ביאור:מ"ג ויקרא יג ג
וְרָאָה הַכֹּהֵן אֶת הַנֶּגַע בְּעוֹר הַבָּשָׂר וְשֵׂעָר בַּנֶּגַע הָפַךְ לָבָןעריכה
ושער בנגע הפך לבן. מתחלה שחור והפך ללבן בתוך הנגע ומעוט שער שנים (ת"כ): (...) ששער לבן סימן טומאה הוא גזירת הכתוב:
[כהמשך לפירושו תחת הכותרת "מתי כותבת התורה" וכו'] ומה שאמר רש"י (בפסוק ג) בשער לבן שהוא סימן טומאה וגזרת הכתוב הוא, דנא פשריה דמלתא וגזירת עילאה היא די מטא על גברא ההוא, כי הנגע שלא יהפוך השער ללובן איננו אלא כיעור בעור, לא ליחה שתחליא כלל:
ושער בנגע. פי' שער שחור שהיה בו קודם שנולד בו הנגע ונהפך ללבן טמא הוא שהשער שנתלבן סימן הוא שנחלש הבשר שהנגע ממית הבשר כדכתיב גבי מרים אל נא תהי כמת וגם הזקני' כשנחלשים שער שלהם מתלבן אבל אם השער לבן קדמה לנגע אז אינו סימן טומאה שהרי לא נתלבן מחמת הנגע וכן אז"ל בהרת קודמת לשער לבן טמא שער לבן קודם לבהרת טהור:
ומראה הנגע וגו'. ענין זה יגיד סוד אומרו (תהלים לט) אך בצלם יתהלך איש, והוא מראה הבשר החי, וכשישלוט בחינת הרע באדם ירשום בבשר אדם הסתלקות זוהרת החיוני, ולזה יראה חסרון המראה ויהיה עמוק מהעור, ולזה דבר הכתוב בדרך זה עמוק מן העור, ולדברי רז"ל (תו"כ כאן שביעית ו) טעם אומרו עמוק לומר שאם היה כל בשרו כמראה הנגע טהור שאין ניכר עומק, והכתוב הקפיד על העומק:
ושער בנגע הפך לבן. כל שער לבן הוא סימן חולשה בגוף והלבנת שער האדם לעת זקנתו יוכיח, וכן כל הסוסים הלבנים תשושי כח וכן כל כבש לבן אינו טוב כמו צבע של שאר מיני שער כי כל מראה לבן מקורו מן הליחה הלבנה הגורמת העצלות כי פעולת כל עצל לא בחיל ולא בכח.
הפך לבן. טעמו נהפך ללבן:
וראה הכהן את הנגע. דרשו רבותינו ז"ל אין הכהן רואה את הנגע ביום ראשון, שהרי צריך להסגירו שבעה וכתיב וראה הכהן אותו ביום השביעי, ואי אפשר לראותו בשבת. ולא ביום שני, שאם יצטרך להסגירו שתי שבועות יבא יום שביעי של הסגר שבוע שניה בשבת שהוא שלש עשרה, ולכך אמרו שתי שבועות שהוא שלש עשרה ימים:
וּמַרְאֵה הַנֶּגַע עָמֹק מֵעוֹר בְּשָׂרוֹעריכה
עמוק מעור בשרו. (ת"כ) כל מראה לבן עמוק הוא כמראה חמה עמוקה מן הצל:
עמוק מעור בשרו. כל מראה לבן עמוק הוא, כמראה חמה עמוקה מן הצל. לשון רש"י. ומפני זה כשהגיע הרב אצל הכתוב השני שאמר ואם בהרת לבנה היא ועמוק אין מראה מן העור, כתב הרב לא ידעתי פירושו. פירוש, הוקשה אצלו כיון שהיא בהרת לבנה אי אפשר לו שלא יהיה מראה עמוק כמראה חמה עמוקה מן הצל: והנה אנחנו יכולין לתקן הקושיא הזו, שלא יאמרו הכתובים במראה נגע שיהיה עמוק מן העור אלא כשיהפך בו שער לבן, אבל כשאמר "ושערה לא הפך לבן" יאמר "ועמוק אין מראה מן העור", שכן מראה החמה אם יהיה במקום ההוא דבר שחור מפוזר בו לא יהיה המראה להמסתכל בו עמוק. והנה השער בתולדתו שחור ומבטל עומק הנגע, וכשיהפוך לבן או צהוב יהיה הלובן כולו מזהיר, ויראה כעמוק לכל מביט בו מרחוק: עם כל זה, מה שאמר הרב כל מראה לבן עמוק הוא, אינו נכון בעיני. שהרי אמרו (שבועות ו:) אין שאת אלא לשון גבוהה, והשאת לבנה היא, כדכתיב (פסוק י) שאת לבנה, ואמרו (נגעים פ"א מ"א) שאת כצמר לבן שניה לה כקרום ביצה, והנה היא לבנה הרבה וראוי שתהיה עמוקה, ולמה יקראוה גבוהה, והכתוב גם כן לא אמר במראה השאת "עמוק מן העור". ובתורת כהנים (נגעים פרשה א ד) אמרו מה לשון "שאת" מוגבהת, כמראה הצל שהן גבוהין ממראה החמה. ואם כל מראה לובן עמוק, הנה הדבר בהפך: ואולי נאמר, שלשון "שאת" מוגבהת, היא כנגד הבהרת, שאם תקיף את שתיהן תהיה הבהרת כמראה החמה והשאת בצדה כמראה הצל שהן כנגד העור שתיהן עמוקות. אבל הכתוב לא אמר במראה השאת "עמוק מן העור": אבל כך נראה לי הענין הזה. שיש לובן נותן זוהר ולטישות בעינים כמראה החמה, והעין איננו מקבל גוון הלובן ההוא, ולכן יראה אצלו כעומק כמראה החמה שהיא עמוקה מן הצל בעבור שהעין מקבל גוון השחרות ונקבע בו, וגוון הלובן מפזר כח הראות ויתרחק לו, ולכן יראה כעמוק. והנה לובן הבהרת שהוא בהיר ועז כשלג, הראות נחלש ממנו כאשר יחלש במקום החמה, ובלבד שלא יהיה בו שער שחור, כי אז יתפוס כח הראות בשחרות, וממנו יתפשט בכל מראה הנגע ולא יברח ממנו. והשאת היא לבנה, אבל אין הלובן מזהיר ולא יחליש הראות ויתפשט ויתקרב אליו, ויראה כקרובה אצלו ומוגבהת, כענין הראות בכוכבים שהן נראים כמו גבוהין ברקיע: והזכיר הכתוב בשחין (פסוק יט) שני מראות שאת לבנה או בהרת פתוכה באדמדמות, ואמר בה (פסוק כ) מראה שפל, לא עמוק, כי הבהרת ההיא אע"פ שהיא לבנה עזה, האדמדמות שבתוכה מגרעת ממנו העומק ויחזור לשפלות מעט: ועל דרך הפשט, לא יחזור, "והנה מראה שפל מן העור" (שם) רק לבהרת, אבל בשאת לבנה לא יאמר כן. ואמר בשתיהן (פסוק כא) ואם אין בה שער לבן ושפלה איננה מן העור והיא כהה, כי בעבור שיש בה מראה האדמדמות ושחרות השער אבד ממנה גם השפלות והיא כהה. והזכיר במכוה (פסוק כד) לבנה אדמדמת או לבנה, ואמר מראה עמוק (פסוק כה) על הלבנה, וחזר ואמר (פסוק כו) והנה אין בבהרת שער לבן ושפלה איננה מן העור, כי הזכיר ענין השפלות ללבנה אדמדמת, ללמד כי העומק והשפלות שניהם סימן טומאה, ואין בהם טהרה רק כשאין בהן שפלות כלל והיא כהה:
עמוק. יותר יש בעמקו מעומק העור ואיננו כמו שפל:
ומראה הנגע עמוק. לבן:
ומראה הנגע וגו'. ענין זה יגיד סוד אומרו (תהלים לט) אך בצלם יתהלך איש, והוא מראה הבשר החי, וכשישלוט בחינת הרע באדם ירשום בבשר אדם הסתלקות זוהרת החיוני, ולזה יראה חסרון המראה ויהיה עמוק מהעור, ולזה דבר הכתוב בדרך זה עמוק מן העור, ולדברי רז"ל (תו"כ כאן שביעית ו) טעם אומרו עמוק לומר שאם היה כל בשרו כמראה הנגע טהור שאין ניכר עומק, והכתוב הקפיד על העומק:
ושער בנגע הפך לבן ומראה הנגע עמוק מעור בשרו. פירש רש"י ז"ל כל מראה לבן עמוק הוא כמראה חמה עמוקה מן הצל: וכתב הרמב"ן ז"ל בפירוש זה כי יש לובן נותן זוהר ולטישות בעינים כמראה החכמה, והעין אינו מקבל גוון הלובן ההוא ועל כן יראה אצלו כעמוק, כי מראה החמה שהיא עמוקה מן הצל הוא מפני שהעין הוא מקבל גוון השחרות והוא נקבע בו וסובל אותו, אבל גוון הלובן אין העין מקבלו ומפזר כח הראות ומתרחק לו, ועל כן יראה כעמוק והנה לובן הבהרת שהוא בהיר ועז כשלג הראות נחלש ממנו כאשר יחלש במקום החמה, ובלבד שלא יהיה בו שער שחור כי אז יתפוש כח הראות בשחרות, וממנו יתפשט בכל מקום הנגע ולא יברח ממנו, והשאת היא לבנה אבל אין הלובן מזהיר ולא יחליש הראות ויתפש בו ויתקרב אליו ויראה כקרובה אליו ומוגבהת, כענן הראות בכוכבים שהם נראים כמו גבוהים ברקיע:
[מובא בפירושו לפסוק ד'] ועמוק. נמצא בתורת כהנים דלכך נאמר ועמוק אין מראה מן העור לגלות על קרא דלעיל שלא תאמר דהא כתיב לעיל עמוק מן העור אז הוא טמא אבל אם הנגע נשוה לבשר לא - לכך נאמר ועמוק אין מראה דאפילו אין עמוק נשוה לבשר ונראה בעמוק שהוא כמו לבן גורם טומאה וצריך הסגר. וכן יש לפרש גבי שחין דכתיב מתחלה והנה אין מראה שפל מן העור וגו' וטמאו הכהן וכתיב בתריה ושפלה איננה מן העור דמשמע דגורם טומאה וצריך הסגר. וכן יש לישב כל המקראות שבסדר הזה אבל לפרש"י עמוק כמראה חמה עמוקה מן הצל לא ניחא כל כך מיהו משכח ליה באדם גרמוני שהוא לבן ביותר ואז אין מראה הנגע עמוק מן העור כי העור יותר לבן מן הנגע. מר"ם ששמע מאביו הר' יעקב הלוי ז"ל. ולכאורה דוחק הוא דהא אז"ל בהרת עזה כשלג וא"כ היאך יוכל למצוא אדם לבן יותר משלג:
[מובא בפירושו לפסוק ה'] ושער שחור סימן אחר של טהרה. ויש לשאול אם בא זה בלא זה מהו. ואומר הרב בכור שור שזה תלוי בפלוגתא דרבי נתן ורבי יאשיה למ"ד משמע זה בלא זה ומשמע שניהם כאחד בעי שני סימנין ולמ"ד משמע כל אחד בפני עצמו סגי בחד סימן:
נֶגַע צָרַעַת הוּאעריכה
והתורה רצתה בטהרת ישראל ובנקיות גופם, והרחיקה החולי הזה מתחילתו, כי המראות האלו אינן עדיין צרעת גמורה אבל תבאנה לידי כך. ויאמרו הרופאים בספריהם, הבהרות נירא מהן מהצרעת. ולכך יאמר הכתוב בהן בתחילתן (כאן) "נגע צרעת", כלומר מכה של צרעת, איננה צרעת גמורה, ובהיות סימני הטומאה גמורין לאחר ההסגר שיאמר "צרעת היא", (פסוק ח) יתכן שהיא צרעת גמורה. ופעם יאמר בטומאה (פסוק כ) וטמאו הכהן נגע צרעת היא, והכונה לומר שיטמא בו מעכשיו כי הוא נגע שיבא ודאי לידי צרעת, וראוי להבדל מעתה מן העם. וכן, וטמא הכהן אותו נגע הוא (פסוק כב), יאמר שהוא נגע גדול שלא יתרפא, אבל יגדל כל היותו ויפשה כאשר פשה עתה:
נגע צרעת הוא. הנה אמר לפעמים "נגע צרעת הוא", ופעמים "צרעת היא" (פסוק ח), ופעמים "צרעת נושנת הוא" (פסוק יא), ופעמים "נגע היא" (פסוק כב). כי אמנם יש לצרעת, כמו לשאר החלאים, עתות התחלה ותוספת ותכלית, ואם ירפא החלי תהיה לו ירידה גם כן. ויקרא להתחלה "נגע" בלבד, ולתוספת "נגע צרעת", ולתכלית "צרעת", וכאשר תישן תקרא "צרעת נושנת" (פסוק יא), וכאשר תהיה בירידה יאמר "נרפא הנגע" (יד, מח), "נרפא הנתק" (פסוק לז).
וְרָאָהוּ הַכֹּהֵן וְטִמֵּא אֹתוֹ:עריכה
וטמא אותו. יאמר לו טמא אתה
וטמא אותו. בדבור שיאמר שהוא טמא:
וראהו הכהן וטמא אותו. תלה הכתוב הטומאה בפה כהן, על דרך אומרם ז"ל (שבת קיט:) ב' מלאכים מלוים את האדם בליל שבת לביתו וכו' וגם מלאך טוב עונה בעל כרחו וכו', והנה לצד שהכהן הוא המכפר על ישראל מטומאתם ומתחלואיהם לזה יצו ה' שיסכים על טומאה זו שקנתה מקומה באיש ההוא, עד שובו לפני ה' ואז יבער ה' ממנו טומאתו:
ובהיות זה המין מן החלי לעונש כאמרם ז"ל 'אינו אלא מזבח כפרה' (ברכות ה, ב), נתן זמני ההסגר לעורר אל התשובה, כאמרו "ויגל אזנם למוסר ויאמר כי ישובון מאון" (איוב לו, י).