ביאור:מ"ג שמות כה כא
וְנָתַתָּ אֶת הַכַּפֹּרֶת עַל הָאָרֹן מִלְמָעְלָה
עריכהוהיו הכרבים. כבר בארו הנביאים, שהמלאכים במראה הנבואה נראים לחוזים כדמות כרובים, והם פני אדם ולהם כנפים. ובכל זה יורו ענין השכל הנבדל אשר כל הלוכו לצד מעלה, וזה להביט אל האלהים (עפ"י שמות ג, ו), "השכל וידע אותי" (ירמיה ט, כג), כל אחד מהשכלים הנבדלים כפי האפשר אצלו. וזה בעצמו הורה עתה באמרו "והיו הכרבים פרשי כנפים", כי בהיות השכל האנושי שכל בכח אל השלמות השני, אשר יקנהו בעשותו כללים, ויפשיטם מחמר להשכיל ולדעת את בוראו כפי האפשר, וזה יעשה בהביט נפלאות מתורתו המורות במופת פלאות מעשיו ודרכי טובו. כי אמנם מהות הדבר וצורתו תודע לנו מצד פעלותיו, וזה יקרה לשכל האנושי כשישכיל ממציאות הבורא יתברך את האפשר אצלו, כאמרו "הודעני נא את דרכך ואדעך, למען אמצא חן בעיניך" (להלן לג, יג), אמר שיהיו הכרובים "פרשי כנפים למעלה". וכבר אמרו (יומא נד, א) שהכרובים זכר ונקבה היו, המורים פעלת המצאת הכללים מפשטים, שהיא כפעלת הזכר הממציאו, ומורים קבלת אותם המפשטים שהיא כפעלת הנקבה. ואמר "ופניהם איש אל אחיו", כי פעלת המצאת הכללים והפשטתם תביט ותכון אל פעלת קבלת הכללים המפשטים מחמר, אשר בה קנין השלמות המכון. ואמר "אל הכפרת יהיו פני הכרבים" ונתת את הכפרת על הארן מלמעלה, ואל הארן תתן את העדת אשר אתן אליך. כי אמנם הבטת השכל והמצאתו הכללים והפשיטו אותם מחמר, וכן קבלתו כשיקבלם לעשותם קנין, הנה כל זה יעלה לו באמצעות העיון וההכנות המעשיות. אם כן ישג כל זה בהביט אל העדות אשר בארון אשר עליו הכפרת, כי אמנם ב"עדות" שהם הדברות נמצאים כללי החלק העיוני והמעשי. ובזה יעד ונועדתי לך שם ודברתי אתך. כי בזה שרתה שכינה, ותשרה בכל מקום אשר שם חכמי הדור אשר מגמת פניהם "השכל וידע אותי" (ירמיה ט, כג), כמו שיעד באמרו "ושכנתי בתוכם ככל אשר אני מראה אותך" (לעיל פסוקים ח ט). והוסיף ואמר "וכן תעשו" (שם), כמו שהעידו זכרונם לברכה שקרה להם בהיותם דורשים במעשה מרכבה, כאמרם ז"ל: אתה דורש במעשה מרכבה, ושכינה עמנו, ומלאכי השרת מלוים אותנו (חגיגה יד, ב).
וְאֶל הָאָרֹן תִּתֵּן אֶת הָעֵדֻת אֲשֶׁר אֶתֵּן אֵלֶיךָ:
עריכהואל הארון תתן את העדת. לא ידעתי למה נכפל שהרי כבר נאמר ונתת אל הארון את העדות ויש לומר שבא ללמד שבעודו ארון לבדו בלא כפורת יתן תחלה העדות לתוכו ואחר כך יתן את הכפורת עליו וכן מצינו כשהקים את המשכן נאמר (שמות מ) ויתן את העדות אל הארון ואח"כ ויתן את הכפורת על הארון מלמעלה:
ואל הארון תתן את העדות. לא ידעתי למה נכפל, שהרי כבר אמור (לעיל פסוק טז) ונתת אל הארון את העדות. וי"ל שבא ללמד שבעודו ארון בלא כפרת יתן תחלה העדות לתוכו ואח"כ יתן הכפרת עליו. וכן מצינו כשהקים המשכן נאמר ויתן את העדות אל הארון (להלן מ כ), ואח"כ ויתן את הכפרת על הארון מלמעלה. לשון רש"י. ואם היה זה צוואה, משמעו יותר שאחר שיתן הכפרת על הארון, כאשר אמר, יתן בארון את העדות, כי ארון יקרא גם בהיות הכפרת עליו. ועוד כי יש לשאול ג"כ, למה החזיר (בפסוק הבא) אשר על ארון העדות, כי בידוע שהכרובים הם על ארון העדות, ומה צורך לפרש עוד כיון שאמר מעל הכפרת מבין שני הכרובים: אבל פירושו, כי בעבור שיצוה בכרובים להיותם פורשי כנפים למעלה (בפסוק הקודם), ולא אמר למה יעשם כלל, ומה שישמשו במשכן, ולמה יהיו בענין הזה, לכך אמר עתה ונתת הכפרת עם כרוביו, שהכל דבר אחד על הארון מלמעלה, כי אל הארון תתן את העדות אשר אתן אליך, כדי שיהיה לי כסא כבוד, כי אני אועד לך שם ואשכין שכינתי עליהם, ודברתי אתך מעל הכפרת מבין שני הכרובים, בעבור שהוא על ארון העדות: והנה הוא כמרכבה אשר ראה יחזקאל שאמר היא החיה אשר ראיתי תחת אלהי ישראל בנהר כבר ואדע כי כרובים המה (יחזקאל י כ), ולכך נקרא יושב הכרובים (ש"א ד ד), כי היו פורשי כנפים להורות שהם המרכבה נושאי הכבוד, וכמו שנאמר (דהי"א כח יח) ולתבנית המרכבה הכרובים זהב לפורשים וסוככים על ארון ברית ה', כאשר הזכרתי (בהקדמה לפרשת תרומה): ועל דעת רבותינו (חגיגה יג:) הם צורות אדם, מלשון ארמית שתאמר לעלם רביא. והחזיר בשם הזה הכ"ף שרש, כי כן השם, כנערים, להורות על עניינם: ואם תחשוב עוד למה היו פנים איש אל אחיו (פסוק כ) ולמה היו מקשה (פסוק יח), תוכל לדעת כי ראוי להם שיהיו פורשי כנפים למעלה, כי הם כסא עליון וסוככים על העדות שהיא מכתב אלהים (להלן לב טז). וזה טעם ולתבנית המרכבה, כי הכרובים שראה יחזקאל נושאים הכבוד תבנית לכרובים שהם כבוד ותפארת, והכרובים אשר במשכן ובמקדש תבנית להן, כי גבוה מעל גבוה שומר וגבוהים עליהם (קהלת ה ז). וזה טעם ואדע (יחזקאל י כ), שראה באחד וידע באחד, ולפיכך אמר המה (שם). והמשכיל יבין:
ואל הארון. כמשפט הלשון. וכבר היה נותן העדות בארון ואחר תשים הכפורת:
ונתת את הכפורת וגו' ואל הארון תתן וגו'. קשה למה הוצרך לומר פעם ב' ואל הארון תתן אחר שכבר אמר למעלה ונתת את העדות וגו'. ורש"י ז"ל יישב שירצה לומר שיתן תחלה העדות ואחר כך יתן הכפורת עליו עד כאן. משמע מדבריו שהיה מקום לטעות שיתן העדות על הארון, ואין דעתי נוחה לומר שיש מקום לטעות בזה ומה גם שאין מקום שם כי הוא מקום הכרובים, ועוד היה לו לומר בפסוק ראשון במקום תיבת אל תוך ולא היה צריך לכתוב פעם ב' ואל הארון. ויש עוד להקשות בזה. ורא"ם ז"ל כתב בזה דברים שאינם לפי רום חכמתו. וראיתיו שרצה להסתייע לדברי רש"י מדברי ראב"ע, ובמחילה מכבודו דברי ראב"ע הם שבא לתקן המשמעות שלא יקשה לך בפסוק שהקדים נתינת הכפורת קודם נתינת העדות ומן הראוי להקדים נתינת העדות לזה אמר וכבר וכו' לא לפרש שכל הכתוב בא לומר שלא יתן העדות למעלה מהכפורת שזה אדרבה מובן מפסוק ראשון והטעות אדרבה מפסוק שני. והנכון בעיני לומר כי כונת הכתוב היא לרבות בו נתינה לומר שאחר שיתן הכפורת על הארון לא יצאו ממנו עוד לדורות עולם כמשפט ספר תורה אשר צוה לשום מצד וכו' ואמרו ז"ל (דב"ר פ"ט) שמשפטו שאם יהיה הפרש בין שבט לשבט בספריהם שכתבו כל שבט ספר תורה אחד יבררו הספר מספר המונח בית ה', ואמר כי העדות שם יהיו לבל יצאו עוד. ולזה ריבה בו נתינה אחר נתינה, ולטעם זה גם כן אנו מרויחים למה הקדים נתינת הכפורת לנתינת העדות, כי לא בא אלא לומר שאחר שנתנום בארון וכיסה בכפורת נתונים נתונים יהיו שמה עד עולם והבן. עוד ירצה כי לא יניח העדות בארון עד שיהיה הארון שלם בכפורת הלום ולא קודם, וזה אומרו ונתת את הכפורת וגו' אז אל הארון תתן את העדות עוד אפשר לומר על פי דבריהם ז"ל (ב"ב י"ד:) שהלוחות ושברי לוחות מונחים בארון, לזה אמר פעם ב' אחד כנגד הלוחות השלימים והב' כנגד השבורים, ובדרך רמז נראה כי בא לרמוז לו שהגם שהכפורת למעלה מן העדות שהם בתוך הארון למטה מהכפורת הם בבחינה למעלה ממנה ולזה סדר נתינת העדות אחר הכפורת לומר זו למעלה מזו מה שלא היה נשמע כן אם היה מקדים לומר ונתת את העדות וגו' ונתת את הכפורת על הארון מלמעלה משמע שהכפורת הוא למעלה מהארון:
[מובא בפירושו לפסוק י"ח] ומה שחזר שנית ואל הארון תתן את העדות אשר אתן אליך אזהרה שלא יהיה ארון בלא לוחות, כענין שאמרו בשלחן שלא ילין שלחן בלא לחם, כי הלוחות בארון רמז למה שכתוב (ישעיה כ"ו) כי ביה ה' וכן (שמות כ"ג) כי שמי בקרבו, וזה מבואר, והכרובים שראה יחזקאל שהם חיות הקדש הם כנגדם, וזהו שאמר (יחזקאל י') ואדע כי כרובים המה, כי מתוך שראה הכרובים שהם חיות הקדש ידע כי למעלה מהם כרובים אחרים שלא ראה אותם הכרובים שראה תבנית להם:
[מובא בפירושו לפסוק ט"ז] ונתת אל הארון. אין זה עקר הצווי דהא כתיב למטה ואל הארן תתן את העדות אלא ליתן טעם מפני מה לא יסורו ממנו כדי שלא ימשמשו בו כי צריך ליתן בו את העדות ויהיה קדוש:
[מובא בפירושו לפרק כ"ד פסוק י"ח] ויהי משה בהר. בכל פעם שעלה שם מכאן ואילך, שהם ארבעים יום וארבעים לילה, כימי יצירת הולד, לקנות תחתיה שם הויה נכבדת, ראויה לשמוע מפי הרב מה שלא ישיגהו זולתו, כמו שהעיד באמרו "כי קרן עור פניו בדברו אתו" (להלן לד, כט), וקלקל זה חטאם בסוף ארבעים יום ראשונים, בעת שהיה ראוי להשיגו, כאמרו "לך רד כי שחת עמך" (להלן לב, ז); ובאמצעיים, כפי הקבלה שהיו בכעס ולא זכו להנות מקרני ההוד, והשיג זה בארבעים יום אחרונים, ובהם נצטוה על מלאכת המשכן, כמו שבאר באמרו "ואל הארן תתן את העדת אשר אתן אליך" (להלן כה, כא), וזה לא נתקיים בלוחות ראשונות, שלא באו לשום ארון אלא שבריהם בלבד בלתי 'עדות', כאמרם זכרונם לברכה "לוחות נשברו ואותיות פורחות" (פסחים פז, ב). וזה בעצמו באר באמרו "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" (להלן כה, ח), לא כמו שיעד קדם לכן באמרו "מזבח אדמה תעשה לי.. בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך" (לעיל כ, כא), אבל עתה יצטרך לכהנים, וזה בעצמו התבאר באמרו "ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך" (להלן כח, א), והנה לא נבחר שבט לוי לשרת עד אחר מעשה העגל, כמו שהעיד באמרו "בעת ההוא הבדיל ה' את שבט הלוי.. לשרתו ולברך בשמו" (דברים י, ח). אמר אם כן, שבכל פעם שעלה משה להר שהה ארבעים יום וארבעים לילה, והפעם אשר בה השג זה התכלית היתה הפעם האחרונה לכלם, שבה צוה על מלאכת המשכן. ואחר שסים מלאכת המשכן ובגדי כהנה והקטרת ושמן המשחה, באר שבסוף הראשונים נתן האל יתברך הלוחות הראשונות (להלן לא, יח), ולא סבב הוא יתברך שום אחור, "כי לא ענה מלבו" (איכה ג, לג), אלא שישראל השחיתו ענינם כאמרו "כי שחת עמך" (להלן לב, ז), ובאמצעיים כפי קבלת רבותינו ז"ל היתה פרשת "ראה אתה אמר אלי" (להלן לג, יב), ו"פסל לך" (להלן לד, א), ובשלישית היה כל הענין שספר באמרו "ויהי שם עם ה' ארבעים יום וארבעים לילה.. ויכתב על הלחת" (להלן לד, כח), וירד אז עם קרני ההוד (להלן לד, כט) וצוה על מלאכת המשכן (פר' ויקהל פקודי, לה מ).
[מובא בפירושו לדברים פרק י' פסוק א'] ויש לשאול ואחר שהוציא משם הלוחות ונתנם בארון שעשה בצלאל מה היה בזה, ולמה הוא יוצא עמהם למלחמה. ואומרים ששברי הלוחות היו שם, וכן באגדה. אבל דברי יחיד הם, שכך שנינו במסכת שקלים (ירושלמי פ"ו ה"א) תניא רבי יהודה ברבי אלעאי אומר שני ארונות היו עם ישראל במדבר, אחד שהיו שברי הלוחות מונחין בו וכו', ורבנן אמרי אחד היה ופעם אחת יצא בימי עלי ונשבה: ודעת רבותינו בכל מקום בתלמוד (ברכות ח:, ב"ב יד:, מנחות צט.) אינו כן, אלא לוחות ושברי לוחות מונחים בארון. ועוד אנה יעמוד הארון הזה עם הלוחות הראשונות כל ימי המדבר, כי במשכן בבית קדשי הקדשים לאחר הפרוכת אין שם שני ארונות. וכן שלמה לא הכניס לבית קדשי הקדשים אלא ארון אחד (מ"א ח ו-ט). אבל הארון הזה של משה, כשנעשה ארונו של בצלאל גנזוהו כדין תשמישי קדושה: וזהו הנכון על דעת רבותינו, כי על דרך הפשט יתכן כי ועשית לך ארון עץ ירמוז לארון שעשה בצלאל. וזה, כי מתחלה נצטווה משה על המשכן וכליו, והיתה המצוה הראשונה ועשו ארון עצי שטים (שמות כה י), כי היא עיקר הכוונה בכל המשכן להיות השם יושב הכרובים. ואחרי כן עשו את העגל, וכאשר נתרצה השם למשה ואמר לו שיכתוב על הלוחות האלו כמכתב הראשון צוהו בקצרה שיעשה ללוחות האלה ארון עץ, היא המצוה לו ללוחות הראשונות. והנה הזכיר לו המצוה הראשונה שבענין המשכן ושהכל תלוי בה, ומזה למד משה לעשות המשכן וכליו כאשר נצטווה מתחלה. ויהיה פירוש ויהיו שם כאשר צוני ה', שהיו שם לעד לעולם, כאשר צוהו ה' מתחלה (שם שם כא-כב) ואל הארון תתן את העדות אשר אתן אליך ונועדתי לך שם ודברתי אתך וגו': והנה ברדתו הניח הלוחות באהל מועד עד שיעשה הארון והמשכן, כי אלו לא שבר הלוחות הראשונות באהל מועד יהיו עד עשות בצלאל הארון. וכן שברי הלוחות על כרחנו שם היו, כי לא החזירם עמו להר. וראיה לזה, שלא הזכיר משה זו הצואה בסדר כי תשא, כי שם הזכיר ארון בצלאל בפירוש, וכאן לא הזכיר המשכן וכליו כי הם הרואים אותו, ולפיכך הזכיר זה בקצרה:
[מובא בפירושו לדברים פרק י' פסוק א'] עלה אלי ההרה ועשית לך ארון עץ. ומשה לא עשה כן שנ' ואעש ארון עץ קודם. ושמתם בארון שבו היו תמיד מונחין שברי לוחות ואותם היו מוליכין למלחמה כדתניא בספרי וארון ברית ה' נוסע לפניהם זה שיוצא עמהם במחנות הוא היה ארון עץ שעשה משה בעלייתו לסיני ומתחלה שם בו שברי לוחות גם לוחות אחרונות כדכתיב ואשים את הלוחות בארון אשר עשיתי עד שנעשה ארון של זהב שעשה בצלאל וכשנעשה נתנו בו לוחות אחרונות שנא' ונתת אל הארון את העדות אשר אתן אליך. ואותו שעשה בצלאל לא היו רגילין להוליך למלחמ' כדכתיב במלחמ' שילה מי יצילנו מיד האלהים האדירים האלה כי לא היתה כזאת מתמול שלשום שלא היו רגילים להוליכו ושם לקו שנשבה הארון ועל הארון שעשה בצלאל הוא שאמרו רבו' כל זמן שארון ושכינה שלא במקומם אסורין ישראל בתשמיש המטה והא דכתיב גבי אוריה שאמר הארון וישראל חנים בסוכות ואני אלך לשכב עם אשתי משמע דמחמיר על עצמו היה אבל האחרים מותרים בתשמיש המטה היינו בארון של עץ שעשה משה שהיו מוליכין במלחמה ומה שהיה במלחמת יהושע שהלך עמהם על פי הדבור היה. והא דאמרי' בשלהי פ"ק דבבא בתרא מלמד שלוחות ושברי לוחות מונחים בארון ומשמע התם דהיינו בארון שעשה בצלאל היינו בבנין שהיתה מנוחה עדי עד. ובירוש' איכא פלוגתא יש אומרי' ארון אחד היה ויש אומרים שתי ארונות: