ביאור:מ"ג שמות כה ב
דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עריכה
ויקחו לי תרומה. פתח דבר אל בני ישראל בלשון פיוס כמו דברו על לב ירושלים (ישעיה מ, ב) בשביל שהיה בו חסרון, פייסם. ואיתא במדרש (מובא ביל"ש רמז שס"ג) אמר ר' אבהו ומה לעשות משכן כבוד וכפרה לישראל אמר דבר אל בני ישראל לשון פיוס, הדוחקים את ישראל ונוטלים את ממונם מה תהא עליהם:
דבר אל בני ישראל. צריך לדעת למה לא הספיק במה שקדם לומר לאמר והדבר מובן שלבני ישראל יאמר. או לא היה צריך לומר לאמר ויספיק באומרו דבר אל בני ישראל. ונראה לי על דרך מה שאמרו ז"ל (יומא ד':) מנין שהאומר דבר לחבירו שהוא בבל תאמר שנאמר וידבר ה' אל משה לאמר. ועל פי הדברים האלה יצטרך לומר דבר אל בני ישראל שאם לא כן יחשוב משה כי לא בא אלא לתת רשות שאין זה בבל תאמר חובה מנין תלמוד לומר דבר וגו'. ולדרך זה תמצא מרגוע לנפשך בכל התורה כולה שאמר הכתוב לאמר וחזר לומר דבר, כי בכל מצוה צריך לומר לו לאמר ודבר ובאחת מהנה לא יהיה נשמע שחובה עליו הם הדברים לאומרם להם אלא רשות, ורבותינו ז"ל (ילקוט הראובני) דרשו דבר אל בני ישראל שלא ימנה עליהם מערב רב ודורשים לשון דברות ושררה. עוד יתבאר בסמוך באופן אחר:
עוד נראה לפרש הכתוב על פי מה שאמרו במסכת בבא בתרא (ח':) קופה נגבית בב' ומתחלקת בג' נגבית בב' לפי שאין עושין שררות על הציבור פחות מב' ואמרו שם מנא הני מילי אמר קרא (לקמן כ"ח ה') והם יקחו ומאי שררות שממשכנים על הצדקה אם אמוד הוא עד כאן. והעלו שם התוספת והר"ן כי ב' שאמרו דוקא בדבר הקצוב אבל שאינו קצוב צריך ג'. ודע כי לענין דין אפילו יחיד אם הוא מומחה יכוף אדם בעל כרחו לדון אותו יחידי כדתניא (סנהדרין ה') אם היה יחיד מומחה לרבים כו' הרי זה דן יחידי, וכתבו התוספת שם ויכול לכוף את האדם בעל כרחו דאי בדקבליה וכו'. ומכאן אני למד שהוא הדין וכל שכן הוא שיכול להנהיג שררות יחידי ואינו צריך ב', ומה משפט הצריך ג' דן וכייף שררות שמספיק בב' לא כל שכן. ובזה נשכיל ביאור הכתוב אומרו דבר אל בני ישראל אין פירוש לשון דבור אלא לשון שררות ודברות לומר כי הוא לבדו יכול לעשות ב' משפטים שישנם בענין הא' היא ההערכה, והב' היא השררות, שהגם שההערכה צריך ג' והשררה צריכה ב' כנזכר אתה לבדך תהיה דבר על הדבר לצד שאתה יחיד מומחה תספיק במקום ג' ואין צריך למור במקום ב' לענין השררות, ודוקא אתה אבל הזולת ויקחו לשון רבים. ותמצא שכן היה דכתיב (לקמן ל"ו ג') ויקחו מלפני משה הרי כי משה לבדו קבל הנדבה בין דבר שיש בו קצבה בין דבר שאין בו קצבה. והגם שבתלמוד דרשו מפסוק (לקמן כ"ח ה') והם יקחו, אולי כי שם חדש לענין השררות שצריכה ב' וכאן לענין פרט לקיחת דבר שאין בו קצבה שלא נתן רשות לעשות הדבר ביחיד אלא למשה אבל הזולת צריך רבים. ולדרך זה יתיישב אומרו ויקחו בתוספת וא"ו לצד שקדם ואמר דברותו של משה לזה יוצדק לומר אחר כך ויקחו:
ויקחו לי תרומה. פרשה זו נאמרה בתוך ארבעים יום שהיה ממתן תורה
[מובא בפירושו לפסוק א'] הקדמה. אשר נתן לבניו דת תמימה. אשר יוציא לאור כל תעלומה. יבינני דבר חכמה רשומה. בפרשת ויקחו לי תרומה: וידבר בעלותו אל ראש ההר דבר לו על דבר המשכן. והטעם שיעשו מקדש לשם הנכבד וישכון בתוכו. ושם ידבר עם משה ולא יעלה אל ההר:
וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה עריכה
ויקחו לי. צריך לדעת למה כתב וא"ו בתחלת ענין. ואולי שירצה על דרך אומרם ז"ל (שקלים פ"א מ"ג) ממשכנין על השקלים, ואמרו ז"ל (תנחומא) כי ג' תרומות שנו כאן ב' מהם שקלים בקע לגלגולת אחת לאדנים ואחת לקרבנות צבור והג' נדבת המשכן עד כאן. וכפי זה נתכוון באומרו ויקחו כנגד נדבת השקלים הרמוזה בתרומה הסמוכה לה לומר שישנו בכפייה לשקול, וסמך תיבת ויקחו אל בני ישראל לרמוז שבשקלים מדבר הכתוב שאינם שוקלים אלא בני ישראל ולא בנות ישראל דכתיב (לקמן ל' י"ג) כל העובר וגו'. ולפי זה אומרו מאת כל איש פירוש שהלקיחה תהיה בהשואה מאת כל איש ואפילו את אשר ידבנו לבו תהיה לקיחה שוה מכולם ולא ירבה הנדיב ולא ימעיט הכילי. ועוד ירצה בתוספת וא"ו לרמוז שכבר קדם דבר אחר והוא נדבת לב כרמוז בסוף דבריו שאמר אשר ידבנו לבו, ולדרך זה ידבר הכתוב גם בתרומת המשכן ויחפוץ ה' שכל נדבה תהיה מלב ולא תהיה הנתינה עד שתקדם הנדבה בלב: עוד נראה לפרש הכתוב על פי מה שאמרו במסכת בבא בתרא (ח':) קופה נגבית בב' ומתחלקת בג' נגבית בב' לפי שאין עושין שררות על הציבור פחות מב' ואמרו שם מנא הני מילי אמר קרא (לקמן כ"ח ה') והם יקחו ומאי שררות שממשכנים על הצדקה אם אמוד הוא עד כאן. והעלו שם התוספת והר"ן כי ב' שאמרו דוקא בדבר הקצוב אבל שאינו קצוב צריך ג'. ודע כי לענין דין אפילו יחיד אם הוא מומחה יכוף אדם בעל כרחו לדון אותו יחידי כדתניא (סנהדרין ה') אם היה יחיד מומחה לרבים כו' הרי זה דן יחידי, וכתבו התוספת שם ויכול לכוף את האדם בעל כרחו דאי בדקבליה וכו'. ומכאן אני למד שהוא הדין וכל שכן הוא שיכול להנהיג שררות יחידי ואינו צריך ב', ומה משפט הצריך ג' דן וכייף שררות שמספיק בב' לא כל שכן. ובזה נשכיל ביאור הכתוב אומרו דבר אל בני ישראל אין פירוש לשון דבור אלא לשון שררות ודברות לומר כי הוא לבדו יכול לעשות ב' משפטים שישנם בענין הא' היא ההערכה, והב' היא השררות, שהגם שההערכה צריך ג' והשררה צריכה ב' כנזכר אתה לבדך תהיה דבר על הדבר לצד שאתה יחיד מומחה תספיק במקום ג' ואין צריך למור במקום ב' לענין השררות, ודוקא אתה אבל הזולת ויקחו לשון רבים. ותמצא שכן היה דכתיב (לקמן ל"ו ג') ויקחו מלפני משה הרי כי משה לבדו קבל הנדבה בין דבר שיש בו קצבה בין דבר שאין בו קצבה. והגם שבתלמוד דרשו מפסוק (לקמן כ"ח ה') והם יקחו, אולי כי שם חדש לענין השררות שצריכה ב' וכאן לענין פרט לקיחת דבר שאין בו קצבה שלא נתן רשות לעשות הדבר ביחיד אלא למשה אבל הזולת צריך רבים. ולדרך זה יתיישב אומרו ויקחו בתוספת וא"ו לצד שקדם ואמר דברותו של משה לזה יוצדק לומר אחר כך ויקחו:
ויקחו לי תרומה. לי לשמי:
תרומה. אותיות מ' תורה. שהתורה ניתנה למ' יום היא לאוכלי תרומה, כההוא דאמרינן (מכילתא בשלח טז, ד) לא נתנה תורה אלא לאוכלי המן, שנית לה לאוכלי תרומה. וזהו ויקחו לי - לשמי, שכל מי שעוסק בתורה כאילו לוקח לי, שאין לו להקב"ה בעולם אלא ד' אמות של הלכה בלבד. ועל כן סמך פרשת ויקחו לי תרומה לפרשה של תורה:
מלת ויקחו לי. כגזרת סורה אלי. שיסור הנקרא ממקומו ויקרב אליו. וככה שיקח מאתו ויתן לי. וככה קחי נא לי מעט מים:
ויקחו לי, ע"ד הפשט לשמי, (...) וע"ד המדרש ויקחו לי תרומה, מאחר שנתתי לכם תורתי שכתוב בה (משלי ד') כי לקח טוב נתתי לכם תורתי וגו' הביאו לי תרומה, כי לקח טוב נתתי לכם, משל לשני סוחרים אחד בידו מטכסא ואחד בידו פלפלין החליפו נטל זה פלפלין וזה מטכסא כל אחד חסר ממה שבידו, אבל התורה אינו כן זה שונה סדר זרעים למי שבידו סדר מועד וזה שונה סדר מועד למי שבידו סדר זרעים כל אחד ואחד מרויח ונשאר לו מה שבידו כבר, זהו כי לקח טוב נתתי וגו'. מעשה באדם אחד שהיה בספינה עם סוחרים הרבה והיו אומרים לו היכן פרקמטיא שלך, אמר להם פרקמטיא שלי גדולה משלכם, בדקו כל הספינה ולא מצאו כלום, התחילו שוחקים עליו, נפלו לסטים עליהם בים שללו ונטלו כל מה שהיה בספינה, יצאו ליבשה ונכנסו למדינה ולא היה להם לחם לאכול ובגד ללבוש, מה עשה אותו חכם נכנס לבהמ"ד נהגו בו כבוד וגדולי העיר מלוין אותו, כשראו הסוחרים כך באו אצלו ופייסו אותו בבקשה ממך עשה עמנו חסד ולמד עלינו זכות לפני בני העיר כדי שנתפרנס ונחיה ולא נמות שכבר ראית מה שאבדנו בספינה, אמר להם והלא אמרתי לכם שלי גדולה משלכם, שלכם אבד ושלי קיים. ועוד כל העושה פרקמטיא לא כל שעה הוא משתכר, וכשהוא משתכר פעמים שהוא עומד בידו ופעמים שאינו עומד בידו, אבל התורה עומדת לעד בעוה"ז ובעוה"ב, הוי אומר כי לקח טוב נתתי לכם: וע"ד הקבלה ויקחו לי תרומה, ויקחו אלי כנסת ישראל שהיא תרומה והיא הנקראת זאת ולכך אמר וזאת התרומה, וכן כתיב (בראשית מ"ט) וזאת אשר דבר להם אביהם, ושם בארתי, וכתיב (תהלים קי"ח) מאת ה' היתה זאת. ואמר ויקחו לי ליחד את הכל ממטה למעלה וממעלה למטה, ולפי שהכל תלוי במחשבה ובכונת הלב על כן אמר מאת כל איש אשר ידבנו לבו: ולזה רמוז במדרש הוא שאמרו ויקחו תרומה אין כתיב כאן אלא ויקחו לי אותי לוקחים כביכול אמר הקב"ה קחו אותי שאדור ביניכם. ועוד אמרו במדרש וזאת התרומה אשר תקחו כנסת ישראל שהיא תרומה שנאמר (ירמיה כ"ז) קדש ישראל לה' ראשית תבואתה: ובספר הבהיר תמצא מפורש ויקחו לי תרומה ויקחו לקדש תרומה שהיא יו"ד והיא עשירית, ומנא לן דעשירי קדש דכתיב (ויקרא כז) העשירי יהיה קדש לה' לקדש ומאי נינהו קדש, וראשית כל בכורי כל, וכתיב (תהלים קיא) ראשית חכמה ע"כ: ומה שהזכיר בסמוך ככל אשר אני מראה, הכונה כי אני הוא המראה, וכן כאשר הראה אותך בהר יחזור למלת אני ומלת אני במקום הזה מדה"ד, וכן מצינו בדוד המלך בכלי המקדש שאמר (דה"א כ"ח) הכל בכתב מיד ה' עלי השכיל כל מלאכות התבנית, ויד ה' הוא מדת הדין, והוא ענין שבאר בכאן כי אני הוא המראה לו תבנית המשכן ותבנית כל כליו: ויש לך לדעת כי מן ויקחו לי עד וזאת התרומה מדבר בתרומה העליונה, אשר תקחו מאתם זהב וכסף ונחשת מדבר בתרומת המשכן, ובאור הענין כי כשיביאו ישראל תרומת המשכן שהוא זהב וכסף ונחשת וכל השאר יביאו עמם התרומה העליונה, וזה באור ועשו לי מקדש זו תרומת המשכן, ושכנתי בתוכם זו תרומה עליונה, וזה סוד הכתוב יביאה את תרומת ה' זהב וכסף ונחשת שפירושו עם תרומת ה', או יאמר הכתוב קחו מאתכם תרומה לה' כל נדיב לבו יביאה את תרומת ה', קחו מאתכם תרומה זו תרומה העליונה, יביאה את תרומת ה' זו תרומת המשכן, ועל כן אמר זהב וכסף ונחשת, וזה מבואר כי כשיביאו תרומת המשכן מיד יביאו עמה התרומה העליונה וישכינו שכינה למטה ביניהם:
[מובא בפירושו לפסוק ג'] וזאת התרומה. על דרך האמת הוא כמו וה' נתן חכמה לשלמה (מ"א ה כו), וכן כתוב וזאת אשר דבר להם אביהם ויברך אותם (בראשית מט כח), וכתיב וזאת הברכה (דברים לג א), וכתיב מאת ה' היתה זאת (תהלים קיח כג). וכבר רמזו זה בבראשית רבה (ק יב) במדרש מזקנים אתבונן (תהלים קיט ק), והמבין יתבונן. ובאלה שמות רבה (מט ג) וזאת התרומה אשר תקחו מאתם, כנסת ישראל שהיא תרומה, שנאמר קדש ישראל לה' ראשית תבואתה (ירמיה ב ג). ושם (שמו"ר לג א) עוד אמר להן הקב"ה לישראל מכרתי לכם תורתי וכביכול נמכרתי עמה, שנאמר ויקחו לי תרומה (פסוק הקודם) (עכ"ל), כי התרומה תהיה לי ואני עמה, כדרך דודי לי ואני לו (שה"ש ב טז), וכן אמר ככל אשר אני מראה אותך (להלן פסוק ט), כי אני הוא המראה, ואמר הראה אותך (להלן כז ח), רמז למלת אני, וכן אשר אתה מראה (להלן כח מ), וכן אמר דוד הכל בכתב מיד ה' עלי השכיל (דהי"א כח יט), כי היתה עליו יד ה':
[מובא בפירושו לפרק ד' פסוק כ"ב] ואם תחפש בכתובים תמצא כי כשם שקרא הקב"ה לישראל בכור במכת בכורות כך קרא את עצמו בכור הוא שכתוב (שמות יג) קדש לי כל בכור ופירוש קדש אותי בכלל הבכורות והוא כמו (שמות כה) ויקחו לי תרומה, שפירושו ע"ד האמת ויקחו אותי תרומה וזהו שאמר ויקחו לי תרומה העשירי יהיה קדש, והעולה לנו מזה כי מה שקרא בכור לישראל ולעצמו יתברך אחרי מכת בכורות שהוא זמן הגאולה מה שלא קרא קודם לכן יתבאר מזה שהיה עמהם בצרת השעבוד ואין הבכורה נכרת בהם כביכול: וכך מצאתי בספר הבהיר שאלו תלמידיו לרבי אליעזר, רבי מאי דכתיב קדש לי כל בכור וכי הוי הקב"ה בכור אמר לה אין קדש לי כל בכור אלא שנתקדש ונקדש על שם ישראל דכתיב בני בכורי ישראל כביכול עמהם היה בשעת השעבוד והיינו דכתיב שלח את בני ויעבדני ולא אמר שלח את בכורי:
[מובא בפירושו לפסוק ד'] ומה שלא הזכיר בכולם לשון נתינה כ"א לשון קיחה, לפי שכל נותן נדבה יותר הוא לוקח ממה שהוא נותן כי יוסף ה' לו כהנה וכהנה פי שנים כפלים, וזהו דעת המדרש (ויק"ר לג ו) האומר אדם לוקח חפץ שמא יוכל ליקח בעליו עמו אבל הקב"ה נתן תורה לישראל ואמר קחו אותי עמה שנאמר ויקחו לי תרומה כביכול אותי אתם לוקחין
תרומה. הפרשה יפרישו לי מממונם נדבה:
תרומה. הפרשה מממונם:
ולשון תרומה הפרשה כלומר שיפרישו ישראל נדבה מממונם למלאכת המשכן.
מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי: עריכה
עוד נראה בדקדוק אומרו ג' ריבויים אלו מאת כל איש שלא היה לו לומר אלא מאשר ידבנו וגו', ואולי שנתכוין הכתוב לרבות ג' פרטים שישנם בהדרגה משונה בדין הצדקות מכל ישראל והם היתומים והנשים והשוע, היתומים כמו שאמרו במסכת בבא בתרא (ח'.) אין פוסקים צדקה על היתומים ואם לעשות להם שם מותר, הנשים כמו שאמרו בסוף מסכת בבא (קי"ט) שאין לוקחים מהנשים אלא דבר מועט, ואמרו עוד שם כי מועט ומרובה הוא לפי ערך מה שהם הנשים וכמעשה רבינא שלקח שרשרות זהב מהם ואמר כי בערך בני מחוזא דבר מועט הוא, שוע כמו שאמרו בבבא בתרא (שם) שאסור לגבאי צדקה לתובעו ולגבות ממנו וכו' וכמעשה הובא שם (תענית כ"ד.) עוד שהיו נשמטים הגבאים מהתראות לפניו לבל יהיה מצר לעצמו ויתן מה שאין בו כח ליתן. והנה בנדבת המשכן אמר ה' למשה שיקח מהג' הנזכרים, והוא מה שריבה בג' הריבויים יתומים נשים שוע, את לרבות הנשים, כל לרבות היתומים, איש אשר ידבנו לבו זה שוע כמשמעו שמשלשתם יקח אפילו דבר גדול: ויש טעם בדבר על פי דבריהם ז"ל (תנחומא) שאמרו כי המשכן הוא כפרה על מעשה העגל, עוד אמרו (שמו"ר פל"ג) וזה לשונם אמר משה לפני ה' וכי ישראל יכולין לבנות משכן אמר לו מהקטן שבהם כו' כי המן היה מוריד לישראל אבנים טובות ומרגליות עד כאן. וגם אמרו (תנחומא) כי מביזת מצרים נטלו קטן שבכולם משא מ' חמורים כסף וזהב ואבנים טובות וכו'. ואמרו (שהש"ר פס' תורי זהב) עוד שביזת הים גדולה מביזת מצרים, הרי שהיה לישראל עושר מופלג, ולפי זה יש טעם נכון לשלשתם כי לא אמרו אין לוקחים מהיתומים אלא במקום שאין בו שם ולא כפרה אבל במקום שיש אחד מהם כמשכן לוקחים מהם, והנשים גם כן במקום כפרה לוקחים מהם, ועוד שהגם שיתנו דבר גדול בערך עושרם המופלג דבר קטן יחשב, והשוע גם כן לצד רוב העושר לא יעשה בו רושם כל מה שיתן לנדבת המשכן אפילו יתן כל הצריך למשכן, ודקדק לומר תקחו את תרומתי לומר שלא התיר לקחת מהדרגות הנזכרים מאת כל איש וגו' אלא את תרומתי שהיא תרומת המשכן לטעמים שפירשנו.
מאת כל איש. צוה שלא יגבו בזרוע כענין שממשכנין על הצדקה, אבל יגבו מן המתנדבים בלבד.
ידבנו לבו. לשון נדבה והוא לשון רצון טוב פיישנ"ט בלע"ז (געשענק):
תקחו את תרומתי. ולא אמר "תקח" שאין גובין צדקה בפחות משנים. תקחו בגימטריא שנים קחו:
עוד נראה לפרש הכתוב על פי מה שאמרו במסכת בבא בתרא (ח':) קופה נגבית בב' ומתחלקת בג' נגבית בב' לפי שאין עושין שררות על הציבור פחות מב' ואמרו שם מנא הני מילי אמר קרא (לקמן כ"ח ה') והם יקחו ומאי שררות שממשכנים על הצדקה אם אמוד הוא עד כאן. והעלו שם התוספת והר"ן כי ב' שאמרו דוקא בדבר הקצוב אבל שאינו קצוב צריך ג'. ודע כי לענין דין אפילו יחיד אם הוא מומחה יכוף אדם בעל כרחו לדון אותו יחידי כדתניא (סנהדרין ה') אם היה יחיד מומחה לרבים כו' הרי זה דן יחידי, וכתבו התוספת שם ויכול לכוף את האדם בעל כרחו דאי בדקבליה וכו'. ומכאן אני למד שהוא הדין וכל שכן הוא שיכול להנהיג שררות יחידי ואינו צריך ב', ומה משפט הצריך ג' דן וכייף שררות שמספיק בב' לא כל שכן. ובזה נשכיל ביאור הכתוב אומרו דבר אל בני ישראל אין פירוש לשון דבור אלא לשון שררות ודברות לומר כי הוא לבדו יכול לעשות ב' משפטים שישנם בענין הא' היא ההערכה, והב' היא השררות, שהגם שההערכה צריך ג' והשררה צריכה ב' כנזכר אתה לבדך תהיה דבר על הדבר לצד שאתה יחיד מומחה תספיק במקום ג' ואין צריך למור במקום ב' לענין השררות, ודוקא אתה אבל הזולת ויקחו לשון רבים. ותמצא שכן היה דכתיב (לקמן ל"ו ג') ויקחו מלפני משה הרי כי משה לבדו קבל הנדבה בין דבר שיש בו קצבה בין דבר שאין בו קצבה. והגם שבתלמוד דרשו מפסוק (לקמן כ"ח ה') והם יקחו, אולי כי שם חדש לענין השררות שצריכה ב' וכאן לענין פרט לקיחת דבר שאין בו קצבה שלא נתן רשות לעשות הדבר ביחיד אלא למשה אבל הזולת צריך רבים. ולדרך זה יתיישב אומרו ויקחו בתוספת וא"ו לצד שקדם ואמר דברותו של משה לזה יוצדק לומר אחר כך ויקחו:
מאת כל איש וגו'. אולי שיכוין לומר כי באיש שיודעים בו שהוא נדיב לב לא יכניסוהו במשפט ההערכה לדעת מה יקבלו ממנו כיון שהוא מוחזק כי לבו נדיב יקחו ממנו את אשר יביא כי ודאי שיודע הוא עצמו שזה הוא יכלתו ואת זו אצדיק שהוא תרומתי הצריך לתת כאומרו את תרומתי. עוד ירצה לומר שאינה חשובה ליקראות תרומתי אלא המובא מנדבת לב האדם, והוא אומרו מאת אשר וגו' תקחו את תרומתי, אבל המעושה לא קראה תרומתי אלא תרומה דכתיב ויקחו לי תרומה.
תקחו את תרומתי. אחר שהזכיר נדיבות הלב יחס התרומה אליו שאמר תרומתי כי אז יהיה רצונו דבק בהם כי אין רצון ה' יתברך בצרי העין, ועוד להורות כי כיון שהתנדב המתנדב תרומת ה' הוא ואם אינו נותנה נענש ואם נתנה כבר יצאה מרשותו ואין לו בה כלום:
תקחו את תרומתי. אמרו רבותינו ג' תרומות אמורות כאן. אחת תרומת בקע לגלגלת שנעשו מהם האדנים כמו שמפורש באלה פקודי. ואחת תרומת המזבח בקע לגלגלת לקופות לקנות מהן קרבנות צבור. ואחת תרומת המשכן נדבת כל אחד וא' שהתנדבו.
ויקחו לי. צריך לדעת למה כתב וא"ו בתחלת ענין. ואולי שירצה על דרך אומרם ז"ל (שקלים פ"א מ"ג) ממשכנין על השקלים, ואמרו ז"ל (תנחומא) כי ג' תרומות שנו כאן ב' מהם שקלים בקע לגלגולת אחת לאדנים ואחת לקרבנות צבור והג' נדבת המשכן עד כאן. וכפי זה נתכוון באומרו ויקחו כנגד נדבת השקלים הרמוזה בתרומה הסמוכה לה לומר שישנו בכפייה לשקול, וסמך תיבת ויקחו אל בני ישראל לרמוז שבשקלים מדבר הכתוב שאינם שוקלים אלא בני ישראל ולא בנות ישראל דכתיב (לקמן ל' י"ג) כל העובר וגו'. ולפי זה אומרו מאת כל איש פירוש שהלקיחה תהיה בהשואה מאת כל איש ואפילו את אשר ידבנו לבו תהיה לקיחה שוה מכולם ולא ירבה הנדיב ולא ימעיט הכילי. ועוד ירצה בתוספת וא"ו לרמוז שכבר קדם דבר אחר והוא נדבת לב כרמוז בסוף דבריו שאמר אשר ידבנו לבו, ולדרך זה ידבר הכתוב גם בתרומת המשכן ויחפוץ ה' שכל נדבה תהיה מלב ולא תהיה הנתינה עד שתקדם הנדבה בלב:
דבר אל בני ישראל, ויקחו לי תרומה. אמר לישראל שחפצתי שגבאים יגבו בעדי תרומה. וכן עשה משה ברדתו מן ההר, כאמרו "ואחרי כן נגשו כל בני ישראל ויצום את כל אשר דבר ה' אתו בהר סיני" (להלן לד, לב), ואחר כך "ויאמר משה אל כל עדת בני ישראל" שהם הסנהדרין "קחו מאתכם תרומה" (להלן לה, ד ה), ובזה צוה להם שיגבו. וישראל לא המתינו שיגבו הסנהדרין, אבל תכף יצאו מלפני משה והביאו עד בלי די (להלן לו, ה ז), ולפיכך לא נשאר על הנשיאים שחשבו לגבות זולתי האבנים והשמן (להלן לה, כז כח) שלא הביאו ישראל עדין. מאת כל איש. צוה שלא יגבו בזרוע כענין שממשכנין על הצדקה, אבל יגבו מן המתנדבים בלבד.
י"ג דברים האמורים בענין כולם הוצרכו למלאכת המשכן או לבגדי כהונה כשתדקדק בהם:
וצוהו הקב"ה להיכן מניח' שיעשו משכן ובית קדשי הקדשים ובתוכו ארון ובתוך הארון לוחות ושם תשרה שכינה וישראל סביב כמו המלאכים סביב כסא הכבוד ושכינה ביניהם וכן כתוב ושכנתי בתוכם כמו בתוך המלאכים ועל זה נאמר אמרתי אלהים אתם ובני עליון כלכם להיות שכינתי ביניהם:
וענין המשכן היה דוגמת הר סיני, והכבוד ששכן על הר סיני בנגלה הוא ששכן על המשכן בנסתר, וכשם שמצינו בהר סיני שאמר הכתוב (דברים ה') הן הראנו ה' אלהינו את כבודו ואת גדלו, כן מצינו במשכן שחזר שני פעמים (שמות מ') וכבוד ה' מלא את המשכן. וכשם שמצינו בהר סיני שכתוב בו (דברים ד') מן השמים השמיעך את קולו ליסרך ועל הארץ הראך את אשו הגדולה וכתיב (שם) ודבריו שמעת מתוך האש, כן במשכן היה הקול מדבר אליו מעל הכפורת מבין שני הכרובים. וכשם שמצינו בהר סיני שכתוב בו (שמות כ"ד) ויראו את אלהי ישראל, כן מצינו במשכן שהיה אלהי ישראל יושב הכרובים, הוא שכתוב בו (יחזקאל י) וכבוד אלהי ישראל עליהם מלמעלה הוא החיה אשר ראיתי תחת אלהי ישראל בנהר כבר ואדע כי כרובים המה:
ובדרך רמז ירצה שיכוין כל אחד לדבק בה' בחינת נפשו הנקראת תרומה באמצעות המעשה, והוא אומרו ויקחו לי תרומה כי הנפש של ישראל תקרא תרומה דכתיב (ירמי' ב') קדש ישראל לה' ראשית תבואתו ותרומה נקראת ראשית ובאמצעות לקיחת מאת כל איש וגו' ישיגו שתשרה עליהם השכינה, והוא אומרו תקחו את תרומתי כי השכינה תקרא תרומת ה' והמשכיל יבין:
ויתכן לפרש כי מה שהזכיר בכאן שלש תרומות, ויקחו לי תרומה, את תרומתי, וזאת התרומה, שהם כנגד שלש תרומות שהעולם נתרומם בהם, והם החכמה והתבונה והדעת, כענין שכתוב (משלי ג') ה' בחכמה יסד ארץ כונן שמים בתבונה, בדעתו תהומות נבקעו, ונרמז במעשה המשכן לפי שהמשכן שקול כבריאת עולם ומפני זה הזכיר בכאן ג' תרומות כנגדם. וכנגדם תרמו ישראל במדבר ג' תרומות, האחד תרומת המשכן והיא האמורה בפרשה זו, השניה תרומת שקלים והיא האמורה בפרשת שקלים בסדר כי תשא, השלישי תרומת המזבח והיא האמורה בסדר במדבר סיני שנמנו ישראל ע"י שקלים שנתן כל אחד מהם מחצית השקל ואותם שקלים היו לקרבנות צבור. וג' תרומות הללו השתים קדש והשלישית חול, השתים קדש היא התרומה שבכאן ותרומת המזבח שהם קדש כי היו שתיהן לצורך הקב"ה ולכבודו, אבל השלישית והיא תרומת שקלים היתה לצורך ישראל ולתועלתם שבה היו מתכפרין כענין שכתוב (שמות ל') ונתנו איש כופר נפשו. וכנגדם נצטוו ישראל בג' תרומות כשנכנסו לארץ השתים קדש והשלישית חול והיא תרומת חלה, ולא נצטוו ישראל בשתים להביאם בחוצה לארץ כי אם בארץ הקדושה לפי ששתיהן קדש, אבל תרומת חלה מפרישין אותה אף בחוצה לארץ כדי שלא תשתכח תורת חלה מישראל. וכדי לבאר שהמשכן שקול כנגד בריאת העולם הזכיר בו הכתוב ג' תרומות של העולם והוא שכתוב בבצלאל (שמות ל"א) ואמלא אותו רוח אלהים בחכמה בתבונה ובדעת, ועל זה דרשו רז"ל יודע היה בצלאל לצרף אותיות שבהן נבראו שמים וארץ, כתיב הכא ואמלא אותו רוח אלהים בחכמה בתבונה ובדעת, וכתיב התם (משלי ג') ה' בחכמה יסד ארץ כונן שמים בתבונה בדעתו תהומות נבקעו רצו החכמים לרמוז בזה כי המשכן שקול כנגד בריאת העולם: ותמצא בפרקי ר"א בשלשתן בנה שלמה בית המקדש שכן הזכיר הכתוב על חירם (מלכים א' ז') בן אשה אלמנה הוא ממטה נפתלי ואביו איש צורי חורש נחשת וימלא את החכמה ואת התבונה ואת הדעת, וכן בשלשתן עתיד להבנות, הוא שהזכיר עליו שלמה ע"ה ברוח הקודש (משלי כ"ד) בחכמה יבנה בית ובתבונה יתכונן ובדעת חדרים ימלאו, ושלשתן עתיד הקב"ה ליתן לישראל במתנה שנאמר (שם ב) כי ה' יתן חכמה וגו', נתן אין כתיב כאן אלא יתן, מפיו דעת ותבונה, ושלשתן ינתנו למלך המשיח שנאמר (ישעיה י"א) ונחה עליו רוח ה' רוח חכמה ובינה וגו' רוח דעת ויראת ה':
וידבר ה' וגו' ויקחו לי תרומה וגו'. ג' תרומות נזכרו כאן כו', ויש בענין זה כמה ספיקות כי למה יחס ב' תרומות ראשונות אל הש"י כי בראשונה אמר ויקחו לי לשמי, ובשניה אמר תקחו את תרומתי, אבל בשלישית לא הזכיר לא זה ולא זה ואדרבה נאמר בה מאתם יחסה אל הנותנים, ועו"ק למה בשני תרומות ראשונות הקדים לשון קיחה ללשון תרומה ובשלישית הקדים לשון תרומה ללקיחה, ועו"ק איך הכניס מאמר מאת כל איש אשר ידבנו לבו בין ב' תרומות הראשונים שהיו בקע לגלגולת שהיו חוב גמור על כל איש מישראל ואינן תלוין בנדבת לב הנותן כלל כ"א תרומה שלישית שנאמר בה זהב וכסף ונחושת היא לבדה באה בנדבה ולמה הזכיר בה לשון קיחה משמע בהכרח והדבר הבא בנדבה אין בו הכרח, ועוד בראשונה אמר ויקחו בלשון נסתר ובשנים האחרונים אמר תקחו בנוכח. והקרוב אלי לומר בזה, בהיות שבענין השקלים יש מחלוקת בין מפרשי התורה כי יש סוברים שלא נמנו ישראל לגלגולת אלא השקלים נמנו כדי להצילם מן עין הרע, ומהרי"א חולק על דעה זו ואמר שנמנו לגלגולת ממש והשקלים נתנו דרך צדקה או קודם המנין או אחריו לכופר נפש כמבואר בספרו פר' כי תשא. והנה מקום אתי לחלק לשון ידבנו לשני פנים, אם לשון נדבה כפשוטו, ואם ההפך ממש, מדלא כתיב ינדבנו בנו"ן א"כ יש מקום לפרשו כמו ידונו בו"ו כי אותיות בומ"ף מתחלפות בפרט בי"ת רפויה שמוצאה כמו וי"ו וזה מורה על מי שלבו דוה וכואב על הנתינה, ולפיכך ב' תרומות ראשונות שלכל הדיעות היו חובה על כל איש ואף אם לא היה רוצה לתרום מ"מ היו יכולין הגבאים ליקח ממנו בעל כרחו, לפיכך הקדים בהם לשון קיחה לתרומה כי על ידי שיבאו הגבאים לגבות ממנו בעל כרחו יבא לתרום כי קיחת הגבאים מסבבת התרומה, אבל השלישית הבאה בנדבה ולא היה שם חובה כלל ואילו לא ירצה לתרום מי יוכל להכריחו ע"כ הקדים בה התרומה ללקיחה לומר שאחר שהוא מנדבת לבו קרא שם ותרם מן ממונו כפי רצונו, אז יוכלו הגבאים לכופו וליקח ממנו בעל כרחו מה שתרם כבר הן בפה הן בידים לכך נאמר וזאת התרומה אשר תקחו מאתם וגו', לומר שאחר שתרם אז תקחו מאתם בזרוע אם ביני ביני נתחרט. זה"ש דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה, שימנו גבאים שיקחו התרומה מכל איש ואיש וקודם שיתבעו מאחרים יתנו המה חלקם לקשט את עצמם תחילה ואח"כ יקחו מאחרים וזה הוראות וי"ו של ויקחו, אבל מאת כל איש אשר ידבנו לבו שלבו דוה על הנתינה כי הוא איש כילי ואינו נותן מרצון טוב ויש לחוש שמא יתקוטט עם הגבאים, אז תקחו אתם משה ואהרן או נשיאי ישראל כי ודאי ישאו פניהם ולא יריבו עמהם על זה, ואם ידבנו פירושו כמו ינדבנו והוא לשון נדיב לב אז יהיה מוסב אשלמעלה שאמר ויקחו לי הגבאים תרומה מאת כל איש אשר ידבנו נדיבת לבו. וממילא נשמע שמ"ש אח"כ תקחו את תרומתי משמע אתם בעצמכם תקחו מדבר במי שאינו נדיב לב מן הטעם שנתבאר. אמנם מדקאמר בפרשת (ויקהל לה ה) כל נדיב לב יביאה ש"מ שכאן מדבר במי שלבו דוה וכואב וממנו תקחו בעל כרחו, אבל מי שהוא נדיב לב הוא יביאה מעצמו ואין צריך לכופו. אבל לשון תקחו הנאמר בתרומה שלישית הבאה נדבה יש דברים אחרים בגו, וזה שאם יבאו גבאים חשובים אל המתנדב בלי ספק שישא פניהם ויתנדב יותר מאילו היו באים אליו סתם בני אדם כי מטעם זה נוהגין לעשות נדבה ברבים אולי ישא פניהם. ולפי מהרי"א, שפירש כי גם השקלים אע"פ שהיו חובה מ"מ היו כמו צדקה וכופר יהיה מאמר מאת כל איש אשר ידבנו לבו לשון נדבה ממש ומוסב אשלמעלה ושלמטה להורות שגם שני תרומות אלו היו תולין בנדבת לב הנותן, אבל בתרומה שלישית לא הוצרך להזכיר זה כי פשיטא שהיא באה נדבה ולא חובה כי כבר נרמז זה במה שהקדים התרומה אל הקיחה, ולפי ששני תרומות הראשונים הם חובה וכופר נפש כמ"ש לכפר על נפשותיכם וכתיב (יחזקאל יח ד) הן כל הנפשות לי הנה, ובחסד האל יתברך הוא לוקח בקע לגלגולת תמורת הנפש על כן נאמר בראשונה ויקחו לי ובשניה תרומתי כי שם ה' נקרא עליהם. אבל השלישית שאינה חובה לא יחסה אל הש"י ותלאה במתנדבים שנאמר וזאת התרומה אשר תקחו מאתם כי היא תלויה בהם וז"ש מאתם ולא מאת ה' היתה זאת חובה. והנה קרוב לשמוע טעם אחר, על מה שייחס שני תרומות ראשונות אל השי"ת ולא השלישית לפי שבכל מקום שיש שם גדר ענוה והכנעה בין התחתונים שם חביון עזו של הקב"ה השוכן את דכא ושפל רוח, אבל בכל מקום שיש נדנוד גאוה אין הקב"ה רוצה לייחד שמו ית' שם לפיכך שני תרומות ראשונים שהיה יד כל אדם שוה בהם כי העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט, ואין מקום לשום אחד להתפאר על חבירו לומר תרומתי גדולה מתרומתך אותן ייחס השי"ת אליו, כי בראשונה נאמר ויקחו לי לשמי כי כבר בארנו למעלה תחילת פרשת מקץ ובפסוק בכל המקום אשר אזכיר את שמי (שמות כ כא) שכל אותיות השם הגדול מורים על גדר הענוה ע"ש, ובשניה אמר תרומתי. וכן הדבר הנעשה מן שני תרומות אלו דומה אל התרומה עצמה כי כשם שכולן היו שוים בה ולא היה בה שום התנשאות לאחד על חבירו כך נעשה מתרומה אחת האדנים כי כל האדנים היו שוים אחד כמו חבירו והיו תחתונים לכל הבנין כאסקופה הנדרסת והיו יסודות לכל הבנין כי כמוהם יהיו עושיהם, כי כמו שהעושים הנדבה ההיא היו שוין בנתינה ולא היה לשום אחד מהם התנשאות על חבירו כך נעשו מהם אדנים אלו המורים על גדר הענוה כי הענוה היא יסוד הבנין אשר עליו כל בית ישראל נכון, ונקראו בשם אדנים שיש במשמעותו לשון אדנות ושררה יען כי כל מי שעושה את עצמו כאסקופה הנדרסת מלמטה נעשה אדון מלמעלה כי כל המשפיל עצמו הקב"ה מגביהו ועושה אותו יסוד ונושא לכל הבנין כאדנים אלו שהיו יסוד ונושא לכל הבנין, וכן מלת נשיא פירושו שהוא נושא את אחרים כי כולם נשענים עליו. ומתרומה שניה הביאו קרבנות ציבור, שהיו ג"כ שוים בכל יום כבש אחד בבוקר והשניה בין הערבים וכתיב (תהלים נא יט) זבחי אלהים רוח נשברה ר"ל תכלית הזבחים להביא את האדם לידי רוח נשברה, ועל כן יחסה ג"כ אליו ית' שנאמר תקחו את תרומתי לפי שהתרומה והעשוי ממנה הכל מורה על גדר הענוה ע"כ אמר הקב"ה זו היא תרומתי, אבל תרומה שלישית שלא היו הכל שווין בה והיו מתחלפים בפחות ויתר כי העשיר הנותן הרבה יש לו מקום להתנשאות על העני לאמר יש לי חלק גדול בבית אלהינו יותר מן העני בהרבותי מהר ומתן, על כן נעשו ממנה כל כלי הקודש כמו הארון והמנורה והשלחן והמזבח ויתר הכלים ובלי ספק שהיה יתרון לקצתם על קצתם כי זר הארון הוא כנגד כתר תורה, וזר המזבח כנגד כתר כהונה, וזר השלחן כנגד כתר מלכות, ואע"פ שכפי קדושת הכלים היה לו להקב"ה ליחס נדבה זו אליו ית' מ"מ מאחר שמצד גביית הנדבה היה שם צד גאוה והתנשאות למרבה על הממעיט ע"כ לא יחסה הקב"ה אליו. ובזה ראיתי לתרץ קושיא אחת, מאחר שחשב הנדבה כסדר מדריגתן זהב וכסף ונחושת אם כן למה קא חשיב אבני שהם ואבני מלואים לבסוף כי האבנים בלי ספק הם יקרים יותר מן זהב, אע"פ שנוכל לתרץ ולומר לפי שהנשיאים הביאו אבני שהם ואבני מלואים לבסוף כמו שמביא רש"י (שמות לה כז) על כן הזכיר נדבתם באחרונה, מ"מ גם לפי דרכינו נוכל לומר שרצה הקב"ה להראות שאחד הממעיט ואחד המרבה הכל שוין לפניו ית' ע"כ הזכיר החשוב לבסוף שלא יהיה תפארת העשיר על העני לומר נדבתי גדולה והכתוב מנאה בראש, ועוד הזכיר נדבתם באחרונה לפי שרום לבבם הביאם לידי זה שהתנדבו לבסוף לומר יתנדבו הצבור ומה שהם מחסרים אנו משלימין וכל זה דרך גאה וגאון לומר יש לאל ידינו למלאות מה שהם מחסרים, ע"כ הזכיר נדבתם אחרונה כי כל המגביה את עצמו הקב"ה משפילו ולא עוד אלא והנשאם חסר יו"ד כתיב כי רק אות אחת מן השם הגדול חקוק בשם נשיא דהיינו היו"ד וע"י שהתנשאו בדבריהם לקח ה' מן שמם אות זה משמו יתברך המורה כולו על גדר הענוה כמבואר בפסוק בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבא אליך. ודבר זה סוד מסודות התורה וצורת היו"ד מורה ג"כ על הענוה והקטנות.
[מובא בפירושו לפרק ל"ה פסוק ה'] כל נדיב לבו יביאה. מתחילה אמר קחו מאתכם ולשון קיחה משמע בעל כרחו יקחו ממנו, ואח"כ אמר כל נדיב לב יביאה משמע שיביא מעצמו, וכן בפר' תרומה הזכיר ג"כ לשון קיחה. עוד אמר כאן כל נדיב לב ולהלן אמר מאת כל איש אשר ידבנו לבו והל"ל ינדבנו. אלא שמדבר בשני מיני נתינה כי להלן מדבר בשני תרומות שהם חובה והוא מוכרח ליתן אף אם אינו נדיב לב ואדרבה לבו דוה עליו ודואג וכואב על הנתינה מ"מ תקחו ממנו בעל כרחו, לכך נאמר מאת כל איש אשר ידבנו לבו כאילו אמר ידונו לבו כי בי"ת מתחלפת בוי"ו באותיות בומ"ף ובפרט בי"ת רפויה ור"ל מי שלבו דוה עליו ואינו נותן חובתו מרצון תקחו ממנו את תרומתי בעל כרחו, וכן מה שאמר קחו מאתכם תרומה לה' מדבר ג"כ בתרומת חובה דהיינו בקע לגלגולת. ואולי שלכך אמר מאתכם מן הגלגולת שלכם, ואח"כ אמר בסתם נדבה שכל נדיב לב יביאה מעצמו בלא הכרח כי הנדיב לב הפך זה אשר ידונו לבו והוא יביא מעצמו נדבתו לא ימתין עד שיבא הגבאי לתבוע ממנו.
ויקחו לי תרומה קחו מוסרי ואל כסף ודעת מחרוץ נבחר שלמה המלך ע"ה הזהיר בכאן (משלי ח') את האדם על מדת הזריזות שישתדל ויטרח במוסרי התורה ואל ישתדל ויטרח ברבוי הכסף, לפי שבמוסרי התורה יקנה האדם תועלות רבות בעוה"ז ובעוה"ב ורבוי הכסף אין בו תועלת אבל יש בו נזקים ומכשולים רבים שהוא סבה לדאגות רבות וכמו שאמרו רז"ל מרבה נכסים מרבה דאגה. וידוע שאין בכל הרבויים שבכל המדות שום תועלת כי אם ברבוי התורה. ודעת מחרוץ נבחר, טעמו וקחו דעת התורה שהוא מחרוץ נבחר, והזכיר לשון קחו לומר שיקחו מוסר התורה והמצות בזריזות והשתדלות כמו שלוקח הדבור בידים שהוא מזדרז בו ולא שיקחם בעצלה וביאוש כי אם יתעצל בהם אי אפשר שינצל מן העונש אפילו כשהוא מקיים המצוה, כי אם מיחד הש"י בפיו ובשפתיו ולבו רחק ממנו גדול עונו מנשוא כי מצד אחד עשה מצוה ומצד אחר הוא נענש בעשותו אותה כשלא עשאה על השלמות כי אם בעצלה. והוא הדין והטעם בענין התפלה אם התפלל ולא כוון את לבו בתפלתו אלא שהוא מחשב בהבלי הזמן בסחורתו וכספו וזהבו הנה זה חוטא וכמעט שעליו נאמר (שמות כ') לא תעשון אתי אלהי כסף ואלהי זהב, כלומר כשאתם אתי ועומדים בתפלה לפני אל תחשבו בכסף וזהב אשר עמכם כי המתפלל העושה זאת מתנכר במחשבתו אל המלך הש"י ולפני מלך בשר ודם לא היה עושה כן. וכן אלו הניח תפילין ונתעצל ולא נזהר שלא יישן בהם ולא יפיח בהם אין המצוה שלמה וכן המצות כולן. והא למדת שהעצל אף בעשותו אחת מן המצות יקרה לו חטא ועון בסבת העצלה. והנה התועלת שהשיג בקיום המצוה איננה מבלתי עונש כשם שתועלת החומץ שאדם שותה פעמים לרפואה איננו מבלתי נזק שהוא לשנים, או תועלת חום האש שאיננו מבלתי העשן המזיק לעינים, ועל זה אמר שלמה ע"ה (משלי י') כחמץ לשנים וכעשן לעינים כן העצל לשולחיו, וע"כ יגנה שלמה תמיד את מדת העצל, הוא שאמר (שם י"ג) מתאוה ואין נפשו עצל, יאמר כי מי שנפשו מתאוה לאיזה דבר שיהיה ואין לו כלום שלא השיגו עצל הוא כי לא השתדל בו כל הצורך, וכמו שדרשו רז"ל לא יגעתי ומצאתי אל תאמין, יגעתי ולא מצאתי אל תאמין, יגעתי ומצאתי תאמין, ועל כן יתמיד שלמה ע"ה מוסרו על העצל ויזהירנו בנמלה הוא שאמר (שם ו') לך אל נמלה עצל ראה דרכיה וחכם, כי ממנה נקח ק"ו ובה יראה דבר חכמה כי היא פחותה שברמשים ויש בה מדת הזריזות שאוספת בזמן הקיץ מה שתאכל בזמן החורף: וידוע כי הזריז בעניני התורה והמצות גם הזריז בתקון מדותיו הנה הוא עולה ממדה למדה וממדרגה למדרגה והולך כל היום לפנים ולא לאחור, והנה העצל בהפך ממנו כי הוא הולך כל היום לאחור ולא לפנים הוא שאמר שלמה ע"ה (שם ט"ו) דרך עצל כמשוכת חדק, שאי אפשר לו ללכת ולעבור אל המקום אשר לבו חפץ ויצטרך לשוב לאחור כן העצל אינו יכול לעלות ממדה למדה אבל הוא מחריב את עצמו מבית ומחוץ כי הוא משומם נפשו וגופו, כדמיון השדה החרב מבפנים ותחת חטה יצא חוח וחרב מבחוץ שהכתלים והגדרים שהיו מסביב הכל נהרס, ועל זה אמר שלמה ע"ה (משלי כ"ד) על שדה איש עצל עברתי וגו' והנה עלה כלו קמשונים, המשיל העצל שאינו מתקן נפשו ומדותיו והוא בהנהגתו הרעה מחריב נפשו וגופו מבית ומחוץ לעצל המונע עצמו מעבוד שדהו ומניח אותו שתחרב מבית ומחוץ, ועל כן הזכיר שלמה ע"ה בכאן קחו מוסרי ואל כסף שיקחו הבריות מוסר התורה בזריזות ולא ברפיון ובעצלתים, ואמר ואל כסף בהפך מהמון העם שהם משתדלים לקנות הכסף בזריזות ובחריצות וזה דרכם כסל למו כאשר לא יעשו במוסר המצוה ככה, ולפיכך אמר קחו מוסרי ואל כסף, כלומר התורה, כי התורה נקראת מוסר כענין שכתוב (משלי ו') ודרך חיים תוכחות מוסר, ועמה אדם זוכה אל החיים הנצחיים להתענג מזיו שכינה כי שכינה דבקה בתורה, והוא שדרשו רז"ל (משלי ב') כי ישרים ישכנו ארץ, ישכינו שכינה בארץ, במתן תורה כתיב (שמות כ"ד) וישכון כבוד ה' על הר סיני כי היא הסבה שהשכינה שורה בישראל בהר סיני בנגלה, ובמשכן בנסתר, בהר סיני בנגלה הוא ששכן הכבוד בהר סיני לעיני כל ישראל שנאמר (שם) ומראה כבוד ה' כאש אוכלת בראש ההר לעיני בני ישראל, במשכן בנסתר הוא שנצטוינו לעשות לו בית מיוחד כדי שישכון עליו בנסתר, ועל זה התנדבו ישראל תרומה לעשות ממנה משכן, וזהו שכתוב: ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי.