באר היטב על יורה דעה רסז

סעיף אעריכה


(א) ביום:    כתב הב"ח צ"ע אי בעינן ג' במילת או בטבילת עבדים והאריך בדבר ומסיק דלכתחלה נכון שתהא הטבילה לעולם בג' בין בטבילת עבדות בין בטבילת שחרור כדברי הרמב"ם וכן מילה בג' כדברי הטור דגם במילה בעינן משפט עכ"ל הש"ך.


(ב) העובר:    אע"פ שטבלה קודם שתלד נימול לא' טור וכתב הב"ח דה"ה אפילו טבלה קודם שנתעברה כגון בשפחה דישראל.


(ג) ולקח:    כתב הש"ך משמע אע"פ שלא טבלה נימול לח' כיון שילדה בביתו דמי ליליד בית.


(ד) לעובריה:    שאין לו בגוף השפחה כלום רק בולדותיה.


(ה) טבלה:    כתב בכסף משנה דזה לא קאי ארישא דלקח שפחה לעובריה דשם אין חילוק בין ילדה ואח"כ הטבילה או איפכא אלא דקאי למאי דסליק מיניה דהיינו לקח שפחה ע"מ שלא להטבילה עכ"ל וטעמו דכל שהטבילה נתבטל התנאי שהתנה תחלה שלא להטבילה וה"ל כאלו קנה האם בלא תנאי. ט"ז.

סעיף בעריכה


(ו) השבת:    אלא נמולין ביום א' שאחר השבת אע"פ שהוא יום ט' ומשמע אבל טבלה קודם שילדה דוחה מילתן שנימול לח' את השבת בין יליד בית או מקנת כסף כ"כ הטור אבל רבינו ירוחם כ' דאין מחללין שבת על מילת עבדים אפילו טבלה אמו ואח"כ ילדה דלא אמרו כל שנימול לח' נימול לשבת אלא בישראל עכ"ל הש"ך.

סעיף געריכה


(ז) שתכנס:    אבל אין אומרים לו מה ראית שבאת כדרך שאומרים לגר כדלקמן סימן רס"ט ס"ב.

סעיף דעריכה


(ח) אסור:    כתבו התוספות נראה לר"י דמדאורייתא אסור.


(ט) במדינות:    כתב הש"ך אבל מה ששוכרים עבדים בלא"ה מותר כיון שאינו קנוי לו.

סעיף חעריכה


(י) חוזרין:    כתב בדרישה בשם מהרש"ל והמנהג היה להטביל המומרים ושיגלחו את כל שערן מקודם וכן מצאתי וראיתי מורין הלכה למעשה עכ"ל.

סעיף טעריכה


(יא) קנוי:    אלא למעשה ידיו בעלמא.


(יב) חורין:    וא"צ גט שחרור וה"ה אם א"ל קודם טבילה זיל לא צריך גט שחרור כיון שאין לו קנין הגוף כ"כ הרב המגיד בשם הרמב"ן וכתב הש"ך ומשמע בטור דאין חילוק בין טבל בפני רבו או שלא בפניו ולדבריו בגר שקדמו עבדיו וטבלו לפניו יש חילוק דאם טבלו קודם שטבל רבם הגר אפילו בסתם קנו עצמם ב"ח אבל אם טבל רבם הגר תחלה ואח"כ טבלו הם אם פירשו שטובלים לשם חירות קנו עצמם ב"ח אבל אם טבלו סתם לא אבל הרי"ף והרמב"ם מחלקים אף בעבד של ישראל דלא קנו עצמם ב"ח אלא כשאמר בשעת טבילה הריני טובל בפניכם לשם גירות ואם טבל בפני רבו אין צריך לפרש אלא כיון שטבל סתם נשתחרר עכ"ל.

סעיף יעריכה


(יג) דמלכותא:    הב"ח מאריך בדין זה ומסיק דהעיקר אפילו נשבה בשעת שלום ואצ"ל במלחמה מדינא דמלכותא נקנה לו גופו.

סעיף יאעריכה


(יד) לשלם:    ואם השיא לה עצה פטור כדלעיל ס"ט.

סעיף יבעריכה


(טו) ברית:    שאלמלא דם ברית חוקות שמים וארץ לא נתקיימו שנאמר אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי. בא"י כורת הברית כך היא נוסח הברכה וכתב הפרישה בשם מהרש"ל דברכה זו טעונה כוס וכ"כ הב"ח וכתב עוד דכיון שהיא במקום להכניסו בבריתו של א"א רבו של עבד יברך אותו אבל הפרישה כתב שיברך על כוס יהיה מי שיהיה עכ"ל הש"ך.

סעיף ידעריכה


(טז) במלחמה:    אבל אם נשבה בשעת שלום דלא קני ליה שבאי בדינא דמלכותא לא קני ליה רבו שני כלל ודינא הוא דנפיק מיניה בלא דמים. טור בשם הרמ"ה.


(יז) למיהב:    וכל כמה דלא יהיב ליה מקנתו או דמי שווים מעשה ידיו לרביה ישראל ואפילו מעשה ידיו שוים טפי מדמי מקנתו או שויה ש"ך וכתב הב"ח דאינו יוצא בגרעון כסף כיון שאין ע"ע נוהג בזה"ז ואין זמן לעבדות וכ"כ בפרישה.

סעיף טזעריכה


(יח) כעבד:    ואין צריך ג"כ גט שחרור לפי שאין גופו קנוי לו כיון שהוא ישראל אבל אם הוא עובד כוכבים ונמכר בעד המס הרי הוא כעבד כנעני לכל דבר ש"ך.

סעיף יטעריכה


(יט) קטנים:    כתב הש"ך מדלא חילק המחבר משמע דאפילו פחות מבן ט' שאינו ראוי לביאה אסור שמא תשהנו עד שיגדיל וכתב הב"ח ואע"ג שאין ע"ע נוהג בזה"ז יש ללמוד משם שאסור לה לשכור משרת יהודי לזמן מפני החשד ומשמע דאף אשה שיש לה בעל אסרו חכמים כדלעיל סימן רמ"ה סכ"א ה"ה הכא והט"ז מתיר אפילו בפנויה דלא אסר רק דוקא בע"ע (שהוא כפוף לה מאד) אבל לא במשרת (שאינו משועבד לה ולא ישמע לה להתיחד עמה) ע"ש.

סעיף כעריכה


(כ) לעבדו:    ואמרינן בש"ס כתובות דהיינו דוקא בעבד כנעני אבל לא בע"ע.


(כא) לזונם:    אבל יכול הבעל לומר איני נעבד ואיני זן אליבא דכ"ע כ"כ הכ"מ והב"ח.

סעיף כאעריכה


(כב) חבל:    ומבואר במשנה פ' החובל וברמב"ם דאם חבל הע"ע שלו חייב בכולן חוץ מן השבת ועיין בחושן משפט סימן ת"ך.

סעיף כבעריכה


(כג) לחירות:    כתב הש"ך בשם הפרישה ונראה דה"ה אם נתנו אחרים מעות לעבד ע"מ שלא יהא לאדון רשות בהן אלא שיהא הוא אוכל ולובש בהן נמי לא זכה האדון וכדלעיל סימן רכ"ב במי שנותן מעות לבתו ע"מ שלא יהא לבעלה רשות בהן ולהרמב"ם שפסק שם דאם אמר ע"מ שאין לבעלך רשות בו ומה שתרצי תעשי בהן דמהני ה"ה הכא גבי עבד מהני אבל הט"ז כתב דלא דמי דאשה קנתה הגוף רק שהבעל אוכל פירות משא"כ העבד דאין לו יד כלל לא בקרן ולא בפירות א"כ תיכף שאומר לעבד הריני נותן לך מתנה הוי כאומר לאדון עצמו ותו לא מצי הדר ביה מהאדון ע"כ לא מהני לשונות אלו גבי עבד רק דוקא כשאומר ע"מ שתצא בהן לחירות. עש"ך.


(כד) ומרבו:    כתב הש"ך נ"ל דיש ט"ס בהג"ה זו וכצ"ל אבל מקבל מתנה מאחר לרבו ומאחר לאחר אבל מרבו לאחר כיון שיד עבד כיד רבו לא זכה המקבל עיין שם.

סעיף כגעריכה


(כה) שישתמש:    כתב הש"ך משמע דוקא שמוש בגופו וכמ"ש רמ"א ובחושן משפט סימן קצ"ו ס"ד כתב עשה לו מלאכה שאינ' בשמוש גופו כגון שתפר לו בגד וכיוצא בו קנאו רבו וי"א שלא קנאו הרי שכתב מתחלה בסתם שקנאו וצ"ע עכ"ל.

סעיף כדעריכה


(כו) לא:    ובחושן משפט סימן קצ"ו ס"ב כתב די"א שקנאו גם בזה.

סעיף כועריכה


(כז) דעת:    ויצא לחירות אפילו בע"כ של עבד. טור. וכתב הר"ן שדעת הרי"ף והרמב"ם דוקא שלא מדעתו אבל בע"כ לא ובשטר לכ"ע בע"כ לא כדלקמן סמ"א עכ"ל הש"ך.


(כח) בחליפין:    ועיין בחושן משפט סימן ר"ב ור"ג מדין קניית חליפין.

סעיף כזעריכה


(כט) לשונו:    דאינו יוצא לחירות אלא באברים שבגלוי.

סעיף לועריכה


(ל) בכוונה:    ודעת התוספות דא"צ כוונה וכן נראה דעת הרא"ש ומסקנת הטור. ש"ך.

סעיף לזעריכה


(לא) שותפין:    אפילו יש לכל א' חלק בגוף העבד לעולם אינו יוצא. כ"כ הב"ח ודלא כנראה מב"י.

סעיף לחעריכה


(לב) מלוג:    וכתב הב"ח דמש"ס פ' האשה שנפלו נראה דעבדי מלוג אף בנפלו לה קודם שנתארסה נמי אין יוצאין לאשה משנישאת אבל קודם שנישאת יוצאין לאשה ולא לאיש.

סעיף לטעריכה


(לג) ואינו:    והב"ח כתב דאם היה לו שהות לכתוב גט שחרור בין שינו לעינו הוא דאינו נותן לו דמי עינו אבל אם בפעם א' עשה שניהם חייב ליתן לו דמי עינו ובט"ז השיג עליו וכתב דאין חילוק כלל בזה דאפילו בבת א' אין צריך ליתן לו ע"ש שמאריך בראיות מהש"ס (ובנה"כ דחה השגת הט"ז וכתב שהב"ח עצמו הרגיש בקושייתו ומתרצה ע"ש).

סעיף מעריכה


(לד) קנס:    והטעם דכבר נתבאר בחושן משפט סימן א' דאי תפס לא מפקינן מיניה בכל דיני קנסות והעבד הוא תופס את עצמו שהרי גופו אצלו. ש"ך.


(לה) שיכתוב:    והב"ח האריך בזה ומסיק דלא כייפינן לרבו למיכתב גט שחרור וכ"פ הט"ז ע"ש.


(לו) מעצמו:    כתב הש"ך לכאורה משמע דאפילו אין כאן עדים כלל מתחייב בהודאתו לחוד דאף ע"ג דאין ב"ד מומחין בזה"ז מ"מ הודאתו הודאה דהודאת בע"ד כמאה עדים דמי ומיהו לא מיפטר משום מודה בקנס כיון שאין ב"ד בזה"ז וכ"כ הלבוש והב"ח אבל תימא דבש"ס פ' מרובה משמע להדיא דהיכא דלא מיפטר משום מודה בקנס הודאתו נמי לאו הודאה היא ע"ש שמאריך בראיות ומסיק שצ"ל דמ"ש הרב הודה מעצמו ה"ק אם הודה מעצמו קודם שבאו עדים דלא תימא דאיירי שלא הודה כלל וכן עיקר שוב מצאתי בסוף תשובת שארית יוסף בהדיא דכל היכא דלא מיפטר משום מודה בקנס הודאתו גם כן וכו' עכ"ל.

סעיף מאעריכה


(לז) מוחה:    ול"ד לכסף לעיל סכ"ו די"א דיצא לחרות אפילו בע"כ של עבד דהתם רבו ניחא ליה בקבלת כסף ומקנהו מדעתו משא"כ בשטר. ש"ך.

סעיף מבעריכה


(לח) כלום:    דעבד גופו קנוי לו והרב שמחל על גרעונו אין גרעונו מחול.

סעיף מדעריכה


(לט) תולים:    כתב הט"ז אבל אם ידוע לנו שלא נמסר בפני עדים אע"פ שחתמו עליו עדים לא יצא לחרות ועיין בחושן משפט סוף סימן נ"א ובאבן העזר סימן קל"ג.

סעיף מזעריכה


(מ) חבר:    הטעם דבגט צריכין העדים לחתום זה בפני זה דוקא ואי לאו דיודע הישראל שהכותי הוא חבר לא היה חותם עמו משא"כ בשאר שטרות שחותמין זה בלא זה אפשר דלא ידע הישראל שהכותי יחתום עמו. ט"ז.


(מא) לצדוקים:    והקראים שבזה"ז קלקלו מעשיהם ואינם כשרים לשום עדות. ש"ך בשם תשו' מהר"ר בצלאל אשכנזי.

סעיף מטעריכה


(מב) לה:    פירש הט"ז דבג"ש ילפינן לה לה מאשה ע"ש ועיין באבן העזר סימן קכ"ד.

סעיף נבעריכה


(מג) לקיימו:    כתב הב"ח אבל הראב"ד ושאר פוסקים גדולים חולקים ע"ז וס"ל דצריך לקיימו ומ"מ נ"ל דלענין שיטרוף מלקוחות ממה שמכר רבו מנכסיו מודה הרמב"ם דצריך לקיימו דדוקא לענין איסור ס"ל דיש להקל ועיין בחושן משפט סימן ס"ה עכ"ל הש"ך.

סעיף נגעריכה


(מד) התנה:    פי' שלא תתגרש עד שתגיע לב"ד פלוני כ"כ הטור.

סעיף נהעריכה


(מה) עצמו:    כגון ששניהם של רב א' לפי שידו כיד רבו ואע"ג דמקבל שחרור של עצמו מיד רבו התם אמרינן דידו וגטו באין כאחד. ט"ז.

סעיף נועריכה


(מו) שיתקיים:    דלהוציא ממון הוה זה כמו שאר שטרות שצריכים קיום ב"ד.

סעיף נזעריכה


(מז) ואפילו:    ודעת התוספות והרא"ש דבכה"ג יצא לחירות ועיין באבן העזר מבוארים ב' הדעות. ש"ך.

סעיף נטעריכה


(מח) ביחד.:    (דהשתא זכו שניהם ביחד) כתב הש"ך אבל אם לא מסר ב' השטרות ביחד אם כן הראשון קנה כולם וגם את העבד השני והשני לא קנה כלום שכבר נתן הכל לראשון.


(מט) כלום:    דהוי כשיור דהא שייר בו חציו וכיון דלא נשתחרר אף הנכסים לא קנה. ש"ך.

סעיף סהעריכה


(נ) תקנה:    דבמיתת הגר לא פקע איסורא מינייהו כי גדלי נמי בתר הכי אע"ג דפקע ממונא איסורייהו לא פקע דצריך פקיעת האיסור דוקא בשעת מיתת הגר שהיא הגורמת לזה. ט"ז.

סעיף סחעריכה


(נא) וכופין:    שלא יוציא לעז עליו לומר שהוא עדיין עבד.

סעיף סטעריכה


(נב) עבד:    והיינו בסתם אבל אם משמע ממעשיו שבא עליה לשם אישות הרי הולד בן חורין שבודאי היה דעתו לשחררה שאל"כ היה בא עליה לשם איסור. כ"מ בהרב המגיד. ש"ך.


(נג) שאע"פ:    טעמו דנהי דאזלינן בתר אומדן דעתו לאפוקי ממונא מ"מ גבי איסורא לא אזלינן בתר אומדנא להתיר בלא גט שחרור. כ"כ הטור בשם הרמ"ה.

סעיף עעריכה


(נד) נושא:    היינו בגוונא דלא בא עליה לשם זנות כמ"ש לעיל מיהו בנושא שפחתו איכא פלוגתא בין הפוסקים אם צריכה גט שחרור או לא ועיין באבן העזר סימן ט' וסימן קנ"ו ס"ב עכ"ל הש"ך.

סעיף עבעריכה


(נה) מופר:    פירש הט"ז דה"ק הנדר שלך הוא צריך להפרה ואני איני יכול להפר נדרך כי אין לי שעבוד עליך (דאל"ה קשה הא לשון הפרה לא שייך אלא בבעל לאשתו) עכ"ל ודעת הראב"ד בהשגות דלא יצא לחירות דאדרבה גילה בדעתו שיש רשות עליו להפר נדרו וע"ל סימן רל"ד בטור וב"י מדין נדרי עבד ש"ך.


סעיף עדעריכה


(נו) עשיתי:    והב"ח כתב נראה דלמעשה אזלינן לחומרא דאם כ' הני לשונות גרועים בשטר אין רבו יכול לכופו להשתעבד וגם אין כופין את רבו לכתוב לו גט שחרור ואסור בבת ישראלית עכ"ל.


(נז) היורשים:    וכתב הש"ך דבב"י כתב דאם מת השכ"מ א"צ גט שחרור וכתב הב"ח דצ"ל שחזר בו וכן עיקר כמ"ש כאן בש"ע עכ"ל.

סעיף עהעריכה


(נח) זיכה:    והרי ישראל גמור הוא וחייב במצות אבל לא שרי בבת חורין בלא גט שחרור וגם אסור בשפחה. כ"כ הר"ן.


(נט) עבד:    והתוספות כתבו טעם לזה דלגבי הרב אין אומרים הודאת בע"ד וכו' דהוא סובר שהעבד קיבל וזכה בו ובאמת לא קיבל.

סעיף עועריכה


(ס) זכה:    כתב הט"ז נראה ברור דהזכיה בזה היא כדין הגבהה שהיא קונה בכל מקום ואין צריך כאן שימסור מיד ליד דוקא ודלא כב"ח ועיין בחושן משפט סימן קכ"ה.


(סא) תן:    אע"ג דבמתנה לא הוי תן כזכי מ"מ כאן קנה במוסר לידו והטעם דשחרור הוה כמו פרעון חוב דאי לאו דעביד ליה טיבותא לא שחררו אף על גב דגבי מתנה נמי אמרינן בש"ס אי לאו דעביד ליה טובה לא יהיב ליה מתנה מ"מ מצינו לפעמים שאדם נותן מתנה לאוהבו בחנם. כ"כ הרא"ש בסוף פ"ק דגיטין.

סעיף עזעריכה


(סב) ואסור:    עיין בחושן משפט סוף סימן רכ"ו מדינים אלו.

סעיף עטעריכה


(סג) שפחה:    כתב הש"ך מלשון זה משמע אפילו סתם שפחה שנוהגין בה מנהג הפקר חייב לשחרר אבל בטור משמע דוקא חציה שפחה וחציה בת חורין שאינה ראויה לא לעבד ולא לב"ח אבל לא בסתם שפחה שראויה לעבד מיהו רבינו ירוחם כתב כהמחבר.

סעיף פעריכה


(סד) מומחים:    והרא"ש תמה ע"ז דאין זה ענין לקנסות שחייבה תורה שכל קנס שתקנו חכמים גובין אותו בבבל עכ"ל.


(סה) מסרו:    כתב הש"ך דלדעת רש"י והטור ה"ה אם לא הכניסו לרשות העובד כוכבים ולוה עליו על תנאי לכשיבא אותו זמן שימשכנו ליקח העבד ועבר הזמן ולא נתן לו המעות אע"פ שלא משכנו בו והוא עדיין ברשותו קונסין אותו ויצא לחירות עכ"ל.


(סו) בחובו:    בע"כ של אדון או שקם עליו אנס להרגו ושחדו בנתינת העבד לא יצא לחירות דלא שייך לקנסו כיון שנעשה באונס. ש"ך.


(סז) ממלאכתו:    כלומר שישאר לו מלאכתו. וחוץ מהמצות פי' שלא יבטלו משום מצוה.


(סח) לצדוקי:    כתב הש"ך אבל כותים בזה"ז הרי דינם כעובדי כוכבים גמורים ודלא כב"ח שכ' לדעת הטור כיון דקנס הוא אפשר דלא קנסינן בכותים כמו בישראל מומר וע"ל ס"ק מ"א מ"ש לענין צדוקים בזה"ז ע"ש.

סעיף פאעריכה


(סט) מותר:    שהרי הוא כמציל מידם וכתב הט"ז דודאי אין חיוב על רבו לפדותו מאחר שמעצמו הפיל עצמו ליד עובד כוכבים אלא דאם אין רבו יוכל לפדותו בפחות מכדי דמיו מותר ליקח דמיו מהעובד כוכבים ולכתוב שטר מכירה עליו עכ"ל.

סעיף פבעריכה


(ע) ומפסיד:    ואפילו אם עדיין לא נתן הדמים אלא קנאו במשיכה או בהגבהה או בחזקה צריך ליתן למוכר מעותיו אף על פי שצריך לשחררו. טור בשם הרמ"ה וכב"י הטעם משום היכא דאיכא איסורא קונסין והדמים הם חוב עליו וחייב לשלם וכתב הש"ך דאיבעיא לן בש"ס בן חוצה לארץ שנשא אשה בא"י ודעתו לחזור והכניסה לו עבדים אי הוי כאלו מכרה אותן או לא ולא איפשטא ולקולא ולא יצאו לחירות עכ"ל.

סעיף פגעריכה


(עא) הלוקח:    וכתב הש"ך נ"ל שבזה לא הפסיד הלוקח דמיו שהרי בח"ל קנאו והמוכר הוא שחייב בדבר שהוליכו לח"ל ומכרו שם וכתב ב"י והפוסקים בכל הדברים האמורים בסימן זה לענין מוכר עבדו לעובדי כוכבים או לח"ל בעבד שמל וטבל לשם עבדות הוא וע"ש עכ"ל.