בבא מציעא לה ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
אגביה איהו בחובו פליגי בה רב אחא ורבינא חד אמר הדרה וחד אמר אלא הדרה מאן דאמר לא הדרה סבר האי זביני מעליא היא דהא מדעתא דנפשיה אגביה ומאן דאמר הדרה סבר לא זביני מעליא הוא והאי דאגביה מדעתיה ולא אתא לדינא מחמת כיסופא הוא דאגביה ומאימת אכיל פירי רבה אמר מכי מטיא אדרכתא לידיה אביי אמר עדיו בחתומיו זכין לו רבא אמר במכי שלימו ימי אכרזתא:
מתני' השוכר פרה מחבירו והשאילה לאחר ומתה כדרכה ישבע השוכר שמתה כדרכה והשואל ישלם לשוכר א"ר יוסי גכיצד הלה עושה סחורה בפרתו של חבירו אלא תחזור פרה לבעלים:
גמ' א"ל רב אידי בר אבין לאביי מכדי שוכר במאי קני להאי פרה בשבועה ונימא ליה משכיר לשוכר דל אנת ודל שבועתך ואנא משתעינא דינא בהדי שואל א"ל מי סברת שוכר בשבועה הוא דקא קני לה משעת מיתה הוא דקני ושבועה כדי להפיס דעתו של בעל הבית א"ר זירא פעמים שהבעלים משלמין כמה פרות לשוכר היכי דמי אגרה מיניה מאה יומי והדר שיילה מיניה תשעין יומי הדר אגרה מיניה תמנן יומי והדר שיילה מיניה שבעין יומי ומתה בתוך ימי שאלתה דאכל שאלה ושאלה מיחייב חדא פרה א"ל רב אחא מדיפתי לרבינא מכדי חדא פרה היא עיילה ואפקה אפקה משכירות ועיילה לשאילה אפקה משאילה ועיילה לשכירות א"ל ומי איתא לפרה בעינא דנימא ליה הכי מר בר רב אשי אמר אין לו עליהן אלא שתי פרות חדא דשאלה וחדא דשכירות שום שאלה אחת היא ושום שכירות אחת היא דשאלה קני לגמרי דשכירות עבד בה ימי שכירותיה ומיהדר ליה למרה אמר ר' ירמיה פעמים ששניהם בחטאת
רש"י
עריכהאגביה איהו בחובו - לעיל מיהדר גבי שומא כלומר אם לא שמוה ב"ד למלוה על כרחו של לוה וקם ליה מעצמו ולא הטריחו לדין ואמר לו טול קרקע זה בחובך:
מאימתי אוכל פירות - מי ששמו לו ב"ד קרקע בחובו מאימת היא קנויה לו לאכול פירות:
אדרכתא - לאחר תשעים יום שנפסק הדין דאמרינן בפ"ק (דף טו) דב"ד כותבין אדרכתא שטר פסק דין אנכסי לוה שבכל מקום שימצאם משלו יקחם ומוסרין לו השטר:
עדיו בחתומיו - מיום שנחתם שטר האדרכתא בב"ד אע"פ שלא בא לידו:
מכי שלמו ימי אכרזתא - אע"פ שבאה אדרכתא לידו ולא מצא נכסים ללוה עד לאחר זמן וכשמצא הוזקק לבא לב"ד ומכריזין שיש כאן קרקע למכור כדאמרינן בערכין (דף כא:) ואם בא זה וקיבלה ביותר ממה ששמוה אחרים מוסרין אותה בידו לאחר שכלו ימי הכרזה ובמסכת ערכין מפרש כמה ימים מכריזין בפ' שום היתומים (שם) ועד דשלמו הנך יומי הוי פירי דלוה:
מתני' השוכר פרה מחבירו - ועמד שוכר והשאילה לאחר לעשות בה ימי שכירותו:
ישבע השוכר - למשכיר:
שמתה כדרכה - ופטור שהשוכר אינו חייב באונסין:
והשואל - שהוא חייב באונסין משלם לשוכר:
גמ' בשבועה - שהוא נשבע למשכיר:
להפיס דעתו - שלא יאמר פשעת בה:
פעמים שהבעלים - המשכירין הראשונים:
משלמין - לשוכר זה כמה פרות על פרה זו לפי דברי משנתנו יש שיהו כולם שלו ויש שיעשה בהם ימי שכירותו ויחזירם:
כיצד אגרה מיניה מאה יומי והדר שיילה מינה תשעין יומי וכו' - ראובן ששכר פרה משמעון שיעשה בה מלאכה מאה יום וחזר שמעון ואמר לו עשה עמי טובה והשאילני אותה תשעים יום מן המאה ששכרת ולאחר תשעים אחזירנה לך לעשות אצלך י' ימים להשלים המאה וכן עשה יש כאן דין משנתנו דתנן השוכר פרה מחבירו והשאילה לאחר בתוך ימי שכירותה דמה לי בעלים ומה לי אחר אם מתה אצל שואל הרי שוכר פטור בשבועה והשואל משלם לשוכר חזר ראובן ובא אצלו ואמר לו השכירנה לי מתשעים יום שהיא שאולה בידך ממני ואשתעבד בה שמונים יום וטול שכרך וכן עשה הרי היא בחזקת שאילתו על שמעון כאילו השכירה לאחר שהרי נוטל שכרו וכל הנאה שלו ואם היתה מתה אצל ראובן היה ראובן פטור בשבועה ושמעון משלם לו פרה אחת ששאל ממנו והוא חייב באונסים ופרה אחרת לעשות אצלו עשרה ימים להשלים המאה חזר שמעון ושאלה ממנו שבעים יום מן השמונים ששכרה ממנו על מנת שיחזירנה לו ויעשה בה עשרה ימים להשלים השמונים של שכירות השני ואם היתה מתה בתוך שבעים יום הללו הרי יש כאן דין השני כדין הראשון וישבע ראובן שמתה כדרכה ושמעון השואל משלם לו ד' פרות שתים נחלטות לו בשביל שתי פרות שאולות שהשאילו ראובן ובפעם זה כאילו מתו שתיהן שהרי אין פרתו בעין שהשאילו בראשון דנימא הרי החזיר לו פרתו וזו שהוא משלם לו עכשיו בתורת תשלומין באה לידו והרי יש לו עליו שתי תביעות על שתי שאילות ושתי תביעות על שתי שכירות לעשות אצלו עשרים יום:
מכדי חדא פרה הואי כו' - ולענין תשלומין נמי לשלם ליה פרה אחת ותעמוד במקום הראשונה תחת שתי השאילות ותהא שלו ואחת ימסור לו לעשות בה עשרים יום:
מי איתא לפרה בעינא דנימא הכי - אילו היתה קיימת היה פטור לגמרי אלא שיעשה בה עשרים יום עכשיו שמתה בא עליו בתורת תשלומין שואל לשוכר על שתי תביעות: מר בר רב אשי ס"ל כאתקפתא דרב אחא מדפתי:
שום שאלה אחת היא - דכיון דחדא פרה הואי אלא שמחמת שוכר שהשאיל הוא בא עליו שני שאילות פרה אחת אינן אלא אחת:
פעמים ששניהם בחטאת - אמתניתין קאי השוכר והשואל נשבעו לשקר ולא כפרו ממון והרי הן בשבועות ביטוי וקרבן שלו חטאת כדכתיב בויקרא או נפש כי תשבע וגו':
תוספות
עריכהרבא אמר מכי שלמו ימי אכרזתא. וא"ת שלהי הנושא (כתובות דף קד: ושם ד"ה ה"ג) דאמר רבא אחוי אדרכתיך והתם רבא גרסינן מדאמר והא מר הוא דאמר אחריות טעות סופר הוא והיינו רבא דפסיק כן לעיל בפ"ק (דף טו: ושם) וי"ל אחוי לי אדרכתיך דאי שפיר כתיבא הוה גבי מיומא דאכרזתא ואית דגרסי בשמעתין רבא אמר מכי מטא אדרכתא לידיה ובתר הכי רבה ולפי זה אתי טפי בפשיטות ההיא דהנושא והקדים רבא לאביי ורבה משום דאדרכתא קודם לאכרזתא ודברי אביי דאמר עדיו בחתומיו זכין לו מיושב טפי לשנות בתר דברי רבא מקודם:
תחזור פרה לבעלים הראשונים. אין לפרש משום דא"ל משכיר לשוכר פרתי גבך דהשואל שילם דמיה דבפ' השואל (לקמן דף צו: ושם) בעי רמי בר חמא בעל בנכסי אשתו שוכר הוי או שואל הוי היכא דאגרה פרה מעלמא ואינסיבא אליבא דרבנן ודאי בעלה פטור משום דאשתו עמו במלאכתו והויא שאלה בבעלים. (ואשה חייבת כדין שוכר) כי תבעי לך אליבא דר' יוסי שואל הוי להתחייב לבעלים הראשונים במתה כדרכה או שוכר הוי ופטור והשתא התם כיון דלרבנן הבעל פטור מן האשה משום דהוי שאלה בבעלים לא יתחייב נמי לר' יוסי לבעלים הראשונים אלא טעמא דרבי יוסי הוי משום דסבר דשוכר לא קני אלא בשבועה ומשכיר יאמר לו דל אנת ודל שבועתך ומשתעינא דינא בהדי שואל ואפילו אם יש עדים שמתה כדרכה דאין השוכר צריך לישבע מ"מ לא קני לה אלא בהבאת עדים ויאמר לו אני פוטרך מהבאת עדים ורבנן סברי דשוכר קני לה במיתה ופליגי בדברי המקשה והמתרץ שבגמ' ונראה אם המשכיר עצמו היה שם בשעת שמתה ביד שואל שר' יוסי יודה לדברי רבנן דהתם ודאי קני לה במיתה גרידא דהשתא אין השוכר צריך לעשות כלום:
אגרה ק' יום ושיילה צ' יום. השתא אם מתה חייב שתי פרות לשוכר אחת שתהא שלו ואחת שיעשה בה מלאכה י' ימים ויחזירנה למשכיר אבל אי שיילוה ק' יום לא יתחייב לו רק אחת של שאלה:
אגרה פ' יום. ה"מ למימר אגרה צ' יום אלא לפי שבשאלה הוצרך לפחות פוחת גם בשכירות ועי"ל דאי אגרה צ' יום דהיינו כל ימי השאלה הוי כאילו נתן לו מעות לבטל השאלה כיון שאינה חוזרת לו לאחר השכירות להשלים ימי השאלה ואי הדר שייליה ע' יום לא יתחייב רק אחת דשאלה ודשכירות ק' יום וכן י"ל ברישא דאי שייליה ק' יום בימי השכירות כאילו ביקש שיתבטל השכירות ולא יתחייב כלום ומתני' דהשוכר הוי בעלים דשואל לרבנן אי מיירי שלא שאל כל ימי השכירות אתי שפיר דלאחר ימי השאלה תחזור לשוכר ואפילו אם השאילה כל ימי השכירות מ"מ כיון שהיא באחריות השוכר מגניבה ואבידה ופשיעה אם היה עם השואל במלאכתו דאז השואל פטור והשוכר חייב מקרי בעלים אבל הכא אי שייליה ק' יום השוכר פטור מכל דבר:
עין משפט ונר מצוה
עריכהכ א מיי' פכ"ב מהל' מלוה ולוה הלכה י"ז, סמ"ג עשין צד, טור ושו"ע חו"מ סי' ק"ג סעיף י':
כא ב מיי' פכ"ב מהל' מלוה ולוה הלכה י"ב, סמג שם, טור ח"מ סי' קג:
כב ג מיי' פ"א מהל' שכירות הלכה ו', סמ"ג עשין פב, טור ושו"ע חו"מ סי' ש"ז סעיף ה':
ראשונים נוספים
אגביה הלוה מדעתו ומכרה למלוה פליגי בה רב אחא ורבינא וקיימא לן הלכה כדברי המיקל הלכך לא מיהדר. זה ששמוה לו מאימת אכיל הפירות רבא אמר מכי מטיא אדרכתא לידיה. סדר הדין מוציא מלוה שטרו בב"ד ומקיימו ומחייבין הלוה לפורעו לא פרע קורעין שטר חוב וכותבין למלוה אדרכתא על נכסי הלוה ומכריזין ואחרי ההכרזה שמין נכסי הלוה ומחליטין למלוה לא מצא נכסין בני חורין כותבין לו טירפא ואחרי שיטרף קורעין הטירפא וכותבין לו אדרכתא על הנכסין הללו ואחר כך קורעין האדרכתא וכותבין לו שומא על שדה זו ומחליטין אותה למלוה. אביי אמר בחתימת העדים על האדרכת' מיד זכה המלוה בשדה.
רבא אמר מכי שלמן (אדרכתא) [אכרזתא] וקיי"ל כרבא:
מתני' השוכר פרה והשאילה לאחר ומתה כדרכה ישבע השוכר שמתה כדרכה והשואל משלם לשוכר. אוקמה ר' אמי [לקמן (בבא מציעא דף לו) ] בשנתנו לו הבעלים רשות כגון שאמרו לו לדעתו כלומ' אם רצונך להשאילה לו הרשות בידך. עכשיו אם ראה אותה השוכר שמתה ברשות השואל כדרכה ישבע ויפטר. וישלם השואל לשוכר.
אמר ר' זירא פעמים שמשלמים הבעלים כמה פרות לשוכר כו' ודברים פשוטין הן.
אמר ר' ירמיה פעמים שהשוכר והשואל שניהן בחטאת פעמים ששניהן באשם. פעמים שהשוכר בחטאת והשואל באשם. פעמים שהשואל בחטאת והשוכר באשם. תפוש האי כללא בידך כפירת ממון באשם. אין שם כפירת ממון אלא ביטוי שפתים כלומר נשבע בשקר על דבר שאין לו בו הנאת ממון חייב חטאת. וקיימא לן שומר חנם נשבע על הכל. שואל משלם את הכל חוץ ממתה מחמת מלאכה. נושא שכר והשוכר נשבעין על השבורה ועל השבויה ועל המתה ומשלמין הגניבה והאבידה וכבר פירשנום. שניהן בחטאת כגון שמתה מחמת מלאכה דתרוייהו פטורין מלשלם וכחשו ונשבעו שנאנסה אין אחד מהן נהנה לפיכך שניהן בחטאת.
מתני': אמר ר' יוסי היאך הלה עושה סחורה בפרתו של חברו אלא תחזור פרה לבעלים הראשונים: וטעמיה דר' יוסי, משום דשואל שומר דבעל הפרה חשבינן ליה לגמרי, ולא מצי אמר ליה לאו בעל דברים דידי את, וכדאמרינן בגמרא ולימא ליה דל אנת ודל שבועתך ואנא משתעינא דינא בהדי שואל, ואמרינן נמי לקמן בפרק השואל (צו, א), בעל בנכסי אשתו שואל הוי או שוכר הוי, והיכי דמי, כגון ששכרה איהי פרה ואינסיבא, אליבא דמאן, אי אליבא דרבנן דאמרי שואל משלם לשוכר, מאי נפקא מינה שאלה בבעלים היא, אלא אליבא דר' יוסי דאמר תחזור פרה לבעלים הראשונים, כלומר, דהשתא ליכא שאלה ולא שכירות בבעלים, דלא חשבינן ליה כפרה דידה, אלא כפרת המשכיר, ובעל, השואל או השוכר דבעל הפרה.
גמ': ולימא ליה דל אנת ודל שבועתך ואנא משתעינא דינא בהדי שואל: כתבו בתוספות דהיכא דאיכא נמי עדים דמתה כדרכה, מצי אמר ליה דל את ודל עדים, אבל אם מתה באפי משכיר גופיה, דהשתא לא צריך לא לשבועה ולא להבאת עדים, בכי הא מודה ר' יוסי לרבנן דתחזור פרה לשוכר, דמשעת מיתה קניא ליה, דהא לא צריך לברורי טענתיה דלימא ליה (שוכר) [משכיר] אכתי לא קנית עד דתתברר לי טענתך, וברורך לא בעינא, דהא איהו הוה תמן וכבר אתברר ליה, הילכך שוכר קנה. ולפי דבריהם הא דשקלי וטרו ר' זירא ורב אחא ורב אשי בהא דאמרינן שהבעלים משלמים כמה פרות לשוכר, הלכתא היא ואפילו אליבא דר' יוסי [טרו] בה, דהא [מכי] מתה ידעו בעלים דאינהו שאלוהו, ובאמת כי לכאורה כך נראה, מדשקלי וטרו כולי האי הנך אמוראי בתראי דמן בתר שמואל דפסק הלכה כר' יוסי (לקמן לו, ב) אבל מיהו לא מחוור לי כלל, דהא דחייה אביי ואמר מי סברת בשבועה קא קני ליה משעת מיתה קא קניא ליה ושבועה כדי להפיס דעתו של בעל הבית, ומדקאמר מי סברת, משמע ודאי דבין לר' יוסי בין לרבנן קאמר דשבועה [אינה] אלא להפיס דעתו של בעל הבית, דאי לא, הוה ליה למימר קסברי רבנן משעת מיתה קניא ליה, וכיון שכן, ר' יוסי אפילו בדאיתיה למשכיר בשעת מיתה קא פליג, וטעמא כדכתיבנא לעיל, (בד"ה אמר) דסבירא ליה לר' יוסי שואל כשומר דבעלים חשבינן ליה לגמרי, ושואל נכנס תחתיו דשוכר, ודר' זירא אליבא דרבנן איתמר, ואף הרי"ף ז"ל לא הביא כלל ההיא דפעמים שהבעלים משלמים כמה פרות לשוכר, דסבירא ליה דאליבא דרבנן לחוד הוא דאיתמר, ולית הלכתא כרבנן, אלא כרבי יוסי כדאיפסיקא הלכתא כותיה לקמן בגמ' (לו, ב).
מכי מטא אדרכתא לידיה: פירוש אדרכתא דחליטה דאלו באדרכתא קמייתא לא זכי בפירי דהא לא ידע מאי ניהו קרקע דגבי וליכא לא שומא ולא שום זכייה. ופירוש רש"י בזה אינו נכון
רבא אמר מכי שלמו ימי אכרזתא: והא דאמרינן בפרק הנושא אמר ליה רבא אחוי לי אדרכתך. לאו משום דאית ליה פירי משעת אדרכתא דאי לא כתיבא אדרכתא כדחזי לית ליה פירי כלל ואפילו מכי שלמו ימי אכרזתא. ויש למדין מכאן דרבא לית ליה עדיו בחותמיו זכין לו וכן כתב הריא"ף. ואינה ראיה דהא פליג רבא נמי דאף על גב דמטא שטר חליטה לידיה לא זכי משום דאין דעת בית דין להקנות לו פירות עד דשלמו יומי אכרזתא. ותדע דהכא מעשה בית דין הוא ולא שייך ביה טעמא דעדיו בחותמיו זכין לו שאין השטר זוכה לו ואינו אלא לראיה בעלמא דלישנא בעלמא נקיט אביי דמכי חתמו בית דין שטר חליטה שעשו לו זכו לו הפירות ומיהו איברא דרבא לית ליה עדיו בחותמיו זכין לה כדאיתא בפרק קמא וכדכתיבנא התם. הריטב"א.
מתניתין: השוכר פרה מחברו והשאילה לאחר ומתה כדרכה ישבע השוכר אם היה שם בשעה שמתה דאף על גב דשואל מעיד על הדבר אין עד אחד פוטר משבועה כדכתיבנא בפרק קמא. הריטב"א.
ובגליון תוספות כתוב וזה לשונו: הקשה ה"ר משה פול"ר אמאי ישבע הלא השואל מסייעו ושמא איירי כגון ששואל קרוב למשאיל. ותירץ מורי ה"ר משה כגון שיש עסק שבועה ביניהם. עד כאן. ועיין בפסקי הרא"ש בתחלת המסכתא.
והיכא דלא הוה שוכר בשעה שמתה אי איכא עדים יביא עדים ויפטר. והשואל כשר לעדות זו דהא אינו נוגע בעדות. ואם אין שם עדים אומר רבינו הרמב"ן נשבע השוכר שאינו יודע אם מתה כדרכה או אם נגנבה ויפטר דהוה ליה כאומר מנה לי בידך והלה אומר איני יודע אם הלויתני שהוא פטור. אבל הראב"ד סובר דאי ליכא עדים ואינו יכול לישבע חייב לשלם דהוה ליה כאומר איני יודע אם פרעתיך שהוא חייב. ולקמן בפרק השואל יתברר זה בסייעתא דשמיא הריטב"א.
והשואל משלם לשוכר. אמר רבי יוסי היאך הלה עושה סחורה וכו'. ושמא היינו טעמא דרבי יוסי דחשיב שוכר כשלוחו של משכיר. תוספות שאנץ.
מוכח בפרק השואל בהדיא דלרבנן האי שואל לאו שומר דבעל פרה הוא כלל אלא שומר דשוכר. ולענין שמירה בבעלים אם היו בעלים עם השואל חייב ואם היה השוכר שם פטור אבל לרבי יוסי הוי איפכא דאי הוו בעלים עם השואל פטור משום שאלה בבעלים ואם לא היה שם אלא השוכר חייב מפני שהשאילה לשואל. ואף על פי שאמרו אין השואל רשאי להשאיל והוא הדין שאין השוכר רשאי להשאיל כדאיתא בפרק התקבל טעמא דהתם מפני שיכול לומר אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר כדמוכח התם בהדיא. הא פריכא בגמרא במתניתין לרבי יוחנן דסבר דיכול לומר אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר. ופריק לה כשאמרו בעלים לשוכר השאילה לדעתך. אבל אליבא דהלכתא מתניתין כפשטה וטעמא דאין רצוני וכו' ליתא אלא בלכתחלה ולעשות קפידא בשליחות גט דבטיל שליחותיה כדאיתא התם. אבל בדיעבד לא דיינינן ליה כפושע לחייבו כיון שמסרה לבן דעת כדאיתא בגמרא ומיהו שומר חנם או שומר שכר שאין לו רשות להשתמש בפקדון והשכירו או השאילו דכולי עלמא חייב באונסין כדין שולח יד בפקדון והיינו דנקטה הכא בשוכר ושואל. הריטב"א.
ולענין פסק הלכה כתב הרמ"ך וזה לשונו: השוכר פרה והשאילה השוכר ומתה כדרכה משלם השואל לבעל הפרה ולא לשוכר שאינו בדין שיהא זה עושה סחורה בפרתו של חברו ויהא זה נשכר בשל משכיר והמשכיר מפסיד. מיהו אי ליכא לאשתלומי מיניה דשואל שהוא עני השוכר נמי פטור. והוא דאיכא סהדי דכדרכה מתה בלא פשיעה ואי פשע בה השוכר חייב אף על גב דלא מצי אשתלומי מיניה דשואל שהוא עני. וצריך עיון היכא והוה שואל איניש מהימנא למשכיר ורגיל איהו דמושיל ליה אי מצי שוכר אמר אי אנא לא אושילתיה ניהליה את הוית מושל לה ניהליה והילכך אי ליכא בידיה דשואל ממאי לשלם דינא הוא דליפטר שוכר מהאי דינא.
ואי אתני בהדיה מעיקרא דליהוי איהו רשאי להשאיל לאחרים הכל לפי תנאו. והיכא דמתה כדרכה בפני השוכר ביד השואל משלם השואל לשוכר ונשבע השוכר ופטור מלשלם, עד כאן.
גמרא: מכדי שוכר במאי קני ליה להאי פרה בשבועה: פירוש אליבא ורבנן הוא דפרכינן דאלו לרבי יוסי לא קני לה כלל והשואל שומר דבעלים הוא לגמרי וכדמוכח בפרק השואל. והא דאמרינן דקני לה בשבועה משום דבמתניתין קתני ישבע השוכר והוא הדין דאי איכא עדים דקני ליה בקבלת עדים למאי דסלקא דעתין השתא.
לימא ליה דל אנת ודל שבועתך: פירוש דאף על גב דאמרינן בפרק השואל דלרבנן אין לבעלים על השואל כלום ולא הוי שומר דידיה כלל. התם הוא המסקנא דהכא דקיימא לן דלרבנן משעת מיתה קנייה שומר ולאו דוקא משעת מיתה אלא משעת משיכה נמי זכה ולפי שהוא נפטר במיתתה ונתחייב לשואל נקטיה משעת מיתה ולאפוקי ממאי דסלקא דעתין דלא קני ליה עד שעת שבועה. כן נראה לי. וכן הודה לי רבינו.
אבל בתוספות פירשו דאף על גב דשואל לא הוי שומר דבעלים לענין שמירה בבעלים וכיוצא בו מכל מקום יכול הוא לומר לו מכדי פרתי גבך הות ונשתמשת בה שלא ברשות והרי אתה כשואל שלא מדעת שחייב באונסים ונכון הוא. הריטב"א.
ולימא ליה משכיר לשוכר דל אנת ודל שבועתך: פירוש דקסלקא דעתין שאין השוכר זוכה בפרה עד שיהא נפטר מן המשכיר וכיון שכן כל היכא דלא מזדקיק ליה משכיר אינו זוכה בה. והוא הדין נמי דאפילו אית ליה לשוכר עדים דמצי אמר ליה משכיר דל אנת ועדים דילך. ומסקינן דהשוכר אף על פי שלא נפטר מן המשכיר משעת מיתה קנייה. וכתבו בתוספות דאי מתה באפי משכיר גופיה דהשתא לא צריך לא לשבועה ולא להבאת עדים בכי הא מודה רבי יוסי לרבנן וכו'. ולפי דבריהם הא דשקלו וטרו רבי זירא ורב אחא ורב אשי בהא דאמרינן פעמים שהבעלים משלמים כמה פרות לשוכר הלכתא היא ואפילו אליבא דרבי יוסי טרו בה דהא מכי מתה ידעו בעלים דאינהו שאלוה. ובאמת כי לכאורה כן נראה מדשקלו וטרו בה כולי האי כל הנך אמוראי בתראי דמן בתר שמואל דפסק הלכה כרבי יוסי.
אלא מיהו לא מחוור לי כלל דהא דחאה אביי ואמר מי סברת בשבועה קא קני לה והא משעת מיתה קניא ליה ושבועה כדי להפיס דעתו של בעל הבית ומדאמר מי סברת משמע ודאי דבין לרבי יוסי בין לרבנן קאמר דשבועה אינה אלא כדי להפיס דעתו של בעל הבית דאי לא הוה ליה למימר קסברי רבנן משעת מיתה קניא ליה וכיון שכן ר' יוסי אפילו בדאיתיה למשכיר בשעת מיתה קא פליג וטעמא כדכתיבנא לעיל דסבירא ליה דלית ליה לרבי יוסי דשואל שומר דבעלים חשבינן ליה לגמרי ושואל נכנס תחתיו דשוכר ודרבי זירא אליבא דרבנן איתמר. ואף רי"ף לא הביא כלל ההוא ופעמים שהבעלים משלמים כמה פרות לשוכר אלמא סבירא ליה דאליבא דרבנן בלחוד הוא דאתמרא. אבל לדידן דקיימא לן כרבי יוסי אפילו ידעו בעלים שמתה אין אומרים שיעשה זה סחורה בפרתו של זה והיינו דקא מתמה במתניתין כיצד הלה עושה וכו' משום דסבירא ליה שהשואל נכנס תחת השוכר והוי שומר של בעלים לגמרי וכך הם דברי הרמב"ם בפרק א' מהלכות שכירות. הרשב"א והר"ן.
אגרה מיניה למאה יומי: אומרים בתוספות דמשום הכי פוחת והולך ימי שאלה מימי שכירות שאלו היה שאלה בימי שכירות לגמרי והוי כאלו אומר לו הריני מחזירך פרתך ואיני חפץ בה. אבל שכירות שניה לא היה צריך לפחות אותה מן השאלה אלא לפי שהתחיל להיות פוחת סיים כן כל השיטה. ואין צורך לכך אלא נקטה הכי להרבות בפרות שיהיו לשוכר על הבעלים תביעות מן השאלות ותביעות מן השכירות שנתחייב להעמיד לו חמור לכל ימי השכירות וכדמוכח בסוף שמעתא וזה ברור. הריטב"א.
וזה לשון הראב"ד: פעמים שהבעלים משלמים וכו'. אגרה למאה יומי חזרו בעלים ושיילוה מיניה תשעים יומי. פירוש בו ביום וקבלה ממנו בשאלה ונשתמש בה עשרה ימים חזר השוכר ושכרה לתמנין יומי וקבלה בתורת שכירות חזרו בעלים בו ביום ושיילוה מיניה לשבעין יומי וקבלוה מיניה בשאלה ומתה בידון נמצאו בה לבעלים שתי שאלות ולא החזירוה כי קבלת השכירות אינה חוזרת השאלה והנה שיש על הבעלים לשלם שתי פרות לשוכר ועוד פרה אחת להשלים לו עשרים יום של שכירות. עד כאן.
מכדי חדא פרה הואי וכו': פירוש שאף על פי שנתחייב לו פעמים הרבה באחריות אונסיה של פרה אין כל החיובים אלא לשלם דמי פרה אחת וכשם שאלו היתה בעינה הוה הדרא היא לחודה ומפטר השתא נמי הדרי דמיה ומפטר מכל חיובי שאלה וכסבריה דמר בר רב אשי דבסמוך אלא דרב אחא לא איירי השתא בפרה בשכירות דבהא לא פליג רבי זירא כלל ומר בר רב אשי דהוה מסקנא דשמעתא בירר כל הדברים דמהדר ליה שתי פרות חדא דשאלה וחדא דשכירות. וכן פירוש רש"י. הריטב"א.
ובגליון תוספות כתוב מכדי חדא פרה הואי עיילה ואפקה וכו'. פירש רש"י ודי באחת תחת שתי שאלות ותהא שלו ואחת להשלים תשעים יום של שכירות והיינו כמר בר רב אשי. ולישנא דחדא פרה הואי לא משמע הכי. ויש לומר דפריך שיחזיר פרה אחת כאלו היתה הראשונה ויעשו בה כל ימי השאלות והשכירות ולבסוף תחזור למשכיר. עד כאן.
והך סברא דרבי זירא היתה נראית נכונה דמה לי אם נעשו מעשים אלו בין שניהם מה לי אם נעשו על ידי ארבעה או חמשה בני אדם זה אחר זה דהא ודאי השואלים משלמים לשוכרים כל אחד פרה אחת שהרי פרות הרבה על מיתת פרה אחת. ולרב אחא מדפתי אפשר דקסבר דכיון שבין שניהם היה זה והוא מעמיד לו פרה במקומה שנעשה ממנה עכשיו מה שהיינו עושים מהמתה אם לא מתה ואולי תחזור לבעלים והיינו דאהדר ליה מי איתא לפרה בעינה ומר בר רב אשי סבר שאין חיוב שתי מעשים ושתי שמירות לאדם אחד על פרה אחת דוק ותשכח. ולא כן פירוש רש"י שיטה. שום שכירות אחת היא כדי נסבה בלי נפקותא ואגב שום שאלה אחת היא. שיטה.
דשכירות עביד בה יומי שכירותא: פירוש ומיירי בשהשכיר לו חמור סתם או כשיש בדמיה ליקח או להשכיר דאי לא הא קיימא לן שהמשכיר חמור זה ומת אזל ליה ופטור המשכיר כדאיתא לקמן במכילתין. הריטב"א.
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה