני לאוין!
"לא תשתחוה להם" - ואפלו שאין דרך עבודתה בכך! ואחד המשתחוה ואחד הזובח ואחד המקטר ואחד המנסך - הרי זה חייב סקילה
שנאמר (שמות כב, יט) "זבח לאלהים יחרם בלתי לה' לבדו"
עונש שמענו, אזהרה לא שמענו! תלמוד לומר "לא תשתחוה להם"! זביחה בכלל היתה ויצאת ללמד
מה זביחה מיוחדת, שכיוצא בה עובדין לשמים, וחייבין עליה בין שהוא עובדו ובין שאינו עובדו
אף כל שכיוצא בו עובדין לשם - חייבין עליו בין שהוא עובדו בין שאינו עובדו
"כי אנכי ה' אלהיך אל קנא" מקנא אני על ידי כך!
אמנם הקב"ה מתואר כבעל רגשות של קנאה, אבל הוא שולט על הקנאה ולפעמים הוא משהה את הענישה על ע"ז. |
"אל קנא" - אני שליט בקנאה, ואין הקנאה שולטה בי; אני שליט בנומה, ואין הנומה שולטה בי
שנאמר (תהלים קכא, ד) "הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל"
"אל קנא" - בקנאה אני נפרע מעבודה זרה; אבל בדברים אחרים - אל רחום וחנון!
"פוקד עון אבת על בנים", כששמע משה כך נרתע לאחריו ונבהל, עד שאמר לו: בזמן שאינן מסורגין
או אפלו הן מסורגין? תלמוד לומר 'לשנאי': רשע בן רשע בן רשע! ר' נתן אומר: קוצץ בן קוצץ בן קוצץ!
כיון ששמע משה את הדבר הזה מיד – "וימהר משה ויקוד ארצה וישתחו" (שמות לד, ח)
אמר: חס ושלום, אין בישראל קוצץ בן קוצץ בן קוצץ!
"ועושה חסד לאלפים", יכול כשם שמדת פורענות לארבעה דורות - כך מדה טובה לארבע דורות?
תלמוד לומר: "ועושה חסד לאלפים"! או 'לאלפים', שומע אני מיעוט אלפים שנים?
תלמוד לומר (דברים ז, ט) "לאהבי ולשומרי מצותי לאלף דור" דורים לאין חקר ולאין מספר
כענין שנאמר (תהלים קג, יז) "וחסדי ה' מעולם ועד עולם על יריאיו"
"לאהבי" - זה אברהם וכיוצא בו
"ולשומרי מצותי" אלו הנביאים והזקנים שבארץ ישראל, שמוסרין נפשם על המצות
מה לך יוצא ליהרג? על שמלתי את בני! מה לך יוצא ליצלב? על שקראתי את התורה, ועל שאכלתי את המצה!
מה לך לוקה מאה פרגול? על שנטלתי את הלולב! וכן הוא אומר (זכריה יג, ו) "אשר הכתי בית מאהבי": המכות האלו גרמו לי לאהוב את אבי שבשמים!
פסוק יא
עריכה"לא תשא", אף שבועת שוא היתה בכלל "או נפש כי תשבע לבטא בשפתים" (ויקרא ה, ד)
והרי הכתוב מוציאה מכללה ומחמיר עליה, ופוטרה מן הקרבן!
יכול כשם שפוטרה מן הקרבן כך תהא פטורה מן המכות? תלמוד לומר "לא תשא": מכלל קרבן יצאת, מכלל מכות לא יצאת!
דבר אחר: "לא תשא", למה נאמר? לפי שהוא אומר (ויקרא יט, יב) "ולא תשבעו בשמי לשקר",
אין לי אלא שלא ישבע, שלא יקבל עליו להישבע מניין? תלמוד לומר "לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא"
עד שלא קיבלת עליך להישבע - הריני לך לאלהים; משקיבלת עליך להישבע - הריני לך לדיין!
וכן הוא אומר "כי לא ינקה ה'" אי אפשר לומר 'לא ינקה', שכבר נאמר (שמות לד, ז) 'נקה'
ואי אפשר לומר 'נקה' שכבר נאמר 'לא ינקה'! הא כיצד? מנקה הוא לשבים, ואינו מנקה לשאינן שבים!
פסוק יב
עריכה'זכור' ו'שמור' - בדבור אחד נאמרו; 'מחלליה מות יומת' (שמות לא, יד) 'וביום השבת שני כבשים' (במדבר כח, ט) בדבור אחד נאמרו
'ערות אשת אחיך לא תגלה' (ויקרא יח, טז) 'יבמה יבא עליה' (דברים כה, ה) בדבור אחד נאמרו
Wלא תלבש שעטנז... גדילים תעשה לך' (דברים כ"ב, י"א-י"ב) בדבור אחד נאמרו, מה שאי אפשר לבשר ודם לומר כן
שנאמר (תהלים סב, יב) "אחת דבר אלהים שתים זו שמענו" וכתוב (ירמיה כג, כט) "הלא כה דברי כאש נאם ה'"
דבר אחר: 'זכור' ו'שמור' – 'זכור' - בפה, שתהא שונה בפיך; 'שמור' – בלב!
דבר אחר: 'זכור' - עד שלא יכנס, להוסיף עליו מן החול בתחלתו; 'שמור' משיכנס, להוסיף עליו מן החול ביציאתו
יש להזכיר את השבת בקידוש (אקטיבית), ולהמנע מלעשות בו מלאכה (פאסיבית). |
דבר אחר: 'זכור' - זכריהו על היין, וכן הוא אומר (הושע יד, ח) "זכרו כיין לבנון"; 'שמור' - שמריהו מלעשות בו מלאכה
"לקדשו" - מלמד שהשבתות נקראו קדשים; במה אתה מקדשו? במאכל מתוק לשבת, וביין מבושם ובכלים נאים
דבר אחר: 'קדשו' - בעטיפה
ראו מכילתא שם. |
דבר אחר: 'לקדשו' – בברכה; מיכן אמרו קדשהו על היין בכניסתו
אין לי אלא קדושה ללילה; קדושה ליום מנין? תלמוד לומר (שמות לא, יד) "ושמרתם את השבת"!
אין לי אלא לשבתות; לימים טובים ולמועדים מנין? תלמוד לומר (ויקרא כג, לז) "אלה מועדי ה' מקראי קדש
"כאשר צוך ה' אלהיך", היכן צוך? במרה!
פסוק יג
עריכהראו מכילתא שם. למרות שיש לך טרדות וחובות עשיה שנגררו מימות החול – יש להתעלם מהן בשבת ולנהוג כאילו עשית את כל מלאכתך. |
"ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך", וכי היאך אפשר לאדם לעשות כל מלאכה בששה ימים?
אלא אם אתה שובת - כאלו כל מלאכתך עשויה
פסוק יד
עריכההדברים שנבראו בערב שבת בין השמשות הוקדמו מיום השבת, בו היו אמורים להיברא, וראו אבות ה ו – כך צריך לנהוג גם האדם ולהקדים לערב שבת את מה שתכנן לעשות בשבת. |
"ויום השביעי שבת לה' אלהיך", למה נאמר?
לומר לך מה הקדוש ברוך הוא, הקדים מה שהיה עתיד לעשות בשבת, ועשאו מערב שבת
אף אתה, הקדים מה שאתה עתיד לעשות בשבת ועשהו מערב שבת!
"לא תעשה כל מלאכה", גדולה היא השבת, שאסר בה את המלאכה שהיא חביבה לפניו
שהרי ברא את עולמו במאמר, לא ביגיעה ולא בעמל, וקרא את בריאת העולם 'מלאכה',
שנאמר (בראשית ב, ב) "ויכל אלהים ביום השביעי מלאכתו... כי בו שבת מכל מלאכתו"
חביבה היא המלאכה, שהרי כל הבריות שברא הקדוש ברוך הוא בעולמו - לא מסר להן מלאכה, אלא לבני האדם בלבד!
וכן היה ר' מאיר אומר: ראית מימיך ארי סבל, צבי קייץ, שועל כורם, או אחד מן החיות עושה מלאכה?
הרי אינן עושין מלאכה, והרי הן מתפרנסין בלא מלאכה, ובני אדם - אינן מתפרנסין אלא מן המלאכה
לא מפני שהן קלים מן החיות, אלא שהמלאכה חביבה!
חביבה היא המלאכה, שהאדם הזה - התקין לו הקדוש ברוך הוא כל צרכיו עד שלא נבראת חוה, ואחר כך זיוגה לו
חביבה היא המלאכה, שכל הנביאים נתעסקו בה: ביעקב אבינו הוא אומר (בראשית ל, לא) "אשובה ארעה צאנך אשמור"
במשה הוא אומר (שמות ג, א) "ומשה היה רעה"; בדוד הוא אומר (תהלים עח, ע) "ויקחהו ממכלאות צאן"
בעמוס הוא אומר (עמוס ז', י"ד-ט"ו) "כי בוקר אנכי ובולס שקמים... ויקחני ה' מאחרי הצאן"
חביבה היא המלאכה, שלא שרת רוח הקדש על אלישע בן שפט אלא מתוך המלאכה
שנאמר (מלכים א יט, יט) "וילך וימצא את אלישע בן שפט והוא חורש"
ומה אליהו אומר לו? "לך שוב כי מה עשיתי לך" (מלכים א יט, כ), שלא לבטלך
גדולה היא המלאכה, שכל המצות ומעשים טובים אינן אלא מלאכה - חוץ מהגיון תורה ותפלה
גדולה היא השבת, שביטלה את המלאכה שיש בה כל המדות הטובות הללו!
"אתה ובנך ובתך" - אלו הקטנים; "ועבדך ואמתך" - אלו עבד ואמה התושבים;
ראו תוספתא ב"ק ו ז. אין להשתמש בבהמה לעשיית מלאכה, ואף אין למסרה לגוי; אבל אין למנוע אותה מתלישת עשבים במרעה שלה בשבת. |
"ושורך וחמורך" ר' יוסי אומר משום ר' ישמעאל: נאמר כאן 'שורך וחמורך'
ונאמר להלן, לענין נזקים (שמות כא, לג) 'שור וחמור'.
מה שור וחמור האמור לענין נזקים - עשה שאר בהמה וחיה ועוף כיוצא בשור וחמור
אף שור וחמור האמורין כאן לענין שבת - עשה שאר בהמה חיה ועוף כיוצא בשור וחמור!
"וכל בהמתך", למה אני צריך? אם ללמדך שלא יעשה בה מלאכה, הלא כבר נאמר "לא תעשה כל מלאכה"
ומה תלמוד לומר "וכל בהמתך"? שלא ישכיר אדם בהמתו לגוי!
יכול ירכין לה יתר ותאכל, ויאחז לה עשבים ותאכל? - תלמוד לומר "אתה"
יכול יחזור אחריה שלא תהיה תולשת ועוקרת? תלמוד לומר "אתה"
מה אתה, מדעת עצמך, מלאכת עצמך - אף היא, מדעת עצמה, מלאכת עצמה!
"וגרך אשר בשעריך" - זה גר צדק!
"למען ינוח עבדך ואמתך כמך" - אלו עבד ואמה כנענים שמלו וטבלו!
פסוק טו
עריכהבניגוד לתיאור השבת בספר שמות, כזכר לבריאת העולם ע"י הקב"ה - כאן נקשרת השבת ליציאת מצרים, ומוצגת כאלטרנטיבה לקשיי העבדות במצרים. הדרשן מתמודד עם שתי טענות: חוב כספי של ישראל למצרים (ראו גם סנהדרין צא א) ואשמה של יוצאי מצרים בגלל חטאיהם במצרים. לטענתו הגאולה כללה גם התמודדות עם שתי הבעיות הללו ולכן מוצדקת השבת, שהיא עול קטן יותר מהעבדות ומהחובות הנגזרות ממנה; וראו גם מכילתא בחדש תחילת פרשה ה, גם שם מוצגת הטענה שהחובה לקבל את המצוות נובעת משעבוד פרעה שהפך לשיעבוד הקב"ה. |
"וזכרת כי עבד היית", זכור מה עשיתי לך, מה פירקתי ממך, מה היטלתי עליך
פירקתי ממך "וימררו את חייהם" (שמות א, יד) היטלתי עליך "זכור את יום השבת"; מלמד שנאמרה שבת אף זכר ליציאת מצרים!
"ויוציאך ה' אלהיך משם", ולהלן הוא אומר (דברים טו, טו) "ויפדך"
יכול תהא חייב למצרים? תלמוד לומר "ויוציאך". יכול הוציאך ועונך עליה? תלמוד לומר "ויפדך"
אמור מעתה: 'הוציאך' חנם ו'פדאך' מעון!
שומרי השבת הנמנעים מלעשות בה מלאכה נחשבים כאילו בהימנעות זאת הם יוצרים את הזמן עצמו! |
"על כן צוך ה' אלהיך לעשות את יום השבת", הא כל המקיים את השבת - מעלין עליו כאלו עשה את השבת
וכל המחלל את השבת - אין לו מחילה לעולם, וכאלו עבר על כל מצות שבתורה
וכן הוא אומר (ישעיה נו, ב) "שומר שבת מחללו ושומר ידו מעשות כל רע": כל השומר את השבת - כשומר ידו מעשות כל רע, וכל המחלל את השבת - כעושה כל רע!
קשה היא חילול השבת, שאין הכתוב מזהיר אלא על השבת
שנאמר (ירמיה יז, כז) ואם לא תשמעו אלי לקדש את יום השבת ולבלתי שאת משא ובא בשערי ירושלם ביום השבת
והצתי אש בשעריה, ואכלה ארמנות ירושלים ולא תכבה!
קשה היא חילול שבת, שלא חרבה ירושלים עד שהעלימו עיניהם מן השבת, שנאמר (יחזקאל כב, כו) "ומשבתתי העלימו עיניהם"
השבת מושווית כאן לעבירה של שעבוד ישראל ושל ההתבוללות השעבוד היה נפוץ עקב המרידות שבעטיין נכבשו יהודים רבים לעבדים, וההתבוללות בגוים היתה כנראה גם היא לאחת מדרכי ההישרדות לאחר המרידות הללו, והיתה נפוצה כבר בימי הקמת המקדש השני. |
קשה הוא חילול השבת, שהוא אחד משלוש עבירות שמגלגלין בהן על עושיהן את כל העונות, הראשון והאחרון;
ואלו הן: המשעבד בר ישראל והבא על הגויה והמחלל את השבת
המשעבד בר ישראל מנין? שנאמר (דברי הימים ב כח, יג) "ויאמרו להם לא תביאו את השביה הנה
כי לאשמת ה' אלינו אתם אומרים להוסיף על חטאתינו ועל אשמתינו?
והבא על הגויה מנין? שנאמר (עזרא י, י) "ויקם עזרא הכהן ויאמר אלהם אתם מעלתם ותושיבו נשים נכריות להוסיף על אשמת ישראל"
והמחלל את השבת מנין? שנאמר (נחמיה יג, יח) "ואתם מוסיפין חרון על ישראל לחלל את השבת!"
עונג השבת במאכל ובמשתה ובבגדי שבת מקרב את המתענג לקב"ה. השבת נזכרה בפסוק מישעיה, והפסוקים מאיוב ומתהלים מציגים חובה להתענג על ה' – ומתפרשים גם הם כקשורים לשבת. |
וגדול הוא עונג השבת, שכל המענג את השבת זוכה ויושב בישיבה של מעלה, שנאמר (ישעיה נח, יד) "אז תתענג על ה'"
ותפלתו נשמעת, שנאמר (איוב כב, כו) "כי אז על שדי תתענג ותשא אל אלוה פניך"
ונותנין לו משאלות לבו, שנאמר (תהלים לז, ד) "והתענג על ה' ויתן לך משאלות לבך"!
פסוק טז
עריכהראו מכילתא בחדש ח; סנקציה על אי כיבוד אב ואם. |
"כבד את אביך ואת אמך למען יאריכון ימיך" אם כבדתו – 'למען יאריכון ימיך', ואם לאו - למען יקצרון ימיך שדברי תורה נדרשין מכלל הין לאו ומכלל לאו הין
"ולמען ייטב לך" גדולים הן לוחות שניות יתר מן הראשונות
שהשניות נאמר בהן טוב, שנאמר "ולמען ייטב לך", והראשונות לא נאמר בהן טוב
"על האדמה אשר ה' אלהיך נותן לך", כשאתם 'על האדמה' יש אריכות ימים ויש טובה מצויה
הא אינן מצויין לא בגולה ולא בתושבות!
פסוק יז
עריכה"לא תרצח" - זו אזהרה להורג נפש; אזהרה שמענו, עונש מנין? תלמוד לומר (שמות כא, יד) "מעם מזבחי תקחנו למות"!
"לא תנאף" - זו אזהרה לנואף עם אשת איש; ובעונש הוא אומר (ויקרא כ, י) "מות יומת הנואף והנואפת"!
"לא תגנוב" - בגונב נפשות הכתוב מדבר! אתה אומר בגונב נפשות, או אינו אלא בגונב ממון?
אמרת צא ולמד משלש עשרה מדות שהתורה נדרשת בהן: דבר הלמד מעניינו - במה הכתוב מדבר? – בנפשות, אף כאן בנפשות!
"לא תענה ברעך עד שוא" - זו אזהרה לעדים זוממין; עונש מניין? תלמוד לומר (דברים יט, יט) "ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו":
פסוק יח
עריכההחימוד הוא מעשה, הנובע מתאוות הלב. כבר התאווה אסורה, אבל אין מענישים עליה אלא אם עשה מעשה, וראו מכילתא בחדש סוף פרשה ח; וראו גם תוספתא ב"ק ז ג, שיש גניבה וחימוד המותרים ואף מומלצים! |
"לא תחמד אשת רעך", או אפלו חמוד בדבר תלמוד? לומר (דברים ז, כה) "לא תחמד כסף וזהב... ולקחת לך"
מה להלן, עד שעושה מעשה - אף כאן נמי, עד שהוא עושה מעשה!
ומניין שהוא מוזהר על התאוה, שהיא בלב, כדי שלא יבא לידי חמוד?
תלמוד לומר "לא תתאוה בית רעך" לחייב על התאוה בפני עצמה - ועל החמוד בפני עצמה; נמצאת אומר שהן שני לאוין!