ביאור:מ"ג שמות כה ז
אַבְנֵי שֹׁהַם וְאַבְנֵי מִלֻּאִים לָאֵפֹד וְלַחֹשֶׁן:
עריכהאבני שהם. שתים הוצרכו שם לצורך האפוד האמור בואתה תצוה: לאפוד ולחושן. אבני השהם לאפוד ואבני המלואים לחשן. וחשן ואפוד מפורשים בואתה תצוה והם מיני תכשיט:
[כהמשך לפירושו לפסוק זה] והנה פירוש הכתוב אבני שהם, שלש, שתים לאפוד ואחת לחשן, ואבני מלואים, לחשן. ואם היה דעת רבותינו שיהיו גם אבני האפוד מלואים, מן הכתוב הזה, יהיו לאפוד ולחשן, שניהם, אבני שהם ואבני מלואים:
אבני שוהם. כוללת כל האפוד. ואחד מהחשן:
אבני שהם. לצורך אפוד וחשן כיצד אבני שהם לאפד כדכתיב ולקחת את שתי אבני שהם וכתיב ושמת את שתי האבנים על כתפות האפוד ואבני מלואים לחשן כדכתיב ומלאת בו מלואת אבן וגו' וכי האי גונא מצינו הרבה מקראות מתפרשים המגביהי לשבת המשפילי לראות בשמים ובארץ ועוד אתה מוצא אבני שהם לצורך החושן דכתיב והטור הרביעי תרשיש שהם:
אבני שהם ואבני מלאים לאפד ולחשן. שעור הכתוב אבני שהם לאפוד ואבני מלואים לחשן, אבני שהם היו שתים אבני מלואים היו י"ב.
מלאים. על שם שעושין להם בזהב מושב כמין גומא ונותנין האבן שם למלאות הגומא קרויים אבני מלואים ומקום המושב קרוי משבצת:
אבני שהם ואבני מלואים לאפוד ולחושן. על שם שעושין לה בזהב מושב כמין גומא ונותנין האבן שם למלאת הגומא קרויין אבני מלואים. ומקום הגומא קרוי משבצת. לאפוד ולחשן, השהם לאבני האפוד ואבני המלואים לחשן, לשון רש"י (להלן כח כ). וכן פירש (שם) משובצים זהב יהיו במלאותם, מוקפים משבצות בעומק שיעור שיתמלא בעובי האבן, זהו לשון מלאותם, וכן כל לשון מלוי האמור בענין הזה: ואיננו נכון בעיני כלל, שיקרא אותם עתה אבני מלואים על שם שעתיד עוד לצוות למלא בהם הגומא שיעשו להם. ועוד, כי גם אבני השהם היו מוסבות משבצות זהב ולא קרא אותם מלואים. ועוד, שכבר אמרו רבותינו בגמרא (סוטה מח:) אבנים הללו אין מפרשין עליהם באיזמל, שנאמר במלאותם (להלן כח כ), ואם היה פירוש במלאותם שימלאו האבנים את הגומות לא היה ראיה מכאן שלא לחרוץ בהן השמות באיזמל כלל. ועוד, כי ענין מושב האבנים שאמר הרב שהוא עשוי כמין גומא איננו כן, אבל הוא כדברי אונקלוס שתרגם מרמצן (שם), והוא שעשו מלמטה מושב כמדת האבן ומוציאין ממנו מזלג שלש השנים שיאחזו את האבן, מלשון חכמים ומפקי ליה ברמצא דפרזלא (נדה סב.), כגון דבזעא ברמצא דפרזלא (שבת קג.). וכן יעשו גם היום בכל אבן יקרה בטבעות כדי שתתראה מכל צד ולא יטמן יפיה והדרה בתוך הגומא: תדע לך שהוא כן שהרי שתי שרשרות זהב התחובות בשתי הטבעות שבחשן תקועים במשבצות שבכתפות האפוד (להלן כח כה), ואם המשבצות בתים הם למושב אבנים היאך יתקעו בהן שרשרות, ומה ישמשו שם גומות שבהן. אבל הן מזלגות כמו שאמרנו, ונקבי השרשרות נכנסים בהן. וממנו לפי דעתי כי אחזני השבץ (ש"ב א ט), אנשים בידם הרמחים ובראשם מזלגות לתפוש הבורחים, כמו שאמר (שם ו) והנה הרכב ובעלי הפרשים הדביקוהו. ופירוש מוסבות משבצות (להלן כח יא), שיעשה רמצי זהב סביב. ועל דעת אונקלוס שאמר משקען (שם), היו האבנים משוקעות בתוך הבתים, והיו יוצאין מהם רמצין מקיפין אותן ואוחזין בהן מלמעלה: אבל ענין מלואים הוא, שתהיינה האבנים אבני שלמות, שנבראו כך, ולא תהיינה אבני גזית שנכרתו ממחצב גדול או שנחצב מהן כלום, כי גם בתולדת ידוע שאין שלמות כחות האבנים היקרות והסגולות שבהן זולתי באבן אשר היא כחלוקי אבנים מן הנחל. ולכך תרגם אונקלוס אשלמותא, כי לשון מלוי כלים או גומא בתרגומו מלוי ממש, ותמלא כדה (בראשית כד טז) ומליאה, וכן כלם, אבל כאן תרגם המלוי ללשון שלמות, וכן מלא אותם חכמת לב (להלן לה לה) אשלים, כי איננו דבר שימלא כלי, אבל הוא שלימות, שהיו שלמים בחכמה, וזה טעם ובחרשת אבן למלאת (להלן לא ה), שידעו לפתח פתוחי חותם באבנים במלאותם:
מלאים. שהאבן ממלא עומק המשבצות כעין אבני הטבעו':
מלואים. עוד אפרש:
ופירש הרמב"ן ז"ל כי טעם מלואים שהיו שלמות, וכן תרגם אונקלוס אשלמותא כלומר שלא יהיו אבנים חצובות ממחצב גדול ולא יחסר מהם כלום כי אין כח האבן ושלמותה וסגולתה כי אם כשהיא שלמה ומתחלת תולדתה נבראה כך, ועל כן אמר באבני חשן ומלאת בו מלואת אבן וכתיב יהיו במלאותם ולא נאמר כן באבני אפוד כי אבני אפוד היו שתים, והיה אפשר שתהיה כתיבת שמות השבטים רשומה וחקוקה בהן כענין רשימת החותם מפני שנאמר בהם פתוחי חותם תפתח ונאמר בהן מעשה חרש אבן פתוחי חותם, אבל באבני החשן שהיו י"ב לא נאמר בהן מעשה חרש אבל הזכיר בהם פתוחי חותם וצוה בהן יהיו במלואותם, ועל כן הוצרך משה רבינו ע"ה להשתמש בהם בשמיר כי איך אפשר שיהיו אבני החושן פתוחי חותם וישארו במלואותם בלי חסרון זה מהנמנע כי אם ע"י שמיר, וכן דרשו רז"ל במסכת סוטה בשלהי פרק אחרון אבנים הללו אין כתובין בדיו שנאמר פתוחי חותם, ואין מפרישין עליהם באיזמל שנאמר במלואותם אלא כותב עליהן בדיו ומראה להן שמיר והן נבקעין מאליהן כתאנה זו שנבקעת בימות החמה ואינה חסרה כלום, וכבקעה זו שנבקעת בימות כגשמים ואינה חסרה כלום ע"כ:
והנה באבני האפוד נאמר (להלן כח יא) מעשה חרש אבן פתוחי חותם תפתח את שתי האבנים על שמות בני ישראל, כי היו עושין חריץ בהם בכתיבת השמות כאשר יעשו חרשי האבן, והנה לא היו במלאותם, אבל באבני החשן כתוב (להלן כח יז) ומלאת בו מלואת אבן, וכתיב יהיו במלאותם (שם כ), והאבנים על שמות בני ישראל הנה שתים עשרה על שמותם (להלן לט יד) , לא מעשה חרש, ולכן לא היה למשה רבינו עצה בהם זולתי בשמיר שהזכירו רבותינו, כמו שאמרו במסכת סוטה (מח:) אבנים הללו אין כותבין עליהן בדיו, שנאמר פתוחי חותם (להלן כח כא), ואין מפרשין עליהן באיזמל, שנאמר במלאותם (שם כ), אבל מביא שמיר ומראה להן והן נבקעין מאיליהן. ובמלאותם לא נאמר אלא באבני החשן: ולא תחוש למה שהוזכר באגדה (גיטין סח.) איכא שמיר דאייתי משה לאבני אפוד, שהחשן יקראו לו אפוד בדרך העברה, מפני שהוא מחובר בו, וכתיב נמי הגישה האפוד (ש"א כג ט), ובחשן היו שואלין.
אבני שהם וגו'. צריך לדעת למה כתב אבני שוהם ואבני מלואים בסדר אחר כל הי"א מינים ומן הראוי היה לו לסדרם קודם זהב וכסף כי הם מעולים מהם. ואולי כי לצד שמצינו שהנשיאים הביאו אותם באחרונה כשראו שהביאו ישראל כל הצורך למשכן, ותמצא שאמרו ז"ל (במד"ר פי"ב) שהקפיד ה' על זה וחסר אות אחת מהם והנשאם כתיב, לזה סדרם ה' באחרונה לומר כי הם למטה מכולם, ומהטעם עצמו שהם באחרונה והבן: עוד נראה לומר על פי מה שאמרו ביומא פרק בא לו (ס"ט.) שבגדי כהונה מותרים ליהנות מהם ומשמע שאין מועלין בהם. ושוב ראיתי לרמב"ם שכתב כן בפ"ה מהלכות מעילה, ולפי זה בגדי כהונה אינם בהשואה עם כלי המשכן ועבודתו שכולן קדושתן למעלה מבגדי כהונה ומועלין בהם ומעתה בדין הוא לסדר באחרונה אבני שהם ואבני מלואים אחר כל הי"א דברים לצד שכל י"א הדברים כולם הם צורכי המשכן ועבודתו מה שאין כן האבנים שאינם אלא לבגדי כהונה, והגם שבהי"א דברים יש גם כן בקצת מהם שהם לצורכי בגדי כהונה אף על פי כן אין לך מין ומין מהי"א שאין בו צורכי משכן ועבודתו מה שאין כן האבנים שאינם אלא לבגדי כהונה. עוד נראה על פי דבריהם ז"ל שאמרו ביומא (ע"ה.) שהעננים היו מביאים את אבני השוהם וכו' אם כן משלחן גבוה היו מביאים בלא טורח ויגיעה ולא חסרון כיס אשר על כרחו סדר נדבתם אחר כל הנדבות שמביאין מכיסם ועל ידי טורח:
ויש לך לדעת כי כלל הדברים שבפרשה זו שהזכיר הכתוב תרומה הן ט"ו כי הבשמים והסמים הכל אחד, וכנגדן מצינו בפסוק בראשית ט"ו הברות מן הנקוד חוץ מהעבדים (רצונו לומר הנקודות חוץ מהשואי"ן והחטף סגו"ל,) כי המשכן דוגמת בריאת העולם וטעם הדבר בבריאת עולם ובמשכן כדי לרמוז מה שכתוב (ישעיה כ"ו) כי ביה ה' צור עולמים, גם כנגדן נמצאו ט"ו פעמים ת"ק בשבעה רקיעים כי כל רקיע ורקיע ת"ק ובין רקיע ורקיע ת"ק הרי י"ג פעמים ת"ק, ויש למעלה מראשי החיות רקיע שהוא ת"ק הרי י"ד פעמים ת"ק בשמונה רקיעים ורגלי החיות ת"ק הרי ט"ו, וזהו רמז ורגליהם רגל ישרה הרי עם רגלי החיות ברום שלהם שהם ת"ק הרי ט"ו פעמים ת"ק והקב"ה למעלה מהכל. כנגדן תקנו חכמי האמת בישתבח ט"ו שבחים שיש בו ובאחרונה אנו אומרים לשמך הגדול. וכנגדם תקנו ט"ו שבחים באמת ויציב שכל השבח ההוא נקשר בווי"ן חוץ ממלת אמת שהיא בראש והוא שמו של הקב"ה כענין שנאמר (ירמיה י') וה' אלהים אמת. כנגדן אמר דוד ט"ו שבחים להקב"ה (דה"א כ"ט) לך ה' הגדולה והגבורה והתפארת והנצח וההוד כי כל בשמים ובארץ לך ה' הממלכה והמתנשא לכל לראש והעשר והכבוד מלפניך ואתה מושל בכל ובידך כח וגבורה ובידך לגדל ולחזק לכל. וכנגדן הזכיר ט"ו פעמים שיר המעלות וכנגדן מצינו ט"ו תיבות בפסוק (דברים כ"ו) את ה' האמרת וגו', וכנגדן ט"ו תיבות בברכת כהנים:
[מובא בפירושו לפסוק ב'] ובזה ראיתי לתרץ קושיא אחת, מאחר שחשב הנדבה כסדר מדריגתן זהב וכסף ונחושת אם כן למה קא חשיב אבני שהם ואבני מלואים לבסוף כי האבנים בלי ספק הם יקרים יותר מן זהב, אע"פ שנוכל לתרץ ולומר לפי שהנשיאים הביאו אבני שהם ואבני מלואים לבסוף כמו שמביא רש"י (שמות לה כז) על כן הזכיר נדבתם באחרונה, מ"מ גם לפי דרכינו נוכל לומר שרצה הקב"ה להראות שאחד הממעיט ואחד המרבה הכל שוין לפניו ית' ע"כ הזכיר החשוב לבסוף שלא יהיה תפארת העשיר על העני לומר נדבתי גדולה והכתוב מנאה בראש, ועוד הזכיר נדבתם באחרונה לפי שרום לבבם הביאם לידי זה שהתנדבו לבסוף לומר יתנדבו הצבור ומה שהם מחסרים אנו משלימין וכל זה דרך גאה וגאון לומר יש לאל ידינו למלאות מה שהם מחסרים, ע"כ הזכיר נדבתם אחרונה כי כל המגביה את עצמו הקב"ה משפילו ולא עוד אלא והנשאם חסר יו"ד כתיב כי רק אות אחת מן השם הגדול חקוק בשם נשיא דהיינו היו"ד וע"י שהתנשאו בדבריהם לקח ה' מן שמם אות זה משמו יתברך המורה כולו על גדר הענוה כמבואר בפסוק בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבא אליך. ודבר זה סוד מסודות התורה וצורת היו"ד מורה ג"כ על הענוה והקטנות.