פתיחת התפריט הראשי

שולחן ערוך אבן העזר צ טז

שולחן ערוך

מכרו שניהם בנכסי מלוג, בין שלקח מהאיש תחלה (וחזר) ולקח מהאשה, בין שלקח מהאשה וחזר ולקח מן האיש, מכרם קים. וכן האשה שמכרה או נתנה נכסי מלוג לבעלה, מכרה ומתנתה קימים, ואינה יכולה לומר בנכסי מלוג: נחת רוח עשיתי לבעלי. אבל בשאר נכסים יש לה לומר כן. כיצד, האשה שמכרה או נתנה לבעלה מנכסי צאן ברזל, בין קרקע בין מטלטלין, או שדה שיחד לה בכתבתה, או שדה שכתב לה בכתבתה, או שדה שהכניסה לו שום משלה, לא קנה בעלה. ואף על פי שקנו מיד האשה ברצונה, חוזרת בכל עת שתרצה, שלא נתנה ולא מכרה אלא מפני שלום ביתה. לפיכך, אין לבעלה ראיה כלל בנכסי אשתו, חוץ מנכסי מלוג, אלא אם כן קבלה עליה אחריות בפרוש.

הגה: יש אומרים דדוקא מכירתה ונתינתה לא מהני, אבל אם מחלה לבעלה כל זכות שיש לה על הנכסים מהני כמו שמהני מחילה לענין כתבה (הראב"ד והרא"ש). ויש חולקים (הרמב"ן והרשב"א והרמב"ם לדעת המגיד משנה):

מפרשים

חלקת מחוקק

(נד) שמכרה או נתנה לבעלה מנכסי צ"ב:    כבר כתב לעיל סעיף י"ג ג"כ דין זה ובאמת דין זה אינו מבואר בגמ' בהדיא וגם לשון מכירה או נתינה לא יצדק יפה בנצ"ב דהא כבר הוא ביד הבעל אם לא כשהבעל מוכר לאחרים והיא מסכמת למכירתו או שנותנה לו לאחר שתתגרש והנה בחלוקה הראשונה שייך לומר נחת רוח עשיתי אבל בחלוק' השניי' מי מזקיקה ליתן לו מתנה לאחר שתתאלמן או תתגרש ועוד אכתוב מזה בסמוך שכן דעת הרא"ש בתשו':


(נה) ה"ג בהרמב"ם או שדה שהכניסה לה שום משלו:    כלו' שכתב לה שדה נגד שום שהכניסה לו מנכסי נדוניית' ועיין בתוס' דף מ"ט מ"ש בשם ר"ח אבל לפי גירס' שלנו שדה שהכניסה לו שום משלה והיא גי' רשב"ם והיינו צ"ב דנקט ברישא ולמה חזר וכפלו:


(נו) קבלה עלי' אחריות בפירוש:    גם זה לא נתבאר בגמ' כאן רק בגיטין גבי לקח מן האיש ואח"כ מן האשה מקחו בטל עד שתכתוב אחריות ולא כרב דאמר סתם שטר הוא אחריות אלא כשמואל שתקבל אחריות בפירוש דכולי האי לא עבדא בשביל נחת רוח:


(נז) אבל אם מחלה לבעלה כל זכות וכו':    המעיין בתשובת הרא"ש כלל ל"ח סי' ז' משמעות לשונו שאין מחלק בין מכירה למחיל' רק עיקר החילוק שלו הוא כשבעל מוכר קרקעותיו והיא מסכמת למעשיו תוכל לומר הוכרחתי לעשות לו נחת רוח מאחר שהוא דחוק למכירה אם לא הסכמתי הי' אומר עיניך נתת בגירושי' וכו' אבל מי מזקיקה למחול לו זכות שלה דאין כאן איבה אם לא תמחול לו והטעם זה שייך ג"כ גבי מתנ' ומכיר' דאין כאן איבה אם לא תמכור לו מה שכבר בידו אבל הראב"ד מחלק בין מכירה למחילה כמו שמבואר בהשגות ובמ"מ ומשמעות דבריו שגם במכיר' לבעלה נצ"ב שייך נחת רוח ובמחילה לא שייך נחת רוח ודעת הרמב"ן והרשב"א לחלק בין כתוב' ותוספות לנצ"ב דבכתובה ותוספות לא שייך איבה ע"כ מהני מכירה ומחילה אבל בנצ"ב שייך איבה ולא מהני מכירה ומחילה נמצא דשלשה מחלוקת בדבר דעת הרא"ש ודעת הראב"ד ודעת הרמב"ן והרשב"א:

בית שמואל

(נז) מכרו שניהם:    ועיין פ' החובל דף צ' שם איתא פלוגת' ר"ח ותנאים במוכר עבדו לאחר ופסק עמו ע"מ שישמשנו ל' יום לר"א שניהם /אינם/ בדין יום או יומים זה לפי שאינו תחתיו וזה לפי שאינו כספו וכתיב כי כספו הוא כספו המיוחד לו כמאן אזלא הא דאמר אמימר איש ואשה שמכרו בנ"מ לא עשאו ולא כלום כמאן כר"א מאן תנא להא דת"ר מי שחציו עבד וחציו ב"ח וכן עבד של שני שותפים אין יוצאים בראשי אברים ר"א היא דכתיב עבדו עבדו המיוחד לו ובב"ב פרק חזקת הבתים מתרץ להא דאמימר הכא דזבין אחד איש או אשה אבל זבני תרווייהו לעלמא זבינה זביני וכתב הרא"ש פ' החובל דקי"ל כההיא לישנא כמה שפסק כאן הטור והמחבר, וביורה דעה סי' רס"ז פסק עבד של שני שותפין אין יוצא בשן ועין והיינו כר"א, וכן פסק שם עבד של נ"מ אין יוצא בשן ועין לא לאיש ולא לאשה ואית' שם בפרק החובל כמה אוקימת' ולאוקמי בתרא דאתי' כר"א והביא הב"י שם ולכאורה תימא דפסק שם כר"א וכאן פסק איש ואשה שמכרו הממכר קיים ולפי תירוץ בתרא שם פרק חזקת הבתים לר"א המכר בטל וכן הקשה בספר ב"ה אבל באמת לק"מ אף על גב דהלכה כר"א היינו לענין שן ועין דכתיב עבדו היינו עבדו המיוחד לו וכן לענין יום או יומים דכתיב כספו המיוחד לו אבל לענין מכירה דלא כתיב כלום אלא בש"ס לתירוץ א' מדמה דין זה לדין שן ועין ולא קי"ל כתירוץ זה אלא כשאר תירוצים שם פח"ה:


(נח) מכרם קיים:    כיון דגוף שלה הוא ליכא איבה אם לא תסכים עמו רשב"ם:


(נט) שיחד לה:    אף על גב שיעבוד כתובה הוא על כל נכסיו מ"מ מיחד לה קרקע אחת בפירוש או כותב לה קרקע אחת בפירוש:


(ס) מפני שלום ביתה:    הב"י וכ"מ מדייק דוקא כשהי' טוענת כן אבל כל זמן שאינה טוענת מכירתה קיימת ונ"מ אף לדידן אם מת הבעל והיא לא טענה מפני נ"ר עשיתי ומתה א"י יורשיה לערער על המכירה גם נ"מ לדידן אם מכרה או מחלה בשנה הראשונ' או בשנה שניה ומתה ולא אמרה מפני נ"ר לבעלי אינו מחויב להחזי' להנותן הנדוניא ועיין סי' קי"ח בב"י ובד"מ שם מבואר לדידן יכולה למחול אלא שם כותבי' לפי תקנות טולטילא א"י למחול מיהו בתנאים שלנו שכותבין מחמת עדור וקטט יתקיים כתקנות שו"ם נראה דא"י למחול או למכור כי הנותן נתן הנדן על התנאי זה, ולמ"ש בסמוך לדידן דכותבים הנדוניא על סך כך וכך אז מחילתה מחילה ואינה יכולה לומר נ"ר לבעלי עשיתי היינו כשמחלה אחר שנה או שנתיים, אבל אם מחלה תוך שנה או שנתיים לא מהני המחילה למנהג שלנו:


(סא) אא"כ קבלה עליה אחריו' בפי':    אבל לא אמרי' בזה אחריות ט"ס עיין במגיד:


(סב) אבל אם מחלה לבעלה:    שלשה מחלוקת איכא בדין זה להרא"ש משמע דאינה יכלה לומר נ"ר עשיתי אלא כשהוא מכר לאחר והיא מסכמת למעשיו ואז י"ל הוכרחתי לעשות לו נ"ר כיון שהוא דחוק למכור אם לא הסכמתי היה אומר עיניך נתתה בגירושין והראב"ד סבירא ליה כשמחל' הוי כאלו עקרה שיעבוד' מעיקרו ואינה יכולה לומר נ"ר עשיתי, ולרמב"ן ורשב"א כתובה ותוספת מהני מכירה ומחילה אבל נצ"ב שייך איבה ולא מהני מכירה ומחילה וכ"כ המגיד והרמב"ם סבירא ליה מחילה לא מהני, ולכאורה נראה דמוכח כן דהא כתב אבדו או נגנבו ומחלה מהני ש"מ אם היו הנכסים בעין לא מהני המחילה, וקשה בסעיף זה הביא מחלוקת בדין זה וכאן איירי נמי כשהנכסים בעין ובסעיף י"ח סתם כדעת הרמב"ם ואפשר דכוונתו כשהם בעין איתא מחלוקת ולקמן קמ"ל כשאינן בעין לכולי עלמא מהני מחילה, ולא כבית יוסף וד"מ דכתבו דרמב"ם סבירא ליה דמהני המחיל', ונדוניא שלנו שכותבים על סך כך וכך מהני המחילה דהוי כדבר שאינו בעין כיון שכותבים על מעות וכן כתוב בתשובת ריב"ש סי' קמ"ט עיין שם, ועיין סי' ס"ג וסי' ק"ה והיינו לשיטות הריב"ש לדעת הרמב"ם כל שאינו בדין הדין שוה לכתובה:


(סג) אם מחלה:    וקשה כשהנכסי' בעין איך שייך מחילה דלא שייך מחילה אלא במעות הלואה כמ"ש בחושן המשפט סי' רמ"א ואפשר כיון שהם באחריות שלו ועומד למכור כשהיא מסכים עמו הוי כאלו המעו' בידו ושייך מחיל' על זכות שלה:


באר היטב

(לט) בנ"מ:    לכאורה נראה שזה שכתב כאן בעל הטורים סותר למ"ש ביורה דעה בהלכות עבדים במי שחציו עבד וחציו בת חורין ועבד של שני שותפין וכן מ"ש הרמב"ם בדין זה בפכ"ב מה"א למ"ש בפ"ב מהלכות רוצח ופ"ה מהלכות עבדים ועיין בה"י בי"ד בה' עבדים ס"ק ז' ועיין ב"ש.


(מ) ביתה:    הב"י והכ"מ מדייק דוקא כשהיא טוענת כן אבל כל זמן שאינה טוענת מכירתה קיימת. ומהרי"ט בתשובה ח"ב חח"מ סי' נ"ו כתב דאפילו לא טענה אין במעשיה כלום.


(מא) בפירוש:    ולא אמרינן בזה אחריות ט"ס. ועיין בהרמ"ט ח"ב סי' קנ"ט.


(מב) לבעלה וכו':    ויש חולקין עיין ח"מ ב"ש. ומסיים הב"ש ונדוני' שלנו שכותבין על סך כך וכך מהני המחילה ואינה יכולה לומר נ"ר עשיתי לבעלי. והיינו כשמחלה אחר שנה או שנתיים. אבל אם מחלה תוך שנה או שנתיים לא מהני המחילה למנהג שלנו ע"ש ועיין כנה"ג דף ק"ח ע"ב סעיף קמ"א.







▲ חזור לראש