טור חושן משפט שז
<< | טור · חושן משפט · סימן שז (מנוקד) | >>
סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים: תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
הלכות שוכר
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
טור
עריכההשוכר מחבירו בהמה או כלים דינו כשומר שכר להפטר מאונסין ולהתחייב בגנבה ואבדה מיד משעה שנסתלקו הבעלים: אבל המשכיר יכול לחזור בו עד שימשוך השוכר במקום הראוי למשיכה או שיעשה קנין אחר הקונה בלוקח:
שאלה לא"א הרא"ש ז"ל ראובן שכר בית משמעון ונתן חטה באוצר העשוי לכך ומחמת שעמדה שם החטה ימים רבים נתקלקלו כותלי העלייה ונראה לשכנים קלקול העלייה והתרו בו שיסלק החטה ולא סלקה ונפלו כותלי העלייה ונפלו כותלים אחרים שהיו סמוכות על אותו עלייה ותובע שמעון ושכניו את ראובן שהזיקן והפסידן וטען ראובן שלא פשע אלא נתן חטה באותו אוצר העשוי לכך ותמיד היו רגילין ליתן שם יותר משהניח הוא לשם. תשובה אם היה ניכר וידוע קלקול הכותלין והתרו בו השכנים לסלק החטה ולא סלקה פושע הוא וחייב לשלם כל ההיזקות שעשה לבע"ה ולשכנים דהוי גירי דיליה שהכביד משאוי על כותלים רעועים שלא היו יכולין לסבלו והפילם:
כל דיני ש"ש בשבועותיו ובתשלומין ובענין קניית הכפל נוהגין ג"כ בשוכר וכשם שאין הש"כ רשאי למסור לאחר כך השוכר אין רשאי להשכיר לאחר ואם השכיר לאחר חייב אפי' באונסין אלא א"כ יש לשני ראיה שיפטר בה הראשון: ואם השאילה לאחר ומתה כדרכה או נאנסה כיון שהשני חייב תחזור לבעלים הראשונים שאין הלה עושה סחורה בפרתו של זה ואפילו אם המשכיר יודע שמתה כדרכה אפילו הכי חייב לשלם למשכיר ומיהו אם אמר לשוכר אם תרצה תשאילנה ויהיה דינך עם השואל ויהיה דיני עמך אז ישלם השואל לשוכר:
כתב א"א הרא"ש ז"ל השוכר מחברו פרה ונולד בה מכה בפשיעת השוכר שלא מחמת מלאכה כגון ששינה פסקו חכמי צרפת שהוא פטור מלשלם כיון שסופה להתרפאות מאותה מכה לא הוי אלא שבת ואין שבת בבהמה לפיכך אם מתבטלת כמה ימים פטור כיון שסופה להתרפאות ויש מחייבין דדוקא גבי אדם לא חשבינן מכה שסופה להתרפאות אלא שבת לפי שאינו עומד לימכר הילכך לא אפחית מכספיה אבל בהמה שבכל שעה עומדת לימכר ואם יבא למכרה ודאי תשוה פחות מחמת מכה זו חשוב נזק וחייב ע"כ:
אין אדם רשאי לדוש בפרתו ערבית ולהשכירה שחרית וכן כל כיוצא בזה:
בית יוסף
עריכהדף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
השוכר מחבירו בהמה או כלים דינו כש"ש וכו' בפרק האומנים [פ:] ובפרק הפועלים [צג.] תניא שוכר כש"ח דברי ר"מ ר' יהודא אומר כש"ש וידוע דהלכה כר' יהודה:
ומ"ש ולהתחייב בגניבה ואבידה מיד משעה שנסתלקו הבעלים: אבל המשכיר יכול לחזור בו עד שימשוך השוכר במקום הראוי למשיכה וכו' בפרק השואל (צט.) אמר רב הונא השואל קורדום מחבירו, בקע בו קנאו, ולא מצי משאיל למהדר. לא בקע בו לא קנאו ומצי משאיל הדר ביה. ופליגא דרבי אלעזר, דאמר כדרך שתקנו משיכה בלקוחות כך תקנו משיכה בשומרים. ופירש הרא"ש דמשעה שמשך לא מצי למהדר ביה, אבל להתחייב באונסין אפילו קודם משיכה נמי; דהא שומר חנם בלא משיכה מחייב בפשיעה כדאיתא בפרק האומנים [פ:] דהנח לפני הוי שומר חנם, וה"ה שומר שכר בגניבה ואבידה. וכן שואל נמי, אם אמר ליה הכישה במקל והיא תבא ויצאה לר"ה במקום שאין משיכה קונה ויכול המשאיל לחזור בו ולא עדיף ממה שאם משכה השואל שם, ואפ"ה נתחייב באונסים. וכן משמע לישנא דקאמר ופליגא דר' אלעזר, משמע דפליג ארב הונא דאיירי בחזרה. וסברא גדולה לחלק בין חזרה לחיוב אונסין דלענין חזרה ברשות הבעלים קיימא כ"ז שלא עסק בה השומר דבר הקונה במקח וממכר, אבל לענין חיוב אונסין מיד שסילק בעל הבהמה שמירתו מעליה מדעת השומר קמה ליה ברשות השומר לשמרה, עכ"ל. וכך הם דברי התוספות שם: (ב"ה וכ"כ רבינו בסי' רצ"א בשם הרא"ש ושהרמב"ם חולק: והרמב"ם כתב בפ"ב מהלכות שכירות כדרך שתקנו חכמים משיכה בלקוחות כך תקנו משיכה בשומרים וכתב ה"ה פירוש שאם היה משאיל חפץ לחבירו כיון שמשך השואל החפץ אין המשאיל יכול לחזור בו וכן בנ"ש וכן שמתחייב השומר משעת משיכה ולא קודם עכ"ל . וכתב עוד הרמב"ם בפ"ה מהלכות שאלה השואל בהמה חייב במזונותיה משעה שמשכה, ורבינו כתב בסימן ש"מ השואל את הפרה מיד כשנסתלקו הבעלים משמירתה חייב הוא בשמירתה ובמזונותיה אע"פ שעדיין לא משכה עיין בנ"י שם:
שאלה לא"א הרא"ש ז"ל ראובן שכר בית משמעון ונתן חטה באוצר העשוי לכך וכו' - כלל פ"ז סי' ו' ועיין עוד בכלל ק' סי' ד' ובהריב"ש:
כל דיני שומר שכר בשבועותיו ובתשלומין ובעניין קניית הכפל נוהגים ג"כ בשוכר וכשם שאין השומר שכר רשאי למסור לאחר כך אין השוכר רשאי להשכיר לאחר ואם השכיר לאחר חייב אפי' באונסין אא"כ יש לשני ראייה שיפטר בה הראשון כל זה פשוט על הקדמה מה שנתבאר דקי"ל שוכר כנושא שכר דמי:
ומ"ש ואם השאילה לאחר ומתה כדרכה או נאנסה כיון שהשני חייב תחזור לבעלים הראשונים וכו' משנה בפ' המפקיד (לה:) השוכר פרה מחבירו והשאילה לאחר ומתה כדרכה ישבע השוכר שמתה כדרכה והשואל ישלם לשוכר א"ר יוסי כיצד הלה עושה סחורה בפרתו של חבירו אלא תחזור פרה לבעלים ואיפסיקא בגמרא הלכתא כר"י וכתבו התוס' דטעמא דר"י משום דסבר דשוכר לא קני אלא בשבועה ומשכיר יאמר לו דל אנת ודל שבועתך ומשתעינא דינא בהדי שואל. ואפילו אם יש עדים שמתה כדרכה דאין השוכר צריך לישבע, מ"מ לא קני לה אלא בהבאת עדים, ויאמר לו אני פוטרך מהבאת עדים. ונראה אם המשכיר עצמו היה בשעה שמתה ביד שואל שר' יוסי יודה לדברי רבנן, דהתם ודאי קני ליה במיתה גרידתא דהשתא אין השוכר צריך לעשות כלום עכ"ל. ורבינו שכתב שאפילו אם המשכיר יודע שמתה כדרכה אפ"ה חייב לשלם למשכיר, נראה שלמדו ממה שכתב הרא"ש טעמא דרבי יוסי משום דחשיב שוכר כאילו השאילו בשליחות המשכיר הילכך דין המשכיר עם השואל עכ"ל דכיון דחשיב שוכר כאילו השאילו בשליחות המשכיר אם כן אפילו המשכיר יודע שמתה כדרכה לא הפסיד. ועיין במישרים נ"ל ח"ג.
ומ"ש ומיהו אם אמר לשוכר אם תרצה תשאילנה ויהיה דינך עם השואל ויהיה דיני עמך אז ישלם השואל לשוכר - כך מבואר שם בדברי הרא"ש ופשוט הוא:
והר"ן כתב שמאחר שלא כתב הרי"ף ההיא דפעמים שהבעלים משלמין כמה פרות לשוכר משמע דס"ל דאליבא דרבנן בלחוד איתמר אבל לרבי יוסי אפילו ידעו הבעלים שמסר א"א שיעשה סחורה בפרתו של זה והיינו דקא מתמה כיצד הלה עושה סחורה בפרתו של זה משום דס"ל שהשואל נכנס תחת השוכר והוי שומר של בעלים לגמרי וכך הם דברי הרמב"ם בפי"א מהלכות שכירות וכדברי הר"ן כתוב בחידושי תלמידי הרשב"א דאפילו מתה בפני המשכיר תחזור הפרה לבעלי' ושלא כדברי התוס':
וכתב א"א הרא"ש ז"ל השוכר מחבירו פרה ונולד בה מכה בפשיעת השוכר שלא מחמת מלאכה כגון ששינה פסקו חכמי צרפת שהוא פטור מלשלם. ויש מחייבים דדוקא גבי אדם לא חשבינן מכה שסופה להתרפאות אלא שבת לפי שאינו עומד לימכר וכו' - כל זה כתב הרא"ש ז"ל בפסקיו ר"פ השואל [סי' ד'] ומחלוקת זה כתבוה התוספות בפ' השולח עלה מ"ב והמרדכי בפ' החובל ואף ע"פ שרבינו לא הכריע כאן, בסי' ש"מ סתם דבריו כדברי חכמי צרפת ושם יתבאר בס"ד:
אין אדם רשאי לדוש בפרתו ערבית ולהשכירה שחרית - תוספ' כתבוהו הרי"ף והר"ש בפרק הפועלים ופסקה הרמב"ם בסוף הלכות שכירות:
כתוב במישרי' נ"ל ח"ג בשם הרמב"ן שכירות מטלטלין נקנה בכסף וכן כתב נ"י בפ' הזהב שיש מדקדקין כן מדאמרינן התם (מט.) דכיון שעומד במקום דליכא למיחש שלא יטרח המוכר אוקמיה אדינא דאורייתא; ובפרק השואל כתב דשכירות מטלטלין הוי כמכירה ואינו נקנה אלא במשיכה, וכן כתב הרשב"א והסכימו עמו האחרונים:
בית חדש (ב"ח)
עריכהדף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
השוכר וכו' כאן כתב רבינו גם כן דבשוכר אין חלוק בין בהמה לכלים כדין ש"ש וכדלעיל בריש סי' רצ"א וריש סי' ש"ג:
ומ"ש אבל המשכיר יכול לחזור כו' נלמד ממ"ש בפ' שואל א"ר הונא השואל קורדום מחברו בקע בו קנאו ולא מצי משאיל למיהדר לא בקע בו לא קנאו ומצי משאיל הדר ביה ופליגא דר"א דאמר כדרך שתקנו משיכה בלקוחות כך תקנו משיכה בשומרים וכרבי אליעזר קיימא לן ומשום דבשואל קאמרי' המשאיל יכול לחזור בו דאילו שואל לא צריך למימר דמצי להחזיר החפץ לבעליו כל אימת דבעי לכך נקט רבינו ג"כ גבי שוכר דהמשכיר יכול לחזור בו וה"ה ודאי דהשוכר מצי לחזור בו מקמי משיכה ותו דלרבותא אליבא דהרא"ש דכתב דמשעה שנסתלקו הבעלים חייבים באונסים וא"כ הו"א כיון דהשוכר נתחייב באונסים לא מצי משכיר למיהדר קמ"ל דאפילו הכי מצי הדר ביה כל זמן שלא משך ואין צריך לומר דהשוכר מצי הדר ביה כיון דלא משך:
ואם השאילה לאחר וכו' משנה בפ' המפקיד והלכה כר' יוסי דאמר היאך עושה זה סחורה בפרתו של חברו. וע"ל סי' ש"ה סעיף ה' כתבתי ליישב מפני מה לא אמרו דין זה גבי ש"ש אם מסרה לשומר אחר שקיבל עליו להיות דינו כשואל להתחייב באונסין ונאנסה דחייב להחזיר לבעלים הראשונים וע"ש: ומ"ש ואפי' אם המשכיר יודע שמתה כדרכה וכו' הכי משמע ממ"ש שרא"ש לשם דטעמא דרבי יוסי משום דחשוב שוכר כאילו השאילו בשליחות המשכיר הלכך דין המשכיר עם השואל עכ"ל אלמא דלרבי יוסי אין דינו של משכיר כלל עם השוכר ואפי' יודע שמתה כדרכה השואל חייב לשלם למשכיר ולא לשוכר וכן גראה עוד ממ"ש הרא"ש דהך שקלא וטריא דרבי זירא ושאר אמוראים נפקא מינה גם לרבו יוסי כגון היכא דמשכיר אמר לשוכר אם תרצה תשאילנה ויהי' דיני עמך וכו' ולא קאמר בפשיטות דנ"מ גם לר' יוסי היכא דהמשכיר יודע שמתה כדרכה דמודה בה ר"י דהשואל משלם לשוכר אלא בע"כ דלהרא"ש אין ר' יוסי מודה בזו. ודלא כמ"ש בתוספות ונראה דאם המשכיר עצמו היא שם בשעה שמתה דרבי יוסי מודה דהשואל ישלם לשוכר ע"כ ואפשר דהתוס' לא כתבו כך דרך פסק דין אלא דנראה כך אבל לא למעשה והכי משמע בהגהות אשיר"י שכתבו דברי תוס' הללו ע"ש ר"י בלשון אפשר דמודה רבי יוסי דהשוכר פטור והשואל משלם לשוכר עכ"ל וכדברי הרא"ש ורבינו עיקר דרבי יוסי אינו מודה בכך: ומ"ש ומיהו אם אמר לשוכר אם תרצה וכו' כ"כ הרא"ש ותימא על דברי רבינו מאי אתא לאשמועינן הא פשיטא היא אבל אדברי הרא"ש ל"ק דודאי דין זה פשוט דכל תנאי שבממון קיים ולא אתא הרא"ש אלא לומר דאיכא נפקותא בהך שקלא וטריא דקאמר תלמודא אליבא דרבנן דרבי יוסי דרבי זירא קאמר פעמים שהבעלים משלמין כמה פרות לשוכר וכו' ומר בר רב אשי אמר אין לו עליהן אלא שתי פרות וכו' כל הך סוגיא נ"מ גם לרבי יוסי כגון היכא דמשכיר אמר לשוכר אם תרצה תשאילנה ויהיה דינך וכו' אבל רבינו דלא אתא אלא להורות דכשא"ל כך חייב השואל לשוכר והא ודאי פשיטא היא. ונראה דרבינו דקדק בדברי הרא"ש מדהאריך וכתב ויהיה דינך עם השואל ויהיה דיני עמך כאילו לא יצאת מרשותך עכ"ל. דאלמא משמע דוקא בכה"ג אמרינן דגם לר' יוסי חייב השואל לשלם לשוכר אבל אם לא אמר אלא אם תרצה תשאילנה ויהיה דינך עם השואל ותו לא אמר טפי איכא לפרש דאינו בא אלא ליתן לו רשות להשאילה ושתדון אתה עם השואל ולא אני אבל מה שיתחייב השואל בדין ישלם למשכיר ובזו נמי אמר ר' יוסי כיצד הלה עושה סחורה וכו' ואין ר' יוסי מודה אלא היכא דאמר ויהיה דינך עם השואל ויהיה דיני עמך ואע"ג דהרא"ש כתב ויהיה דיני עמך כאילו לא יצאת מרשותך ס"ל לרבינו דהאי תוספת ביאור הוא מדברי הרא"ש לומר שכך כונתו במ"ש ויהיה דיני עמך לא שצריך המשכיר לומר לו ויהיה דיני עמך כאילו לא יצאת מרשותך ומש"ה לא הביא רבי' לשון זה ומ"מ צ"ע מנ"ל לרבי' לפרש כך בדבריו ושמא לא אמר הרא"ש אלא דוקא היכא דאמר בפירוש ויהיה דיני עמך כאילו לא יצאת מרשותך:
כתב א"א הרא"ש השוכר מחברו פרה ונולד בה וכו' כ"כ בר"פ השואל וע"ל בסימן ש"מ ור"ל דנתקלקלה הבהמה חדש או ב' חדשים או יותר לאחר שכלו ימי שכירותו דאין המשכיר עושה בה מלאכה מחמת מכה זו ואפ"ה פטרוהו חכמי צרפת כיון דסופה להתרפאות דהו"ל שבת וכך פסק בהגהות אשיר"י פ' החובל (דף קל"ט ע"ד). וקצת קשה גם בש"ח וש"ש הו"ל לאפלוני היכא דפשע בה דהעלה לראשי צוקין ונפלה ונולד בה מכה מחמת נפילה זו שסופה להתרפאות אם חייב השומר לשלם מדין נזק או פטור לפי שאינו אלא שבת בבהמה. ואפשר דמחלוקת חכמי צרפת אם שכנגדן הגיע ע"י מעשה באחד ששכר בהמה מחברו ואה"נ דלאו דוקא שוכר אלא ה"ה ש"ח וש"ש אלא מעשה שהיה כך היה:
דרכי משה
עריכה(א) כתב המרדכי פ' איזהו נשך דף ק"פ ע"א דמותר למשכיר ליטול שכר אע"פ שהשוכר מקבל עליו אונסין ואפילו אם מת או נשבר הדבר השכור ומשלם למשכיר אפ"ה נוטל השכר ולא הוי ריבית ויש חולקין וכבר נתבאר דין זה בי"ד הלכות ריבית וע"ש:
(ב) ע"ל סי' ש"מ דסתם רבינו דבריו כדברי חכמי צרפת וכ"כ המרדכי פרק החובל ע"א וכן הסכים מוהר"ם: