בבא בתרא לו ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
אפילו יום אחד נמי אלא דכולי עלמא אניר לא הוי חזקה והכא פירא רבא ופירא זוטא איכא בינייהו ת"ר ניר אינו חזקה וי"א הרי זה חזקה מאן י"א אמר רב חסדא ר' אחא היא דתניא נרה שנה וזרעה ב' נרה ב' וזרעה שנה אינה חזקה ר' אחא אומר הרי זו חזקה א"ר אשי שאלית כל גדולי הדור ואמרו לי ניר הרי זה חזקה א"ל רב ביבי לרב נחמן מאי טעמא דמ"ד ניר הוי חזקה לא עביד איניש דכריבו ליה לארעיה ושתיק ומ"ט דמ"ד ניר לא הוי חזקה מימר אמר כל שיבא ושיבא דכרבו לעייל ביה שלחו ליה בני פום נהרא לרב נחמן בר רב חסדא ילמדנו רבינו נירא הוי חזקה או לא הוי חזקה אמר להו ר' אחא וכל גדולי הדור אמרי ניר הרי זה חזקה אמר רב נחמן בר יצחק רבותא למיחשב גברי הא רב ושמואל בבבל ור' ישמעאל ור' עקיבא בא"י אמרי ניר לא הוי חזקה ר' ישמעאל ורבי עקיבא מתני' היא רב מאי היא דאמר רב יהודה אמר רב זו דברי ר' ישמעאל ורבי עקיבא אבל חכמים אומרים חזקתה ג' שנים מיום ליום מיום ליום למעוטי מאי לאו למעוטי ניר דלא שמואל מאי היא דאמר רב יהודה אמר שמואל זו דברי רבי ישמעאל ורבי עקיבא אבל חכמים אומרים עד בשיגדור שלש גדירות ויבצור ג' בצירות וימסוק ג' מסיקות מאי בינייהו אמר אביי גדקל נערה איכא בינייהו (שעושה שלש פעמים בשנה):
אמר רבי ישמעאל בד"א בשדה הלבן:
אמר אביי מדרבי ישמעאל נשמע לרבנן דהיו לו שלשים אילנות ממטע עשרה לבית סאה אכל עשרה בשנה זו ועשרה בשנה זו ועשרה בשנה זו הרי זו חזקה
רשב"ם
עריכהאפי' יום אחד נמי - יכול לעשות בו ניר:
פירא רבא ופירא זוטא איכא בינייהו - ר' ישמעאל ס"ל דלא הוי חזקה עד שילקט פירא רבא דהיינו כשנגמרה כל התבואה לפיכך צריך שלשה חדשים כגון שעורים ושבולת שועל ועדשים שגדלים בג' חדשים ור"ע סבר פירא זוטא דהיינו כגון שחת שגדל בשלשים יום הויא חזקה אע"פ שלא נגמרה התבואה אי נמי כגון ירק דגדלין הירקות בחדש אחד:
נרה שנה - בלא זריעה:
ושתיק - ולא מיחה ומדלא מיחה הפסיד:
כל שיבא ושיבא דכרבו ליעול בה - כל קיסמים שבמחרישה יכניס בה כלומר הלואי ויחרוש הרבה עד שתכלה מחרשתו ותתרפה הקרקע ואח"כ אטלנה ואזרענה אני:
ילמדנו רבינו ניר הוי חזקה - בשדה הבעל ודי בחזקת י"ב חדש ושני ימים:
רבי ישמעאל ור' עקיבא דמתניתין - כדאוקמינן דכ"ע ניר לא הוי חזקה כלומר יום א' בשנה שנר בו שדהו אינה חזקה להחשב כשנה שלמה לחשבון ג' שנים:
זו דברי רבי ישמעאל ור"ע - דאמרי במתני' שדה הבעל חזקתו ג' שנים ואינה מיום ליום אלא י"ח חדשים לר' ישמעאל וי"ד לר"ע אבל חכמים אומרים חזקתן שלש שנים בכל דבר מיום ליום ואליבייהו דהני רבנן פרישנן בריש פירקין טעמא דחזקת ג' שנים דעד שלש שנים מיזדהר איניש בשטריה טפי לא מיזדהר וכוותייהו דהני רבנן אליבא דרב קיימי כדמוכח סוגיא דמכילתין דלא אזיל בתר לקיטת ג' פירות של ג' שנים אלא ג' שנים שלמות בעינן בכל דבר ומשום דאין אדם נזהר בשטרו יותר מג' שנים:
לאו למעוטי ניר - דהא אפי' פירא רבא ופירא זוטא קא ממעט וכ"ש ניר דהא מיום ליום קתני למעוטי אפי' שנים מקוטעות אלמא ניר לא חשיב חזקת יום אחד דידיה כשנה שלמה דאם כן די בי"ב חדש ושני ימים ואנן שלש שנים מיום ליום בעינן:
דאמר רב יהודה אמר שמואל זו דברי ר' ישמעאל ור"ע - דאמרי במתני' אבל בשדה אילן כנס את תבואתו ומסק את זיתיו וכנס את קייצו הרי אלו ג' שנים אלמא משליקט ג' פירות בשדה אחת בשנה אחת בג' זמנים זה אחר זה חשיב לה חזקה:
אבל חכמים אומרים - פירות ג' שנים צריך עד שיגדור בתמרים ג' גדירות כו':
מסיקות - בזיתים:
מאי בינייהו - בין רב ושמואל בין למר ובין למר ג' שנים בעינן:
דקל נערה איכא בינייהו - דקל ילדה ובחורה דפחות מג' שנים שלמות טוענת ג' פעמים דלשמואל הויא חזקה בג' גדירות אע"ג דליכא ג' שנים שלמות ולרב בעינן ג' שנים מיום ליום ורבינו חננאל פי' דקל נערה דקל המשיר פירותיו קודם גמרן מלשון גם חצני נערתי (נחמיה ה) לדברי שמואל דאמר בעינן ג' גדירות לא הוי חזקה דהא לא גדר לדברי רב דאמר בעינן ג' שנים והרי הוא מחזיק בו ג' שנים והויא חזקה ולפי הלשון הזה אפי' שמואל לא בא לגרוע מג' שנים והכי קי"ל ל"א פירש עוד דקל נערה דקל דיופרין שעושה פעמיים בשנה לשמואל בשנה ומחצה הויא חזקה דהא איכא ג' גדירות ולרב לא הויא חזקה דליכא ג' שנים:
אמר אביי מדברי ר' ישמעאל נשמע להו לרבנן היו לו שלשים כו' - ה"ג לה והכי פירושא דר' ישמעאל דבשנה אחת הוי חזקה בשדה אחת בשלש לקיטות בשלשה מקומות בשדה כדקתני כנס את תבואתו ומסק את זיתיו כו' מדבריו נשמע להו לרבנן דפליגי עליה כדאמר רב יהודה אמר שמואל לעיל ובעו ג' שנים דליכא פלוגתא בין ר' ישמעאל ובין רבנן אלא בשנה אחת וג' שנים אבל כל מאי דאמר ר' ישמעאל בשנה אחת אמרי רבנן בג' שנים:
ממטע עשרה לבית סאה - דבית סאה צריך לעשר נטיעות כדאמר בלא יחפור (לעיל דף כו:) אבל אם פחות מבית סאה לי' אילנות הרי סמוכין ביותר והוי כיער ולא הוי חזקה דלא אחזיק כדמחזקי אינשי וביותר מבית סאה לי' נמי לא הויא חזקה בכל הקרקע אלא כנגד מה שצריך לאילנות:
אכל י' בשנה זו כו' הרי זו חזקה - דכמי שהחזיק ג' שנים בכל השדה דמי שהיה אוכל בכל השנה מה שגדל בו:
תוספות
עריכהנרה שנה וזרע שתים כו'. נרה שתים וזרע שנה אחת לא נקט אלא משום רבותא דר' אחא דאפי' הכי הויא חזקה ואומר ר"י דנראה דוקא כגון שנרה וזרע ונרה אבל נרה בזה אחר זה אפי' רבי אחא מודה דאינה חזקה דמה מועיל חרישה כל כך שחורשה ב' שנים בלא זריעה: למעוטי מאי תימה לרשב"א דהיכי מוכח מהכא דלמעוטי נירא קאתי דלמא קסברי רבנן נירא הוי חזקה והא דצריך ג' שנים מיום ליום משום דעד תלת שנין מיזדהר איניש בשטרא כדמפרש בריש פירקין ואפי' לא עשה באותן שלש אלא ניר הוי חזקה דלא עביד איניש דכרבי לארעיה ושתיק:
מאי בינייהו. וא"ת טובא איכא בינייהו דשלש בצירות יכולין להיות בשתי שנים שבסוף שנה בצר וב' בצירות אחרי כן בשתי שנים ואומר ר"י דמשמע ליה דג' בצירות שלמות כל שנות הבצירות אבל תימה לר"י אמאי לא משני דאיכא בינייהו חרפי ואפלי כדאמרינן בפ"ב דע"ז (דף עה:) כמה מיישנן י"ב חדש רשב"ג אומר מגת לגת מבד לבד היינו תנא קמא איכא בינייהו חרפי ואפלי:
היו לו שלשים אילנות. ונראה דדוקא שלשים אבל ט' אילנות גדולים ממטע שלשה לבית סאה ואכל אחת בשנה זו ואחת בשנה זו לא הויא חזקה מידי דהוה אשלשים היכא דלא באזי בזויי והני אילנות לא בגדולים איירי דגדולים לא הוו אלא ג' לבית סאה כדאמרי' בפ' לא יחפור (לעיל דף כו:):
ממטע י' לבית סאה. פ"ה דפחות מבית סאה לעשרה אילנות הוו סמיכי ביותר והוו כיער ולא הוי חזקה ואין נראה דהא מוכח בשמעתין דאכלן רצופין הויא חזקה דפריך רבא אנהרדעי אלא מעתה האי אספסתא במאי קני ליה ולרשב"א נראה ליישב פ"ה דלקמן איירי שאוכל כל האילנו' אע"פ שהן רצופים הויא חזקה שהרי אכל העומדים ליעקר ואותן העומדים להתקיים אבל הכא שאינו אוכל כל אילנות אלא ג' בכל שנה אם היו ל"ג אילנות בג' סאין הרי יש בהן ג' אילנות העומדין ליעקר וכשהוא אוכל י"א אילנות בכל שנה שמא באותן י"א שאוכל אותן בשנה זו יש בהן ב' או ג' שעומדין ליעקר ובעינן בכל שנה שיאכל ג' מאותן העומדין להתקיים וביותר מבית סאה לעשרה נראה דלא קנה קרקע כל עיקר ולא כפ"ה דפי' דדוקא בכל הקרקע הוא דלא הוי חזקה אבל במה שצריך לאילנות הוי חזקה:
ממטע עשרה לבית סאה. קשה לר"י דמאי שנא חזקה ממכר דגבי קנה ג' קנה קרקע ועשרה לבית סאה הוו מפוזרים ולא קנה קרקע דבעשר לבית סאה יש מאתן וחמשין לכל אילן ובהמוכר את הספינה (לקמן דף פב:) גבי קנה ג' כו' אמר כמה יהא ביניהן משמנה ועד שש עשרה אבל יותר מי"ו הוו מפוזרין וכשיש ביניהן י"ו הוי לכל אילן ח' מכל צד סביבותיו דהיינו טבלא של י"ו על י"ו עגולה שהאילן יונק סביבותיו בשוה וי"ו על י"ו מרובעים הוו מאתן וחמשין ושית דל רביע מינייהו דמרובע יתר על העיגול רביע לא ישאר אפי' מאתים אלמא לא הוי כשיעור י' לבית סאה ושמא יש לחלק בין מכר לחזקה דגבי מכר ודאי לא אמר דקנה קרקע אם אינן רצופין כדרך שבני אדם רגילין ליטע ודרך בני אדם אין להרחיק יותר מי"ו אמה אילן מאילן אע"פ שנכנסת יניקה של זה בתוך יניקה של זה שאילנות גדולים יונקין י"ו אמה מכל צד ולכך אין דרך להרחיק אילן מאילן כל שיעור יניקתם דהיינו ל"ב דא"כ לא יטע איש בשדה גדולה אלא ב' אילנות או ג' אבל גבי חזקה הויא חזקה כשיעור יניקה אע"פ שהן מרוחקין כשיעור יניקה אבל קשה לר"י דיפה כח הדיוט מכח הקדש דגבי הדיוט קנה שלשה קנה קרקע משמנה ועד י"ו וגבי הקדש תניא בסוף המוכר את הבית (לקמן דף עב.) הקדיש שלשה אילנות ממטע עשרה לבית סאה הרי זה הקדיש את הקרקע פחות מכאן או יותר על כן לא הקדיש את הקרקע מאי שנא הקדש ממכר ופי' הקונטרס בסוף המוכר את הבית (שם ד"ה ממטע) דהתם בדעת מוכר תליא מילתא אבל גבי הקדש ביניקה תליא מילתא ובהמוכר את הספינה (שם דף פג. ד"ה כמה) פירש גבי מכר והוא הדין למקדיש אילנות דהוי נמי האי שיעורא וברייתא דהמוכר את הבית (שם דף עב.) דקתני בהקדיש עשרה לבית סאה פליגא וראיה מתוספתא דמכילתין דקתני כי קנה ג' קנה קרקע וכמה יהו קרובים זה לזה כדי שיהא הבקר עובר בכליו
עין משפט ונר מצוה
עריכהע א מיי' פי"ב מהל' טוען ונטען הלכה ט', סמ"ג עשין צה, טור ושו"ע חו"מ סי' קמ"א סעיף ה' וסעיף ט:
עא ב מיי' פי"ב מהל' טוען ונטען הלכה א', טור ושו"ע חו"מ סי' קמ"א סעיף א':
עב ג טור ושו"ע חו"מ סי' קמ"א סעיף ט"ו:
עג ד מיי' פי"ב מהל' טוען ונטען הלכה י"ט, טור ושו"ע חו"מ סי' קמ"א סעיף י"ז:
ראשונים נוספים
ואפי' יום אחד סגיא. דביום אחד מצי למעבד בה ניר:
פירא רבא. דר' ישמעאל סבר בעינן שלשה חדשים דאיכא בהו פירא רבא וגמר פירי בעינן ור' עקיבא סבר בפירי זוטרא כגון אספסתא דבחדש אחד נגמר כולו פריו סגי והויא חזקה:
נרה שנה וזרעה שתים. ושתיק דאם איתא דשלו הוא הוי מחי והואיל דלא מחי הוי חזקה:
מימר אמר. המערער:
כל שיבא דכרבא ליעיילו בה. כלומר ולואי שיביאו כל אותן כלי אומנות שלהן דכרבי בהן וליכרבו לארעאי ולאחר כן שהיו מתקנים אותה הייתי מוחה. שיבא לועזין רישט"ל שמכסין בו את התבואה לאחר שיהא זרועה. אמר רב נחמן בר יצחק וכי מאי רבותא היא למיחשב גברי דסבירא להו דניר הוה חזקה. והא רב ושמואל ור' ישמעאל ור' עקיבא דמתני' דגברי רברבי נינהו וסבירא להו כו'. כדאמרן לעיל. אלא דכולי עלמא ניר לא הוי חזקה. זו דברי ר' ישמעאל ור' עקיבא דבעי כל הד וחד שיעוריה כדקתני מתני' אבל חכמים אומ' כו' מאי לאו למעוטי ניר דלא הוי חזקה דהשתא מיום ליום ממעט מקוטעין דלא הוי חזקה כל שכן וכל שכן דניר לא הוי חזקה דבחד יומא מצי למעבדיה:
ג' בצירות. דהיינו ג' שנים ולא ניר:
מאי בינייהו. בין רב ובין לשמואל בין למר ובין למר ג' שנים אמרינן דבעינן חזקה:
אמר אביי דקל נערה. דבחורה היא ובכחה עומדת וטוענת פרי ב' פעמים בשנה בב' שנים של חזקה סגיא משום דבדקל נערה מצי לגדור ג' גדירות בב' שנים:
פיסקא אבל בשדה אילן שגדל שם התבואה נמי. קייצו תאנים. ה"ג אמר אביי מדר' ישמעאל נשמע היו לו ל' אילנות ממטע עשרה לבית סאה די' אילנות צריכין בית סאה דבכך חשוב שדה אילן. מי לא אמר ר' ישמעאל במתני' להיכא דאכל חד פירא הוי חזקה לכולהו פרי דכל היכא דכנס את תבואתו דמי כמאן דמסק את זיתו וכנס קייצו בפעם אחת והיכא דמסק את זיתו דמי כמאן דכנס את תבואתו וכנס קייצו [בבת] אחת וכן הכי נמי כנס את קייצו דחד פירא הוי חזקה לכולהו ולא בעינן לכל פרי ופרי ג' שנים כי אם לכולהו פרי חד שתא. הכא נמי גבי אילנות היכא דאכל י' אילנות בשדה זו ולא אכל להני הוי חזקה והכי נמי לכולה [שדה] חוו י' חזקה הני להני אע"ג דלא אכל להו לכולהו אילנות בשתא חדא. אכל י' אילנות בשנה זו (וי' בשנה זו) וי' בשנה אחרת וי' בשנה שלישית שאם בא המערער וערער לאחר ג' שנים ואמר הואיל שלא היו טעונין כולן פירות לא הייתי מוחה שלא אכלתן כולן ג' שני חזקה. יכול לומר לו המחזיק אני אכלתים בזמן שהיו טעונין ולא מחית משום הכי הויא חזקה אבל אפיק ולא אכל. כי אם מעשרה לחודייהו לא הוי חזקה הני להם משום דמצי למימר ליה המערער הואיל שלא היית אוכל[2]לא הייתי מוחה:
פירא רבא ופירא זוטא איכא בינייהו. פירש רבינו חננאל ז"ל פירא רבא, קשואין ודלועין ופירא זוטא שאר ירקות ואחרים פירשו פירא זוטא כגון שחת.
ולדברי הכל קשיא דהא אמרינן בריש פרקין דאכלה תלת פירי בתלתא ירחי כגון אספסתא לרבי ישמעאל הכי נמי דהוי חזקה איכא למימר התם במשרא דאספסתא דקא אבל כדאכלי אינשי אבל שדה תבואה שזרעה לתבואה ולא הגיע אלא לכלל שחת ותלשה לרבי ישמעאל לאו חזקה דלא אכלה כדאכלי אינשי כיוצא בה.
ובירושלמי (ג,ב) גרסינן כשם שחולקין כאן כך חלוקין בשני אליהו פי' שהיו זורעין שדותיהן על דעת תבואה ולא היתה באה לכלל תבואה אלא לכלל שחת מתוך שלא היו גשמים יורדים לרבי ישמעאל לא הוי חזקה ולרבי עקיבא הוי חזקה א"ר חנינא שני ערלה ביניהון פירוש שהערלה פרי האסור לרבי ישמעאל דבעי פירא רבה לא הויא חזקה ולרבי עקיבא דאמר פירא זוטא נמי הויא חזקה ערלה נמי הויא חזקה דהא איכא פירא זוטא כגון עלין וקנוקנות וסמדר לדברי האומר שאינו פרי ומכאן אתה למד שחלוקתם בדבר שלא הגיע לגמר בישולו כך פירש לי רבינו נ"ר.
אח"כ מצאתי מדרש האגדה בויקרא רבה בפרשת זבה שדורשין ויהי ימים רבים ויהי דבר ה' אל אליהו בשנה השלישית לאמר רבי ברכיה רבי חלבו בשם ר' יוחנן ג' חדשים בראשונה וג' חדשים באחרונה ושנים עשר חדש באמצע הרי שמונה עשר חדש וחרינא אמר חדש אחד בראשונה וחדש א' באחרונה ושנים עשר באמצע הרי ארבעה עשר חדש ומזו האגדה אמרו כזה בירושלמי שכשם שהם חלוקים כאן כך הם חלוקין ממש בשני אליהו לא ראה מורי ז"ל המדרש הזה והוצרך להוציא פי' אחר מפלפולו ואין הענין אלא כמו שכתבתי.
ומה שאמרו בירושלמי בשני הערלה בדליכא זמורות אבל אכל זמורות כל שנה ושנ' כשהגיע זמנן אכילה רבתי היא ואפילו לרבנן הויא חזקה כדאמרן לעיל.
והא דבעי ר' ישמעאל ור"ע חדשים לפירא רבה ולפירא זוט' משום דאע"ג דבתר אכילות אזלי אם זרעו בעלים והגיע קמה לקצור ונכנם זה וקצרה אין אכילה זו עולה לו שהרי שנה זו בחזקת ראשון עומדת ואין אומרין בקמתה מכרה ואין אכילה עולה אלא לזורע וקוצר ובשדה האילן בהכנסת פירות בלבד דאי לא תימא הכי בין לרבי ישמעאל בין לרבי עקיבא מאי איריא חדשים אפילו יום א' נמי וכי היכי דממעט ניר מיניה ממעט נמי הא דאמרן ואיכא למימר שאם מצא קמה וקצר עולה לו שנה אלא הא דנקיט חדשים משום דבשלמא בראשונה אפשר ביום אחד אבל באחרונה אי אפשר אלא בשלש חדשים או בחדש ולהכי תנו חדשים דחזקה דאחרונה דומיא דראשונה בעי מיתני ועוד דילמא רבותא נמי היא לומר דשתי אכילות של פירי זוט' הוי' חזקה וכ"ש קמה וקצרה שאכילה גמורה היא, וזה נראה לי עיקר.
הא דאמרינן ניר לא הוי חזקה. פירש הרב רבי שמואל ז"ל שאין יום אח' בשנה שגר בו עולה לו להחשב כשנה שלימה לחשבון והסוגיא נוחה להתפרש בדבריו אבל מה שאמר רב נחמן משום דלא עביד איניש דכרכי ליה לארעיה ושתיק אינו מספיק לעשות יום אחד כשנה דילמא לא שמע ולא ידע מי נרה ומי שתיק טפי דאכלו' לארעיה וטעמא דמאן דאמר לא הוי משום דכל שיבי דכרבא ליעילו בה נראה שאפילו הימים עצמן שגר בה אין עולין לה לחשבון כלל.
וכן כתב רבינו הגאון ז"ל בספר המקח אבל אם המחזיק הזה לא נהנה באותה עבודה ולא כלום אבל נהנה בו הקרקע אין לו תועלת למחזיק הזה באותה חזקה כדגרסינן תפתיחא לא הוי חזקה זהו פתיחת צנורי המים לתקון השדה כדכתבינן יפתח וישדד אדמתו וגרסינן נמי ניר אינו חזקה וכו'.
וכן כתב רבינו חננאל ז"ל, ירושלמי (ג,ג) ראוהו חורש וקוצר מעמר ודש זורה ובורר ולא ראוהו מכניס פירות אינה חזקה שאין חזקה אלא הכנסת פירות ש"מ דאין חזקה אלא לנהנה זה לשון ר"ח ז"ל ומדברים הללו אתה למד שאף ימים שחרש אין עולין לו והכי נמי משמע בהדיא לקמן בפרקין דמקשינן והרי ניר דבנכסי הגר קנה ובנכסי חברו לא קנה לפיכך הוצרכתי לפרש ניר מי הוי חזקה אם חרש בה חדש או זמן מרובה לצרכ' עולה לו או לא ואמר רב יהודה נחמן בר יצחק דאינו עולה לו כלל מדבעי ר"ע ורבי ישמעאל ג' חדשים או חדש ואי ס"ד ניר עולה לו כלל כיון דסברי אינהו דבתר אכילות ותשמישין אזלינן ולאו בתר זמן אזלינן אי ס"ד לא עביד איניש דכרכי ליה לארעיה ושתיק כי היכי דלא עביד דאכל לה ושתיק אפילו יום אחד של ניר עולה לו באכילה אחת של חדש אח' או במסיקת זתים אלא ש"מ שאין אדם מקפיד בו כלל לפיכך אינו עולה לו רבי מאיר היא דאמר אבל חכמים אומרים חזקתן שלש שנים למעוטי מאי אמר מיום ליום לאו לומר לך דבעינן אכילות שלימות ולאפוקי ימי הניר שבתחלת ירידתו לחובה שאין עולה לו כלל אפילו לחשבון ימי הניר ואלו לפי' הרב ר' שמואל ז"ל לא הוה ליה למימר מאי לאו למעוטי ניר דהא בהדיא ממעט ניר שאין יום אחד עולה לו לחשבון שנה שלימה ולומר שתעלה לו חזקה בשנים עשר חדש ושני ימים כמו שפירש הרב ז"ל.
והא דתניא נר שנה וזרע שנתים נר שנתים וזרע שנה רבי אחא אומר הרי זו חזקה דמשמע שהניר עולה שנה שלימה רבי אחא כרבי ישמעאל ורבי עקיבא ס"ל דאזיל לבתר אכילות הלכך כיון דס"ל דניר הוי חזקה חד יומא נמי מהני ליה באכילה אחת עבודה של שנה כאכילה של שנה לענין חזקה.
ויש לפרש דלמאן דאמר ניר הוי חזקה אם ירד לתוכה בתחלת השנה ונר אות' כדניירי אינשי ועמדה כל השנה בחזקתו ונטר לה כדנטרי אינשי עד שזרע' בשנה הבא אות' שנה של ניר חשיבא ליה כשנה שלימה מיום ליום שהרי למאן דאמר ניר לא הוי חזקה והתחלת חזקה משיכנס בשדה ויזרענה מ"מ מאחר שנתלשה קודם זמן הזרע של שנה שנייה הרי לא ישתמש בה בשדה הבעל ואעפ"כ עולה לו מאחר שבחזקתו היא עומדת והא אכל כדאכלי אינשי וניר נמי לא שנא נמצאת כל השמועה פשוט' לפניך לפי דרך זו, כנ"ל ועיקר.
וראיתי מי שפירש כשאמרו ניר לא הוי חזקה הני מילי שנה ניר כגון דמוברי באגי אבל שנה של זרע משנכנס לתוכה וחרש ואח"כ זרע ותלש ואכל מונין לו משעת הניר דלא עבידי אינשי דכרכי ליה לארעי' כדי לזרע' ושתיק, ואינו נכון.
מאי בינייהו. קשיא לן הכא מאי קא מבעי' ליה דהא שלש בצירות לאו שלש שנים מיום ליום הוא ונראה לפרש דכי אמר רב מיום ליום לאו דוקא דהואיל ואינן עושין פירות תדיר לא בעינן אלא שלש בצירות בשלש שנים והיינו מיום ליום כלומר שלש אכילות שלימות של שלש שנים שלימות כלומר שיכנס בה בתחלת השנה לחרוש ולזרוע יאכל כל פירות השנים משלם ולא ישתיירו בכל אותן השלש שנים פרי אפילו יום אחד וזו היא שלימה בשדה הבעל משעת חרישה וזריעה עד שעת גמר אכילת פירות השנה וכן נראה מדברי ר"ח ז"ל שכתב שלש שנים מיום ליום פי' צריך לאכל' שלשה פירות גמורין בשלש שנים.
והיינו דקאמרי' למעוטי מאי לאו למעוטי ניר כלומר דהא מיום ליום לאו דוקא אלא לומר אכילות שלימות של שלש שנים שלימות ומוסיף הוא על דברי רבי ישמעאל ורבי עקיבא ומרבה באכילות שנים שלימות ואינהו הא סבר דניר לא הוי חזקה וכ"ש לרבנן ואלו אמרינן דמיום ליום דוקא הוא לא מצית למידק הכי דלעולם אימא לך ניר הוי חזקה ועולה לו למנין שלש שנים לרבנן בתר זמן שלש שנים קפדי בין אכלי בין לא אכלי הואיל ומחזיק כדמחזיקי אינשי אלא ודאי מיום ליום לאו דוקא אלא למעוטי ניר והיינו דבעינן מאי בינייהו מאחר דסבירא לך דמיום ליום לאו דוקא אלא למעוטי ניר.
מאי בינייהו דקל נערה איכא בינייהו. כלומר שממהר להוציא פירותיו יותר משאר דקלים חדש אחד או פחות מכאן או יותר על כן לרב לא הוי חזקה דהא שלש שנים משני הבציר והקציר שלימות בעינן ושמואל לא בעי שלש שנים אלא שלש אכילות של שדה זו.
ור"ח ז"ל פי' דקל נערה דקל דיופרי' שמוציא שני פירות בשנה ולשמואל הוי חזקה ולא נהירא דשמואל נמי שלש אכילות של שלש שנים בעי דרבנן לא אזלי בתר אכילות בלבד וכן מפורש בירושלמי אמר שמואל זו דברי רבי ישמעאל אבל חכמים אומרים שלש שנים קציר שלש שנים בציר שלש שנים מסיק פי' שלש שנים יקצור את תבואתו וימסק את זיתיו ויבצור את ענביו אלמא שלש שנים בעי.
ולשון אחר פי' ר"ח ז"ל דקל נערה שמשיר פירותיו ונראה שהם התמרים הנושרים שאינן מתבשלים באילן והן מתמתקין בחמה באילן עצמו אחר שנתלשו או בשדה כמו שהזכירו במסכת פסחים ולרב דאמר שלש שנים שלימות בעינן כיון שנשרו קודם בשולן וצריכין לקרקע למתקן בחמה בין הכיפים והציצים לא עלתה לו חזקה עד גמר בשולן בשד' ולשמואל משיכניס לבית הרי זו חזקה שזו היא גדרתן של אלו.
ואיכא למידק אשמעתין הא טעמא דחזקה לרבנן משום דתלת שנין מזדהר איניש בשטריה טפי לא מזהר וכיון שכן בפחות משלש שנים מיום ליום האיך תתקיים לו חזקה וזו הקושיא הזקיקתו לרב רבי שמואל ז"ל לומר שהלכה כרב דאמר מיום ליום ופי' מיום ליום דוקא ואין דבריו נכונים שעדיין יש להקשות עליו א"כ כל חזקת שלש שנים תעלה לו ואפילו שנים מפוזרות ובתים שדר בהן ביום בלבד אע"פ שלא דר בהן בלילות ואפילו אפיק כורא ועייל כורא ותפתיח' וגירא.
אלא כך הוא הטעם לחזקה שכיון שהחזיק אדם בבית או בשדה שלש שנים כדרך שאדם מחזיק בשלו ורואה שאין מערער עליו שוב אינו נזהר בשטר לפיכך הצריכו חכמים לכל דבר ודבר מעין תשמישו שהוא עשוי לו אבל כשלא החזיק בו כדרך שאדם מחזיק בשלו היה צריך ליזהר בשטרו ולפיכך כשחברו במקום חרום אין חזקתו עולה לו שהיה לו ליזהר בשטרו עד שיראנו חברו דר בו ולא יערער שבאותה שעה יודע לכל שהיא שלו ואח"כ לא יהא צריך ליזהר בשטרו זהו טעם החזקות והמחות לפיכך פסק רבינו הגדול ז"ל כשמואל בשדה אילן דבתר אכילות אזלינן להקל ולהחמיר ואין כאן בית מיחוש.
ומשמועה זו למדו הדיינין שאם בנה חורבתו של חברו שלש שנים או שנה אחת של שלש שנים שלא עלתה לו לחזקה דמימר אמר כל ממונו יוציא לבנין כדאמרינן כל שיבי דכרבא ליעלו בה וכפי מה שפירשנו.
פירא רבא ופירא זוטא איכא בינייהו: פירש ר"ח ז"ל פירא רבא ופירא זוטא שאר ירקות. וכן פירש הראב"ד ז"ל. ור"ש ז"ל פירש פירא זוטא שחת. וכבר כתבתי בפירוש משנתנו ראשונה דפירקין דאין קשה לפירושם לפי דעתי מהא דאמרינן בריש פירקין (כח, ב) אכלה תלתא פירי בתלתא ירחי כגון אספסתא לרבי ישמעאל הכי נמי דהויא חזקה. ושם כתבתי בסייעתא דשמיא.
והא דבעו רבי ישמעאל ורבי עקיבא חדשים לפירא רבא ולפירא זוטא, ולא אמרינן שאם מצא שדה בקמותיה וקצרה והכניס פירות לבית שתעלה לו חזקה מיד. כתב הרמב"ן ז"ל, די"ל דלדידהו בכי האי הכי נמי דהויא חזקה, אלא הא דנקט חדשים, משום דבשלמא בראשונה איפשר ביום אחד, אבל באחרונה אי איפשר אלא בשלשה חדשים או בחדש אחד, משום הכי תנו חדשים, דחזקה דראשונה דומיא דאחרונה בעו למיתני, ואי נמי חדשים דנקט לאו למעוטי קמה וקצרה, דכל שכן דהויא חזקה, אלא לרבותא נקט לומר דשלש אכילות של פרי זוטא הוי חזקה וכל שכן קמה וקצרה שאכילה גמורה היא.
ניר לא הוי חזקה: פירש ר"ש(י) ז"ל שאין יום אחד בשנה שניר בה חשוב להחשב שנה שלימה לחשבון של שלש שנים. ורבי אחא וכל גדולי הדור שאמרו דניר הויא חזקה, י"ל דסבירא להו כרבי ישמעאל ורבי עקיבא דלית להו טעמא דתלת שנין מידהר איניש בשטריה. והילכך כיון דסבירא להו דניר נמי הוי חזקה, חד יומא מהני ליה לחזקת שנה כדמהני אכילה אחת לרבי ישמעאל ורבי עקיבא לחזקת שנה. והא דאמר רב נחמן דטעמא דמאן דאמר ניר הרי זו חזקה משום דלא עביד איניש דכרבי ליה לארעיה ושתיק, ואי ביום אחד קאמר, כדברי ר"ש ז"ל, בחזקת יום אחד היאך שמע. נ"ל דהכין קאמר, כיון שנרה שנה וזרע שתים או שנרה שתים וזרעה שנה כבר שמע בעל הקרקע בחזקתו של זה, ואי משום דאמר דכיון דלא אכל אלא שנה לא איכפת ליה, לא היא, דלא עבדי אינשי דכרבי ליה לארעיה ושתיק, משום דנראה מתוך מעכשיו שהוא בעליו, שאין אדם עשוי לחרוש שדה חברו, ועוד שאכלה שתים או שנה, אלמא כשנרה נמי הרי זה כנר שדה שלו, ולפיכך ניר נמי עול לו, דכדרך בעלים הוא דנוהג בה.
ונראה כי לפי פירושו של ר"ש ז"ל לא גרסינן גבי ההיא דרבי מאיר לאו למעוטי ניר דלא, דהא ודאי כיון דאמר רב שלש שנים מיום ליום, ממילא מימעיט ניר דיום אחד,כד אלא הכי גרסינן חזקתן שלש שנים מיום ליום למעוטי ניר דלא, כלומר וממיילא מימעיט ניר דיום א' דלא מכלל דבר, ואף לגרסת הספרים נראה לי לישבו כן, דהאי מאי לאו לאו דוקא, אלא הכי פירושו, מי לא מימעיט מינה ניר דלא.
ובזה מיתרצא לי קושיא אחריתי דמקשו בתוספות מאי קאמר מאי לאו למעוטי ניר דלא, דילמא משום דטעמא דחזקה דגתלת שנין מיזדהר אינשי בשטריה, ולאו למעוטי ניר אתא. ובמה שפירשתי אתי שפיר, דהכי קאמר, אף על גב דטעמיה דרב משום דתלת שנין מיזדהר איניש בשטריה, מי לא ממעט ניר דלא.
והרמב"ן פירש, דלמאן דאמר ניר לא הוי חזקה היינו שאפילו און ימים שנר בה אינן עולין לו לחשבון ימי שלש שנים של חזקה, שאין מונין לו אלא משעת זריעה ואילך, לפי שבשעה שהיה נר לא היה נהנה מן הקרקע אלא מהנה, ואין חזקה למהנה אלא לנהנה, וכמו שכתבנו למעלה משמו של רבינו האי גאון ז"ל וכדגרסינן בירושלמי (ירושלמי בבא בתרא ג, ג) ראוהו חורש וקוצר ומעמר ודש וזורה ובורר ולא ראוהו מכניס פירות אינה חזקה שאין חזקה אלא הכנסת פירות, וגם הרב ז"ל בעצמו הביא מכאן ראיה לפירושו ומדברי ר"ח ז"ל שכתב על הירושלמי זה דשמע מינה דאין חזקה אלא לנהנה, ומי שאמר ניר הרי זה חזקה, הכי קאמר, שאם ירד בתוכה בתחלת השנה ונר אותה כדניירי אינשי ועמד כל השנה בחזקתו ונטר לה כדנטרי אינשי עד שזרעה בשנה הבאה אותו שנה של ניר חשיבא ליה כשנה שלימה מיום ליום שהרי למאן דאמר ניר לא הוי חזקה ותחלת חזקה משיכנס בשדה ויזרענה, מכל מקום מאחר שנתלשה קודם זמן הזרע של שנה שניה הרי לא נשתמש בה בשדה הבעל, ואעפ"כ עולה לו, מאחר שבחזקתו היא עומדת, והאי אכל כדאכלי אינשי, וניר נמי לא שנא. אלו דבריו ז"ל.
ואינן מחוורין בעיני כלל, דאם איתא דאפילו נרה וזרעה באותה שנה אין מונין לו אלא משעת זריעה ואילך, מפני שאינו נהנה אלא מהנה ומימר אמר אידך כל שיבי דכרבא ליעול ביה, אם כן אף אנו נאמר דאין מחשבין לו אלא משעת הכנסת פירות לבית, שעד כאן נמצא מהנה ולא נהנה, וכדברי הירושלמי בעצמו שהוא מסתייע ממנה, וכל שכן דמימר אמר מארי ארעא כל תבואה שבביתו של מחזיק ליעול בה, דאף הוא נוטל פירא, דארעא דידיה אשבח. ועוד דלכאורה במאי דקאמר רבי אחא ניר הוי חזקה אמרי רבנן דלא הוי חזקה, ובגונא דאיירי רבי אחא איירו רבנן, ורבי אחא נרה שנה וזרע שתים נרה שתים וזרעה שנה קאמר, כלומר דבשנת הניר לא זרעו כלל, ובכי האי גונא הוא דאמרי רבנן דלא עלתה לו חזקה, אבל נרה וזרעה הא אחזיק כדמחזקי אינשי ואכל תלתא פירי ואזדהר בשטריה תלת שנין ומאי הוה ליה למעבד, ומערער נמי מכי חזי דכריב וזרע ואכל הוה ליה למחויי, דאי אמרת בזמן הניר שנהנה לא חשש למחות, והלא אין המחאה בתחת השלש אלא בסוף שלש, וכיון שעמד שם זה שלש שנים דרך הבעלים היה לו למחות תוך שלש שנכנס זה לשדה ונרה ופרנסה כדרך הבעלים, מאי אמרת מכל מקום אותו זמן שנהנה לא עלו לו לזה שמהנה ולא נהנה, אם כן אפילו ימי הניר שבשנה שניה לא תעלה לו, וכל שכן ימים שעמדה בלא ניר בין קצירה לניר, ואפילו תמצא לומר כיון דהכי עבדי אינשי סלקא ליה חזקה, וכענין שאמרו באתרא דמוברי באגי, מכל מקום לא יעלו לו ימי הניר כמו שאינה עולה לו שנה ההוברה.
אלא ודאי נראה דאפילו למאן דאמר ניר לא הוי חזקה, הני מילי שנת הניר, אבל שנה של זרע, משנכנס לתיבה וחרש ופרנס כדרך הבעלים ולא יצאתה מחזקתו הרי זו חזקה ומונין לו משעת הניר, דלא עביד איניש דכרבי ליה לארעא וזרעי לה באותו ניר ושתיק. וכן פרשו קצת המפרשים וזה נראה לי עיקר.
הא דאמר רב יהודה אמר רב חזקתן שלש שנים מיום ליום: נראה מדברי ר"ש ז"ל שהוא מפרש, דלרב לא אזלינן בתר אכילת פירות כלל, שאין הכל תלוי אלא בחזקת שלש שנים, כלומר שתעמוד בידו שלש שנים דתלת שנים מיזדהר איניש בשטריה טפי לא מיזדהר. וכבר הקשיתי לפירושו למעלה בריש פירקין, דאם כן מאי קא בעי הכא מאי איכא בין רב ושמואל ואוקי פלוגתייהו בדקל נערה, הא טובא איכא בינייהו, דלרב בעי תלת שנין דוקא מיום ליום ולא חיישינן לאכילת פירות. ולשמואל לא אזלינן אלא בתר תלת אכילות ואף על גב דלא מחזיק תלת שנין מיום ליום ועוד דלרב תפתיחא אמאי לא הויא חזקה, דמכל מקום הא לא נפקא מידי תלת שנין וכבר איזדהר בשטריה תלת שנין, וכן אפיק כורא ועייל כורא ומחזיק מגודא דעירודי ולבר.
ומיהו מתפתיחא ועייל כורא אין קשה כל כך לרב, דמימרי דרב נחמן נינהו ורב לא סבירא ליה הכין, אבל אידך קשיא ליה. אלא ודאי בין לרב בין לשמואל תלת שנין בעינן, ולכוליה עלמא אילו עמדה בידו תלת שנין או ארבע ולא אכל פירות לא הויא חזקה, ואף על גב דטעמא דחזקה משום דתלת שנין מיזדהר איניש בשטריה, על כרחין תלת שנין דאכילה קאמר, וכמו שכתבתי בריש פרקין, והיינו דבעינן הכא מאי בינייהו ולא אשכחן מידי דנוקי ביה פלוגתייהו אלא בדקל נערה, ופירש ר"ח ז"ל וכן הראב"ד ז"ל ועל דקל נערה שמוציא דיופרין בשנה, דלשמואל דאמר עד שיגדור שלש גדרות, הא נמי הויא חזקה, שהרי אכל שלש פירות גמורין שכנגדן בדקל אחד אינן נאכלין אלא בשלש שנין, ומכיון שאכל זה שלש אכילות גדולות, היה לו למחות, וזה שראה שהבעלים לא מיחו לא נזהר בשטרו יותר, ורב סבר דאכילת שלש שנים ממש בעינן, ואף על פי שאמרו בירושלמי (פ"ג ה"ב) אמר שמואל זו דברי רבי ישמעאל ורבי עקיבא וחכמים אומרים שלש שנים בציר שלש שנים מסיק, לאו למימרא דבעינן שלש שנים דוקא, אלא כלפי מאי דאמר רבי ישמעאל דבוצר ומסיק ואורה בשנה אחת עלתה לו חזקה, דבצירה הויא חזקה לכולהו, וכן מסיקה וכן גדרה, קאמר שמואל דלחכמים שלש מסיקות בעינן, ולאו דוקא שלש שנים, אלא מפני שדרכן של אילנות שלא להוציא דיופרין אמר כן, ומכל מקום אפילו לרב נמי לא בעינן אלא שיאכל שלש אכילות שלימות של שלש שנים שלימות, כלומר שיעדור ויחרוש ויפרנס השדה מתחלת השנה ויאכל פירות וכן כל שלש שנים, וזהו שלש שנים מיום ליום דקאמר רב, וכן פירש ר"ח ז"ל. חזקתן שלש שנים מיום ליום, פירוש צריך לאכלה שלש פירות גמורין בשלש שנים.
שלשים אילנות ממטע עשרה לבית סאה: בנטועין קאמר, שאיפשר להן בבית סאה, וכדתנן עשר נטיעות המפוזרות בבית סאה חורשין כל בית סאה בשבילן, אבל אילנות גדולים בשלשה אילנות סגי, וכדתניא שלשה אילנות והן של שלשה בני אדם הרי אלו מצטרפין וחורשין כל בית סאה בשבילן, ושלשים דקאמר ואכל עשרה דקאמר, לאו דוקא, אלא עשרה בבית סאה ואכל שלשה בשנה זו ושלשה בשנה זו וארבעה בשנה זו הויא חזקה. וממטע עשרה דקאמר לאו למעוטי מקורבין יותר, שאפילו היו שם מאה בבית סאה שעומדין ליעקר, עלתה לו חזקה, וכדאמרינן לקמן (יז, ב) שאפילו אכלן רצופין הויא חזקה מידי דהוה אמישרא דאספסתא, ולא עוד אלא אפילו בשמכרן, דקיימא לן מכרן רצופין אין לו קרקע, אפילו הכי עשרה לאו דוקא, דאפילו יש אחד עשר או אפילו שנים עשר בבית סאה יש לו קרקע, דהא קיימא לן כמאן דאמר כמה יהו מקורבין ארבע אמות, כדאיתא בפרק הספינה (פג, א) דפסיק רבא התם מארבע אמות עד שש עשרה. אלא הכא לאפוקי מפוזרין יותר קאמר, שאלו הוה ממטבע תשעה לבית סאה אינו נקרא שדה אילן ואין הקרקע נגרר אחריהן, ולפיכך לא עלתה לו חזקה בקרקע באכילת האילנות.
והא נמי דנקט אביי הכא ממטע עשרה לבית סאה, לאו למימרא אם היה שם קרקע יותר קצת מבית סאה דמפוזרין נינהו, דהא דקא פסיק רבא כמה יהו מקורבין מארבע כמה יהו מרוחקין משש עשרה אמה, ושש עשרה על שש עשרה מאתן וחמשין ושית הוו, ואלו מטע עשרה לבית סאה לא מטי להו לכל חד אלא מאתן וחמשין. אלא אביי לאפוקי ממטע תשעה לבית סאה קאמר.
ואם תאמר והיאך קנה כל בית סאה באכילת עשר הנטיעות, והא שש עשרה אמה דיניקת קרקע בעיגולא נינהו, כדאמרינן בשילהי לא יחפור (כז, א) ואלו בית סאה בריבועא הוא, ומרובע יתר על העיגול רביע. תירץ מורי הרב ז"ל דאימ' דאזלינן בתר עיגולא לענין הבאת בכורים, משום דכל שיש לו שיעור יניקתו בצמצום לא הוי גזלן, אבל לענין מכירה שתלוי בדעת מוכר ולוקח, אזלינן בתר דרך בני אדם שמרבעין שדותיהן ונוטעין שורות שורות ואין נוטעין בעיגול, ולפיכך לענין קניה כיון שדרכן בכך, קנה לוקח קרקע שביניהן.
מהדורות תליתאה ורביעאה:
(יח) והכא פירא רבא ופירא זוטא איכא בינייהו. פי' ר' ישמעאל דוקא פירא רבא דהיינו תבואה הוי חזקה. אבל פירא זוטא כגון אספסתא דהיא מאכל בהמה וגדילה ונגמרת בחדש אחד לא הוי חזקה. ומש"ה בעי שלשה חדשים שיש תבואה שהיא נזרעת ונקצרה לשלשה חדשים. ור' עקיבא סבר אפי' פירא זוטא דהיינו אספסתא שנגמרת לחדש אחד הויא חזקה. ואי קשיא אי הכי מאי בעי ר' עקיבא י"ד חדש בשלשה חדשים ליהוי חזקה כדאמרן בריש פירקן אכלה תלתא פירא בתלתא ירחא כגון אספסתא ליהוי חזקה. ואיהו אהדר לי' אה"נ. וא"כ אמאי בעי ר"ע י"ד חדשים. וכן נמי לר' ישמעאל בט' חדשים ליהוי חזקה שיכול ליתן פרי שלשה חדשים ואמאי בעי י"ח חדש. תשובה פשטא דמתני' הכי משמע דכל דבר שעושה פירות תדיר בעינן ג' שנים מיום ליום. וליכא מאן דפליג. אבל שדה הבעל שאינה עושה פירות תדיר הוה אמר ר' ישמעאל דבעי' ג' שנים אבל לא מיום ליום וסגי לן בי"ח חדש ור"ע אמר לן דסגי לן בי"ד חדש. ומיהו בין למר בין למר ג' שנים בעינן אבל לא מיום ליום. והילכך ג' חדשים לר"ע בשנה אחת וכן תשעה חדשים לר' ישמעאל בשנה אחת לא הוי חזקה דבעי' ג' שנים. ולא אמר ר' ישמעאל דשלש אכילת הויין חזקה אפי' בשנה אחת אלא בשדה האילן ולא בשדה הלבן כדתנן אמר ר"י בד"א בשדה הלבן אבל בשדה האילן כנס את תבואתו ומסק את זיתיו וכנס את קייציו הרי אלו ג' שנים פי' אנה אנו רוצים שלש שנים בשדה הלבן אבל בשדה האילן לא בעי' ג"ש אלא ג' אכילות ואפי' בשנה אחת. וזה הוא טעם הדבר שדה הלבן שהיא נזרעת ע"י אדם ואם לא יזרענה אינה מצמחת בעי' שלש אכילות בשלש שנים. אבל שלש אכילות בשנה אחת כגון אספסתא לר"ע או תבוא' לר"י לא הוי חזק' דסתמ' דמילת' אין אדם זורע שדהו כ"א לשנה אחת. ואע"פ שזה זרעה ג"פ בשנה יכול בעל הקרקע לומר אני לא סברתי שיזרענה אלא פעם אחת כדרך כל בני העולם ובעבור זה לא מחיתי. אבל שדה האילן שהפירות גדילין מהן ואינו נוטען הוא. ואינו זורען אלא מאליהן גדילים ידוע הוא לבעל השדה שיגדלו שם ענבים וזתים ותאנים ולמה הניחו ליכל ולא מיחה הילכך בשלש אכילות הויא חזקה. ואפילו בשנה אחת משא"כ באספסתא ותבואה הנזרעין כדפרישית ובריש פרקין אקשי' לר"מ דאמר ריחק נגיחותיו חייב קירב נגיחותיו לכ"ש ה"נ אמאי בעי' שלש אכילות לשלש שנים אפילו בשנה אחת תיהוי חזקה. ואהדר לי' אין ודאי דהויא לר' ישמעאל חזקה. כדתנן בשדה האילן דבשלש אכילות הואי חזקה. אבל מיהו דוקא בשדה האילן אבל לא בשדה הלבן. כדמפרש במתני' ומחלק בין שדה אילן לשדה לבן. וטעמא כדפרישית. ולא השגיח להאריך שם דברים לחלק ביניהם שכבר הוא מפורש ומבואר במתני'. ולא אמר אה"נ על האספסתא שהיא נזרעת ודמיא לשדה הלבן אלא על אכילות דשדה האילן הגדילות מאליהן ולא חש לחלק לו בין אכילות דשדה אילן לאכילת דשדה הלבן דמתני' היא כדפרישית ולעולם תלתא אספסתא לתלתא ירחי לא הויא חזקה לר"ע ולא שלש תבואות לתשעה חדשים לרבנן דבעי' שלש שנים אבל לא מיום ליום:
מתוך: יד רמ"ה על הש"ס/בבא בתרא/פרק ג (עריכה)
עח. והא דתנן רבי ישמעאל אומר שלשה חדשים בראשונה ושלשה חדשים באחרונה ושנים עשר חדש באמצע שמנה עשר חדש רבי עקיבא אומר חדש אחד בראשונה וחדש אחד באחרונה ושנים עשר חדש באמצע ארבעה עשר חדש, ודייקינן עלה לימא ניר איכא בינייהו דר' ישמעאל סבר ניר לא הוה חזקה ואמטול הכי בעי שלשה חדשים, ורבי עקיבא סבר ניר הוי חזקה, ואמטול הכי סגיא ליה בחדש אחד. ותסברא לר' עקיבא מאי איריא חדש אפילו יום אחד נמי אלא דכולי עלמא ניר לא הוי חזקה ופירא רבא ופירא זוטא איכא בינייהו. דרבי ישמעאל סבר פירא רבא הוי חזקה, כגון קשואין ודלועין דלא גמרי בפחות משלשה חדשים, אבל פירא זוטא כגון ירקות וכיוצא בהן דגמרי בחד ירחא לא הוי חזקה. ורבי עקיבא סבר פירא זוטא נמי הוי חזקה, דאכילה חשיבא. ולית הלכתא כחד מינייהו, כדברירנא במתני' (לעיל בבא בתרא כח,א סי' ב ד"ה ולית), מיהו שמעינן מינה דבין לר' ישמעאל בין לר' עקיבא ניר לא הוי חזקה, וכן הלכתא:
עט. ת"ר ניר אינו חזקה ויש אומרים הר"ז חזקה מאן י"א רבי אחא היא דתנא נרה שנה וזרעה שתים נרה שתים וזרעה שנה אינה חזקה רבי אחא אומר הרי זו חזקה. וליתא לדר' אחא. א"ל רב ביבי לרב נחמן מ"ט דמאן דאמר ניר לא הוי חזקה מימר אמר כל שיבי (רברבא) [דכרבא] ליעלו בה. כלומר מי יתן ויחרשנה עד שיכלו בה כל הקיסמין של כלי החרישה. כללא דמילתא כל היכא דאית לה הנאה לארעא ולית ליה הנאה למחזיק לא הויא חזקה:
פ. שלחו ליה בני פום נהרא לרב נחמן בר רב חסדא ילמדנו רבינו ניר הוי חזקה או לא הוי חזקה אמר מאי תיבעי להו והא רבי אחא וכל גדולי הדור אמרי ניר הרי זו חזקה אמר רב נחמן בר יצחק רבותא למחשב גברי והא רב ושמואל בבבל ורבי ישמעאל ורבי עקיבא בארץ ישראל אמרי ניר לא הוי חזקה רבי ישמעאל ורבי עקיבא מתני' היא. דכל חד מיניהו קא נקיט שיעורא זוטא דקיימא ביה חזקה, ואי ס"ד דניר הוי חזקה בחדא שתא ותרי יומי סגיא, יום אחד ניר בראשונה ויום א' ניר באחרונה ושנים עשר חדש באמצע, ולמה לי ארבעה עשר חדש לר' עקיבא ושמונה עשר חדש לרבי ישמעאל. רב ושמואל מאי היא דאמר רב יהודה אמר רב זו דברי ר' ישמעאל ורבי עקיבא אבל חכמים אומרים חזקתן שלש שנים מיום ליום. ובבית השלחין קאי, דאילו בבית הבעל אינה מיום ליום. וכיון דלא סגיא להו לרבנן בארבעה עשר חדש ולא בשמונה עשר חדש כל שכן דלא סגיא להו בניר, דהא אפילו לרבי ישמעאל ור' עקיבא לא סגיא להו. ועוד דהא בהדיא קתני ולרבנן שלש שנים מיום ליום בעינן, ואי ניר הוי חזקה בחדא שתא ותרי יומי סגיא. (רב) [שמואל] מאי היא דאמר רב יהודה אמר שמואל זו דברי רבי ישמעאל ורבי עקיבא אבל חכמים אומרים עד שיגדור שלש גדרות ויבצור שלש בצירות וימסוק שלש מסיקות. שמעינן מינה דרבנן לא סגיא להו בניר למהוי חזקה, וכן הלכה. חדא דהוה ליה רבי אחא יחיד לגבי רבים והלכה כרבים, ועוד דרב ושמואל נמי הכי סבירא להו. ועוד דרב נחמן בר יצחק נמי הכי סבירא ליה, וקיימא לן כוותיה בדיני. ועוד דסוגיין לקמן דניר לא הוי חזקה, דגרסינן לקמן (בבא בתרא נז,א) והרי ניר דבנכסי הגר קנה בנכסי חבירו לא קנה, דשמעת מינה דניר לא הוי חזקה:
פא. מאי בינייהו. כלומר מאי איכא בין רב ושמואל לטעמייהו דרבנן. אמר אביי דקל נערה איכא בינייהו. והוא דקל שמנער פירותיו ומשירן. לרב דסגיא ליה בשלש שנים ולא בעי גדירא ממש, האי נמי כיון דאכליה שלש שנים כדרך הוצאת פירותיו הוי חזקה. לשמואל דבעי שלש גדירות, הכא כיון דלא גדר לא הויא חזקה. פירוש אחר, דקל נערה איכא בינייהו, דקל בחור שמחליף כנער והוא מוציא פירות פעמים בשנה, כנערה זו שאפשר שתתעבר פעמים בשנה, ונמצא זה יכול לגדור שלש גדרות בשנה וחצי. לרב דבעי שלש שנים לא הוי חזקה, לשמואל דבעי שלש גדירות כיון דגדרה שלש גדירות קיימא ליה חזקה. וקיימא לן כוותיה דשמואל בדיני, ואליבא דהאי פירושא בתרא, דאי לפי' קמא אם כן דקל שמשיר פירותיו במאי קיימא ליה חזקה, הא אחזיק ביה דרך אכילתו. וכי תימא דגדיר להו מקמי דלינתור, כיון דאכתי לא גמר פירא כל שכן דלא קיימא חזקה, ולא משכחת לה דקל המשיר פירותיו דלא קיימא ליה חזקה אלא כשאין דרכו להשיר פירותיו תכף לגמר בישולן אלא לאחר זמן, דכיון דהוה ליה שהות לאחר בישולן לגדור ולא גדר, ואע"ג דאכיל להו מן הגדר (ו) לא קיימא ליה חזקה:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה