פתיחת התפריט הראשי

פרק טז

פרשת שופטים

(יח) שופטים וגו'. סמך מצוה זו למצות ג' פעמים וגו' שלפניה, להעיר שהגם שמצוך לעלות שלשה פעמים בשנה ליראות את פני ה' ושם היא עומדת סנהדרי גדולה קבועה אף על פי כן צריך למנות שופטים וכו' ולא יסמכו על בית דין שלפני ה' בלשכת הגזית לבד, והטעם כדי שלא תענה הדין עד עלות אל המקום, וטעם השוטרים אמרו בפסיקתא ר' אלעזר בן שמוע אומר אם יש שוטרים יש שופטים אם אין שוטרים אין שופטים ע"כ, הדברים מוכיחים שאם אין שוטרים אין חיוב מצות שופטים, ומעתה כל שיודעים ישראל שהעם אינם נשמעים לשופטים והשופטים אינם יכולים לכופם אין חיוב במינוי השופטים, וכל שהעם נשמעים לדייניהם בלא שוטרים חייבין למנות שופטים וקוראים אנו בשופט זה שופט ושוטר:

תתן לך. פירוש שהממנים עצמן לא יאמרו בדעתן שלא תשלוט עליהם מקל מרדותו של שופט ושוטר כיון שהם הממנים אותו אלא שימנום לשפוט ולרדות אותם, והוא אומרו תתן לך פירוש עליך:

בכל שעריך. טעם אומרו בכל, שצריך למנות בכל עיר ועיר ובכל פלך ופלך בארץ ישראל, ובברייתא (ילקוט) אמרו וז"ל בכל שעריך בא הכתוב להקיש סנהדרי קטנה לסנהדרי גדולה מה גדולה דנה והורגת אף קטנה דנה והורגת ע"כ, ונראה שדרשתם היא מתיבת בכל שכלל הכתוב כל הסנהדרין יחד לומר ששוים בכח אחד:

ואומרו אשר ה' אלהיך נותן לך אמרו ז"ל (מכות ז' א) שבא לומר שאין חיוב האמור בענין אלא בארץ אשר ה' אלהיך נותן לך ולא בחוץ לארץ.

ואומרו לשבטיך רבותינו ז"ל (ספרי) פרשוהו שמוסב למעלה, וקשה למה לא כתבו במקומו על זה הדרך תתן לך לשבטיך בכל שעריך אשר וגו', ואולי שנתכוון להסמיכה למאמר ושפטו את העם משפט צדק להעיר כי הוא זה טעם שמצוה לתת שופטים בכל עיר, ובעיר שיש ב' שבטים ב' שופטים כדי שישפטו משפט צדק, ודקדק לומר את העם פירוש שלא יהיה הפרש ביניהם ויהיו נדונים זה את זה בהשואה כיון שכל שבט נידון לפני בית דינו, ובזה אנו מרוויחים ישוב מאמר ושפטו שאם בא להזהיר לדיינים היה לו לדבר נוכח כסדר שדיבר בסמוך לא תטה לא תכיר וגו', ורש"י ז"ל פירוש שהוא אזהרה לממנים למנות צדיקים, ולדבריו היה לו לומר על זה הדרך שופטים ששופטים בצדק וגו' תתן לך וגו' ולדרכנו יבא על נכון:

וראיתי לרמב"ם ז"ל (הל' סנהדרין פ"א) שהשמיט דין זה שצריך לכל שבט ושבט ולא כתב אלא שלכל עיר ועיר, ואולי שסובר הרמב"ם שכוונת רבותינו ז"ל שדרשו לשבטיך שצריך בית דין לכל שבט הוא קודם שדרשו שצריך בכל עיר, אבל אחר שצריך לכל עיר אין עוד צורך למנות לכל שבט, וזה לשון הברייתא בסנהדרין (דף ט"ז ע"ב) תנו רבנן מנין שמעמידין שופטים לישראל תלמוד לומר שופטים תתן וגו' לכל שבט ושבט מנין תלמוד לומר שופטים לשבטיך, לכל עיר ועיר מנין תלמוד לומר שופטים לשעריך ע"כ, וקשה למה דרש התנא תיבת לשבטיך שהוא בסוף פסוק קודם תיבת בכל שעריך שקדומה לה שמן הראוי היה לתנא להקדים דרשת בכל שעריך, אלא הרי זה מגיד שלא בא חיוב לשבטיך אלא קודם חיוב כל שעריך אבל אחר שצוה בכל שעריך אין מקום להצריך לשבטים, ולזה הרמב"ם שכתב חיוב בכל עיר אין מקום לומר בכל שבט, ולדרך זה דרשת התנא הוא על זה הדרך שמחייבך הכתוב לתת שופטים לכל שבט בין יהיה בעשרה עיירות בין יהיה בעיר אחת, וחזר ואמר שאם יהיה בהרבה עיירות יתן לכל עיר ועיר.

ואם תאמר אם יתן בכל עיר למה הוצרך לומר לשבטיך, משום שזולת לשבטיך לא הייתי מפרש בכל שעריך בכל עיר ועיר שהייתי אומר שרוצה לומר שעריך של כללות ישראל בין שבארץ ישראל בין שבעבר הירדן לא של כל עיר ועיר שבארץ, ואחר אומרו לשבטיך שפירושו הוא לכל שבט נתחייבנו לומר בכל שעריך בכל עיר, ולזה כשפסק הרמב"ם בכל עיר אין מקום לומר לשבטיך שאז תפרש בדבריו כדברי התוס' שם בסנהדרין שאם יש בעיר ב' שבטים צריך ב' בתי דינים:

משפט צדק. ולא אמר בצדק כאומרו (ויקרא י"ט ט"ו) בצדק תשפוט עמיתך, כאן העיר הערה גדולה לחפץ לשפוט בצדק, והוא כי כשירצה לעמוד הדיין על משפט האנשים אשר להם הריב יהיה בסדר זה שיעביר מבין עיניו ב' הנושאים ולא ילביש משא ומתן ההלכות שיעשה באנשים אשר להם הריב לומר כפי זה יתחייב פלוני וכפי זה יהיה להיפך אלא יעשה עיונו וצדדי ההלכה כאלו אין אדם שצריך להוראה זו עתה אלא לעמוד על הדין לדעת הלכות התורה, ואחר שיעמוד עליו בדרך זה מה שיעלה במצודתו ידין בו לבעלי דינים יזכה הזכאי ויתחייב החייב, והוא אומרו ושפטו את העם משפט פירוש כבר הוא משפט בפני עצמו זה יהיה צדק, אבל זולת זה כשיעריך בדעתו בעת שמזקק ומצרף הדין לבעלי דינים על כל פנים יהיה א' יותר מתקרבת דעתו אליו ולא יצא המשפט צדק, ובפרט במשפטים שתלוים בשיקול הדעת ובהטיה מועטת בנקל יטה דעתו:

ובדרך רמז ירמוז על דרך אומרו (תהלים צ"ו) ישפוט תבל בצדק, ואמרו אנשי אמת (זוהר ח"ג קצ"ח) כי ב"ד עליון יקרא צדק, ואמרו ז"ל (ביצה ט"ז א) כי בראש השנה מזונותיו של אדם קבועים וכו', והנה כשיפול ההפרש על הממון בין אדם לחבירו ועמדו לפני השופט אם ישפוט על פי התורה אשר צוה ה' כשיזכו הראוי לזכות וגו' הנה הם שופטים המשפט עצמו ששפט ב"ד עליון הנקרא צדק, והוא אומרו ושפטו את העם משפט צדק פירוש ששפט בית דין העליון שנקרא צדק:

(יט) לא תטה משפט וגו'. לא יחד האזהרה לשופטים וצוה לנוכח, להעיר כי כללות ישראל ישנם גם כן באלו אזהרות אם לא ימנו השופטים כדרך שנצטוו, הם המטים משפט הם העוברים על כל האמור:

(כ) צדק צדק תרדוף וגו'. בא להזהיר כשיש בעיר ב' אנשים מופלגים בחכמה ושנים אחרים גם כן חכמים אלא שאינם בסוג הראשון אל יאמר אדם כיון ששני אנשים יכולין להורות ולשפוט בצדק לא אטריח את המופלגים לישא בעול מינוי הדיינות, או לצד שצריך להם טורח במינוים ימנע ויסתפק בקטנים, תלמוד לומר צדק צדק פירוש הגם שהשגת לדיינים שהם ראויים, עליך לחזור אחר היותר ראוים מהם:

(כא) לא תטע לך אשרה וגו'. רבותינו ז"ל אמרו (סנהדרין ז' ב) כל המעמיד דיין שאינו הגון כאלו נוטע אשרה ע"כ, ולדבריהם אמר תיבת לך לומר שאינו מעלה עליו כאלו וכו' אלא אם כשיעמידנו תהיה כוונתו לאיזו סיבה שנוגעת ממנה, אבל זולת זה אם טעה בדיין שאינו הגון וחשב שהוא הגון והעמידו אינו נחשב עליו כהעמדת אשרה:

פרק יז

פסוק א (כל הפרק)(כל הפסוק)

"לא תזבח וגו' אשר יהיה בו מום".

ולא אמר אשר בו מום, כפי מה שדרשו ז"ל (ספרי על דברים, יז) שבא הכתוב לאסור מום עובר, רמזו בתיבת יהיה לומר כל הוית מום בין קבוע בין עובר.

ואפשר עוד לומר שאם הוחלט בה אבר שנעשה בו בעלת מום ואמרו הרופאים שעל כל פנים צריך לחותכו הגם שעדיין לא חתכו הרי זה פסולה, והוא אומרו "לא תזבח וגו' אשר יהיה בו מום" פירוש הגם שעתה אינו מום כיון שעומד להיות מום לא תזבחנו:

פסוק ב (כל הפרק)(כל הפסוק)

"כי ימצא בקרבך".

אומרו "בקרבך", לחייב על הדבר לבני המקום ששם ימצא האיש עושה הרע ואחריהם יתחייבו כל יושבי הארץ, והוא מה שגמר אומר "באחד שעריך", ורבותינו ז"ל (כתובות מה, ב) דרשו שעריך לגזירה שוה שער שנמצאו בו ולא שער שנידונו בו.

ואמרו "אשר ה' אלהיך נותן לך", נתכוין לומר שעל מנת כן ה' נתנה לך:

"לעבור בריתו".

פירוש צריך שידע שהוא עובר ברית ה', ולזה צריך שיתרו בו ויודיעוהו מה גדלו מעשיו הרעים.

גם רמז שאם אמר למתרים שהוא נשבע לעבוד עבודה זרה שיודיעוהו שקדמה לו ברית על זה ואין שבועתו חלה לבטל הראשונה והרי הוא עובר ברית ה' ויהרג:

פסוק ו (כל הפרק)(כל הפסוק)

"יומת המת".

כפל לומר המת, להעיר כי אם לא נמצאו לו עדים והתראה בן מות הוא לשמים אלא שבעדים והתראה יומת בידי אדם המת שהיה עומד למיתה בידי שמים:

פסוק ח (כל הפרק)(כל הפסוק)

"כי יפלא וגו' למשפט".

הוצרך לומר "למשפט", להעיר שלא נאמרו דינים אלו אלא במורה שהוא ראוי להורות משפט, וכן אמרו במשנה (משנה סנהדרין ו, ב) תלמיד שאינו ראוי להוראה פטור, אלא שראיתי בברייתא (שם פ"ז א) שדרשו פיטור תלמיד שאינו ראוי להוראה מאומרו כי יפלא במופלא שבב"ד, וכתבו רש"י ותוס' בהנחנקין שפירושו מופלא מומחה ולמעוטי תלמיד, והרמב"ם פירש בי"ד (רמב"ם הלכות ממרים, ג) שהכוונה הוא מי שלא יפלא ממנו אלא דבר מופלא, ומעתה לפי זה אומרו למשפט לומר שאין הדין האמור בזקן זה אלא בהוראה למעשה, וכמו שאמרו במשנה שם וז"ל אינו חייב עד שיורה לעשות שנאמר והאיש אשר יעשה בזדון ע"כ, והנה מפסוק זה אין הוכחה אלא על מעשהו על פי הוראתו ולא אם הורה לאחרים לעשות, ולמדין לה מאומרו למשפט שאם הורה לאחרים חייב:

או ירצה על זה הדרך "כי יפלא וגו'" למשפט הגם שהיה הלכה למעשה והורה לעשות הפך כוונת החולקים ונמצא הדין לא כן הוא אף על פי שהורה בדבר שחייב על זדונו כרת וכו' "לא יומת" פירוש הגם שהורה לעשות הפך הרבים החולקים עליו לא יומת עד שיורה לעשות הפך אשר יגידו עליו בית דין הגדול שבלשכת הגזית, וכן מוכיחים הדברים בסנהדרין:

פסוק ט (כל הפרק)(כל הפסוק)

"ודרשת והגידו לך".

פירוש עליך אתה לדרוש שיאמרו לך טעם הדין, והם גם כן חייבים להגיד לך טעם דבריהם, אבל אם לא דרש אין חיוב עליהם להגיד לו:

פסוק י (כל הפרק)(כל הפסוק)

"ועשית על פי הדבר".

פירוש לא מבעיא המשפט עצמו שהגידו לך אלא אפילו משפטים אחרים הנבנים על פי שמועה זו, כי כמה משפטים יסתעפו מפרט משפט אחד:

פסוק יד (כל הפרק)(כל הפסוק)

"כי תבוא... ואמרת... שום תשים...".

מאומרו "כי תבוא... ואמרת" משמע כי לא מצוה ה' עליהם למלוך מלך, אלא אם יאמרו הרשות בידם; וממה שגמר אומר "שום תשים", שיעור הלשון מוכיח שמצות ה' היא להמליך עליהם מלך!

ונראה, שכוונת הכתובים היא על-זה הדרך.

לפי שיש במינוי המלך שני גדרים:

  • א' שיהיה המבטח בו להנהיג המלחמות בעוצם חכמתו, ולצאת כגיבור ביום קרב, כסדר מלכי האומות, וזה הוא דבר שנאוי בעיני ה', כי סדר מלכי האומות לא ילכו בהם אחרי כישרון המעשה, אלא אחרי תועליות החושיות, הגם שלא ימצא בו דבר טוב מהמושכל, גם ישימו בו כסלם ותקוותם ומן ה' יסור לבבם.
  • וגדר ב' הוא לכבוד ולתפארת ישראל, וכדי שה' יעשה בזכותו, כדרך שהיה ה' מושיע ישראל ביד השופטים וביד מלכי ישראל הכשרים, וצא ולמד מדוד המלך וכו', ודבר זה הוא חן ושכל טוב בעיני אלהים ואדם.

ולזה בא דברו הטוב כאן.

  • ואמר: "כי תבוא... ואמרת 'אשימה עליי מלך ככל הגויים...'" - וזה גדר הראשון שזכרנו,
  • וגמר אומר: "שום תשים...", פירוש, לא יקום הדבר הרע הזה, אלא המשימות שתשים הוא על-זה הדרך אשר יבחר ה' אלהיך בו.

ואמרו רבותינו ז"ל (תוספתא סנהדרין, ג) וז"ל אין מעמידין מלך בתחילה אלא על פי בית דין של שבעים ואחד זקנים ועל פי נביא וכו' עד כאן, ומלך המתמנה על הגוים, כמו שבא בדבריהם ככל הגוים.

וכפי זה מאמר שום תשים היא מצוה ושלילת גדר כנגד תנאיה ולזה נתחכם ה' להקדים מאמר ואמרת אשימה וגו' להעירך את אשר יכון אליו לשלול אותו במאמר שום תשים וגו' שזולת זה לא הייתי מבין שאוסר לשום מלך ככל הגוים ויהיה זה וזה ולא חש להבין במאמר שום תשים שהוא רשות מכפל שום תשים.

ותמצא שה' הקפיד על ישראל כששאלו בימי שמואל לתת להם מלך (שמואל א, ח) והענין קשה למה הקפיד ה' עליהם והלא לו יהיה שכונת ה' בפסוק זה לרשות ולא למצוה סוף סוף הרשות נתונה.

וכפי מה שכתבנו יש מקום לה' להקפיד על הדבר כיון שציוה ה' עליהם לבל יאמרו לשום מלך ככל הגוים כמו שפרשנו ושאלו המלך ואמרו (שמואל א, ח) לשפטנו ככל הגוים לזה הקקפיד ה' אבל אם היו שואלים להם מלך כרצונו יתברך לא לכח ולגבורה כדרך הגוים היו מקימין מצות עשה.

וראיתי בסנהדרין פרק כהן גדול (סנהדרין כ, ב) שנחלקו רבותינו ז"ל וז"ל רבי יהודה אומר שלוש מצות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ להעמיד להם מלך ולהכרית זרעו של עמלק ולבנות להם בית הבחירה. רבי נהוראי אומר לא נאמרה פרשה זו אלא כנגד תרעומתן שנאמר ואמרת אשימה עלי מלך וגו' עד כאן.

ודברינו עולין לדברי רבי יהודה ולא לדברי רבי נהוראי והגם שהלכה כרבי יהודה וכן פסק הרמב"ם בפרק א' מהלכות מלכים אף על פי כן צריך לישב הכתוב לסברת רבי נהוראי שפשט אמרו שום תשים יגיד שמצות ה' לשים מלך.

ואפשר לומר כי אם ישראל יהיו כשרים ולא ישאלו מלך והיה ה' למלך עליהם כדרך אמרו וה' עליכם מלככם גם ה' יחפוץ להיות מלך ישראל הוא לבדו אבל אם ישראל יכנסו בגדר שאלה שחפצים במלך עליהם אז מצות המלך עליהם לעשותו כאמרו שום תשים.

ולזה לא אמר הכתוב שום תשים אלא לאחר מאמר ואמרת אשימה וגו' וכפי זה אפילו אליבא דרבי נהוראי יפרש שום תשים מצוה אחר שיאמרו אשימה וגו'.

פסוק כ (כל הפרק)(כל הפסוק)

"לבלתי רום לבבו".

פירוש על דרך אומרם ז"ל (משנה אבות ו, א) ומלבשתו ענוה ויראה, והוא אומרו כי באמצעות קריאת התורה לא ירום לבבו וגו', וכנגד היראה אמר לפני זה למען ילמד ליראה:

פרק יח

פסוק א (כל הפרק)(כל הפסוק)

"לא יהיה לכהנים וגו' ונחלה לא יהיה וגו'".

כפל הכתוב הענין לומר שהגם שעברו ונתנו להם נחלה אותה נחלה לא תקום לזכותם, והוא אומרו "ונחלה לא יהיה וגו'".

וטעם סמיכות מצוה זו למצות המלך, לומר שהמלך שוה לעם במצות האמורים בענין לתת להם מתנותיהם ולא ירום לבבו מאחיו לבלתי סור מן המצוה שמצוה ה' לכללות ישראל:

פסוק יג (כל הפרק)(כל הפסוק)

"תמים תהיה עם ה'".

פירוש לפי שצוה עליו בסמוך לבל יעונן ויכשף ולבל ישאל באוב וגו' אמר תמים וגו', פירוש כלומר טעם כל הדברים הוא לדעת העתידות ולהתנהג על אשר יורו ולתקן החסרון כאשר יוכל עשות, אם תהיה עם ה' תמים תהיה לא יחסר לך דבר ואין מה שיגיד המזל עליך תתקיים לרעה, וזה לך האות אברהם שהתהלך לפני ה' הגם שהראה המזל עליו שלא יוליד נתהפך וילד (שבת קנו, ב), וכפי זה תיבת תהיה נמשכת למעלה ולמטה על זה הדרך תמים תהיה אם תהיה עם ה', או על זה הדרך תמים תהיה כשאתה עם אלהיך:

פסוק יד (כל הפרק)(כל הפסוק)

"כי הגוים וגו' ישמעו".

פירוש יש להם לשמוע ולקבל את אשר יגידו להם המעוננים כי יודיעום המעוננים מה שרשום במזל, ואתה לא כן פירוש לא תהא הודעת העתידות לך כן אלא "נביא אקים וגו'":

או ירמוז על זה הדרך "לא כן וגו'", פירוש אינך במצב זה כמותם אלא נתנם לך ה' אלהיך תחת ממשלתך כל המזלות וכל צבא השמים כאומרו (תהלים, ח) "כל שתה תחת רגליו", וכמו שדרשו ז"ל (שבת קנו, ב) בפסוק צדק יקראהו לרגלו, ואומרו "נביא אקים וגו'" בא להשיב סוף כל סוף כפי זה יהיו הגוים בהדרגה גדולה שידעו העתידות מה שאין כן ישראל, לזה אמר "נביא אקים וגו'", ואולי שכן הבין שאול כששאל בבעלת אוב (שמואל א, כח), כי לא אסר ה' לשאול אוב או ידעוני אלא במקום שיקים נביא אבל זולת זה אם יצטרכו לדעת שאול ישאלו בהם:

פסוק טז (כל הפרק)(כל הפסוק)

"ככל אשר שאלת וגו'".

אולי שבא לומר שהם גרמו לעצמם שאין כולם נביאים כמו שאמרו ביום הקהל קרב אתה ושמע ופחדו מצער הנסבב מהנבואה לזה גם ה' יתן להם נביא והצריך לדבר אליו יבא ויגידנו, ולטעם זה אמר הכתוב כל האמור בענין:

פסוק כ (כל הפרק)(כל הפסוק)

פירוש על פסוקים כ-כא-כב

"אך הנביא אשר יזיד וגו'".

צריך לדעת,

  • א' אומרו "אך", גם אומרו "אשר יזיד" ולא הספיק לומר "אשר ידבר וגו'",
  • ב' אומרו "וכי תאמר בלבבך וגו' אשר ידבר וגו' ולא יהיה הדבר וגו'" פשיטא שאם לא יהיה מה שצוה שלא דבר ה' הדבר ההוא,
  • ג' אומרו "אשר ידבר בשם ה'" למה בפסוק שלפניו אמר "בשמי" ובפסוק זה אמר "בשם ה'",
  • ד' אומרו "הוא הדבר" שלא היה לו לומר אלא "לא דברו ה'" ואני יודע שחוזר להדבר ההוא:

אכן יתבאר הענין על פי מה שאמר הנביא במעשה יהושפט ואחאב במלחמת רמות גלעד (מלכים א, כב) שכל הנביאים פה אחד דברו לאחאב עלה והצלח, ומדברי מיכיהו בן ימלה נתגלה הדברים שרוח יצא מלפני ה' לפתות אחאב לעלות וליפול במלחמה, ובחידושי על דברי נביאים דקדקתי למה בתחלה עבר על מיכיהו רוח נבות ונתנבא כנביאים הראשונים ואמר עלה והצלח ואח"כ בנבואה אחרונה דבר נבואת ה' ולא הועיל לפניו רוח נבות, ועל הרוח גם כן תמיה אני איך לא קיים שליחותו אשר יצא לעשות, עוד קשה למיכיהו למה בטל עצת ה' ח"ו ומחשבותיו שחשב להפיל אחאב במלחמת רמות גלעד והוא בא וגילה סודו לאחאב עצמו:

אכן הן הנה הדברים אשר העיר ה' בנועם דבריו, לפי שהכל גלוי וצפוי לפני הבורא כי יבא זמן שתצא רוח מלפניו ותטעה הנביאים והגם ששקר דברו עם כל זה אנוסים הם, לזה כשבא לצוות עונש הנביא הקדים ואמר "אך הנביא" אך מיעט נביא כיוצא בזה שידבר דבר ולא יקום ולא ימות, ודקדק לומר "אשר יזיד" להעירך שלא ימות אלא נביא "אשר יזיד לדבר וגו'" לומר אבל נביא שדבר שקר ולא הזיד וכגון שהטעהו רוח נבות שזה אין עליו אשמת דבר כי הרוח בהסכמת ה' יצא והמתנבאים מצדו נקיים הם מהעון. והגם שבסנהדרין (סנהדרין פט, א) אמרו שצדקיהו בן כנענה חייב הגם שרוח נבות הטעתו, הוא מטעם שאמרו שם דהוה ליה למידן אין ב' נביאים מתנבאים בסגנון אחד אבל זולת זה פטור היה, והגם שד' מאות נביאים אמרו כן וגם מיכיהו בן ימלה גם כן אמר עלה והצלח וגומר, עם כל זה כולם פתחו פיהם להתנבאות והרוח דברה בפיהם וכשהרגישו שנבאו בסגנון א' לא הוסיפו לדבר עוד בדבר הזה מה שאין כן צדקיהו, ועל זה יאמר "אשר יזיד וגו' ומת וגו'".

ומעתה כאן הבן שואל במה נדע הדבר וגו', ואם ממה שלא יהיה הדבר חיישינן לרוח נבות המטעה וכיוצא בה ולמה יומת האיש הנביא כיון שהרוח שיצא בדבר ה' הטעתו, וכיוצא בדבר אם במעשה רמות לא היה בא מיכיהו וגילה הסוד היו מתחייבים מיתה כל ד' מאות נביאים על לא חמס עשו וה' אוהב משפט, והוא אומרו "וכי תאמר וגו' איכה נדע הדבר אשר לא דברו ה'", כאן כלל דבר ה' לנביא וכלל גם כן דבר ה' לרוח צא ועשה כן:

ואמר "אשר ידבר הנביא וגו'" פירוש אם הנביא יאמר נבואתו בשם ה' והוא מה שדקדק לומר "בשם ה'", "ולא יהיה הדבר וגו'" אז תדע כי בזדון דברו הנביא פירוש ולא בא דברו מצד רוח שהטעתו, והטעם כי לא ינוח רוח שקר בשם ה' הנכבד כי ה' אלהים אמת, והוא אומרו "הוא הדבר אשר לא דברו ה'" פירוש הוא שאני אומר לך עליו שלא דברו ה', וגם לא בא ברוח אלא בזדון, והוא אומרו "בזדון דברו הנביא", אבל יש דבר אחר שהגם שהוא שקר ואין התורה יכולה לומר לך לא דברו ה' בזדון דברו הנביא והוא כשלא ידבר הנביא בשם ה' שהגם שיהיה שקר יש לחוש לרוח כרוח נבות:

ובזה יערב לנפש אדם ענין מיכיהו כי בתחלה לא הזכיר שם ה' ולזה לא היה אומר אלא דברי הרוח עד שנתחכם יהושפט ואמר אליו (דברי הימים ב, יח) "אני משביעך אשר לא תדבר אלי רק אמת בשם ה'", פירוש נתחכם לומר לו התנאי שהתנה ה' כאן ואמר אשר ידבר הנביא בשם ה' לפי מה שפירשנו שידבר בשם ה', ובזה אם יש רוח מטעה תפנה מקום, וכן היה כשהזכיר אליו שם ה' ואמר הנביא בשם ה' ברח לו נבות ואמר הנביא האמת במה שהוא:

ובזה נתיישבו כל הדקדוקים שדקדקנו בענין נבואת רמות גלעד והגם שלא מצינו שהזכיר מיכיהו שם ה', הזכירו ומקרא קצר הוא כיון שהזכירו יהושפט וכוון מיכיהו לשם שהזכיר יהושפט הועיל, ולא תקשה מאומרו שם כמה פעמים אני משביעך וגו' בשם ה' שיראה שהשביעו כמה פעמים לדבר בשם ה', כי אולי שלא הרגיש מיכיהו בדקדוק זה של יהושפט אלא בפעם אחרונה:

או אפשר כי מאמר בשם ה' אינו נסמך למאמר אני משביעך אלא מאמר בפני עצמו שחדש באחרונה, ולפי זה לא קשה למה גילה מיכיהו סוד ה', כי יחרב העולם ולא ישתנה מקור האמת לייחד שמן על דבר שקר ח"ו, ומה גם כי על כל פנים עשה הרוח פעולתו כי לא האמין אליו אחאב ועלה ונפל ונמצאת מחשבת ה' קיימת ולא מתייחס השקר לשם ה' אלהים אמת:

פסוק כא (כל הפרק)(כל הפסוק)

ראו פירוש אור החיים על פסוק כ'

פסוק כב (כל הפרק)(כל הפסוק)

ראו פירוש אור החיים על פסוק כ'

פרק יט

פסוק ח (כל הפרק)(כל הפסוק)

"ואם ירחיב וגו' לאבותיך".

פירוש עצמן כי הם ינחלו הארץ לעתיד לבא, ואמר זה יושג להם אם ישמרו את כל התורה ויעשוה ותהיה השמירה והעשיה מאהבת ה' ולא מיראה, הדור ההוא אשר יעמוד בזה, בימיו יקים ה' דברו הטוב לתת כל העשרה עממין ויעמיד ביד ישראל כל הטוב שהבטיח לעשות לאבות ביום עומדם בתחיה, ורבותינו ז"ל (סנהדרין צט, ב) העירו שגאולה העתידה תלויה בעבודת ה' מאהבה דוקא:

פסוק יא (כל הפרק)(כל הפסוק)

"וכי יהיה איש שונא וגו'".

פרשה זו רומזת מה שאמרו בגמ' מכות (מכות יב, א) שלשה טעיות עתיד שרו של אדום לטעות לעתיד לבא, ואחד מהם הוא שערי מקלט קולטות ההורג בשוגג והוא מזיד, וידוע כי שרו של אדום הוא ס"מ הוא שטן (בבא בתרא טז, א) הוא יצר הרע ועליו העיד הכתוב כאן, ואמר "כי יהיה איש שונא" כי אין שונא לאדם כיצרו הרע והוא מקור השנאה, "לרעהו" כי הוא מראה ריעות לכל כי לטובתם מיעצם, והוא שונא לו ומבקש רעתו בדרך אהבה וריעות, וארב שאורב לו להחטיאו כי יש לך לדעת שעבירה ראשונה שעושה האדם אינו עושה אלא כשגגה ובזה מוצא שער הצר ליכנס לנפש, גם מקדים להאדם כאומרו (בראשית ד, ז) "לפתח חטאת רובץ" קודם בא המנגדו באדם, גם מסביר לו פנים על מעשה הרע ויאמר לרע טוב ואין לך אורב גדול מזה, ובזה מתגבר עליו, והוא אומרו וקם עליו מה שאין כן קודם לכן שהיה כחוט השערה הלך בתוך האדם (סוכה נב, ב) ועל ידי החטא יתגבר ויקום עליו.

ואומר "והכהו נפש" כאן העיר שהוא מדבר על ס"מ ולזה אמר "והכהו נפש" פירוש שחובל בנפשו כי על ידי החטא תמות הנפש, "ונס אל אחת" פירוש אם ינוס אל אחת הערים האל לבצר עצמה שהיא מערי המקלט, (להלן יב) "ושלחו זקני עירו" הם בית דין של מעלה שהיא עיר של השר של אדום, "ולקחו אותו ועל פי המשפט יתנוהו ביד גואל הדם" הוא אבינו שבשמים:

ואומרו "ומת" כאן רמז סוד אומרם ז"ל (סנהדרין לח, ב) מושיט אצבעו בהם ושרפם, והוא אומרו "ביד גואל הדם ומת" פירוש בנגיעת יד ה' בו בזה הוא מת מעצמו, ולפי שאמרו ז"ל כי הריגת ס"מ תהיה גם כן על ידי ישראל שידם תהיה בו להמיתו עם ה' ברוך הוא, לזה אמר (להלן יג) "לא תחוס עליו", והגם שהצדיקים הרויחו באמצעותו, יש להם להביט אל דם נקי כמה דמים רבים ששפך באורבו, ואז "וטוב לך" תהיה נחלטת בחינת הטוב לך, כי בהבטל רוח הטומאה תהיה נשלמת בחינת הטוב במקומה שהם בני ישראל:

פסוק יט (כל הפרק)(כל הפסוק)

"ועשיתם לו כאשר זמם".

רבותינו ז"ל אמרו (מכות ה ב): "מכאן הרגו אין נהרגים כאשר זמם ולא כאשר עשה" , וקשה דלמא אמר הכתוב "כאשר זמם" להתחייב אפילו לא עשה אלא מעת אשר ענה סרה וזמם לעשות רעה לאחיו נתחייב, וכשנעשה מעשה על ידו ונהרג יש כאן זמם ועשה וקורא אני בו גם כן זמם ונוסף שעשה ואין כאן טענת אין עונשין מן הדין:

אכן עיקר הדרשה היא ממה שהיה לו לומר כאשר ענה על אחיו וחוזר למה שאמר שקר ענה באחיו יעשו לו כאשר ענה, ובמאמר זה ישנו לחיוב בין נהרג בין לא נהרג שניהם נכללים במשמעות אשר ענה, ומה שלא אמר לשון הכולל והלך לבקש לשון זה אשר זמם לדיוק בא, לומר דוקא "זמם" ולא עשה כדבריהם ז"ל, וז"ל בברייתא אמרו אמר לו אביו לאו ק"ו הוא אמר לו למדתנו רבינו אין עונשין מן הדין וכו', אין להקשות מזה לדבריהם, כי בלא טעם אין עונשין מן הדין היה הק"ו מכריח לומר שלא בא הכתוב לפוטרן אם הרגו שהרי ק"ו הדברים ואין כח בדיוק לדחות הק"ו, ולאוקמי קרא שלא בדיוק, אם לא מטעם שדחה רבי אין עונשין מן הדין:

פרק כ

פסוק א

"כי תצא למלחמה וגו'".

אולי שרמז הכתוב מלחמת האדם עם יצרו, ובא להסיר מלבבו מורך, ואמר כי תצא למלחמה הידועה שאין גדולה ממנה, והנה במלחמה זו יש ב' דברים קשים לאדם שמתישים כוחו,

  • א' הוא שאינו מלומד במלחמה כמו שהוא מלומד ורגיל במין מלחמה זו יצרו הרע,
  • ב' שהרכבת האדם חובקת דברי היצר בכל אשר יאמר אליו בעניני האיסור לגנוב ולגזול ולגאות ולאכול כל אשר תאוה נפשו, וזה ימנעהו מלשמוע אל דברי התורה והמצות, ומה גם אחר שנכשל בעבירות רבות שיתוספו כוחות הרע שנולדו ממעשיו הרעים כמו שפירשתי במקומות אחרים והרי הוא ביניהם כחררה שאין לה הופכין.

לזה בא דבר ה' כאן ואמר "כי תצא למלחמה" וראית בעיני שכלך סוס ורכב, "סוס" כנגד מה שהוא היצר סוס מוכן למלחמה מה שאינו כן האדם, "רכב" כנגד הרכבת האדם שנוטה וחושקת לדברים, ואומרו "עם רב ממך" כנגד כוחות הרע שניתוספו ממנו מצד מעשיו הרעים כמו שאמרנו, אף על פי כן בא דברו הטוב ואמר "לא תירא מהם", והטעם הוא "כי ה' אלהיך עמך" פירוש הן אמת אם היית בא למלחמה בכחך אין בך כח לעמוד במלחמה זו אבל כיון שה' אלהיך עמך כחו גדול להצילך, כי כשבא אדם ליטהר ימינו יתברך מקבלתו ונדבק לה' והוא יכניע מציריו:

וגמר אומר "המעלך מארץ מצרים" כי זה מופת חותך כי ה' מפרק הקליפה מן הקדושה ומבררה, והוא סוד העלאת ישראל ממצרים כידוע ליודעי חן, וזה לך האות כדי שתתחזק במלחמה, וכן הוא אומר (תהלים ל"ז) "צופה רשע לצדיק וגו' ה' לא יעזבנו בידו", ואמרו ז"ל (קידושין ל' ב) שהכתוב מדבר על יצר הרע שהוא מתגבר על האדם וה' עוזרו ומצילו מידו:

"להלחם וגו' להושיע וגו'". פירוש "להלחם וגו'" לאבד אויביכם, ואומרו "להושיע וגו'" פירוש שלא ימות מבני ישראל אחד במלחמה, וזה הוא עיקר הנס שתהיה המלחמה כבדה באויביהם ולא יפקד אחד מבני ישראל, ואולי כי לזה נתכוון במה שאמר בתחילת הכתוב "ה' אלהיכם" הזכיר הרחמים והדין, רחמים להושיע ישראל, דין לאבד אויביהם, וזולת זה היה די באומרו כי אלהיכם הולך:

פסוק ח

"מי האיש הירא וגו'".

רבותינו ז"ל אמרו (סוטה מ"ד א) זה הירא מעבירות שבידו, פירוש על דרך אומרו (ישעי' ל"ג) פחדו בציון חטאים, שכל מי שיש בידו עבירות לבו ירא וחרד מעצמו, ואפילו אינו יודע שיש בידו עבירות הפחד הנכנס בלבבו במלחמה תודיעהו כי יש בידו עבירות, ורבותינו ז"ל (או"ח סי' נ"ד בשם הירושלמי) שיערו העון שיכנס בלבו הפחד מיוצרו שאפילו אין בידו אלא שדיבר בין ישתבח ליוצר, והטעם כי הנכנס למלחמה צריך לעשות לו נס להנצל מחרב אויב וכל שבידו מבחינת הרע אינו ראוי לנס ומזלו יפחידו:

פסוק י

"כי תקרב וגו'".

אולי פרשה זו תרמוז על פי מה שאמר הרשב"י בספר הזוהר (ח"ב ס"ב א) כי האדון ב"ה שולח נשמה יתירה להאדם מעולם העליון להדריכו בדרך ישר ובאמצעותה ימלט האדם מהמחטיאו, וצוה ה' לנשמה ואמר כי תקרב אל עיר זה הוא גוף האדם שנקרא עיר כאומרם בספר הזוהר (ז"ח רות צ"ז) בפסוק עיר קטנה וז"ל עיר קטנה דא גופא דבר נש ע"כ, למלחמה כי צריך כח להציל האדם מיד מרשיעו:

ודקדק לומר "עליה" פירוש בשביל העיר למלטה מיצר הרע על דרך אומרו (קהלת ט') ובא אליה וגו' ומלט העיר בחכמתו (נדרים ל"ב ב), "וקראת אליה לשלום" פירוש שלא תבא אליה בפסיעותיך להטותו לדרך הטוב מן הקצה אל הקצה, אלא בתחילה בקרבך תקרא אליה לשלום שעשה יעשה גם לעולם העליון ויהנה בזה ובבא ויתן חלק לגופניות וחלק לרוחניות כי גם לעולם העליון צריך האדם למזונות ואם לא יטריח בעולם הזה בעד עולם הבא גם כן, נמצא שלא יגיעו ויאבד לעולם ועד ודרך זה יקרא דברי שלום שהוא הביצוע:

ואומרו (להלן יא) "והיה אם שלום". פירוש והיה לשון שמחה היא אם שלום תענך, ואמר "ופתחה" פירוש אין צורך אלא פתיחה לבד ואם יפתח כפתחו של מחט הקדוש ברוך הוא יפתח לו כפתחו של אולם, והוא מה שגמר אומר "והיה כל העם הנמצא בה" רמ"ח איברים ושס"ה גידים הכל ישתעבד לנשמה, בין בבחינת מצות עשה יהיו למס לעשות בגופם ובממונם וכו', בין בבחינת מצות לא תעשה "ועבדוך" פירוש כעבד הירא מרבו לבל נטות מדבריו ימין ושמאל:

ואומרו (להלן יב) "ואם לא תשלים וגו'". פירוש אם לא השלימה העיר ונטתה אשוריה מני דרך, ולפעמים יקר מקרה שאחר שהתחיל האדם להטיב מעשיו ישוב אחורנית, וכשאירע זה להאדם יגדיל רשע ויתחזק יצרו עליו יותר מבראשונה להלחם עם הנשמה, והוא אומרו "ועשתה עמך מלחמה" יצו ה' לצור על העיר בסיגופים וכמאמרם ז"ל (ברכות ה' א) לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע והרגזתו הוא לסגף עצמו בדברים המותרים לו, גם בתעניות ומלקיות ובכי להתיש כח הרע שבעיר, ומבטיחו ה' ליתנה בידו כאומרו (להלן יג) "ונתנה ה' אלהיך בידך, והכית כל זכורה" הוא כח ס"מ וחיילותיו:

ואומרו "לפי חרב" על דרך אומרו (תהלים קמ"ט) "רוממות אל בגרונם וחרב פיפיות בידם":

ואומרו (להלן יד) "רק הנשים והטף" פירוש נשים הם נפש ורוח ונקראו נשים בערך הנשמה כידוע ליודעי חן, והטף הם מצות ומעשים טובים שעשה אדם קודם שהיה מתועב בעיני ה' בסוד (תהלים נ') ולרשע אמר אלהים מה לך לספר חקי, וכשאדם חוזר בו יחשבו לזכות.

גם על פי דבריהם ז"ל שאמרו (יומא פ"ו ב) שגגות נעשות לו כזכיות ולהם יקרא טף.

ואומרו "והבהמה" הוא תאות החומר שיקרא בהמה, וכל אשר בעיר תבוז לך שהכל יהיה לתועלת הנשמה לתקן הצריך לתקן להשגת המושכלות, כי גם תאות הבהמי תסגל סגל הטוב במה שנוגע לה.

ואומרו (להלן טו) "כן תעשה לכל הערים וגו'". פירוש כל מצות האמורות בענין אינם אלא לערים שהם הגופות שנתרחקו, על דרך אומרו (ישעי' נ"ז) לרחוק ולקרוב, שבעל עבירות יקרא רחוק מהשכינה שהיא מקור הקדושה שממנה היא מחצב הנשמה העליונה, אבל עיר שהיא מערי הגוים פירוש שאין לה קשר עם הקדושה ויצאתה ממקורה ברוב פשעיה ככל הגוים אין לנשמה חלק עמה ולא תקוה בה להשיבה, והוא אומרו "אשר לא מערי הגוים וגו'", כי בחינות ההם אין להם אלא להחרימם, וזו היתה שגגת משה בקבלת ערב רב (שמו"ר פמ"ב), וה' אמר אליו ששורשם רע ואינם עומדים בגדר הקדושה ומובדלים לחלק רע, וכשהיה מחיה אותם פירוש לקרבם לקודש אינו מחיה בם כל נשמה, דקדק לומר "כל" היא הרוח שזוכה ראשונה עם הנשמה:

חסלת פרשת שופטים

פרק כא

פסוק י

פרשת כי תצא

"כי תצא למלחמה על אויביך וגו'".

צריך לדעת למה הוצרך לומר כל זה שלא היה צ"ל אלא "כי תראה בשביה אשת וגו'", עוד אחר שאמר "כי תצא למלחמה" לא היה צריך לומר "על אויביך", ואולי כי לפי שבא הכתוב להתיר יפת תואר שאסורה שלא בשעת מלחמה, גם להתיר קדלי דחזירי (חולין י"ז א) ושאר איסורין, חש הכתוב שביציאת ישראל למלחמה רגליהם לרע ירוצו כדי שיהנו מדבר איסור, לזה בא הכתוב והתנה ואמר "כי תצא" תהיה יציאתך "למלחמה" להנקם מאויביך שהם אויבי ה', על דרך אומרו (תהלים קל"ט) הלא משנאיך ה' אשנא וגו' לאויבים היו לי, לטעם זה תהיה יציאתך, ואם תעשה כן "ונתנו ה' אלהיך בידך ושבית שביו", ומזה אתה למד שזולת כן אם תהיה יציאתך לטעם אחר, והטעם מובן ממה שאמר בענין אינו מובטח שיתנהו ה' בידו:

"ושבית שביו". מצוה, כדי שלא יראה כמזלזל במתנת מלך.

או נתכוון לאסור יפת תואר כל עוד שלא שבו שביו, שלא יאמר אדם כיון שהותרה לי אחטפנה ואוליכנה ואבעלנה, תלמוד לומר "ושבית שביו וראית בשביה" פירוש כשתשבה אותה ותהיה שלך אם ראית בשביה וגו', וטעם אומרו "שביו" ולא אמר אותו, רבותינו ז"ל אמרו (ספרי) שהכתוב מדבר במלחמת רשות, ודקדק לומר שביו אפילו הוא מהכנעני שנאמר בו (לעיל כ' ט"ז) "לא תחיה כל נשמה":

עוד ירצה לפי שנאמר "ונתנו ה' וגו' בידך", לזה כשאמר "ושבית" גמר אומר "שביו" פירוש מה ששבוי ועומד לפניך.

עוד רמז שהגם שתהיה אתה בגדר שביו לפי ערך המשתער ללוחם ונלחם אף על פי כן "ושבית", ומזה עיניך תחזינה כי ה' הוא הנותנו לפניך ולא כחך ועוצם ידך עושה חיל:

פסוק יא

"וראית בשביה אשת יפת תואר".

הנה מאומרו "יפת תואר" משמע דוקא יפת תואר ומאומרו (להלן יא) "וחשקת בה" דרשו בספרי אפילו כעורה, וזה מן התימה למה יאמר יפת תואר ויצטרך לרבות כעורה היה לו לומר וראית אשת ולא יכתוב לא יפת תואר ולא וחשקת:

ולישב הכתוב צריך להעיר בענין למה יצו ה' כדברים האלה לטמא אדם עצמו בבת אל נכר, ובפרט בעת מעשה הנס במקום שצריך להוסיף טהרה ודביקות בה' יתיר לעשות מעשה כיעור השנאוי אצלו יתברך, וזה יפעיל הרחקת דביקותנו בו יתברך, בשלמא התרת אכילת איסור מצינו לרמב"ם ז"ל (פ"ח הל' מלכים) שנתן טעם אם ירעב והוא טעם נכון, אבל מעשה זה יתעבנו עושנו, ורבותינו ז"ל אמרו (קידושין כ"א ב) לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע, ומן הראוי הוא להכניעו ולאבדו מלב עם קדוש בזמן ההוא אשר מלכם בראשם להלחם להם:

אכן יסוד הדבר וסודו הוא על פי דבריהם ז"ל (ז"ח בלק נ"ג) שאמרו שבחטא אדם הראשון נשבו כמה נשמות יקרות ביד סטרא אחרא והם נשמות הגרים, וצא ולמד כמה וכמה גדולי עולם באים מהאומות ורות המואביה תוכיח וכמה גדולי עולם שמעיה ואבטליון ואונקלוס הגר וכאלה רבות:

עוד אגלה לך סוד אחד תמצא נשמה טהורה דבוקה בנשמה טמאה ואין כח בטהורה להטות הטמאה להטיב והיא מונחת שם עד עת דרור, וצא ולמד כיוצא בזה מנשמת ר' חנינא בן תרדיון שהיתה דבוקה בשכם בן חמור כרמוז בתיבת רחב"ת ידים (בראשית ל"ד) כאמור בדברי המקובלים (ליקוטי תורה וישלח) ומצינו שהנפש הלזו לא עשתת מפעל טוב בשכם ויצתה כשדבק בדינה מצאה הנפש מינה ונדבקה בו כאומרו (שם) ותדבק נפשו בדינה, ושמור לך כלל זה, ויש נפש קדושה בין הקליפה שבמקום שכונתה תטה לב השוכנת בתוכו להטיב ויגרשו חלק הרע או ימתקוהו, והם הגרים המתגיירים מן האומות מעצמן כרות המואביה וכנעמה, וכמו שראינו בעינינו גרים שמעצמם באים ומתגיירים:

והנה כבר כתבתי כמה פעמים כי באמצעות מעשה המצוה יתלבש באדם אור השכינה ויגרש ממנו חלק הרע כאומרו (קהלת ח') שומר מצוה לא ידע דבר רע, ובפרט שלוחי מצוה ועיין מה שפירשתי בפרשת שלח לך ששלוחי מצוה בשעת שליחותם אפילו מיצר הרע מצותם מצילתם, וכמו כן העוסק בעבירה מתלבשת בו רוח הטומאה ומעותת דרכו:

ואחרי הודיע ה' אותנו את כל זאת יאירו מאמרי אל עליון כשמש בצהרים במצוה זו, והוא לפי שהקדים "כי תצא למלחמה וגו'" שיציאתו היא לדבר מצוה כמו שפירשנו למעלה, אמר עוד "אם ראה בשביה" פירוש בשעת שביה, וכמו שכן דקדק רמב"ם בפ"ח מה' מלכים כי באותה שעה עודנו עוסק במצוה, "אם יראה אשת יפת תואר" פירוש אשת סמוך, ורבותינו ז"ל אמרו (קידושין כ"א ב) אשת איש, ודבריהם אמת אלא שאם לדבריהם לבד יכוין היה לו לומר אשת איש לא אשת יפ"ת, אלא באה להעיר שבאמצעות היותו עוסק במצוה יגלה ה' את עיניו להכיר בגויה שיש בה יפת תואר שהיא נשמה הקדושה הנקראת יפת תואר, כי זוהר נשמות הקדושות מופלא ועצום הוא, וזאת האשה קנתה בה חלק זה הטוב, ולזה קראה הכתוב אשת יפת תואר והכרתה הוא על ידי שאתה רואה שאתה חושק בה בזמן שאתה דבוק בשכינה באמצעות היותך עסוק בשליחות מצוה כאמור זה יעירך שלדבר טוב חשקת.

ודקדק לומר "בה" ולא אמר אותה, להעיר כי לא לאשה אתה חושק אלא למה שבה שהיא יפת תואר שהוא חלק הטוב הדומה לנפש הטהורה וכפי זה הגם שכעורה האשה בכלל ההיתר כי אינו חוזר יפ"ת לגולם הנגלה כי אליו לא ימשך תאות ישראל במצב זה כמו שאמרנו, ואמר "ולקחת לך לאשה", הנה בכל מאמר המתכנה לה אמר הכתוב בלשון כינוי (להלן יב) "והבאתה וגו' ובעלתה וגו' ושלחתה" וכאן אמר "ולקחת", שינה הכתוב להעירך שהלקיחה היא בנעלם שהיא נפש הקדושה שבאמצעות הענין יהיה לו בה לקיחה אחרת שיזכה ביפת תואר, כי כשידבק איש ישראל באשה שבה חלק מהטוב תכף יקנה מקומו חלק הטוב בישראל ויזכה בו כמו שזכתה דינה בת יעקב בנפש קדושה בפגוע בה שכם בן חמור:

והנה לפי שיש ב' בחינות בדביקות הקדושה בקליפה כמו שזכרנו למעלה, וזאת האשה אין ידוע אם חלק הדבוק בה הוא דבר היוצא בדביקה ראשונה כנזכר ונשארה האשה חלוטה בחלק הרע ונתרוקנה מחלק הטוב, או אפשר שכולה נחלטת בחלק הטוב כרות וכנעמה, לזה יצו ה' (להלן יב) "והבאתה אל תוך ביתך וגו'" וירחיק ממנו חלק דביקות בחינת הרע, ואז תבדק האשה אחר שלשים יום אם נתגיירה אשתו זו והרי היא כרות וכנעמה, והוא אומרו (להלן יג-יד) "והיתה לך לאשה אם יחפוץ, ואם לא יחפוץ וגו'" זה לך האות כי חלק הטוב שהיה בה יצא על ידי מעשה הראשון ונחלק הרע, ולצד שיש מקום שיתאוה האדם לאשה נכריה בדרך זנות, כי לא אמרנו שלא יתאוה לנכרית אלא אם יש בה נפש קדושה דוקא בזמן שהוא בדבר מצוה כמו שכתבנו, מה שאין כן אחרי כן, לזה צוה ה' "וגלחה את ראשה ועשתה את צפרניה וגו'" וכל הדברים המנוולים את האשה להסיר תאוה הטבעית, ואם נתגיירה וחפץ בה זה לך האות כי נתמתקה ונחלט ממנה חלק הרע ולזה "והיתה לו לאשה, ואם לא יחפוץ בה", דקדק לומר בה להעיר כי החפץ הוא במה שבה שהוא חלק הטוב:

ואומרו "ושלחתה לנפשה." דקדק לומר לנפשה, לתת טעם למה ישלחנה ולא ימכרנה ויהנה מדמיה כיון שהיא מכלל השביה שנתן לו ה', ואמר הטעם הוא "לנפשה" פירוש בשביל נפשה שהיא יפת תואר שרמז בתחילה אחר שנהנה ממנה, או על זה הדרך "לנפשה" פירוש הטמאה של הגויה לשלול כי נפש יפ"ת הטהורה כבר זכית בה ולא נשאר בה אלא נפש הגויה, ואומרו "ומכור לא תמכרנה" כי ה' חפץ שלא ינהגו ישראל עם בחינת הרע בדרך זה, על דרך אומרו (תהלים ס"ט) אשר הכית רדפו שרוח הקודש מתרעמת על האומות שאחר שרואים ישראל מוכים רודפים אותם, וזו כיוצא בה שאחר שהוציא בולעה מפיה לא יהנה עוד מכספה:

וגמר אומר "תחת אשר עניתה" פירוש אשר הוצאת ממנה עושרה וטובה שהיא יפת תואר ועשית אותה עניה עשית אותה מעונה עשית אותה עכורה, וזה יעיד עוד על דברינו, כי היתכן בעולם שישראל הבא על אשה הגויה הוא מענה אותה והלא אמרו ז"ל (ע"ז כ"ב ב) חביבה עליהם בהמתן של ישראל יותר מנשותיהן ונשותיהם יותר מהם, ומה עינוי הוא זה לגויה, אלא הכוונה הוא עינוי הנעלם שהוא שלל קדש ממנה:

ובדרך רמז תתבאר הפרשה על זה הדרך הנה כל בנין העולם וקיומו תלוי במעשה עם בני ישראל אם יטיבו דרכיהם העולם קיים וישמחו השמים ותגל הארץ, גם ה' אלהינו ישמח ויגל בנו, ויושר דרכם של ישראל תלוי בנצחון יצר הרע ובא הכתוב להעיר האדם כי ביציאתו מעולם העליון לבא לעולם הזה יהיה מוכן למלחמה, כי לא יחשוב שאין צריך תגבורת לנצחון זה אלא אדרבה לזו יקרא מלחמה על דרך אומרם (אבות פ"ד) איזהו גבור הכובש את יצרו שאין גבורה גדולה מזו, ולזה אמר "למלחמה" בפת"ח תחת הלמ"ד:

ואומרו "על אויביך" בא להעיר כי לא מלחמה זו כגבור הלוחם ללכוד עיר וכשיקוץ במלחמה יפנה וילך לעצמו אלא כאדם הלוחם עם אויבו שאם יתרשל יקום עליו והכהו, כמו כן אם יתרשל האדם מללחום את האויב יקום עליו ויאבדהו מן העולם, ומבטיחו הכתוב שהגם שתקיף הוא היצר מכח האנושי אף על פי כן יתנהו ה' בידו, ואומר "ושבית שביו" דקדק לומרו שביו ולא אותו, שאין בו ממש בעצמו והעדרו הוא המקווה אלא שביו פירוש מה ששבה הוא מבחינת הטוב ממך ומכיוצא בך בפיתויו ובנצחונו שכמה נשמות מעם בני ישראל שבויות בידו:

ואומרו (להלן יא) "וראית בשביה אשת יפת תואר" אמר אשת סמוך פירוש נשמת אדם, כי אין הס"מ שולט בנפש עד שתרד מטה ותכנס באדם ממנו הוא לוקחה בשבי, והנפש תקרא אשה, וקרא לזו יפת תואר כי הנפש יפה עד מאד אלא שמתנוולת במעשיה הרעים וכשינוצח היצר אז ישכיל האדם בנפשו מה יפה ומה נעימה היא:

ואמר "וחשקת בה" פירוש אז החשק שהיה לו בדברי היצר ובפיתויו ילבישם בה לתקן לה המושכלות ועולם הקיים שכולו טוב, ואומרו (להלן יב) "והבאתה אל תוך ביתך" לפי שעל ידי פיתוי הרע מתרחקת הנפש מהגוף ושוכן חלק רע במקומה, כדרך אומרו (איוב י"ח) טורף נפשו באפו, והגוף יקרא בית על דרך אומרם (תענית י"א א) מי מעיד באדם קורות ביתו שהוא הגוף, וכשנוצח יצרו יביא נפשו לתוך ביתו ויקרא בעל נפש, ולהיות שהנפש שקנה ממקום טמא צריך לנקותה מתחלואי הרע הנדבק בה שהוא בחינת שער הראש, והוא אומרו "וגלחה את ראשה", גם בחינת הקליפה הרמוזה בצפרנים אמר כנגדה "ועשתה את צפרניה" לשון תיקון, ותסיר מסוה הטומאה המתכסה בה הנפש מרוח הטומאה, והוא אומרו (להלן יג) "והסירה את שמלת שביה מעליה" פירוש שקנתה משביתה במקום טמא, וזה יהיה על ידי מירוק החטאים ודרכי התשובה והכנת הדעת מול אלהי ישראל ב"ה, ויבחר מקום מושב לה בית מיוחד לישראל שהוא בית המדרש, והוא אומרו "וישבה בביתך", ותתודה בבכי על אשר מעלה באביה ואמה ועל פרידתה מהם, אביה זה הקדוש ברוך הוא, אמה היא כנ"י (ברכות ל"ה), "ירח ימים" זה שיעור המספיק לשב, או ירמוז לחודש המיוחד לתשובה שהוא חודש אלול:

"ואחר כן תבוא אליה" פירוש אתה תכנס ליהנות מאורה בסוד אומרו נפש עמל עמלה לו, ותסייעהו לעמוד בדרך הנאות, ותקרא אתה בעליה שקנית אותה בכח מעשיך והוא אומרו ובעלתה, גם ליום התחיה תהיה מיוחדת לך לחזור לגופך ותעמוד בה, והוא אומרו "והיתה לך לאשה", וחזר הכתוב לצוות על הנפש שאם האיש לא נטה לבו לקוות להטיב לנפשו ולהתעצם להאיר לה בעולם העליון, על כל פנים יזהר שלא יריע לה כדרך שאמר שלמה (קהלת י"ב) והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה, ודרשו במס' שבת (קנ"ב ב) תנה לו כמו שנתנה לך, והוא אומרו (להלן יד) "אם לא חפצת בה ושלחתה לנפשה" פירוש שלא תמסרנה ביד שבאי אלא בת חורין ואין עליה יד מושל:

או ירצה על דרך מה שאמרו בזוהר (ח"ג ס"ז) בפסוק נפשי אויתיך בלילה שעל השכינה הוא אומר נפשי, והוא מה שרמז באומרו ושלחתה לנפשה שהוא השכינה שתחזור למקום שיצתה ממנו, ואומרו "ומכור לא תמכרנה וגו'" על דרך מה שדרשו בספר הזוהר זוהר חלק ב צז א|(ח"ב צ"ז)]] בפ' לעם נכרי לא ימשול למכרה, ואומרו "בכסף" לפי שיאמר אדם איך ימשול אדם בנפשו למוכרה לזה אמר בכסף לשון כוסף, כי באמצעות תאות וכוסף לבות בני אדם ימכרו את נפשם ביד אויב, ורמזנו מזה בפסוק (ויקרא כ"ה ל"ז) את כספך לא תתן לו בנשך וגו', ואומרו "לא תתעמר" כמו שתרגם אונקלוס לא תתגר פירוש לא תגרה בה מחבלים המתגרים בנפש החוטאת, "תחת אשר עניתה" כי החטא יקרא בערך הנפש עינוי:

פסוק טו

"והיה הבן הבכור וגו'".

אמר הכתוב בדרך ודאית, על דרך אומרו (בראשית כ"ט) וירא ה' כי שנואה לאה, כי ה' יראה בנשברי לב לסומכם:

פסוק טז

"הנחילו את בניו את אשר וגו'".

ולא אמר ביום הנחילו את אשר יהיה לו את בניו, להסמיך תיבת הנחילו למאמר את בניו, לרמוז סברת חכמים שאמרו (ב"ב ק"ל א) שיכול האב להנחיל לבן אחד מבניו יותר ממה שנוגע לו כפי החלוקה:

"לא יוכל לבכר וגו'". ואם ביכר עובר בלאו, ובזה יתיישב מה שהקשו התוספות שם בדיבור המתחיל תלמוד לומר לסברת רבנן:

פסוק יח

"כי יהיה לאיש וגו' איננו שומע".

צריך לדעת אומרו "איננו" שהיה לו לומר אינו שומע, ואולי שבא להעיר כי כשאדם ממליך בתוכו יצר הרע נשללת ממנו הידיעה והשמיעה מהנאמר אליו, כי היצר עומד על מפתח הלב ומונע הדברים מהגיע אל הנפש כי הם יחייבוהו לצאת משם, והמשלתי הדבר למלך שהיו שועריו גנבים ולסטים והבאים לקבול לפני המלך מהם היתכן שהשוערים ההם יוציאו להם רשות ליכנס לחייבם למלך, כמו כן הדבר הזה, והוא אומרו "כי יהיה לאיש וגו' איננו שומע וגו'" פירוש מושלל הוא בערך השמיעה כי לא יגיעוהו הדברים מצד המונע היושב על מפתחי הלב כאומרם ז"ל (ברכות ס"א א):

"בקול אביו ובקול אמו". טעם שהוצרך להזכיר אביו ולא הספיק לומר בקולו וחוזר לאביו שאמר שאמר בסמוך, העיר הכתוב כי בן סורר ומורה ליולדיו יסובבהו כן היותו מורד באביו ואמו שהם הקדוש ברוך הוא וכנסת ישראל (זוהר ח"ב פ"ה), על דרך אומרו (משלי א') שמע בני מוסר אביך ואל תטוש תורת אמך, כי לפי שיולדיו חושכים שבטם מבניהם ומניחים אותם לעשות הטוב והישר בעיניהם, זה יסובב שגם בהם ימרוד, וזה שיעור הכתוב כי יהיה לאיש וגו' דע שאיננו שומע בקול הקדוש ברוך הוא וכנסת ישראל ולזה הגם שיסרוהו "לא ישמע אליהם" פירוש מלבד שלא יקבל לחזור מעבירות שבינו ובין המקום עוד לו שלא ישמע אליהם:

פסוק כב

"וכי יהיה באיש חטא וגו'".

סמך פרשה זו לשלפניה, לפי שהיה מסלסל סדר תיקון האדם, בתחילה העירו על עצמו כמו שפירשתי ברמז פרשת כי תצא, אחר כך העיר האב על הבן כמו שרמזנו בפסוק "כי יהיה בן סורר וגו'", וכאן העיר על חכמי הדור לפקוח עין על עושי עול, והוא אומרו "כי יהיה באיש חטא משפט מות" ונשאר עומד במרדו ולא חזר בתשובה עד שמת בחטאו, והוא אומרו "והומת", ותלה ה' חסרונו על החכם כאומרו "ותלית אותו על עץ" זה החכם עץ עושה פרי שהוא יטול עונשו, כי ה' ציוהו להוכיח ולחזור ולהוכיח עד הכאה (ערכין ט"ז ב) וכמו שכתבנו בפרשת קדושים, וכשהוא העלים עינו מאיש זה עד שמת מתחייב בו:

ואומרו (להלן כג) "לא תלין וגו'". בא לצוות להמון עם שלא יהרהרו אחר החכם, על דרך אומרם (תנדב"א פ"ג) אם ראית תלמיד חכם שעבר עבירה ביום אל תהרהר אחריו בלילה שמא עשה תשובה והעמידוה בודאי עשה תשובה, והוא אומרו "לא תלין נבלתו" כי החטא יקרא גם כן נבילה לא תהרהר אחריו בלילה שהוא זמן לינה אחת על העץ שהוא תלמיד חכם, "כי קבור תקברנו" לאותו חטא מעל העץ "ביום ההוא" עצמו, והטעם "כי קללת אלהים" שאם אינך עושה כן אתה מחלל שם שמים וכאלו אתה נוגע בכבודו יתברך.

וגמר אומר "ולא תטמא את אדמתך", יתבאר על דרך אומר' ז"ל (שבת קי"ט ב) לא חרבה ירושלים אלא על שהיו מבזים בה תלמוד חכמים שנאמר (דה"ב ל"ו ט"ז) ויהיו מלעיבים וגו', ולזה צוה ה' שלא יסובבו בביזוי תלמיד חכם טומאת הארץ בביאת גוים בנחלת ה' ויטמאוה: