ביאור:מ"ג ויקרא יג לא
וְכִי יִרְאֶה הַכֹּהֵן אֶת נֶגַע הַנֶּתֶק וְהִנֵּה אֵין מַרְאֵהוּ עָמֹק מִן הָעוֹר וְשֵׂעָר שָׁחֹר אֵין בּוֹ עריכה
ושער שחור אין בו. הא אם היה בו שער שחור טהור ואין צריך להסגר ששער שחור סימן טהרה הוא בנתקים כמו שנאמר ושער שחור צמח בו וגו':
ושער שחור אין בו. והסגיר שאם היה בו שער שחור הרי הוא טהור לגמרי ואין צריך הסגר שכך כתוב לפנינו ושער שחור צמח בו נרפא הנתק טהור הוא וטהרו הכהן:
וְהִסְגִּיר הַכֹּהֵן אֶת נֶגַע הַנֶּתֶק שִׁבְעַת יָמִים: עריכה
[מובא בפירושו לפסוק כ"ט] והכתוב שאמר, וכי יראה הכהן את נגע הנתק והנה אין מראהו עמוק מן העור ושער שחור אין בו והסגיר הכהן את נגע הנתק, (פסוק לא) פירושו כמו ואם בהרת לבנה היא בעור בשרו ועמוק אין מראה מן העור (פסוק ד), כי "נגע הנתק" ירמוז שהיו מראות נגעים בנתוק. וזה צריך עיון בתוספתא במסכת נגעים, לפי ששנינו שם (פ"א ה"ד) והנתקים מטמאים בכל מראה, ואפילו לבנים בשחור והשחורים בלבן, ומטמאים בשער צהוב דק שמראיו כתבנית הזהב, עד כאן. נראה מזה שצריך שיהיה בנתוק מראה נגע, או לבן בעור הראש השחור כעין מראות הנגעים, או אפילו נגע שחור בעור הראש הלבן כעין המורפיאה השחורה שהזכירו הרופאים, כי הכתוב לעולם מזכיר נגע הנתק שצריך שיהיה נגע בנתק, אבל לא ייחד להם מראות כמו בעור הבשר: והפרשה השניה ואיש כי ימרט ראשו (פסוק מ), לימדה כי אין דין הנתקין אלא כאשר ימרט אמצעות הראש וישאר השער מקיף את הנתק מכל צד, אבל אם ימרט אחורי הראש או פאת הפנים וינתק מכל הצד ההוא, אינו נידון בסימני הראש וזקן אלא בסימני עור בשר. והטעם, כי בטבעי בני אדם רבים שיקרח להם מיעוט השער בצדדי הראש לאחור או לפנים, ואין הנתוק בהם חולי, אלא הרי הוא כשאר הגוף, אבל כאשר ינתק השער באמצעות מקום השער אינו אלא נגע, והוא הנגע שקורין לעוזות שלנו טיני"א ובערבי אל סעפ"ה, ומיעוט הכתוב שנמרט מפאת פניו ומאחוריו, שכן דרך בני אדם להקרח: וטעם הכתוב שאמר (פסוק מב) וכי יהיה בקרחת או בגבחת נגע לבן אדמדם, שיטמא כשאר הגוף במראות נגעים בפתוך ובחלק. ואמר, כמראה צרעת עור בשר (פסוק מג), שיהיה מוחלט במחיה או בפשיון שהוא מראה הצרעת החלוטה בעור הבשר. והזכירו רבותינו שאינו מטמא בשער לבן, כמו ששנינו (נגעים פ"ד מ"ג) שהמחיה מטמא בקרחת או בגבחת מה שאין כן בשער לבן, וידרוש כן בת"כ (נגעים פרק יא ב): ויש מן המפרשים שאומרים כי טעם הפרשיות להבדיל בין הנתוק ובין המריטה. והענין הוא, כי קרחת וגבחת הוא שיעקר השער בענין שאינו עתיד לחזור, כגון שסך שער ראשו בסם משיר השער, או שנעקר בטבעו ביבוש הליחה. וענין הפרשה כפי הדעת הזו, כי מתחילה דיבר הכתוב בנתק והוא שנשר השער ונכרת, מלשון, ונתוק וכרות (להלן כב כד), נתקו כפות רגלי הכהנים (יהושע ד יח), ואחר כך אמר כי כאשר ימרט ראשו שיעקר השער במריטה שישאר הראש חלק ומלובן כעין נחשת ממורט, וכענין שכתוב למען יהיה לה ברק מורטה (יחזקאל כא טז), שבידוע שלא יחזור שם לעולם, אין זה נתק, אבל האיש הזה קרח הוא או גבח כדרך בני אדם הקרחים וטהור הוא: אבל אם יהיה בקרחת או בגבחת ממראות הנגעים יהיה טמא כמראה צרעת עור בשר ובסימניהון מחיה ופשיון, אלא שמעטו חכמים ממנו במדרשם שער לבן. וטעם הדבר, לפי שכבר נמרט הראש ואין ראוי לגדל שער כלל, ואם יולד מעט שער במקרה לעולם לא יהיה שחור ולא בתכונת שער אלא לקוי ולבן. וזה דעת חכמי הצרפתים בפירוש מסכת נגעים, וענין המשניות והברייתות השנויות שם נוטה לדבריהם. ואם כן יהיה הנתק חולי הסעפ"ה או החליים הידועים הנקראים מחלת שועל ושביל הנחש, וכולם חליים ויש להם עזר, והמריטה היא הקרחת ואין לה עזר ורפואה כלל: