שולחן ערוך חושן משפט פ א
שולחן ערוך חושן משפט · פ · א · >>
צבעי אותיות סימון הפרשנים: מאירת עיניים (סמ"ע) · שפתי כהן (ש"ך) · טורי זהב (ט"ז) · באר היטב · קצות החושן · באר הגולה · פתחי תשובה
מי שטוען בב"ד טענה א' ונתחייב בה אינו יכול לטעון טענה אחרת שסותרת הראשונה (ואפילו יש עדים על טענה שניה לא מהני) (נ"י פ' ח"ה וע"פ) (כדלעיל ריש סי' ע"ט) אבל אם בא לתקן טענה ראשונה ולומר כך נתכוונתי ויש במשמעותה לשון שסובל זה התיקון שומעין לו בד"א שלא יצא מב"ד אבל אם יצא מב"ד אין שומעין לו דשמא למדוהו לטעון שקר אבל כל מה שטוען חוץ לב"ד יכול לחזור ולטעון אפילו לסתור טענתו הראשונה לפי שאין אדם מגלה טענותיו אלא לבית דין בד"א שאינו טוען וחוזר וטוען לסתור טענתו הראשונה כשנתחייב בדין בטענה ראשונה אבל אם יכול לזכות בדין גם בטענה הראשונה יכול לחזור ולטעון ולזכות בטענה האחרת ואע"פ שלא נתן אמתלאה לטענה הראשונה (טור כשם ר"י מיג"ש ורמב"ם והוא בסוף פ"ו מהלכות טוען) ואע"פ שיצא מב"ד וחזר יש לו לחזור ולטעון ולהפך כל הטענות שירצה מפטור לפטור עד שיבואו עדים (ועי' לעיל סי' ע"ט ס"ט) אבל מאחר שיבואו עדים ויכחישו טענתו (הראשונה) שסמך עליה אינו יכול להשיאו לטענה אחרת אא"כ נתן אמתלאה לטענה שסמך עליה ויש במשמעה כמו שהשיא בזאת הטענה האחרת והוא שלא יצא מב"ד
- הגה: וכל זה דוקא לאחר כדי דיבור אבל תוך כדי דיבור יכול לחזור ולסתור טענתו הראשונה (טור) (ד"מ בשם מהרי"ו סי' ט"ו) ובכל זה אין חילוק בין אם טען בראשונה ובא אח"כ לטעון טענה אחרת או אם שתק תחלה ובא לטעון אח"כ אא"כ נתן טעם למה שתק בתחלה (תשובת הרא"ש כלל ס"ד סי' ג' ומהרי"ו סי' ע"ז) ודלא כיש חולקין דאם שתק יכול לחזור ולטעון (הגהות מיימוני פ"ז דטוען בשם מוהר"מ):
מפרשים
ונתחייב בה. בס"ס זה מוכח דאפי' לא חייבוהו בפי' אלא שנראה מטענתו שיתחייב בה ע"ש:
כדלעיל ר"ס ע"ט. ר"ל דשם נתבאר דאפי' באו עדים ואמרו שלוה ופרע לאשמעינן להו ולטענתיה שאמר שפרע ואע"ג דשם עיקר הטעם משום דהוחזק כפרן בעדים על שאמר לא לויתי וכמ"ש שם מה שא"כ הכא דלא באו עדים ה"ט דשם אי לא באו עדים לא הוה נתחייב בטענתו הראשונה וגם מכח העדים לחוד לא נתחייב שהרי אמרו שפרע מ"ה צריכין לטעמא דהוחזק כפרן משא"כ הכא דבטענתו הראשונה נתחייב ולמדים משם דכמו התם כיון שנתחייב ע"י כפירתו שאמר לא לויתי תו לא שמעינן ליה להפטר נפשו אפי' היכא דאית ליה עדים ה"נ דכוותיה היכא דנתחייב ע"י טענת עצמו תו לא שמעינן ליה להיות פטור אפי' אית ליה עדים וק"ל:
אבל אם בא לתקן כו'. ועיין בתשובת מהרי"ו סי' כ"ח בא' שהודה שמסר חבירו והיה רוצה אח"כ לישב דבריו אינו נאמן:
לחזור ולטעון ולזכות כו'. דאמרי' מה לו לשקר אי בעי הוה עומד בטענתו הראשונה:
וע"ל סי' ע"ט כו'. ר"ל דשם נתבאר דאפי' אם באו עדים אחר חזרת טענתו לא אמרי' דידע דיבואו עדים מ"ה הקדים נפשו לחזור מטענתו הראשונה ואין כאן מה לו לשקר:
והוא שלא יצא מהב"ד. הטעם דאי יצא מהב"ד אמרי' שמא אחרים למדוהו ולתרץ דבור טענתו הראשונה:
וכל זה דוקא לאחר כדי דבור כו'. וכתב בתשובת רשב"א סי' אלף ס' בא' שהודה לחבירו בב"ד ואמר לו השני אל תפרעני אלא בעדים והשיב הנתבע תוך כדי דבור יש לי בידך משכון והשיב הרשב"א דתוך כדי דבור של חבירו לאו כדבור דמי עכ"ל ד"מ ס"ס פ' וע"ל ר"ס כ"ט לענין עדות אם עד אחד חזר תוך כדי דבור של עד השני דמהני מטעם דשניהם מחשבי לדבור אחד:
אבל תוך כדי דבור כו'. אדלעיל קאי אמי שטוען תחלה טענה שנתחייב בה והיינו אפי' בלא עדים וכמ"ש שם וחזר בה תוך כדי דבור דאלו בהאי דינא דבאו עדים והכחישו אין שייך לומר תוך כדי דבור דתוך כדי דבור דטענתו בעינן ולא של העדאת העדים וכמ"ש לעיל בר"ס כ"ט ול"ח ע"ש גם בנתחייב תחלה בטענתו לחוד קצת קשה דל' נתחייב משמע דנתחייב ע"י ב"ד וא"כ לא הוה תוך כדי דבור לטענתו. מיהו באמרו לו ב"ד חייב אתה אין בו כדי שיעור תוך כדי דבור דהיינו שלום עליך רבי והיותר נראה מ"ש ונתחייב בה אינו ר"ל שכבר פסקו שנתחייב בה דזהו פשיטא אלא ר"ל דהכל יודעין דיתחייב בה וכמו שמסיק וכתב בכל זה אין חילוק בין אם טען בראשונה כו' ר"ל שטען בראשונה וירא שיתחייב בה וכמ"ש ל' מהרי"ו בסמוך:
ובכל זה אין חילוק כו'. מהרי"ו שם הביא ראיה לדברים הללו ז"ל זה דמי לההיא דאמר רב הונא הני תרי אחי או שותפי דאית להו דינא בהדי חד כו' עד אבל אם איתא במתא איבעי למיתי אלמא כיון דשתיקה הוה כהודה שחבירו שפיר טעין כ"ש מילתא דאיהו גופיה מצי למיטען ולא קטעין דודאי הודה דטענתו לאו טענה הוא ועוד טעמא רבה איכא דאי יכול לחזור ולטעון א"כ כל אדם יעשה כן כשיראה שנתחייב בדין וא"כ מה כח ב"ד יפה עכ"ל וז"ש מור"ם אפי' שתק תחלה ולמדו מההיא דתרי אחי הנ"ל:
(א) ונתחייב בה. אפי' לא חייבוהו ב"ד אלא שלפי טענתו יתחייב בה והכי מוכח ממ"ש לקמן בהג"ה וכל זה דוקא לאחר כדי דבור כו' וכן משמע עוד להדיא בתשו' רשב"א סי' אלף ס' דלקמן ס"ק ז' ושאר פוסקים (ועיין בתשו' מהר"ם אלשקר ס"ס ל"ט):
(ב) ואפי' יש עדי' כו'. מיהו אם הוא בענין שיכול לומר נזכרתי שפרעתי מהני אם מביא עדים על טענה שניה כדלעיל סי' ע"ט ס"ג:
(ג) אבל אם יצא מבית דין כו' דשמא למדוהו כו'. נ"ל דזה מיירי שחייבוהו ב"ד ואמרו לו חייב אתה ואף על פי שפשט לשון הט"ו לא משמע לכאורה כן מ"מ צריך לפרש דבריהם כן דאל"כ אין סברא לומר שמא למדוהו לטעון שקר דלמה ילמדו אותו עתה לטעון שקר הלא לפי דבריו יזכה בטענתו הראשונה ולא מסתבר לומר דחיישינן שאחר שיצא הגיד לפני אחרים טענתו וידעו שיתחייב בדין ע"פ טענתו ולמדוהו לטעון שקר וגם בש"ס לא מצינו האי חששא דשמא למדוהו לטעון שקר רק אחר שבאו עדי' והכחישוהו וכמ"ש הרמב"ם והמחבר לקמן דבהא ודאי שפיר אמרי' שלמדוהו לטעון שקר כיון שרואה שהכחישוהו עדי' ויתחייב אבל היכא דלא הכחישוהו עדי' ולא אמרו לו הב"ד חייב אתה אם מתקן טענתו הראשונה ואומר כך נתכוונתי ויש במשמעותו לשון שסובל זה התיקון שומעין לו אף שיצא מב"ד. כן נ"ל:
(ד) יכול כו' לסתור טענתו הראשונה. היינו בשלא הודה מתחלה בפני עדים באתם עדי או בהודאה גמורה באופן המועיל לקמן סי' פ"א:
(ה) מפטור לפטור. לאפוקי מחיוב לפטור דא"י לטעון אפי' לא יצא מב"ד אלא כשמתקן דבריו. ומשמע דאפי' לא היה חייב רק שבועה א"י לחזור ולטעון להפטר עצמו משבועה וכ"כ בהגהת מיי' ספ"ז מה' טוען וז"ל ואם בדבריו הראשונים יש חיוב שבועה או ממון והאחרון לפטור או איפכא שהראשון לפטור שבועה או ממון והאחרון לחיוב הלך אחר ל' החיוב דהודא' בע"ד כמאה עדים עכ"ל:
ומדברי מהרש"ל שהבאתי לעיל סי' ע"ה ס"ק כ"ה נלמד דהיכא שטען טענה שהיה כנגדו נשבע ונוטל יכול לחזור ולטעון טענה שישבע ויפטר ולא מיקרי חוזר וטוען דעדיין לא נתחייב דמי יימר דמשתבע זה שכנגדו וצ"ע לדינא. ואפשר מהרש"ל לשערי רב אלפס קאמר וליה לא ס"ל. ועכ"פ נראה דאם כבר פסקו הב"ד שכנגדו ישבע ויטול שוב אינו יכול לחזור ולטעון לישבע ולפטור ודו"ק. וע"ל סי' קמ"ו סעיף כ"ד ובטור שם ומ"ש שם בסעיף י"ג וי"ד מדינים השייכים לסי' זה (ע' בתשובת מהרשד"ם סימן ק"פ):
(ו) הראשונה. ויש ספרים איתא בטור האחרונה וכן הוא בהרמב"ם עצמו. והוא יותר נכון:
(ז) וכ"ז דוקא לאחר כדי דבור כו'. וכתב בתשו' רשב"א סימן אלף ס' בא' שהודה לחברו בב"ד ואמר לו השני אל תפרעני אלא בעדים והשיב הנתבע תוך כ"ד יש לי בידך משכון והשיב הרשב"א דתוך כ"ד של חברו לאו כדבור דמי עכ"ל והביאו האחרונים וצ"ל דמיירי שהיו משמעות דבריו הראשונים שאין לו אצלו משכון דאל"כ פשיט' שיכול לתקן דבריו ולומר כך נתכוונתי שאני חייב לך ממון ואתה תתן לי משכון שלי והכל לפי ראות עיני הב"ד ואם משמעות לשונו סובל כן (עיין בתשוב' ן' לב ספר א' ד' מ"ד בתשו' מבי"ט ח"ב סי"ו ק"ס):
(ח) ודלא כיש חולקין כו': וכ"כ בד"מ וז"ל כתב מהרי"ו סע"ז דאין אדם יכול לטעון טענה שלא טען כבר דהואיל שלא טענה תחלה הוי כאלו הודה שאין זו טענה אבל בהגהת מיי' פ"ז דטוען ונטען פסק בשם מוהר"ם דאע"ג דשתק תחלה יכול לחזור ולטעון וע"ש ובתשו' הרא"ש כלל ס"ד סי' ג' כתב כדברי מהרי"ו וכתב שם מיהו יוכל אח"כ למימר על מנת שתעשה דבר פלוני טענתי הכי וע"ש כיצד עכ"ל ד"מ ודברי הר"ב תמוהים לי דפשיטא דאין חולק על הגהת מיי' בשם מוהר"ם דמהרי"ו והרא"ש שם מיירי להדיא שטען מתחלה טענה אחרת שנתחייב בה וע"ש אבל אה"נ דמוכח למ"ש הגה' מיי' שם וז"ל כתב מורי רבינו ז"ל דכ"ש אם אדם טוען על חברו טענות הרבה ושתקהלה באחת מהטענות דלא חשיבא שתיקה כהודאה אא"כ אמר אתם עדי ושתק שהרי אפי' טענתו יכול ליישב אע"ג דנראה קצת כסותר דבריו הראשונים כ"ש שיכול ליישב טעם שתיקתו דשתיקתו לאו כהודאה דמיא ע"כ גם מ"ש הר"ב בשם תשו' הרא"ש שם מיהו יכול אח"כ למימר ע"מ שתעשה דבר פלוני טענתי הכי ליתיה כלל בתשובות הרא"ש שם ואדרבא איתא שם דלא יוכל לומר ע"מ כן טענתי הכי וע"ש:
(א) ונתחייב: אפי' לא חייבוהו ב"ד אלא שלפי טענתו יתחייב בה והכי מוכח ממש"ל בהג"ה וכ"ז דוקא לאחר כ"ד כו' וכ"מ להדיא בתשובת הרשב"א ושאר פוסקים (וכ"פ הט"ז) ע' בתשו' מהר"מ אלשקר סוף סימן ל"ט. ש"ך.
(ב) עדים: מיהו אם הוא בענין שי"ל נזכרתי שפרעתי מהני אם מביא עדים על טענ' שני' כמ"ש סי' ע"ט ס"ג. שם.
(ג) כדלעיל: ואע"ג דשם עיקר הטעם משום דהוחזק כפרן בעדים על שאמר לא לויתי משא"כ הכא דלא באו עדים ה"ט דשם אי לא באו העדים לא הי' מתחייב בטענתו הראשונ' וגם מכח העדים לא נתחייב שהרי אמרו שפרע מ"ה צריך לטעמא דהוחזק כפרן משא"כ הכא בטענתו הראשונ' נתחייב ולמדים משם דכמו התם כיון שנתחייב ע"י כפירתו שאמר לא לויתי תו לא מהימן להפטר נפשו אפי' היכא דאית ליה עדים ה"נ דכוותי' עכ"ל הסמ"ע.
(ד) יצא: נ"ל דמיירי שחייבוהו ב"ד ואמרו לו חייב אתה ואע"פ שפשט לשון הט"ו לא משמע לכאור' הכי מ"מ צריך לפרש דבריהם כן דאל"כ אין סברא לומר שלמדוהו לשקר דלמה יעשו כן הלא לפ"ד יזכה בטענתו הראשונ' ולא מסתבר לומר דחיישינן שאחר שיצא הגיד לאחרים טענתו וידעו שיתחייב בדין ולמדוהו לטעון שקר וגם בש"ס לא מצינו חששא זו רק שהכחישוהו עדים דבזה שפיר אמרינן שלמדוהו כו' כיון שרוא' שיתחייב ע"פ הכחשת העדים אבל היכא דלא הכחישוהו עדים ולא א"ל הב"ד חייב אתה אם מתקן טענתו הראשונ' ואומר כך נתכוונתי ויש בלשון זה שסובל התיקון שומעין לו אף שיצא מבית דין כן נרא' לי. ש"ך.
(ה) לסתור: היינו בשלא הוד' מתחל' בפני עדים באתם עדי או בהודא' גמור' באופן המועיל לקמן סי' פ"א. שם.
(ו) ולזכות: דאמרינן מה לו לשקר אי בעי הוה עומד בטענתו הראשונ' וע' בתשו' מהרי"ו סי' כ"ח באחד שהוד' שמסר חבירו והי' רוצ' אח"כ ליישב דבריו דאינו נאמן. סמ"ע.
(ז) לפטור: לאפוקי מחיוב לפטור דא"י לטעון אפי' לא יצא מב"ד אלא שמתקן דבריו ומשמע דאם נתחייב שבוע' א"י לחזור ולטעון להפטר משבועתו וכ"כ בהגהת מיי' ומדברי מהרש"ל שהבאתי בסי' ע"ה (כמ"ש שם בס"ק כ"ג ע"ש) נלמד דהיכא שטען טענ' שהי' כנגדו נשבע ונוטל יכול לחזור ולטעון טענ' שישבע ויפטר ולא מקרי חוזר וטוען דעדיין לא נתחייב דמי יימר דמשתבע זה שכנגדו וצ"ע לדינא ואפשר דמהרש"ל לשערי רב אלפס קאמר וליה לא ס"ל ועכ"פ נרא' דאם כבר פסקו הב"ד שכנגדו ישבע ויטול שוב א"י לחזור ולטעון לישבע וליפטר וע"ל סי' קמ"ו סכ"ד ובטור שם ומ"ש שם בסי"ג וי"ד מדינים השייכים לסי' זה וע' בתשו' מהרשד"ם סי' ק"פ. ש"ך.
(ח) דבור: בתשובת הרשב"א כת' באחד שהוד' לחבירו בב"ד ואמר לו זה אל תפרעני אלא בעדים והשיב תכ"ד יש לי בידך משכון ופסק דתכ"ד לאו כדבור דמי וצ"ל דמיירי שהיו משמעות דבריו הראשונים שאין לו אצלו משכון דאל"כ פשיטא שיכול לתקן דבריו לומר כונתי הי' שאני ח"ל ממון ואתה תתן לי משכוני והכל לפי ראות עיני הב"ד אם משמעות לשונו סובל כן וע' בתשו' מהר"י ן' לב ס"א דף מ"ד ובתשו' מבי"ט ח"ב סי' ק"ס שם.
(ט) שתק: כת' הסמ"ע דמהרי"ו הביא ראי' לזה מההיא דתרי אחי או שותפי דאית להו דינא בהדי חד כו' דאם איתא במתא איבעי למיתי אלמא כיון דשתק הוה כהוד' שחבירו שפיר טעין כ"ש מלתא דאיהו גופיה מצי למטען ולא קטעין דודאי הוד' דטענתו לאו טענ' היא ועוד טעמא רבה איכא דאי יכול לחזור ולטעון א"כ כל אדם יעש' כן כשירא' שיתחייב בדין ומה כח ב"ד יפה ע"כ וז"ש הרמ"א אפי' שתק תחל' ולמדו מההיא דתרי אחי הנ"ל עכ"ל והש"ך לא כ"כ ע"ש.
(א) מי שטוען בב"ד עיין בתשובת מוהרש"ש הלוי ח"א סי' כ' וסי' כ"א אם יכול לחזור מטענתו הראשונה ע"י אמתנא כמו שאמרו לענין איסור באשה שאמרה אשת איש אני וחזרה ונותנת אמתלא לדבריה נאמנת וע"ש דעת מוהר"ש הלוי דמהני גבי ממון כמו באיסור דאם הקילו בערוה החמור' כ"ש בממון הקל ושכן פסק מוהרשד"ם:
ומוהר"א חסון נחלק עליו וז"ל הגע עצמך שאדם הודה מעצמו הודאה באופן שא"י לו' לא משטה ולא השבעה הנאמר שיוכל לחזור וליתן אמתלא או טענת אנוס וכו' ותא חזי דאפי' במקום איסורא כ' הרא"ה והביאו הר"ן בפ"ב דכתובות ז"ל כתב הרא"ה דאי אמרה מקודשת אני לפ' לא מהימנין לה בשום אמתלא דכיון שהודית שנתקדשה לו לאו כל כמיני' לחוב לו ולהפקיע עצמה ממנו וע"ש דברי מוהר"ש שנתחזק בדבריו וז"ל ונוראות נפלאתי לפי קוצר דעתי ותבונתי מדברי הרב שכתב דבממונא לא מהני אמתלא וכי נעלם מפני כבודו והוד שכלו מ"ש הרמב"ם הל' טוען ספ"ז ז"ל יש לטעון בב"ד לחזור ולטעון טענה אחרת להכחיש' טענה הראשונה וסומכין על טענתו האחרונ' אע"פ שלא נתן אמתלא לטענתו הראשונה וכו' אבל מאחר שיבואו עדים ויכחישו כו' אינו יכול להשיאו לטענ' אחרת אא"כ נתן אמתלא לטענה שסמך ויש במשמעה כמו שהשיא בזאת הטענה האחרת הרי בפי' דבממונא איירי הרמב"ם וכתב דאמתלא מהני וע"ש עוד בסי' כ"ב מ"ש מוהר"א הלוי ז"ל דהא קיי"ל דנותן אמתלא לדבריו בכל מקום נאמן וכמ"ש הרמב"ם בהרבה מקומות ובפ"ז מטוען פי' הדבר כו' ואין זה צריך לפנים דהא קי"ל שהמודה לחבירו ק' די"ל שלא להשביע או טענת השטאה ומה אמתלאה גדולה ואפ"ה נאמן ולא עוד אלא אפי' הרא"ה שכתב גבי אשה שאמרה מקודשת אני לפ' כו' אפ"ל דאולי לחומר איסור א"א כ"כ אבל בממונא יודה דמהני דהרי ההוא עובדא דהוי קרי לי' קב רשו וקאמר התם דנאמן לומר שלא להשביע והרי דהתם יחד בפי' לאנשים שהי' חייב ואמאי לא נאמר התם דאינו נאמן לחוב ולהפקיע מה שכבר הודה ע"ש. ולענד"נ כדברי מוהר"א חסון דלא מהני אמתלא' בממון וכדמוכח מדברי הרא"ה דל"מ אמתלאה כשאמר' מקודשת אני לפ' ומשום דל"מ אמתלא' אלא גבי איסור אבל מה שבין אדם לחבירו ל"מ ומה שהביא מוהר"ש הלוי ראי' מדברי הרמב"ם פ"ז מטוען לאו ראי' דהא התם רוצה לתקן דבריו הראשונים וכמ"ש הרמב"ם ויש במשמעה כמו שהשיא בזאת הטענ' וכהא דאמרינן גבי זה אומר של אבותי דנאמן אח"כ לומר לקוח והא דאמינא של אבותי דסמכינא עליו כדאבהתי אבל אם חוזר מטענתו הראשונה וטוען טענ' אחרת שאינו במשמעות הראשונה אלא אומר אמתלא' במה שהוצרך לומר כך בראשונה זה לא שמענו מדברי הרמב"ם ומ"ש מוהר"א הלוי מעובדא דקב רשו כו' ומה אמתלאה גדולה ונאמן וצ"ל דהיינו דוקא בטענת השטאה והשבעה נאמן לפי שדרך כל העולם בו לומר על דרך השטאה או השבעה ומש"ה נאמן בכך ותדע דהשבעה עדיפא משאר אמתלאה דהא גבי השבעה דעת כמה פוסקים דאפי' לא טען טענינן ליה ואמתלא אפי' באיסור ל"מ אלא כשאומר בפי' אמתל' שלו ואפי' לדעת הפוסקים דגם השבעה לא טענינן ליה היינו משום דאמרינן מסתמ' אם הי' השבע' הוי טוען כן ומדלא טען כן ש"מ שלא הי' להשביע אבל אם טען כן הרי הוא נאמן כיון דהוא אמתלא' שנוהגין בו רוב העולם ומש"ה היכא דמת טוענין בעד היורשים שלא להשביע אמר כן ואלו אמתלא' ודאי אין הב"ד טוענין עד יאמר כי הוא זה אמתלא' שלו וכ"מ מדברי הש"ע בסי' פ"א שכתב חילוקי דינים השטא' דוקא ע"י תביע' אבל במוד' מעצמו לא השבע' דוק' במוד' מעצמו אבל תובעו לא ולא זכר בש"ע שיש עוד טענ' הפוטרת גם בתובעו ובמוד' מעצמו והוא אמתלא' א"ו בממון אין לנו שום טענ' הפוטרת אלא מה שאמרו בש"ס השטא' או השבע' דבזה רגילי אינשי והיכא דלא שייכי הני לא מצי הדר בשום אמתלא' אא"כ נתן אמתלא' ליישב טענתו הראשונ' וכדברי הרמב"ם פ"ז מטוען ודברי הש"ע כאן וזה נרא' ברור ועמ"ש בסי' פ"א ס"ק כ"ג:
(ב) ונתחייב בה ז"ל כנה"ג ודוק' כשטוען טענ' שהטוען עצמו יודע שנתחייב בה אבל כשטוען טענ' שהוא סובר שפוטר את עצמו בה אע"פ שהדין לחיוב יכול לחזור ולטעון מוהר"י אדרבי סי' קמ"ט ואין התשוב' לפני ולא אדע מה טעם בה כיון דאמרו סתם הודאת בע"ד כמא' עדים מה הפרש בין יודע מחיובו ובין אינו יודע. והנה אם נאמר טעמא דהודאה כמ"ש מוהרי"ן לב דהיא מתורת חיוב ומתנ' אם כן א"ל כיון דאינו יודע אם יתחייב לא הוי חיוב אבל לפי מה שמבואר אצלינו בסי' ל"ד סק"ג דהודא' הוי משום נאמנות ומשום דהתור' האמינו על נפשו לכל אדם בין באיסור בין בממון ע"ש וא"כ אין לחלק. וגם בתשובת שב יעקב ראיתי שכתוב כעין זה גבי שויא אנפשיה חד"א דאם לא ידע דהוא איסור לא שייך שויא חד"א אבל לי נרא' דלפי מ"ש בסי' ל"ד דהוא מטעם נאמנות א"כ אין לחלק כיון דדבריו מקבלין כמו מאה עדים וכן מוכח מהא דאומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דלא ידע דיתחייב ואפ"ה מקבלין הודאתו ממנו דלא פרע ואם נאמר דהטעם דיכול לחזור מפטור לפטור הוי משום מגו דאי בעי עמד בטענתו הראשונ' וכמ"ש הפוסקים א"כ כיון דלא ידע דנתחייב לא הוי מחיוב לפטור ואית ליה מגו דאי בעי עמד בטענתו הראשונ' כיון דאינו יודע שנתחייב מתוכו אלא ודאי בטענתו שחוזר קושטא קאמר אבל לפי מה שיבואר בס"ק ג' דאינו משום מגו א"כ אין לחלק ואפי' לא ידע שנתחייב בה לא מצי חוזר:
(ג) מפטור לפטור מדברי הפוסקים משמע דהא דחוזר וטוען מפטור לפטור הוי משום מגו דאי בעי עמד בטענתו הראשונ' וכ"כ הטור בשם הרב ר' יוסף בן מגש דאי בעי עמד בטענתו הראשונ' וע' ש"ך סי' ע"ט ס"ק כ"ג ע"ש וקשה לי דא"כ כי אתי עדים אח"כ והכחישו טענתו הראשונ' אמאי מהימן בחזרתו דהא תנן פרק האשה שנתארמל' אשה שאמר' אשת איש אני ונתגרש' נאמנת הפה שאסר הוא הפה שהתיר ואם יש עדים שהיא אשת איש אינה נאמנת ואע"ג דאתי עדים לבסוף משמע דליכ' מגו וכן במוד' בשטר שכתבו ופרעתי דנאמן במגו והיכ' דאתי עדים לבסוף לקיים אינו נאמן לומר פרעתי ולא אמרי' כבר הימני' במגו וא"כ ה"נ אי נימא דאין לו לחזור מדבריו הראשונים וטענ' גרוע' היא זו החוזרת אלא שהאמינו במגו דאי בעי עמד בטענתו הראשונ' אם כן כי אתי עדים להכחישו אח"כ בטענתו הא תו ליכא מגו וכמ"ש ולכן נרא' דחוזר מפטור לפטור הוי טענ' מחמת עצמה כיון דעדיין לא נתחייב לא שייך הודאת בע"ד וכמי שלא נחקר' עדותו דמי דיכול לחזור והא דנקטו הפוסקים לישנא דאי בעי עמד בטענתו הראשונ' לאו בתורת מגו קאמרי דליהוי מה לי לשקר אלא כיון דאי בעי עמד בטענתו הראשונ' ועדיין לא נתחייב בה לא שייך בה הודאת בע"ד כמא' עדים ותדע דהא כת' מוהרש"ל ביש"ש פרק הגוזל בתרא סי' נ"ה דאם נתחייב התובע שבוע' ועדיין לא נשבע יכול הנתבע לחזור ולא הוי מחיוב לפטור כיון דעדיין לא נשבע לא הוי חיוב גמור ע"ש ומגו ודאי לא שייך בזה דהא אם עמד בטענתו הראשונ' יצטרך לשלם ע"י שבועת התובע ועתה רוצ' לפטור עצמו לגמרי א"ו לאו משום מגו הוא והא דאמרינן אי בעי עמד בטענתו הראשונ' היינו דכ"ז שהבריר' בידו לעמוד בטענתו הא' לא הוי הודאת בע"ד ויכול לחזור וז"ב ועמ"ש בסי' ע"ט ס"ק ט':
(ד) מאחר שיבואו עדים ונרא' היכי דטען להד"מ וחזר וטען פרעתי ואח"כ הוציא התובע שטר הוי חזר' מחיוב לפטור ואע"ג דהחזר' הי' קודם שהוצי' השטר כיון דעדים החתומים על השטר כמי שנחקר' עדותן בב"ד ואם העידו עדים בב"ד אחר נמי הוחזק כפרן וכמ"ש הריב"ש והובא בסמ"ע ריש סי' ע"ט וא"כ שטר לא גרע וה"ה אם הוציא כתב ידו הוי כאלו עדים העידו כבר והוחזק כפרן:
(ה) לאחר כ"ד בד"מ הביא תשובת הרשב"א סי' אלף ס' בא' שהוד' לחבירו בב"ד ואמר לו השני אל תפרעני אלא בעדים והשיב הנתבע תכ"ד יש לי בידך משכון והשיב הרשב"א דתוך כ"ד של חבירו לאו כדיבור דמי והובא גם כן בסמ"ע. ובש"ך כת' ז"ל וצ"ל דמיירי שהי' משמעות דבריו הראשונים שאין לו אצלו משכון דאל"כ פשיטא שיוכל לתקן דבריו ולומר כך נתכוונתי שאני חייב לו ממון ואתה תתן לי משכון שלי והכל לפי ראות עיני ב"ד אם משמעות לשונו סובל כן עכ"ל. ולי נרא' דא"צ בזה ראות עינים אלא ודאי אינו נאמן לומר משכון יש לי בידך דהוא אינו אלא טענת יש לי בידך כנגדו דאינו נאמן אלא במגו וכמבואר בסימן כ"ד ואלו הוי אמר לחבירו מנה לי בידך ואמר לו הן ואחר כמה ימים אמר משכון יש לי בידך ודאי אינו נאמן אלא במגו דפרעתי ואם א"ל בשעת הודאה אל תפרעני אלא בפני פ' ופ' דלית ליה מגו ודאי אינו נאמן ואחר כדי דיבור נמי הוי כמו לאחר ימים ואינו נאמן אלא במגו דלא הודה ולא מהני דהוי מגו דלמפרע וזה פשוט ועיין בש"ע סי' פ"ח סעיף כ"א ועמ"ש בסי' קמ"ו סק"ט: