ביאור:במדבר ו כו

במדבר ו כו: "יִשָּׂא יְהוָה פָּנָיו אֵלֶיךָ, וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם."

בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:במדבר ו כו.

וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם

מדוע החליט אלוהים לקבוע את הברכה?

אלוהים פנה אל משה ואמר לו (במדבר ו כב): "דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו לֵאמֹר כֹּה תְבָרְכוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אָמוֹר לָהֶם" (במדבר כג).

אלוהים קבע שזאת הברכה שבני ישראל יקבלו לעולם - לא יותר ולא פחות. אסור להוסיף, להחסיר, או לשנות. כמובן אדם יכול לברך כרצונו, אולם אין לזה ערך מלבד הרגשה זמנית טובה.

מדוע היה חשוב לאלוהים לקבוע את הברכה שבני ישראל יקבלו, לדורותם?

אנו רואים שהיה נסיון רע ביותר עם הברכות של האבות:

יצחק, בעיוורונו, העניק ליעקב את ברכת עשו, ועוד ברך אותו בדברים שאלוהים לא העניק לאברהם: "וְיִתֶּן לְךָ הָאֱלֹהִים מִטַּל הַשָּׁמַיִם וּמִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ וְרֹב דָּגָן וְתִירֹשׁ" (ביאור:בראשית כז כח). הברכה הזאת לא התקימה ביעקב.
יעקב, בעיוורונו, רצה לברך את מנשה, ככתוב: "כִּי מְנַשֶּׁה הַבְּכוֹר" (ביאור:בראשית מח יד), וברצונו לעזור ליוסף, הפך את ידיו וברך בטעות את אפרים.
יעקב, בסוף חייו, ברך את בניו וגרם נזק למספר שבטים, ופיצל את העם.

אלוהים רצה ליצור אחדות ושיתוף פעולה בעם, למען שמירת "מִשְׁמַרְתִּי מִצְוֹתַי חֻקּוֹתַי וְתוֹרֹתָי" (ביאור:בראשית כו ה), וכך תבוא ברכה לכל העם, ולכל יחיד.

אלוהים לא רצה:

שיווצר מנהג ברכות של האבות לילדיהם, דבר שיעניק הרבה כוח לאבות, ותווצר תרבות של 'הערצת אבות' כאלים, וזה כאילו הותר בדיברת כיבוד אב ואם ככתוב: "כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ" (שמות כ יב).
שאנשים פשוטים לא ידעו לברך את ילדיהם, והילדים ירגישו חלשים ומושפלים.
שזקנים עיוורים וחסרי יכולת הבחנה, יתחילו לפזר ברכות בעל פה לרמאים, נוכלים, ושקרנים, דבר שיצור סטנה וכעס (ואפילו נסיון רצח) במשפחה.

מבנה הברכה המשולשת

כשמה כן היא: ברכה אחת שחוזרת בשלוש גוונים מקבילים וכפולים (ביחד 6), המשלימים, מסבירים, ומוסיפים לרעיון הבסיסי.

"יְבָרֶכְךָ יְהוָה" מקביל ל"יָאֵר יְהוָה" (ביאור:במדבר ו כה) ומקביל ל"יִשָּׂא יְהוָה" (ביאור:במדבר ו כו).
"וְיִשְׁמְרֶךָ" מקביל ל"וִיחֻנֶּךָּ" (ביאור:במדבר ו כה) ומקביל ל"וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם" (ביאור:במדבר ו כו).

יִשָּׂא יְהוָה פָּנָיו אֵלֶיךָ

כפי שנאמר במשפט הקודם: "יָאֵר יְהוָה פָּנָיו אֵלֶיךָ" (ביאור:במדבר ו כה), עכשו המילה "יָאֵר" מוחלפת ב"יִשָּׂא".

כשם שאור אלוהים יראה לאדם את הדרך, ויאפשר לו לעבוד וללמוד להצלחתו, כך אלוהים מוסיף שהוא 'ישא' ויעזור בדרך כדי להתקדם ככל האפשר.
כמובן שאין לחשוב שאלוהים יקח אותנו על 'כנפי נשרים' (שמות יט ד) ויעשה הכל למעננו. הכוונה היא שבעזרת הפניית הפנים לכיוון המתאים, אלוהים יאפשר לנו למצוא פתרונות שיראו לנו את הדרך הנכונה, ואנו נישא בנטל המאמץ לפי הדרכתו.

ייתכן שהמילה "יִשָּׂא" רומזת גם לזה שאלוהים ישא ויסלח לעוונותינו, ולאחר העונש המתאים אלוהים ימשיך להדריך ולעזור לנו, ככתוב: "נָשָׂאתָ עֲוֺן עַמֶּךָ, כִּסִּיתָ כׇל חַטָּאתָם, סֶלָה" (תהלים פה ג).

וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם

"שָׁלוֹם" - שורש 'שלם' - היעדר סכסוך, אי⁻לוחמה ומאבק, חיי שלוה, ללא פגע, מנוחה, הסכמה הדדית, הצלחה (מילוג).

שלום בא מהמילה 'שלם', ללא פגם, מושלם. כך נאמר: "וּמַלְכִּי צֶדֶק מֶלֶךְ שָׁלֵם" (ביאור:בראשית יד יח) - כאשר צדק מביא שלום ככתוב: "יִשְׂאוּ הָרִים שָׁלוֹם לָעָם, וּגְבָעוֹת בִּצְדָקָה" (תהלים עב ג), וגם "וַיָּבֹא יַעֲקֹב שָׁלֵם עִיר שְׁכֶם" (ביאור:בראשית לג יח).

ירושלים מסמלת את השלמות - עיר בצורה וחזקה, מוקפת חומה אדירה, מגינה על בית המקדש לאלוהי ישראל, מרכז לימוד התורה ועבודת אלוהים לדורות. כך עשה רבי עקיבא תכשיט של ירושלים של זהב.

השלום מרכז את כל דברי הברכה: הברכה, השמירה, האור, חן, והנשיאה.

כאשר איש מרוצה בחלקו, ככתוב: "אֵיזֶהוּ עָשִׁיר – הַשָּׂמֵחַ בְּחֶלְקוֹ" (משנה, מסכת אבות – פרק ד, משנה א),
עובד ומיצר בהצלחה,
מביא תועלת למשפחתו ושכניו, וכולם שמחים בהצלחותיו,
לא פוגע ולא מזיק לאחרים. לא דורש, מקנא ונעלב,
משתף פעולה למען הציבור, ומתאמץ לשפר את עצמו,

כל זה מביא ברכה ושלום למקום, וכולם נהנים להמשיך ליצור ולהתקדם כדי שילדיהם יהנו מעולם משופר יותר, ככתוב: "וּרְאֵה בָנִים לְבָנֶיךָ, שָׁלוֹם עַל יִשְׂרָאֵל" (תהלים קכח ו).

כך אדם מבורך, חי בשלום, לומד את דרך אלוהים של משפט וצדקה, ומגשים את ברכת אלוהים.