ביאור:מ"ג ויקרא יג כט
וְאִישׁ אוֹ אִשָּׁהעריכה
וטעם להזכיר ואיש או אשה. בעבור הזקן ועוד כי הוא צריך לאמר על הקרח והגבח איש ולא אדם כלל להוציא האשה והנה פירוש (פי' מ"ח ואיש או אשה ר"ל אחר שלקח לשון איש שאינו כולל לאשה כמו מלת אדם. הוצרך לומר אשה בעבור הראש לא בעבור הזקן כי הזקן שב לאיש ולא לאשה ובקרח ובגבח אמר כמו שאמר ואיש כי ימרט ראשו ולא הזכיר בו אשה כי לא תמצא קרחת וגבחת באשה מפני הלחות שבה כמו שמפרש למטה. ומה שאמר ולא אדם. ר"ל ולא אמר אדם שהוא כלל לאיש ולאשה עד כאן) כי יהיה בו נגע בראש או בזקן לאיש:
ואיש או אשה וגו'. הוצרך לפרט כאן או אשה ולא אמר אדם ואשה בכלל, לצד שאין לאשה זקן יאמר האומר שלא דבר הכתוב אלא באיש שישנו בזקן, והגם שיאמר אדם ולא יאמר איש תאמר שבא לרבות הקטן או למעט גוים, ולעולם נגעי זקן באשה לא מטמאה תלמוד לומר או אשה לאם גדל שער בזקנה שהיא מטמא בנתקים:
כִּי יִהְיֶה בוֹ נָגַע בְּרֹאשׁ אוֹ בְזָקָן:עריכה
בראש או בזקן. בא הכתוב לחלק בין נגע שבמקום שער לנגע שבמקום בשר שזה סימנו בשער לבן וזה סימנו בשער צהוב:
בראש או בזקן. בא הכתוב לחלק בין נגע שבמקום שער לנגע שבמקום בשר, שזה סימנו בשער לבן וזה סימנו בשער צהוב, שנהפך שער שחור שבו לצהוב. נתק הוא, כך שמו של נגע שבמקום שער, לשון רש"י. והנראה מן הלשון הזה, שההפרש שבין נגע הראש והזקן לנגע עור הבשר הוא זה שהזכיר בגון השער הלבן והצהוב, כי הנגע בארבע מראותיו כשהוא בתוך שער הראש והזקן אם נצהב בו שער, טמא, כאשר הוא טמא בעור הבשר אם הוא לבן: וכי היאך אפשר לומר כן, והלא הוא עצמו כתב (בפסוק מג) כמראה צרעת עור בשר, שמטמא בארבע מראות, ולא כמראה נתקים של מקום שער שאין מטמאים בארבע מראות, שאת ותולדתה בהרת ותולדתה. ואם בארבע מראות אין מטמא, באיזה מראה ובאיזה ענין הוא מטמא, ולא הזכיר בו הכתוב אלא סימני החליטה שבסוף, שער צהוב ופשיון: אבל חשב הרב, שנגע הראש והזקן הודיעו הכתוב בשמו, שאמר (בפסוק ל), "נתק הוא" והוא השם הידוע לו ובשם הזה הוא נכר. והנה הזכיר בנגעים שמותם ומראיהן, בהרת לבנה, (פסוק ד), שאת לבנה, (פסוק י), ובראש הזכיר שמו ובשמו הוא נודע, אבל השם ההוא טמא הכתוב, וחזר ופירש סימני החליטה בסוף, זו היא סברת הרב בנתק. וכן נראה עוד מדבריו, כי טעם הפרשה השניה (פסוק מ) ואיש כי ימרט ראשו, לומר כי כאשר ימרט הראש, שינשר השער ויקרח, יהיה טהור מטומאת נתקים מראש, ואין מטמא באותו נגע הנקרא נתק, ויהיה נדון כדיני עור בשר שאת ותולדתה, דכיון שאין כאן שער יצא מכלל דין ראש וזקן: וכל זה אינו כן, שהראש או הזקן בעוד שער בהן אינן מטמאין במראות נגעים כלל, אבל כאשר ימרט מקום בראש וינשר השער שבו מעיקרו, שנעשה המקום חלק ופנוי מכל שער, ונולד במקום הנתוק ההוא שער צהוב ודק, הוא הנגע הטמא. ולכך נקרא נתק, בעבור שנתק משם השער, לא שהוא שם בלבד כמו שאמר הרב ז"ל, אבל כשמו כן הוא, שצריך נתוק השער ההוא כגריס. ואחר נתוק השער הראשון התולדי מן המקום ההוא, אם נולד שם השער הצהוב הדק הלקויי, הוא בו סימן טומאה, לא כשנולד תחילה קודם הנתוק. וכן שנינו (נגעים פ"ז מ"א) נולד בראש או בזקן, חזר הראש והזקן ונקרחו טהורים. הראש והזקן עד שלא העלו שער, והעלו שער ונקרחו, רבי אליעזר בן יעקב מטמא שתחילתן וסופן טמא, וחכמים מטהרין. ולענין שער צהוב הקודם, נמי שנינו (שם פ"י מ"ד) שער צהוב שקדם לנתק טהור, ורבי יהודה מטמא. רבי אליעזר בן יעקב אומר לא מטמא ולא מציל. וכן הענין הזה כולו עוד שנוי בספרא (פרק ח ו): וטעם הכתוב שלא הזכיר הנתוק בתחילה, מפני שהזכיר נגע בראש או בזקן במראה עמוק ושער צהוב, ולא יתכן שיהיה המראה עמוק כמראה חמה עמוקה מן הצל בעוד השער השחור התולדתי עליו, ולפיכך תפס סתם בנהוג בבני אדם, כי בבא הנגעים בראשם ינתקו מתחילה, ויולד בנתק נגע, ויצמח בו השער הצהוב הדק הקצר. ואחר כך פירש "נתק הוא", לבאר בפירוש שלא יטמא עד שיהיה נתוק: ודעת רוב המפרשים, שהנגע הזה שהוא הנתק אינו צריך שיהא בו בהרת ושאת ולא תולדותיהן ולא שום שינוי בעור הראש, אבל כיון שניתק השער כגריס בראש או בזקן ויעקר משרשו לגמרי הוא הנגע, ואם נולד בו שער צהוב דק טמא, וזהו צרעת הראש או הזקן. שהרי (בפסוק ל) טמא הכתוב בתחילה מראהו עמוק בשער צהוב, וחזר והזכיר (בפסוק לא) בשאיננו עמוק הסגר, וטמא אותו בפשיון, (בפסוק לה), ומשמעות זה שאין מראה הנתק עמוק ולא משונה כלל. ובודאי שני הסימנים האלו שהן הפשיון והשער הצהוב שוים הם בדינם, ואם כן באו הכתובים ללמד שבין מראהו עמוק כמראה הבהרת או שאיננו עמוק ולא משונה כלל, כיון שניתק מטמא בשער צהוב או בפשיון. וברייתות הרבה שנויות בספרא בענין הזה: אבל היה נראה, שאחר שימרט המקום בראש אינו נגע עד שתולד במקום החלק בהרת ותולדתה או שאת ותולדתה, ואז תטמא הבהרת והשאת בשער צהוב, כמו שתטמא בעור הבשר בהפך לבן. כי הכתוב שהזכיר נגע בראש או בזקן ואמר "והנה מראהו עמוק מן העור", ירמוז למראות הנגעים הנזכרים למעלה, והזכיר בהרת ותולדתה וכן שאת ותולדתה. ואין הפרשה הזאת אלא לטעון (טעם) אחר שלא כענינו, והוא, שלא יטמאו מראות נגעים בראש אלא אחרי הנתוק. ויש בו להקל ולהחמיר, להקל, שלא יטמאו בשער לבן, ולהחמיר, שיטמאו בשער צהוב: והכתוב שאמר, וכי יראה הכהן את נגע הנתק והנה אין מראהו עמוק מן העור ושער שחור אין בו והסגיר הכהן את נגע הנתק, (פסוק לא) פירושו כמו ואם בהרת לבנה היא בעור בשרו ועמוק אין מראה מן העור (פסוק ד), כי "נגע הנתק" ירמוז שהיו מראות נגעים בנתוק. וזה צריך עיון בתוספתא במסכת נגעים, לפי ששנינו שם (פ"א ה"ד) והנתקים מטמאים בכל מראה, ואפילו לבנים בשחור והשחורים בלבן, ומטמאים בשער צהוב דק שמראיו כתבנית הזהב, עד כאן. נראה מזה שצריך שיהיה בנתוק מראה נגע, או לבן בעור הראש השחור כעין מראות הנגעים, או אפילו נגע שחור בעור הראש הלבן כעין המורפיאה השחורה שהזכירו הרופאים, כי הכתוב לעולם מזכיר נגע הנתק שצריך שיהיה נגע בנתק, אבל לא ייחד להם מראות כמו בעור הבשר: והפרשה השניה ואיש כי ימרט ראשו (פסוק מ), לימדה כי אין דין הנתקין אלא כאשר ימרט אמצעות הראש וישאר השער מקיף את הנתק מכל צד, אבל אם ימרט אחורי הראש או פאת הפנים וינתק מכל הצד ההוא, אינו נידון בסימני הראש וזקן אלא בסימני עור בשר. והטעם, כי בטבעי בני אדם רבים שיקרח להם מיעוט השער בצדדי הראש לאחור או לפנים, ואין הנתוק בהם חולי, אלא הרי הוא כשאר הגוף, אבל כאשר ינתק השער באמצעות מקום השער אינו אלא נגע, והוא הנגע שקורין לעוזות שלנו טיני"א ובערבי אל סעפ"ה, ומיעוט הכתוב שנמרט מפאת פניו ומאחוריו, שכן דרך בני אדם להקרח: וטעם הכתוב שאמר (פסוק מב) וכי יהיה בקרחת או בגבחת נגע לבן אדמדם, שיטמא כשאר הגוף במראות נגעים בפתוך ובחלק. ואמר, כמראה צרעת עור בשר (פסוק מג), שיהיה מוחלט במחיה או בפשיון שהוא מראה הצרעת החלוטה בעור הבשר. והזכירו רבותינו שאינו מטמא בשער לבן, כמו ששנינו (נגעים פ"ד מ"ג) שהמחיה מטמא בקרחת או בגבחת מה שאין כן בשער לבן, וידרוש כן בת"כ (נגעים פרק יא ב): ויש מן המפרשים שאומרים כי טעם הפרשיות להבדיל בין הנתוק ובין המריטה. והענין הוא, כי קרחת וגבחת הוא שיעקר השער בענין שאינו עתיד לחזור, כגון שסך שער ראשו בסם משיר השער, או שנעקר בטבעו ביבוש הליחה. וענין הפרשה כפי הדעת הזו, כי מתחילה דיבר הכתוב בנתק והוא שנשר השער ונכרת, מלשון, ונתוק וכרות (להלן כב כד), נתקו כפות רגלי הכהנים (יהושע ד יח), ואחר כך אמר כי כאשר ימרט ראשו שיעקר השער במריטה שישאר הראש חלק ומלובן כעין נחשת ממורט, וכענין שכתוב למען יהיה לה ברק מורטה (יחזקאל כא טז), שבידוע שלא יחזור שם לעולם, אין זה נתק, אבל האיש הזה קרח הוא או גבח כדרך בני אדם הקרחים וטהור הוא: אבל אם יהיה בקרחת או בגבחת ממראות הנגעים יהיה טמא כמראה צרעת עור בשר ובסימניהון מחיה ופשיון, אלא שמעטו חכמים ממנו במדרשם שער לבן. וטעם הדבר, לפי שכבר נמרט הראש ואין ראוי לגדל שער כלל, ואם יולד מעט שער במקרה לעולם לא יהיה שחור ולא בתכונת שער אלא לקוי ולבן. וזה דעת חכמי הצרפתים בפירוש מסכת נגעים, וענין המשניות והברייתות השנויות שם נוטה לדבריהם. ואם כן יהיה הנתק חולי הסעפ"ה או החליים הידועים הנקראים מחלת שועל ושביל הנחש, וכולם חליים ויש להם עזר, והמריטה היא הקרחת ואין לה עזר ורפואה כלל: