ביאור:יהושע כממשיכו של משה רבנו

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, ולא מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

יהושע כממשיכו של משה רבנו- מידת הענוהעריכה

בערך זה נתבונן בקשר הישיר הקיים בין משה רבנו - מנהיג האומה הראשון, לבין ממשיכו יהושע בן נון, תוך התבוננות במידת הענוה המשותפת לשניים.

מידת הענוה של משה רבנועריכה

עיון במקורות מראה לנו כי תכונתו העליונה של משה רבנו היא מידת הענוה, והיא זו שהביאה אותו לכל הדברים להם זכה. המדרש‏[1] אומר:

"גדולה ענוה שעל ידה זכה משה רבנו לכל מדות טובות"[2], כדאמר ר' מאיר אמר יוחנן: בזכות שלוש זכה לשלוש. בשכר 'ויסתר משה פניו' (שמות ג, ו), זכה לקלסתר פנים. בשכר 'כי ירא' (שם), זכה ל'וייראו מגשת אליו' (שמות לד, ל). בשכר 'מהביט אל האלוקים' (שמות ג, ו) – 'ותמונת ה' יביט' (במדבר יב, ח). וכשהפליג הכתוב בשבחו, לא שיבחו אלא במידת הענוה, שנאמר: 'והאיש משה עניו מאוד' (במדבר יב, ג), חכם וחסיד לא נאמר אלא עניו. ואף על פי שהיו בו כל המידות טובות, לא שיבחו הכתוב אלא במידת הענוה".

כלומר, אנו רואים כי מידת הענוה היא זו שהביאה את משה להשיג את כל המידות הטובות, ולא זו בלבד אלא שהיא המידה המרכזית שלו - עד כדי כך ש"לא שיבחו הכתוב אלא במידת הענוה".

מקור נפלא נוסף הוא הילקוט שמעוני‏[3]. המדרש אומר שכל צדיק תפס מידה אחת המיוחדת לו ובה התמקד, ומשה תפס את מידת הענוה:

"ד"א ויאחז צדיק דרכו. בשעה שאמר: 'אכנו בדבר' (במדבר יד, יב), אמר ליה משה: תפוס מדתך, תפוס אומנותך (א"ל משה). כל הצדיקים תפסו כל אחד ואחד אומנותו, אברהם תפס את המלה, יצחק תפס את התפלה, יעקב תפס את האמת שנאמר תתן אמת ליעקב, יוסף תפס את החסידות שנאמר ויהי ה' את יוסף ויט אליו חסד, משה תפס את הענוה שנאמר והאיש משה ענו מאד..."‏[4]

ילדותועריכה

משה רבנו גדל בארמון פרעה. בפעם הראשונה שמוזכר בתורה שמשה רבנו נפגש עם העולם שבחוץ, נאמר כך‏[5]:

"ויהי בימים ההם ויגדל משה ויצא אל אחיו וירא בסבלתם וירא איש מצרי מכה איש עברי מאחיו".

מה הניע את משה לראות בצערם של ישראל? מסביר המלבי"ם‏[6]:

"ויגדל משה ויצא אל אחיו. יספר מצדקת משה ואיך מנעוריו היו בו כל המעלות שבעבורם זכה לכל הכבוד הזה, שהגם שגדל בבית מלך וישראל היו אז בתכלית השפלות לא הסתיר פניו מהם ויצא אליהם מצד שהם אחיו, הפך מטבע האנשים שבעלותם לגדולה יתרחקו מאחיהם העניים והאביונים".

וכן נאמר במדרש שמות רבה‏[7]:

"'ויצא אל אחיו' (שמות ב, יא). שתי יציאות יצא אותו צדיק, וכתבן הקדוש ברוך הוא זו אחר זו: 'ויצא ביום השני', הרי שתים. 'וירא בסבלותם', מהו 'וירא'? שהיה רואה בסבלותם ובוכה ואומר חבל לי עליכם מי יתן מותי עליכם, שאין לך מלאכה קשה ממלאכת הטיט, והיה נותן כתיפיו ומסייע לכל אחד ואחד מהן. ר' אלעזר בנו של רבי יוסי הגלילי אומר: ראה משוי גדול על קטן ומשוי קטן על גדול, ומשוי איש על אשה ומשוי אשה על איש, ומשוי זקן על בחור, ומשוי בחור על זקן, והיה מניח דרגון שלו והולך ומיישב להם סבלותיהם ועושה כאילו מסייע לפרעה. אמר הקדוש ברוך הוא: אתה הנחת עסקיך והלכת לראות בצערן של ישראל ונהגת בהן מנהג אחים, אני מניח את העליונים ואת התחתונים ואדבר עמך, הה"ד 'וירא ה' כי סר לראות' (שמות ג, ד). ראה הקדוש ברוך הוא במשה שסר מעסקיו לראות בסבלותם, לפיכך 'ויקרא אליו אלהים מתוך הסנה'‏[8]."

אם כן, ניתן לראות שגדולתו של משה לא מונעת בעדו מלראות בסבלם של ישראל‏[9].

קבלת מנהיגותועריכה

לאחר שמשה רבנו נאלץ לברוח למדין מחשש פן יהרגוהו ומשתקע בביתו של יתרו, מספרת התורה‏[10] על התגלותו הראשונה של הקב"ה אל משה:

"וַיֵּרָא מַלְאַךְ יְיָ אֵלָיו בְּלַבַּת אֵשׁ מִתּוֹךְ הַסְּנֶה וַיַּרְא וְהִנֵּה הַסְּנֶה בֹּעֵר בָּאֵשׁ וְהַסְּנֶה אֵינֶנּוּ אֻכָּל.
וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אָסֻרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הַמַּרְאֶה הַגָּדֹל הַזֶּה מַדּוּעַ לֹא יִבְעַר הַסְּנֶה.
וַיַּרְא יְיָ כִּי סָר לִרְאוֹת וַיִּקְרָא אֵלָיו אֱלֹהִים מִתּוֹךְ הַסְּנֶה וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי.
וַיֹּאמֶר אַל תִּקְרַב הֲלֹם שַׁל נְעָלֶיךָ מֵעַל רַגְלֶיךָ כִּי הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה עוֹמֵד עָלָיו אַדְמַת קֹדֶשׁ הוּא.
וַיֹּאמֶר אָנֹכִי אֱלֹהֵי אָבִיךָ אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אֱלֹהֵי יִצְחָק וֵאלֹהֵי יַעֲקֹב וַיַּסְתֵּר מֹשֶׁה פָּנָיו כִּי יָרֵא מֵהַבִּיט אֶל הָאֱלֹהִים:".


הפרשנים מסבירים מהי הסיבה שהקב"ה מתגלה אליו דווקא מתוך הסנה, שהוא השפל שבעצים‏[11]; אבל אנחנו נתמקד דווקא בפסוק האחרון, שם נאמר: "ויסתר משה פניו כי ירא מהביט אל האלוקים". אומר ר' עזריה פיג'ו (בעל ה"גידולי תרומה") בספרו בינה לעיתים‏[12]:

"ולפי קיצורי, דקדק הכתוב לאמר: 'מהביט', ולא אמר: מראות, כמו שדרשו חכמינו ז"ל (בראשית רבה סה ח) על 'ותכהינה עיניו מֵראות' (בראשית כז, א) - מֵראות בשכינה; או: מֵחזות, כמו 'ויחזו את האלהים' (שמות כד, יא). אבל לשון הבטה, לימדונו רבותינו ז"ל (בראשית רבה מד יד), שהיא מלמעלה למטה. ויהיה העניין, כי ידענו מדבריהם ז"ל (שמות רבה ב ט) היות הסנה היותר שפל מכל האילנות. ואמר הכתוב (שמות ג, ד): 'ויקרא אליו אלהים מתוך הסנה' - שהיה הקול יוצא מתוך הסנה, כאילו היה שרוי שם באותו המקום מי שהיה קורא. ובאמרו (שם, ו): 'אנכי אלהי אביך', גילה לו, כי הוא, יתברך ויתעלה שמו, כביכול, ירד שם באותו העץ, שהוא שפל ועמוק, פחות ממלוא קומתו של אדם; ונמצא, אם ירצה משה רבינו ע"ה לראות מי שקורא אותו ומדבר עִמו מאותו המקום השפל, היה צריך להשפיל עיניו ולראות מלמעלה למטה. והיה זה כרחוק בעיניו וזר מאוד, כי נראה שאם יש מקום לייחס לראות את השכינה, הוא בנשיאות עינים, ליחס לו יתברך צד המעלה, כאמרו (תהלים קכג, א): 'אליך נשאתי את עיני, היושבי בשמים'; וכיון שעתה יהיה להפך, יצטרך להביט מלמעלה למטה. על כן הסתיר פניו, כי נתיירא מגדולת מעלתו יתברך להביט אל האלהים - שתתייחס לו הבטה אל האלהים יתברך שמו; כי איך יביט מלמעלה השפל שבשפלים? כי כן היה נחשב בעיניו, בדמותו בנפשו היות למטה הגבוה על כל גבוהים, יתברך שמו".

כלומר, בגלל מידת הענוה של משה רבנו היה ירא מהביט אל הסנה‏[13].


כמו כן, משה רבנו גם ברח מן השררה ולא רצה לקבלה מעצמו. כך אומר המדרש (תנחומא ויקרא[14]):

"זה שאמר הכתוב, גאות אדם תשפילנו, ושפל רוח יתמוך כבוד (מש' כט כג). כל מי שרודף אחר שררה, שררה בורחת ממנו. וכל מי שבורח משררה, שררה רודפת אחריו... משה ברח מן השררה. בשעה שאמר לו הקדוש ברוך הוא, ועתה לך ואשלחך אל פרעה (שמ' ג י), ויאמר בי אדני שלח נא ביד תשלח (שם ד יג). אמר רבי לוי, שבעה ימים היה הקדוש ברוך הוא מפתה למשה בסנה לשלחו. והוא משיבו, שלח נא ביד תשלח, שנאמר, ויאמר משה אל ה' בי אדני, לא איש דברים אנכי גם מתמול וגו' (שם שם י). אמר לו הקדוש ברוך הוא, חייך שסופך לילך. כיון שהלך ואמר כה אמר ה' אלהי העברים שלח את עמי ויעבדוני (שם ט א), אמר אותו רשע, מי ה' (שם ה ב). התחיל משה אומר, אני כבר עשיתי שליחותי. הלך וישב לו. אמר ליה הקדוש ברוך הוא, ישבת לך, בא דבר אל פרעה מלך מצרים (שם ו יא). וכן על כל דבור ודבור, לך אל פרעה (שם ז טו), השכם בבקר והתיצב לפני פרעה (שם ח טז), ללמדך שהיה בורח מן השררה. לסוף הוציאם ממצרים, וקרע להם את הים, והביאם אל המדבר, והוריד להם את המן, והעלה להם את הבאר, והגיז להם את השלו, ועשה את המשכן, ואמר, מכאן ואילך מה יש לי לעשות. עמד וישב לו. אמר לו הקדוש ברוך הוא, חייך, יש לי מלאכה גדולה מכל מה שעשית. יש לך ללמד לישראל טומאה וטהרה, להזהירן היאך יהיו מקריבין בני קרבן לפני, שנאמר, ויקרא אל משה, דבר אל בני ישראל, אדם כי יקריב מכם קרבן. משה ברח מן השררה ורדפה אחריו, לקיים מה שנאמר, גאות אדם תשפילנו ושפל רוח יתמוך כבוד (מש' כט כג), זה משה, שנאמר בו, ותחסרהו מעט מאלהים וכבוד והדר תעטרהו (תהלים ח ו)".

נתינת התורה על ידי משהעריכה

מידת הענוה היא שגרמה למשה שתינתן תורה על ידו, וכמובא במכילתא דרבי ישמעאל‏[15]:

"ומשה נגש אל הערפל. מי גרם לו, ענותנותו, שנאמר"והאיש משה ענו מאד". מגיד הכתוב שכל מי שהוא עניו, סופו להשרות שכינה עם האדם בארץ..."

ומסביר הנועם אלימלך‏[16]:

"ללמד שאין התורה מתקיימת אלא במי שמנמיך עצמו ומשה רבינו עליו השלום היה עניו מאד מכל האדם לזה היה יכול לקבל התורה מהשם יתברך ברוך הוא בעצמו"‏[17].

יהושע בן נון - משרת משהעריכה

התורה מתארת לנו את יהושע כמשרת משה. בספר שמות מסופר כי לאחר חטא העגל לוקח משה את אהלו ומקימו מחוץ למחנה, ואז מתארת התורה:

"וְדִבֶּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה פָּנִים אֶל פָּנִים כַּאֲשֶׁר יְדַבֵּר אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ וְשָׁב אֶל הַמַּחֲנֶה וּמְשָׁרְתוֹ יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן נַעַר לֹא יָמִישׁ מִתּוֹךְ הָאֹהֶל".


הביטוי "משרת משה" מופיע בתנ"ך עוד פעמיים נוספות. הפעם הבאה היא לגבי אלדד ומידד (פרשת בהעלותך):

"וַיַּעַן יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן מְשָׁרֵת מֹשֶׁה מִבְּחֻרָיו וַיֹּאמַר אֲדֹנִי מֹשֶׁה כְּלָאֵם".

ובספר יהושע (בפסוק הראשון) הביטוי הנ"ל מופיע בצורה מודגשת ביותר:

"וַיְהִי אַחֲרֵי מוֹת מֹשֶׁה עֶבֶד יְהוָה וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן מְשָׁרֵת מֹשֶׁה לֵאמֹר".

חז"ל שמים לב להדגשה הנ"ל, ומתארים את יהושע כמשמשו המסור ביותר של משה רבנו. אומר המדרש (במדבר רבה כא יד):

"אמר לו הקב"ה, 'נוצר תאנה יאכל פריה' (משלי כז, יח) כו'. יהושע הרבה שירתך והרבה חלק לך כבוד. והוא היה משכים ומעריב בבית הוועד שלך, הוא היה מסדר את הספסלים, והוא היה פורס את המחצלאות. הואיל והוא שירתך בכל כוחו, כדאי הוא שישמש את ישראל, שאינו מאבד שכרו - 'קח לך את יהושע בן נון' (במדבר שם יח)" ‏[18].

לא כתוב שיהושע היה מבחירי תלמידיו של משה רבנו (ראה מדרש לא ידוע כאן), "הוא היה מסדר את הספסלים והוא היה פורס את המחצלאות". באופן חריף במיוחד אנו רואים זאת בילקוט שמעוני משלי כא:

"וכסיל אדם יבלענו זה יהושע שלא היה בן תורה והיו ישראל קורין אותו כסיל, ובשביל שהיה משרת משה זכה לירושתו שהיה מכבדו ופורס הסדין על הספסל ויושב תחת רגליו לפיכך אמר הקדוש ברוך הוא איני מקפח שכרך ועליו נאמר נוצר תאנה יאכל פריה"‏[19].


מצד שני, יהושע גם מוזכר כתלמידו של משה רבנו. אומרת הגמרא (מנחות צט ב):

"ראה הקב"ה את יהושע שדברי תורה חביבים עליו ביותר שנאמר (שמות לג, יא) ומשרתו יהושע בן נון נער לא ימיש מתוך האהל אמר לו הקדוש ברוך הוא יהושע כל כך חביבין עליך דברי תורה לא ימוש ספר התורה הזה מפיך"‏[20].


אם כן, ניתן לומר כי תכונתו הגדולה של יהושע היתה ההתבטלות הגמורה למשה וכנראה שהיו גדולי תורה יותר ממנו, כפי שראינו מהמקורות. אם כן מדוע זכה להמשיך את משה? כיון ש"גדולה שמושה של תורה יותר מלימודה". זו היא מידת הענוה, ההתבטלות המוחלטת למשה עבד ה'[21].


מקור מעניין נוסף בתורה לענוותנותו של יהושע נמצא בענין שליחת המרגלים. אומרת התורה:

"אֵלֶּה שְׁמוֹת הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר שָׁלַח מֹשֶׁה לָתוּר אֶת הָאָרֶץ וַיִּקְרָא מֹשֶׁה לְהוֹשֵׁעַ בִּן נוּן יְהוֹשֻׁעַ"

מה פשר החלפת השם הזה? מסביר התרגום יהונתן (שם):

"אִלֵין שְׁמָהָן גוּבְרַיָא דְשָׁדַר משֶׁה לְאַלְלָא יַת אַרְעָא וּכְדִי חֲמָא משֶׁה עִנְוָותָנוּתֵיהּ קָרָא משֶׁה לְהוֹשֵׁעַ בַּר נוּן יְהוֹשֻׁעַ". ובתרגום מלולי:

"אלה שמות האנשים אשר שלח משה לתור את הארץ וכאשר ראה משה את ענוותנותו קרא משה להושע בן נון יהושע".


אם כן, סיבת קריאת השם "יהושע" במקום "הושע" היא מחמת ענוותנותו של יהושע. אם נשים לב למקור נוסף- התמונה תהיה מושלמת. המדרש‏[22] אומר:

"הא למדת, שכל מה שהקב"ה נותן גדולה לצדיקים הן משפילין את עצמן, לכך נמשלו ישראל בגפן, לומ' לך מה הגפן, כל אשכול שהוא גדול מחברו נמוך מחבירו, כך כל מי שהוא גדול מחבירו צריך להיות עניו יתר ממנו... וכן את מוצא ביהושע, בתחלה גידלו הקדוש ברוך הוא וקראו יהושע, שנ' ויקרא משה להושע בן נון יהושע, וכיון שניתנה לו שררה, חזר הוא וקרא את עצמו הושע, שנ' ויבא משה וידבר את השירה הזאת, הוא והושע בן נון, שראה עצמו כעין נערותו"‏[23].

אם כן, משה קורא להושע בן נון יהושע בגלל ענוותנותו ומיד לאחר מכן- "חזר הוא וקרא את עצמו הושע" בגלל ענוותנותו- "שראה עצמו כעין נערותו".


ומקור נוסף מהתורה, בפרשת פינחס הקב"ה מצווה על משה למנות את יהושע למנהיג הבא:

"וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה קַח לְךָ אֶת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ בּוֹ וְסָמַכְתָּ אֶת יָדְךָ עָלָיו" ומסביר רש"י:

"אשר רוח בו - כאשר שאלת שיוכל להלוך כנגד רוחו של כל אחד ואחד".

ונראה לענ"ד לומר, שמנהיג כזה שיכול להלוך כנגד רוחו של כל אחד ואחד- כלומר שיהיה מתאים לכל אחד ואחד מהעם צריך להיות עניו; אחרת, הוא מעל העם‏[24].

ביטויי ההמשכיותעריכה

כעת נראה ביטויים בתורה ובספר יהושע המראים את המשכיות דרכו של משה על ידי יהושע, כפי שמתבטאים במידת הענוה. בילקוט שמעוני מובא באופן נפלא קשר זה שבין משה ליהושע:

"ויאמר משה אל יהושע בחר לנו אנשים, מכאן שהיה משה עושה אותו כמותו, ילמדו כל העולם ממשה דרך ארץ, שלא אמר ליהושע בחר לי, אלא בחר לנו, מכאן שעשאו כמותו".

זאת ועוד, בספר יהושע (פרק א', פס' י"ז) נאמר:

"כְּכֹל אֲשֶׁר שָׁמַעְנוּ אֶל מֹשֶׁה כֵּן נִשְׁמַע אֵלֶיךָ רַק יִהְיֶה יְהוָה אֱלֹהֶיךָ עִמָּךְ כַּאֲשֶׁר הָיָה עִם מֹשֶׁה" -ואומר המלבי"ם:

"רק יהיה ה' עמך כאשר היה עם משה, אז אתה שקול אצלנו כרבך".


כלומר, יהושע הוא הממשיך הישיר של משה, וכפי שמשה רבנו עצמו רואה זאת‏[25]

אהבת ישראלעריכה

הגמרא בעירובין (כ"ב, ב') אומרת:

"יהושע אוהב ישראל היה, עמד ותיקן להם דרכים וסרטיא. כל היכא דניחא תשמישתא - מסרה לרבים, כל היכא דלא ניחא תשמישתא - מסרה ליחיד"

ובמדרש[26]:

"...כך היה משה מפני שהיה אוהב את ישראל משל אותם ככוכבים שנא' (דברים א) והנכם היום ככוכבי השמים לרוב..."‏[27]

וניתן לראות את אהבת משה לישראל לאורך כל ארבעים השנה במדבר.

עשיית רצון ה' בזריזותעריכה

נאמר בתורה (שמות ח', ט"ז):

"וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה הַשְׁכֵּם בַּבֹּקֶר וְהִתְיַצֵּב לִפְנֵי פַרְעֹה הִנֵּה יוֹצֵא הַמָּיְמָה וְאָמַרְתָּ אֵלָיו כֹּה אָמַר יְהוָה שַׁלַּח עַמִּי וְיַעַבְדֻנִי"

וכך אומר המדרש[28]:

"...הדא הוא דכתיב (משלי כב, כט): "חזית איש מהיר במלאכתו וגו'" כדכתיב ותשלם כל המלאכה. דבר אחר "חזית איש מהיר" זה משה שהיה מהיר במלאכת המשכן לפיכך "לפני מלכים יתיצב". רבי יהודה אומר:"חזית איש מהיר" - זה משה שהיה זריז להביא המכות על פרעה"

אם כן, אנו רואים שמשה זריז לעשות רצון ה'‏[29].


גם ביהושע אנחנו מוצאים את אותה ההשכמה; בספר יהושע (פרק ג', א') מתארת התורה:

"וַיַּשְׁכֵּם יְהוֹשֻׁעַ בַּבֹּקֶר וַיִּסְעוּ מֵהַשִּׁטִּים וַיָּבֹאוּ עַד־הַיַּרְדֵּן הוּא וְכָל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיָּלִנוּ שָׁם טֶרֶם יַעֲבֹרוּ"‏[30]


קשר זה אינו מקרי, אלא הוא מראה על דבר יותר יסודי מאשר זריזות בלבד. כך אומר המדרש[31]:

"ויהי באשמרת הבקר, אתה מוצא שתפלות הצדיקים נשמעים בבקר. בקרו של אברהם מנין שנ' וישכם אברהם בבקר וגו' (בראשית כב). בקרו של יצחק מנין שנ' וילכו שניהם יחדו (שם). בקרו של יעקב מנין שנ' וישכם יעקב בבקר (שם כח). בקרו של משה מנין שנ' וישכם משה בבקר וגו' (שמות לד) בקרו של יהושע מנין שנ' וישכם יהושע בבקר ויסעו מהשטים (יהושע ג). בקרו של שמואל מנין שנ' וישכם שמואל לקראת שאול בבקר (שמ"א טו). בקרים של נביאים העתידים לעמוד מנין שנ' ה' בקר תשמע קולי בקר אערוך לך ואצפה (תהלים ה). בקרו של עולם הבא מנין שנ' חדשים לבקרים רבה אמונתך (איכה ג)..."‏[32]

מהמדרש נראה שההשכמה בבוקר הוא ענין מהותי אצל הצדיקים. כשקוראים את הפסוק מספר יהושע "וישכם יהושע בבקר", אי אפשר שלא להיזכר באברהם אבינו כשהולך לעקוד את יצחק, וכתוב "וישכם אברהם בבקר", אומר רש"י‏[33]: "נזדרז למצוה".


אם נתבונן, נמצא כי מידת הזריזות הולכת ביחד עם מידת הענוה. כשיעקב מצווה על יוסף ללכת לדרוש את שלום אחיו, אומרת התורה (בראשית לז יג):

"וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל אֶל יוֹסֵף הֲלוֹא אַחֶיךָ רֹעִים בִּשְׁכֶם לְכָה וְאֶשְׁלָחֲךָ אֲלֵיהֶם וַיֹּאמֶר לוֹ הִנֵּנִי"

ואומר רש"י על המקום:

"הנני - לשון ענוה וזריזות, נזדרז למצות אביו, ואף על פי שהיה יודע באחיו ששונאין אותו"

העניו, הוא זה שמכיר את מקומו הנכון ויודע כי הוא רק שליח לבצע את דבר ה'; לכן, כאשר הוא מחוייב לבצע את דבר ה' הוא יעשה את זה בזריזות ובלי להתעצל‏[34].

הערך אינו גמורעריכה

אשתדל בעזרת ה' לסיים את הערך בזמן הקרוב. עמכם הקוראים, הסליחה!

שימו לב! דף זה (או קטע זה) עדיין לא גמור והוא לא מציג את היצירה בשלמותה.

דף זה (או קטע זה) נמצא כעת בשלבי הקלדה. אם יש באפשרותכם להמשיך את ההקלדה - אתם מוזמנים.

  1. ^ מדרש גדולה ענוה, קובץ בתי מדרשות א' עמ' 312
  2. ^ מעניין לשים לב ללשונו של מדרש אחר - משנת רבי אליעזר (פרשה י' עמ' 181): "גדולה היא הענוה, שבה נתגדל משה רבינו, שנ' והאיש משה ענו מאד מכל האדם"
  3. ^ ילק"ש פרשת שלח על במדבר יד, יט
  4. ^ וראה גם מדרש תנחומא (בובר) בראשית ל"ב- "מה עשה הקב"ה לאדם, הפיל עליו שינה והראה לו... משה וכל הענוים"
  5. ^ (שמות ב, יא)
  6. ^ שם
  7. ^ שמות (וילנא) פרשה א', כ"ז
  8. ^ וראה לקמן בעניין זה שלא זכה משה לקבל התורה אלא משום מידת הענוה שהיתה בו
  9. ^ וראה רש"ר הירש (שמות ב, כב) שכתב: "...לא כן משה. אף שחופשי היה, חסר דאגות ואב למשפחה, הרי לבו היה את אחיו במצרים, ובמדין לא התערה"
  10. ^ שמות ג, פסוקים ב-ו
  11. ^ ראו למשל: שבת סז ע"א, שמות רבה ב, ה
  12. ^ דרוש ל"ו
  13. ^ וראה שם מדוע נקרא הסנה "סנה", שזה כמו "סיני" - שהיה שפל מכל ההרים
  14. ^ סימן ג'
  15. ^ יתרו,פרשה ט'ד"ה ומשה ניגש
  16. ^ לפרשת בהר
  17. ^ וכן כתב בספר בינה לעיתים, דרוש ל"ו- "לא כן אדוננו, משה רבינו, ע"ה, בחיר שבנביאים, כי הרחיב העמיק מקום גדול לקבל חכמת התורה מפיו יתברך; באשר לא נכנס בו שמץ רום לבב, כי קטן היה בעיניו בענוה ושפלות רוח מתחילת הוייתו". וראה במדבר רבה פרשת במדבר, א' ז':"וידבר ה' אל משה במדבר סיני אלא כל מי שאינו עושה עצמו כמדבר הפקר אינו יכול לקנות את החכמה והתורה לכך נאמר במדבר סיני". וכן אומר המהר"ל בדרך חיים ו', ב': "ולא זכה משה לתורה רק בשביל הענוה וכמו שאמרו בפרק רבי עקיבא (שבת פ"ט א') הואיל ומעטת את עצמך תקרא על שמך. מוכח שזכה משה לתורה בשביל הענוה"
  18. ^ וראה גם במד"ר י"ב, י"א
  19. ^ וראה מדרש תנאים דברים ל"ד, וראה ביתר חריפות רש"י על אבות א', א'- "...ולמה מסרה ליהושע ולא לאלעזר ולפנחס, ולא לשבעים הזקנים המתנבאים במחנה? שלא רצה למוסרה אלא למי שהיה ממית עצמו מנעוריו באהלי החכמה וקנה שם טוב בעולם, וזהו יהושע שנאמר בו "יהושע בן נון נער לא ימיש מתוך האוהל". ואף על פי שכתוב על פנחס "תורת אמת היתה בפיהו ועולה לא נמצא בשפתיו, בשלום ובמישור הלך אתי, ורבים השיב מעון, כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבקות הוא"
  20. ^ ראה גם רמב"ן שמות ל"ג, י"א
  21. ^ בספר יהושע פרק א' יהושע מזכיר את משה כ"עבד ה'" כפי שהקב"ה קורא לו שם; ביטוי נוסף להתבטלות זו ניתן לראות בענין אלדד ומידד מתנבאים במחנה שאומר "אדוני משה כלאם". כמו כן, חז"ל (בבא בתרא ע"ה,א) אמרו לנו כי "זקנים שבאותו הדור אמרו: פני משה כפני חמה, פני יהושע כפני לבנה" וידוע כי התכונה של הלבנה היא שהיא מקבלת את אורה מאור השמש ואין לה אור עצמי, וכך יהושע הוא מתבטל לחלוטין למשה רבנו וראה הפלאה הקדמה למסכת כתובות ד"ה י ויש לפרש
  22. ^ משנת רבי אליעזר פרשה י' עמ' 181
  23. ^ ראה גם תנא דבי אליהו זוטא, פרקי דרך ארץ פרק ט"ז- "קח לך את יהושע בן נון- קח לך איש גברתן וענוותן כמוך"
  24. ^ וראה דברי רש"י לפס' ט"ז שם- "מנה עליהם מנהיג שיהא סובל כל אחד ואחד לפי דעתו"; וראה במד"ר כ"א ט"ז; וראה שם משמואל במדבר שלח תרע"ג
  25. ^ ראה מדרש ילקו"ש בשלח י"ז, קצ"ד - "...אמר ר' יהושע: אמר לו משה: יהושע, ראשך למה אתה משמרו לא לכתר? צא מתחת הענן והלחם בעמלק"; וכן מצינו "משה מת ויהושע מכניס" (תנחומא בהעלותך כ"ב ומובא במדרשים נוספים; וראה רש"י וילך ל"א, כ"ט- "שכל זמן שיהושע חי נראה למשה כאלו הוא חי")
  26. ^ במדבר רבה במדבר פרשה ב'
  27. ^ וראה רמב"ן וזאת הברכה ל"ד, א'; ומש"כ בגמ' מנחות ס"ה, א' לגבי טענת הבייתוסים שמשה תיקן עצרת אחר השבת משום שהיה אוהב ישראל, ועונה להם ר' יוחנן ואומר "ואם משה רבינו אוהב ישראל היה, למה איחרן במדבר ארבעים שנה" הכוונה שלא ניתנו המצוות בשביל לענג את ישראל אבל ודאי שמשה אוהב ישראל היה. וראה על זה מהר"ל בספר תפארת ישראל סוף פרק ו'
  28. ^ שמות רבה י"א, א
  29. ^ וראה בשהש רבה א' שהוסיפו על המדרש "דבר אחר "חזית איש מהיר במלאכתו וגו'" אלו הצדיקים, שהם עוסקין במלאכתו של הקדוש ברוך הוא. לפיכך "לפני מלכים יתייצב", שמתיצבים בתורה"; וראה פסי"ר ו'- "זה משה מנהיג את הצאן אחר המדבר מזדרז במלאכתו, כן ברועים עשה שלום ביניהם ובין בנותיו של יתרו שדלה והשקה לצאנם של אילו ודלה והשקה לצאנם של אילו שנאמר (שמות ב, יט): "וגם דלה דלה", אמר רבי יהודה אמר לו הקדוש ברוך הוא נזדרזת במלאכתך חייך "לפני מלכים יתיצב" - "השכם בבקר והתיצב לפני פרעה""
  30. ^ גם כאן מדובר על זריזות לדבר ה', ראה רמב"ן (שם)
  31. ^ מכילתא שמות יד כב
  32. ^ וראה בילקו"ש על יהושע ג', י"ג - "דבר אחר: וישכם יהושע בבקר מלמד שהזריזין מקדימין למצוות"
  33. ^ ד"ה וישכם
  34. ^ אולי ניתן לראות ביטוי לכך בזה שאחד מחלקי הענוה הוא ללכת במהירות ולא בכבדות- ראה מסילת ישרים פכ"ב "בהליכתו...ולא בכבדות גדול עקב בצד גודל אלא כדרך כל הולך לעסקיו..." וראה במנורת המאור ה"קדמון" לר"י אלנקאוה (מהד' לונדון תרפ"ט עמ' 145) "כי מפני ענוותנותו יחשוב עצמו בעוה"ז כאורח נטה ללון" וראה (שם, עמ' 187) שכתב - "...ולא יהלך לאטו, עקב בצד גודל, כנשים וגסי הרוח, ולא ירוץ ברשות הרבים ולא יתנהג בשיגעון אלא יהיה הילוכו במהירות, הלוך ממוצע, כאדם שהוא הולך וטרוד בעסקיו. מעשה בחסיד אחד שהיה רגיל להלוך בשוק במהירות. אמרו לו, מה לך שכל ימיך אתה נחפז ללכת. אמר להם, אני נחפז ללכת תמיד לשני דברים טובים: האחד שלא ארגיל את עצמי להתנהג לאט כמנהג אנשי הגאוה, והשני לעשות חפצי במהירות בלא עצלות"; וראה במידות הראי"ה ענוה, א'