ביאור:מ"ג ויקרא יג נה
וְרָאָה הַכֹּהֵן אַחֲרֵי הֻכַּבֵּס אֶת הַנֶּגַעעריכה
אחרי הכבס. ל' העשות.
הכבס את הנגע. שם הפעל שלא נקרא שם פועלו מהבנין הכבס הנוסף:
וְהִנֵּה לֹא הָפַךְ הַנֶּגַע אֶת עֵינוֹ וְהַנֶּגַע לֹא פָשָׂהעריכה
לא הפך הנגע את עינו. לא הוכהה ממראיתו:
והנגע לא פשה. שמענו שאם לא הפך ולא פשה טמא ואצ"ל לא הפך ופשה הפך ולא פשה איני יודע מה יעשה לו ת"ל והסגיר את הנגע מכל מקום דברי רבי יהודה וחכמים אומרים וכו' כדאיתא בת"כ ורמזתיה כאן לישב המקרא על אופניו:
פחתת היא. פוחת והולך הוא ולכך באש תשרפנו ולא סגי לקרוע מקום הצרעת מן הבגד:
[מובא בפירושו לפסוק מ"ז] והבגד כי יהיה בו נגע צרעת. נגעי בגדים והבתים בלי ספק שאינן באין מצד הטבע כי אין בהם דם וליחות המסבבים העיפוש או כל חלי וכל מכה, ועל כרחך אתה צריך לומר שבאים בדרך נס על צד העונש וזה בנין אב גם על נגעי הגוף שהם חוץ לטבע על צד העונש. והנה בנגעי בתים ארז"ל (ערכין טז) שבאים על צרות העין כו' אבל בנגעי בגדים לא אמרו כלום והקרוב אלי לומר כי הם באים על גסות הרוח כי דרך העולם להתכבד ביותר במלבושי כבוד כי הא דרבי יוחנן קרי למאניה מכבדותיה (שבת קיג) וכארז"ל (שם קיט) לקדוש ה' מכובד כבדהו בכסות נקיה, וע"כ דין הבגד הנגוע בשריפה כי כל מתגאה נידון באש כמבואר למעלה פר' צו בפסוק הוא העולה על מוקדה, כי כך טבע האש לעלות למעלה כמו זה העולה במעלה, ודין שריפת החמץ יוכיח. וטהרתו בכיבוס מים המורה על גדר הענוה שיורדין ממקום גבוה למקום נמוך ולפיכך לא הזכיר בפסוק כ"א בגד צמר ופשתים וכלי עור ולא הזכיר בגדי משי העשויין מן תולעת שני וזה לפי שהתולעת מרמז על גדר הענוה וטהרת המצורע באזוב ושני תולעת יוכיח, ע"כ אין הנגע מצוי בבגדי שני תולעת, לכך נאמר כאן והנה לא הפך הנגע את עינו והנגע לא פשה טמא הוא. ובכל מיני נגעים אין טומאה כי אם בפשיון, רמז להרחקת הגסות מכל וכל שלא לעמוד אפילו בדרך ממוצע ולא מינה ולא מקצתה (סוטה ה) אלא צריך להפוך עינו עינים רמות שלו מכל וכל.
טָמֵא הוּא בָּאֵשׁ תִּשְׂרְפֶנּוּ פְּחֶתֶת הִוא בְּקָרַחְתּוֹ אוֹ בְגַבַּחְתּוֹ:עריכה
פחתת היא. לשון גומא כמו (שמואל ב יז) באחת הפחתים כלומר שפלה היא נגע שמראיו שוקעין:
פתחת לשון מארה שמפחית ומחסר:
פחתת. אין לה אח במקרא והיא ידועה בלשון חז"ל וטעמו חסרון הוא שאירע בקרחת הבגד או בגבחתו
פחתת היא. פוחת והולך הוא ולכך באש תשרפנו ולא סגי לקרוע מקום הצרעת מן הבגד:
פחתת היא. פוחת והולך הוא ולכך באש תשרפנו ולא סגי לקרוע מקום הצרעת מן הבגד:
בקרחתו או בגבחתו. כתרגומו בשחיקותיה או בחדתותיה: קרחתו. שחקים ישנים. ומפני המדרש שהוצרך לגזרה שוה מנין לפריחה בבגדים שהיא טהורה נאמרה קרחת וגבחת באדם ונאמרה קרחת וגבחת בבגדים מה להלן פרח בכולו טהור אף כאן פרח בכולו טהור לכך אחז הכתוב לשון קרחת וגבחת ולענין פירושו ותרגומו זהו משמעו קרחת לשון ישנים וגבחת לשון חדשים כאילו נכתב באחריתו או בקדמותו שהקרחת לשון אחורים והגבחת לשון פנים כמו שכתוב ואם מפאת פניו וגו' והקרחת כל ששופע ויורד מן הקדקד ולאחריו. כך מפורש בת"כ:
בקרחתו. אלו השחקים, שכשנשחק הבגד נושר השער ונעשה כמו קרח: בגבחתו. אלו החדשים, שכשהוא חדש שערותיו בולטות:
והגאון אמר שפירש בקרחת הפאה האחרת כי בגבחת היא מפאת פני הבגד אם כן יהיה קרח מאחור הראש ויפה פירש: