פרק מז

פרשת ויחי

(כח) ויחי יעקב. טעם קריאת שמו יעקב, אחר אשר אמר אליו ה' (ל"ה י') לא יקרא וגו' לא יעקב יאמר עוד שמך, כבר כתבתי בפרשת וישלח בפירוש פסוק לא יקרא וגו',

כי לצד שם נפשו הקבועה בו, אשר שמה יעקב, כידוע מדבריהם (ברכות דף ז:), שפירשו בפסוק (תהלים, מו) ״אשר שם שמות בארץ״, ולצד שעודנה באיבו לזה לא יעקר שמה, וב' שמות יקראו לו.

אלא שיש לנו לחקור זאת: במה יבחר ה' לזמנים יקרא לו יעקב ולזמנים ישראל,

הן אמת כי בעדת ישראל מצינו שישתנה להם השם כפי מעשיהם: כשעושים רצונו של מקום בשם ישראל יכנה אותם ולהפך יקרא שמם יעקב, וכן הוא רמוז בדבריהם, (זהר בלק רי ב). וטעם זה לא יוצדק ביעקב כי ישר פעלו בתמידות.

אכן, להיות שענף המושכל אשר נתעצם יעקב להשיגו, שבאמצעותו בשם ישראל יתכנה, הוא בחינת קדושה עליונה.

ותמצא כי המין המאושר ההוא ימאס לבחינת הדאגה והעצבון והשפלות, כי ממקום השמחה והמנוחה והגדולה באה, והיה לאות בין עיניך יום שבת למנוחה אשר צוה ה' את בני ישראל, והוא לטעם נשמה יתירה ולצד שממקום עליון באה, יצו ה' להרחיק היגון והכעס, ולקרֹא לשבת עונג. והן הדברים עצמם נאמרים ביעקב בהשגתו שם עליון, השם יגיד כי צוה ה' אתו את הנשמה העליונה בעלת שם זה של ישראל, ומשכנה בו, הוא, כל זמן שאין שם עצבון וענף הנגדי קצת לשמחה ולשלימות הקדושה והטהרה, ובהעדר כן, ׳וינפש׳ - יוצאה ממנו כיציאת נשמה יתירה של יום שבת, ובאותו זמן לא יקרא לו ישראל, כי בעלת השם הלכה לה ואינה אז ,ויקרא שמו יעקב, ותשוב עוד הנשמה ההיא באמצעות הכנת והצעת המוכן כהשבַת נשמה יתירה בכל שבת ושבת באמצעות הכנת יום המקודש.

ובזה תלך לבטח להשכיל טעם בכל מקום אשר בשם יעקב יתכנה, הוא, לסיבה אשר יארע שם דבר מבחינת העצב והיגון.

וארשום לך קצת מהמקומות, להאיר לך, וזה יצא ראשונה: תחלת דבר טוב ה' בפרשת וישלח, אמר אליו: ״שמך יעקב״, פירוש, אז יהיה שמו יעקב, לצד שהיה אז באבילות אמו, כמאמרם ז"ל (ב"ר פ' פ"ב) שאמרו כי אומרו ״ויברך אותו״ יכוין על ברכת אבלים ולצד זה יקרא שמו יעקב. ולזה תמצא שבכל אותו פרשה קרא ה' שמו יעקב.

וגם בזמן מיתת רחל נקרא שמו יעקב, דכתיב (ל"ה כ'): ״ויצב יעקב מצבה על קבורתה״, ואחר ששלמו ימי העצב קרא ה' שמו ישראל דכתיב (שם כ"א): ״ויסע ישראל״, ״בשכון ישראל״. והגם שאמר שם ״ויהיו בני יעקב״, יש לך לדעת כי כשיהיו הבנים במדריגה פחותה, לצד מעשיהם, הגם שהאב יתכנה בשם ישראל הם יתכנו בשם יעקב.

ובמה שלפנינו, לצד מעשה שהיה שעשה ראובן, קרא להם שם ״בני יעקב״, ומה שאמר עוד שם (כ"ז): ״ויבא יעקב אל יצחק אביו״, לצד שהיה לפני יצחק אביו לא נהג בו הכתוב השררה והגדולה הנרמזת בשם ישראל, וכן תמצא שאמרו במדרש תהלים ילקוט (סי' תתע"ה), וז"ל: ״אילו היה אברהם קיים, היאך היה יצחק מנהיג שררה. וכן כל האבות והצדיקים וכו׳״. עד כאן.

הנך רואה, כי תסתלק השררה לפני אביו ולטעם זה קרא שמו יעקב, וכן מה שקרא לו שֵם יעקב בפרשת וישב יודיע הכתוב כי כל זמן שהיה יעקב אז בארץ כנען היה ביגון ואנחה ובמדריגת שם יעקב,זולתי בזמנים מועטים אשר רשם הכתוב בהם שם ישראל, כאומרו (ל"ז ג'): ״וישראל אהב״ וגו׳, אז היה שמח והוכן בלי עצב לקרות לו שם ישראל.

ותמצא, כי משנמכר יוסף לא נקרא שמו ישראל זולת שלשה פעמים (מ"ג ו'): ״ויאמר ישראל למה הרעותם״ וגו׳, ״ויאמר יהודה אל ישראל אביו״ (שם ח'), ״ויאמר אליהם ישראל אביהם״ (שם י"א).

וצריכין להדרש כי דִבר אליהם דרך שררה לצד ההכרח, שראה שלא חשו לצערו ונשתרר עליהם, ורמז כי לא ימחול להם לצד שהוא אביהם, גם שיקבלו דבריו.

ומעת התבשרו ביוסף ״ותחי רוח יעקב״ (מ"ה כ"ז), ונחה עליו רוח ה' ותיכף אמר הכתוב ״ויאמר ישראל״ (שם כ"ח), ״ויסע ישראל״, ״ויאמר אלהים לישראל״ (מ"ו),

עד שנתבשר בגלות וקבל עליו השבר חזר ליקרא יעקב, זולת בעת אשר נגלה אליו יוסף, לרוב השמחה הגדולה כינה ה' אותו בשם ישראל, דכתיב (שם כ"ט): ״ויעל לקראת ישראל אביו, ויאמר ישראל אמותה הפעם״(שם ל'),

ומשם ואילך לא נקרא עוד שֵם ישראל כל ימי היותו בארץ מצרים עד יום שהגיע עת לכתו לעולמו.

ומה שאמר (מ"ז): ״וישב ישראל בארץ מצרים״ יכוין אל כללות בניו שיתיחס אליהם שם ישראל כשיהיו בדרך יושר,

וגדול כח הבנים מכח אביהם, כי הבנים כל אשר יטיבו דרכם יקרא להם שם ישראל, להיותם רבים. מה שאין כן יעקב, ידקדק בקריאת שמו, לרמוז בקריאתו - זמן מצבו.

ולא נקרא בשם ישראל כל זמן היותו בארץ מצרים עד עת שקרבו ימיו למות, אז נקרא שמו ישראל לצד ׳תוסף רוחם׳, והוא סוד הגדלת נפש אדם בעת מיתתו (זהר ח"א ריח ב), לזה אמר: ״ויקרבו ימי ישראל, וישתחו ישראל״,

וכלך לדרך זה להשכיל בכל מקום אשר יקרא לו שם, הוא שמו לסיבה אשר תשכיל שמה. ועיין בדברי הזוהר (שם ריא ב) ותמצא סעד לדברינו.

וכל זה הוא דרך פשט, ויש דברים בגו כפי רוחניות הדברים, והמשכיל יבין:

ויחי יעקב בארץ מצרים וגו'. צריך לדעת למה הוצרך לומר מה שחיה בארץ מצרים.

ועוד קשה: לא היה צריך לומר אלא ״ויהי ימי יעקב וגו׳ קמ"ז וגו׳״, ואני יודע לפי החשבון כי שבע עשרה שנה חיה בארץ מצרים לְמה שקדם בהודעה בפרשת ויגש, דכתיב (ט'): ״שני מגורי שלשים ומאת שנה״.

עוד, למה הוצרך לומר ״שני חייו״ ולא הספיק לומר ״ויהי ימי יעקב״. ואולי, כי לצד שכל ימי יעקב לא נח ולא שקט, כי משנולד נולד שטנו ועדיין לא שקעה שמשו עמד לבן ואלה מוסיף לרע לו, ואחריו הוקם על צערה של דינה, ועוד לו ויבא רוגז אבידת יוסף, הוא שאמר הכתוב ״ויחי יעקב בארץ מצרים י"ז שנה״, אלו היו חייו ולא קודם, וסמך לזה אומרו ״ויהי ימי יעקב שני חייו״, לרמוז שהן הנה היו ימיו שהיה לו בהם חיות.

והוא אומרו: ״ויהי ימי יעקב״, פירוש, אותם י"ז שנה ״שני חייו״, פירוש, שהיה לו בהם חיים. ונמשכת ״ימי יעקב״ עם מה שלמטה ממנה ״ימי יעקב וגו׳ שבע וגו׳״.

עוד ירצה על דרך אומרם ז"ל (תדא"ר פ"ה): ״כל מי שסוף ימיו בטובה כאלו כל ימיו בטובה״, והוא טעם (איוב, ח) ״והיה ראשיתך וגו' ואחריתך ישגה מאוד״, גם אומרו (קהלת, ז): ״טוב אחרית דבר וגו׳״, והוא אומרו: ״ויחי יעקב״ חיים של שלוה בארץ מצרים, בזה היה בעיניו שהיו ימי יעקב ״שני חייו״, פירוש, שנים של חיים - כל ימיו, שהם ז' שנים וגו'.

וטעם אומרו ״ויהי״, לשון צער, יכוין לומר שהגם שהיו ימיו בצער, אף על פי כן חזרו בעיניו להיות כולם של חיים.

ויש לנו לחקור זאת, למה שינה הכתוב סדר מספר שנותיו של יעקב מסדר הלקוח במספר שני הצדיקים שמקדים מספר גדול למספר קטן.

באברהם כתיב (כ"ה ז'): ״מאת שנה ושבעים שנה וגו׳״, ביצחק כתיב (ל"ה כ"ח): ״מאת שנה ושמנים שנה״, בשרה כתיב (כ"ג א'): ״מאה שנה ועשרים וגו׳״.

ואולי, כי הקדים מנין המועט, שהוא האחרון, שבו היה בשלוה וחיים טובים.

עוד יכוין הכתוב באופן אחר, כי ימים שהיה יעקב לבו נכון ומאויו שלמים בכל חייו, הם ימים שבע וארבעים שנה, והטעם, הוא, כאומרם ז"ל: כי את רחל אהב והיא בת זוגו אשר בחר יעקב בה ובבניה אשר תוליד, כאומרו (ל"ז ג'): ״אהב את יוסף מכל וגו׳״,

ויש בזה גם כן סוד עתיק, והיה לך לאות: כי כל זמן שלא היה יוסף - וישם שק על מתניו, ולכשתצרף מנין הימים שהיה בחברת רחל, גם שנים שהיה יוסף עמו, תמצא מ"א שנים, כי עשרים שנה עשה בבית לבן. צא מהם שבע עד שנשא רחל, נשארו י"ג, ובהם נבלעו משני יוסף שש שנים, כי כשנולד התחיל יעקב לעבוד בצאנו של לבן, דכתיב (ל"א מ"א): ״ושש שנים בצאנך״, וכשמכרוהו היה בן י"ז שנה, צא מהם ו', נשארו י"א וי"ג הרי כ"ד, וי"ז במצרים הרי מ"א, ושש שנים שהיה יעקב בפעוטות, שהם ימים שהלב שמח וריקם מיגון, הרי מ"ז,

והוא אומרו: ״ויהי ימי יעקב שני חייו״ שהיו לו חיים ״שבע שנים וארבעים״. ולזה בחר להקדים פרט המועט להודיע זה. וטעם אומרו ״ויהי״, לדרך זה יכוין להודיע כי לא השלים יעקב אבינו כל ימי חייו החרוצים, והוא מאמרם ז"ל (ב"ר פ' ע"ד), כי לצד שאמר ״לא יחיה״, והכרית חיי רחל, נחסרו לו ימיו ממנין שני יצחק שהיו ק"פ ל"ג שנה כמנין ׳יחיה׳, לזה רמזה התורה צער חסרון שני הצדיק בתיבת ״ויהי״:

ונשאר לתת טעם הכתוב, למה ימנה חשבון שני יעקב קודם שהגיע זמנו ליפטר,

כי הנך רואה כי אחר שמַנה הכתוב ״ויהי ימי יעקב״ אמר אחריו מעשה השבעת יוסף, ואחר כך אמר ״ויהי אחרי הדברים ויאמר ליוסף וגו׳״, ומן הראוי לא היה להזכיר סכום ימיו עד יום מותו.

ואולי, כי נתכוין להודיע דבר שממנו הרגיש יעקב שקרבו ימיו למות, שמצד זה קרא לבנו ליוסף וגו׳ ואמר ויהי ימי יעקב שני חייו וגו׳, פירוש, לצד מה שקדם אליו מידיעת חיי יצחק, שהיו ק"פ שנה,

גם שהרגיש הצדיק בשגגתו אשר שגג בקללה ״לא יחיה״ וידע בענשו, כי האבות נביאים היו ורוח הקודש לובַשתם.

ולזה, כשעשה חשבון שני אביו והוציא מהם ל"ג, חש לביאת יומו שקרב ״ויקרא לבנו וגו׳״:

ובדרך רמז יתבאר הכתוב לְמה שהודיע אלהים בבחינת יוסף, כי הוא המשביר, והוא שזן והחיה עַם רב, כמאמרו (נ' כ'): ״להחיות עם רב״.

ובחינה זו תשלול היותה בעלת חוב לזולתה בבחינת ההשפעה לה, ולד שיעקב זן ופרנס את יוסף י"ז שנה, דכתיב (ל"ז ב'): ״בן י"ז וגו׳״, לזה שילם הבחינה הלז והשפיע הוא ליעקב במדת תשלומי כפל כמה מדות מרובות י"ז שנה,,והוא שרמז ״ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה״.

וזולת זה אפשר שהיו שלמים ימיו קודם לכן, אלא לשלם יוסף טובת חסד שקבל ממנו ולזה טובי"ם השנים מהאחד כי כל אחד הטיב מספר טו"ב שנים ונכון לשלם זה לזה.

ותמצא שאמרו ז"ל (זהר וישב קפב א) כי יוסף הוא בבחינת וא"ו מילוי וא"ו, כידוע ליודעי נסתרות לה' אלהינו:

(כט) ויקרבו ימי וגו'. כבר כתבתי בסמוך מנין ידע. ורמב"ן כתב, שידע מהרגשת אפיסת כוחותיו. ואין דבריו ז"ל נראים, כי כמה ימים יחיה אדם אחר שיתחיל להחלש?:

עוד יש לומר, כי הרגיש מהדברים אשר יארעו לאדם קודם מותו, על דרך אומרם ז"ל בספר הזוהר (ח"א ריז ב) כי שלשים יום קודם מותו מעבירין ממנו הצלם, ומעשה הובא שם, שראה רשב"י ר' יצחק שעבר צלמו ממנו.

והגם כי ידיעה זו מושללת מבני אדם, הצדיקים מרגישים ויודעים כל דבר רוחני.

עוד יתבאר הענין בדקדוק עוד אומרו ״ויקרבו ימי״, וכי בימים שייך לומר לשון קריבה:

אכן כוונת הכתוב הוא על פי מה שכתב איש אלהים קדוש ה"ה הר"י לוריא זצוק"ל, ומצאת כי תדרשנו בספר קהלת יעקב, וז"ל: ואמנם ידעת מהתחלקות הנשמות לכמה ניצוצות ובכל גלגול וגלגול באים קצת מהם וכפי מספר הניצוצות של הצלם כך מספר ימי חייו והימים שעושה בהם המצות נתקן ניצוץ אחד של הצלם ההוא כנגד היום ההוא והיום שאין עושה בו מצוה נשאר פגום ניצוץ ההוא של הצלם ההוא כנגד היום ההוא וכן על זה הדרך וכו' ע"כ. ומה מאד האירה הקדמה זו עיני משכיל בכמה פרטי החקירות. האחד האירה עינינו בסוד השינה כי היא לעלות ניצוץ שכנגד היום ההוא והוא סוד אומרם כי השינה א' מס' מהמיתה (ברכות דף נז:) ואין יציאת הניצוץ בהחלט מוכרת מהנשמה אלא שנפרד מהכל ועודנו נסרך ונסבך בנפש, וזה מחסד אל שכל ניצוץ שזכה ביומו הנה הוא רחוק מההפסד הגם שירשיע אדם אחריו וניצוץ אשר יעלה פגום הנה הוא יכול ליתקן על ידי תשובה ישוב הניצוץ ויתקן גם זה מחסדי המתחסד הוא אלהינו יתעלה שמו, גם האיר למול עינינו תשובת תרעומת גם בני אדם גם בני איש מה זאת עשה לנו אלקים מה נשתנו דורותינו מדורות הראשונים אשר שבעו חיים תשע מאות שנה ושלשים לאדם וכן בניו ובני בניו שמנה מאות ושבע מאות, ואנחנו המפליא בחיים לא יגיע למאה שנה, ועל פי ההקדמה הלז נחה דעת כל אדם, והמשל בזה למלך שחלק אבנים טובות הבאים מהמחצב לאומנים לתקנם בתכלית היופי וההכנה ולעשות להם משבצות זהב כדרך סגולות המלכים וגזר אומר כי האיש הזריז והמשתדל לעשות התיקון בכל ההשתדלות ובכל התיקון והיופי כאשר צוה המלך והיו לו האבנים הטובות לו לחלקו ונחלתו להשתעשע ולהתנאות בהם ונתן האבנים במספר הרבה מאוד לכל איש ואיש לא' נתן שלש מאות אלף ולא' שלש מאות וחמשים אלף הן חסר הן יתר וקבע להם הזמן אשר יספיק למלאכה יום אחד לכל אבן ואבן ובמלאת הימים ישלח המלך לקחת האבנים הטובות. ויהי כי שלמו ימי המלאכה פקד המלך אומניו העושים במלאכת האבנים והנה יחד אוספו והמציאו לפני המלך פקדונו ולא די שלא עשו בהם מלאכת התיקון והיופי אלא עוד להם קלקלו אותם ולכלכו אותם והחזירום כשהם מקולקלים וכעס המלך על הדבר והצית אש בכל העבדים ההמה ואת בניהם הקים תחתם ויראם את אשר פרץ באבותם פרץ עז"ה ויצום ויאזרם לבל עשות כמעשה אבות, וימלך לבלתי הרבות להם המלאכה והקיל מעליהם הדבר ויתן להם שלשים אלף עד ארבעים אלף וזה היה לבחירת ההטבה לעבדיו אולי יוכלו הכין גם לצד אמצעות היות פקודת המלך קרובה יתנו לב:

הן הנה הדברים הנאמרים במלך ישראל אלהי עולם ברוך הוא אשר חלק אבנים טובות הם הנשמות הנקראים אבנים יקרות, והוא סוד אומרו (מ"ט כ"ד) משם רועה אבן ישראל שבאמצעות הכלים וההכנה אשר הכין בידינו היא התורה ומצותיו יתברך להאיר אותם ולעשותם בתיקון אשר יאות עשות, על דרך אומרם ז"ל (זהר ח"א פב) כי באמצעות התעצמות האדם בעשות טוב וריחוק הרע על פי התורה יעשה לנשמתו מעלה עליונה ויאיר אורה מאור תורה ויכין לה כסא והוא בחינת המשבצות אשר כתבנו במשל, גם יקנה לה כתר מלכות. ולראשונים התחיל ה' להרבות להם המלאכה ונתן להם נשמות גדולות שבכל אחת יש בה חלקים רבים, והגביל לכל חלק מלאכתו יום א'. והוא סוד (שמות ט"ז, ד') דבר יום ביומו כי הענף יקרא יום ונתן להם ימים רבים כנגד חלקים אשר בנפשותם, לאדם נתן יותר משלש מאות אלף חלקים שהם מספר ימיו תתק"ל וכשיעור זה הן חסר הן יתר לדורות ההמה, וכשקלקלו ופרץ ה' בהם פרץ ואת בניהם הקים תחתם נח ובניו משם והלאה הקיל ה' מתת רוב הטורח ההוא כדי שתהיה הפקידה קרובה ויתחלחלו האנשים מעת הפקידה, וכשראה כי לא יכלו לעמוד היה מחסר והולך להקל, והן היום בעונותינו ימי שנותינו בהם ע' שנה שהם בקירוב חמשה ועשרים אלף יום ורבים מבני עמינו לא עמדו בעבודה קלה כזו:

גם בזה הרוחנו מה שאנו רואים כי כשיזקין האדם תתמעט הבנתו ואפילו איש חכם לא יוכל לצאת ולבא במלחמתה של תורה ויתמעטו הרגשותיו הגם שאמרו ז"ל (סוף קנים) זקני תורה דעתם מתיישבת עליהם, דקדקו לומר מתישבת לשלול דעתם של זקני עם הארץ שמתטרפת ולעולם כח השכליי והתבוניי יאפס. ולפי ההקדמה האיר ה' עין בדבר זה כי לצד שנסתלקו כל חלקי הנפש אין כח במועט הנשאר לעשות כשיעור הכל גם לא תעמיד הגוף ויכבד קצתו על קצתו לצד מיעוט המניק והזן שהיא הנפש וישוב כדעת קטן:

גם בהקדמה זו הרוחנו כוונת מאמר רז"ל (ב"ר פ' ס"ב) שאמרו מה בין מיתת זקנים למיתת נערים מיתת זקנים וכו' יפה לנר ויפה לפתילה וכו' עד כאן, המשילו מיתת הזקן לנר וכשם שהנר הולך ומתמעט גם הזקן כבר הלכו להם חלקי הנפש וחלק האחרון שנשאר בו ביציאתו יהיה נדמה לו כאדם הישן שלא ירגיש ביציאת החלק ממנו והבן:

גם בזה הרוחנו פירוש מה שאמר הכתוב (תהלים, קד) תוסף רוחם יגועון שאין כוונת הכתוב ידועה, גם לא אמר תוסף ברוחם, וכפי ההקדמה יאיר אור הכתוב כאור השמש שיתכוון לומר כי כשיגיע קץ האדם פקודת נפשו יתוספו בו כל חלקי הנפש שנדו והלכו מידי לילה ולילה, והוא אומרו תוסף רוחם פירוש הרוח עצמה שלהם, וכבר אמרנו שהגם שהולכת אינה נעקרת בהחלט אלא הרי היא כיציאת הנשמה בלילה בעת שינה שמאיר אורה בגוף למטה והיא למעלה וזה לך האות בהעיר אדם את הישן ירגיש חלק המתעורר וירגיש גם חלק אשר עלה והבן:

גם הרוחנו דעת כי אותם חלקי הנשמה נקראים ימים:

ובזה האיר משמעות הכתוב שבאנו עליו שאמר ויקרבו ימי ישראל למות פירוש חלקי הנשמה שעלו ממנו דבר יום ביומו הן עתה קרבו כמאמר הכתוב תוסף רוחם והוא אומרו למות, והרגיש יעקב אבינו בתוספת המרובה כי באו ימי השילום ויקרא לבנו ליוסף וגו':

ויקרא לבנו ליוסף וגו'. טעם שלא קרא אלא ליוסף, יש טעם פשוט בדבר לפי שיש בידו יכולת. אלא צריך לדעת טעם אומרו לבנו ולא הספיק לומר ליוסף ואין לנו יוסף אחר לטעות. גם הוסיף תיבת למ"ד ליוסף ולא הספיק לומר לבנו יוסף. נראה כי בא הכתוב לתת טעם לקריאה איך יקרא הדיוט למלך והלא מצינו שכבוד מלכות עדיף מכבוד רבו, שנסתפקו במסכת קידושין (דף לג:) בבעיא בנו והוא רבו ואמר שם הש"ס כשרצה לפשוט מימרת ר' יהושע בן לוי שאמר אני איני כדאי לעמוד בפני בני אלא משום כבוד בי נשיאה, וכבר הארכתי בסוגיא זו כיד ה' הטובה עלי בחיבור ב' (ראשון לציון) שחיברתי על יו"ד בסי' ר"מ ס"ז יעש"ד, ועל כל פנים מדברי התלמוד מוכח בפירוש כי גדול חיוב כבוד בי נשיאה על אביו ואפילו לא היה בנו עצמו נשיא אלא חתניה דבי נשיאה, ואם כן איך יעשה יעקב הדבר לשלוח לקרוא למלך לבא אצלו ולזה אמר הכתוב ב' טעמים בדבר, האחד היותו בנו, והב' היותו יוסף, ובא' מהנה לא יספיק לקרותו, אם לא היה בנו הגם שיהיה צדיק וחביב וחובב אותו אין כח ביעקב לעשות כדבר הזה משום כבוד מלך, ואם היה בנו ולא היה צדיק גם כן לא היה קורא אותו, אלא לצד היותו בנו והוא אומרו לבנו גם להיותו יוסף הידוע בצדקות הידוע בהפלגת אהבת האב לו והוא לאביו לטעם זה הוא ששלח לקרא לו שידע שימחול על כבודו, והגם שאמרו ז"ל (קידושין דף לב:) מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול, דוקא מלך ישראל שנמשח ומלך על ישראל אבל מלך כזה במציאות זה יכול למחול על כבודו לעשות רצון אביו, גם במציאות שאין אביו יכול הלוך אליו:

אם נא מצאתי חן. אומרו נא תתפרש לשון בקשה ולשון עתה, לשון בקשה לשלול המציאות חן שאינה לצד מה שקדם אליו מהחיוב ממנו. ולשון עתה נתכוין לרמוז לו כי כבר ידע יעקב כי מצא חן בעיני יוסף וזה לך האות (מ"ז י"ב) ויכלכל יוסף את אביו וגו' ומעתה אם היה אומר אליו יעקב אם מצאתי חן זה יגיד כי לא הוכר אצלו דבר זה שמצא חן בעיניו, לזה אמר עתה פירוש מה שמבקש ממנו מציאות חן הוא על מה שעתה:

או ירצה לצד שהגיע הערב שמשו הרי זה כלה צורך החסד הרגיל עד עתה מיוסף אליו לזה אמר אליו אם עתה עדיין רוצה להתמיד בהנהגת מציאות חן שים וגו':

עוד בדרך רמז נתכוון לרמוז לו להיות שכל החסד שעשה עמו עד עתה היה דן בו ב' צדדין, האחד שעושה לצד שמצא יעקב חן בעיניו לא לתכלית סיבה וזה יהיה מצד האהבה הנכונה ומתיחסת למציאות חן, והב' כי עשה לצד החיוב שהוא מחויב לזון אביו כדרך כל הארץ וחרפה הוא לו להטיל אביו ואחיו על הזולת ולראותם חסרי לחם ומזון, לזה אמר אליו כי הדבר שהוא בספק מה היתה כוונתו יתברר הספק במה ששואל ממנו עתה אם עתה יעשה לו חפצו ורצונו נודע הדבר למפרע כי מה שעשה עמו מהטובות הוא לצד שמצא חן בעיניו באהבה ורצון הלב כי דבר ששואל ממנו הפעם הזאת אינו דבר שיצטרך לעשותו זולת אם אהבתו נכונה ושלימה ויחפוץ להטיבו וזה הוא גילוי על העבר כי מצאתי חן בעיניך ואם לאו יתברר הדבר כי טעם החסד העובר הוא לצד הב' שכתבנו ובזה ידוייק אומרו מצאתי לשון עבר:

שים נא. תתפרש לשון זמן ולשון בקשה, לשון בקשה, מלבד מה שאמר לשון בקשה בסמוך על המעשה חזר לומר בקשה פעם ב' כי מלבד שיסכים על החסד ויאמר לו לעשות כן עוד מפייסו להשבע לו על החסד לקיימו, ותתפרש לשון עתה שנתכוון לשלול ממנו תשובת עוד היום שבו יעשה דבר זה כי לא היה זמן המות כמו שתמצא שאמר אחר זה ויהי אחרי הדברים האלה וגו' הא למדת שלא היה אז בפרק הנסיעה לזה אמר אליו שים עתה מבלי טענת עד עת בוא דבר מלך שלטון, גם חש יעקב למסירת מודעה על הדבר ויקדים שבועה לבטל שבועה זו וישבע לו שבועה שאין בה סמיכות דעת, ומה גם לדבריהם ז"ל שאמרו (תנחומא) שאמר לו יעקב אם לא ישבע לו הרי הוא מת מדאגה ורמוזה באומרו ושכבתי עם וגו' אם כן יוסף לצד הכרח הדברים ישבע אחר שיקדים שבועה לשבועתו, לזה אמר אליו שים נא פירוש עתה תכף ומיד ומנע ממנו הזמן שבו ימסר מודעה לבטל שבועה זו:

ועשית עמדי חסד ואמת. אמר ועשית בתוספת וא"ו, לצד שקדם בקשת מעשה השבועה אמר ועשית בתוספת וא"ו. ואומרו חסד ואמת, רז"ל אמרו (ב"ר פ' צ"ו) כי חסד העשוי עם המתים קרוי חסד של אמת. וקשה לי הלא מצינו לו ליעקב ששילם לו חסד זה שנאמר (מ"ח כ"ב) ואני נתתי לך שכם אחד וגו' ופירש"י אתה טורח בשביל קבורתי ואני נתתי וגו', גם מאומרו נתתי לשון עבר יגיד כי הודיעו הדבר בשעת מעשה כשקבל עליו הטורח, והגם שלא נאמר כן, יעקב מיהא היה בדעתו להטיבו שכר טורחו ולא היה לו לומר ואמת:

ואולי כי נתכוון כי יוסף יעשה הדבר כדרך זה:

ועשית עמדי חסד ואמת. אמר ועשית בתוספת ו', לצד שקדם בקשת מעשה השבועה אמר ועשית בתופת ו'. ואומרו חסד ואמת, רז"ל אמרו (ב"ר פ' צ"ו) כי חסד העשוי עם המתים קרוי חסד של אמת. וקשה לי הלא מצינו לו ליעקב ששילם לו חסד זה שנאמר (מ"ח כ"ב) ואני נתתי לך שכם אחד וגו' ופירש"י אתה טורח בשביל קבורתי ואני נתתי וגומר, גם מאומרו נתתי לשון עבר יגיד כי הודיעו הדבר בשעת מעשה כשקבל עליו הטורח, והגם שלא נאמר כן, יעקב מיהא היה בדעתו להטיבו שכר טורחו ולא היה לו לומר ואמת:

ואולי כי נתכוון כי יוסף יעשה הדבר בדרך זה:

או אפשר כי בערך המעשה לא יוכר הפרעון שתנתן לו שכם אחד:

או לצד שבקש ממנו ב' דברים האחת שלא יקברנו במצרים וישתדל בהוצאתו מעיר גילולים, והב' שיעלה הוא ויקברהו בארץ כנען, ואמר חסד של אמת על בחינת העליה מארץ מצרים, והוא שאמר סמוך לאומרו חסד ואמת אל נא תקברני במצרים והנה מהראוי לו להקדים השכיבה ואח"כ הקבורה וכאן הקדים להזכיר הקבורה קודם אומרו ושכבתי, אלא הרי זה מראה באצבע כי על פרט זה היא ההשבעה ודבר זה אין לו פרעון לא עתה ולא אחר זמן. ומה שנתן לו שכם אחד הוא על הטורח שיעלה עמו מארץ מצרים לארץ כנען ויקברהו שם:

עוד יתבאר הכתוב על זה הדרך ועשית וגו' פירוש מה שכבר עשית עמדי יהיה של אמת פירוש חסד הגמול, כי מה שנותן לו שכם הוא למה שעתיד לעשות לטרוח בקבורתו לא לתגמול העובר, ובזה ידוייק גם כן תיבת ועשית בתוספת וא"ו גם לשון עבר, תוספת וא"ו שיוסיף להטיב עמו במה שיחשוב החסד שכבר עשה שהוא של אמת ולא יקבל הטבה ממנו בעדו ובזה תהיה ההטבה הבאה מושלמת מהמשביע והוא נשבע על דעת חבירו בשביל טובה שעשה לו שאין לו התרה (ר"ן נדרים סה) ונתחכם יעקב לבל יתיר יוסף השבועה אחר מותו, והגם שלא מצינו שהזכיר יעקב ההטבה של שכם אחד אז, הכתוב גילה במקום אחר שהזכירה לו כבר דכתיב נתתי לך ומן הסתם מקום זכרונה הוא כשאמר לו השבעה לי לחזק השבועה לבל יתיר נתן לו שכם אחד, וזולת זה במה יסמוך דעתו של יעקב בשבועה זו כיון שיכול להתיר אחר כך וכמו שהארכנו בפרט זה בפרשת תולדות (כ"ו כ"ו) בשבועת יצחק לאבימלך. ומה שאמרו ז"ל (סוטה דף לו:) שאמר יוסף לפרעה אם אני מתיר שבועת אבי אתיר גם כן שבועתך אין סתירה מזה, או לצד שלדבריו של פרעה השיבו, או גם שבועתו לפרעה היתה בשביל טובה שעשה לו שאין טובה כמותה גדולה וכבוד ועושר:

אל נא תקברני וגו'. פירוש אל נא לשון זמן שאפילו לפי שעה לא יקברוהו על סמך שישתדל אחר כך להעלותו אלא תיכף ומיד יעלהו, והוא אומרו בסמוך ושכבתי וגו' ונשאתני וגו'. וטעם הקדמת אל נא תקברני במצרים לאומרו ושכבתי פירשתי בפסוק ועשית עמדי וגו' לא' מהדרכים שישבתי הכתוב. ולשאר הדרכים יתבאר לפי מה שקדם לנו (זהר וישב קפ"ב) כי יעקב ויוסף היו בחינת נפש אחת והוא סוד וא"ו מליאה שיש לה ב' ווי"ן ולא יתפרדו, ואשר על כן חש יעקב שאחר שיאסף לא יתרצה יוסף להפרד ממנו גם במותו, ומה גם לדבריהם ז"ל (תענית דף ה:) שאמרו יעקב אבינו לא מת והוא בחיים, לזה שלל דבר זה מדעתו והודיעו כי כשישכב פירוש כשיפטר הנה הוא נפרד בהכרח ממנו ויסמך עם אבותיו ולזה ונשאתני וגו' וקברתני וגו':

(ל) ויאמר אנכי אעשה וגו'. צריך לדעת למה הוצרך לומר לו כן והיה לו לעשות המעשה בפועל וזאת היא תשובתו, וכמו שמצינו גם כן לאליעזר עבד אברהם כשאמר לו אברהם (כ"ד ב') שים נא ידך וגו' התשובה היתה וישם העבד את ידו וגו':

אכן הכונה היא שאמר לו תשובה שאינו צריך לישבע לו והנה הוא מוכן לעשות כדבריו:

או ירצה שכפי הדין הוא מחוייב לעשות כדבריו או לצד שהוא בנו והוא אומרו אנכי אעשה, או לצד שהוא מצוה מחמת מיתה (חו"מ רנב) והוא אומרו כדבריך ואינו צריך שבועה, ובזה הודיע יוסף ע"ה צדקתו כי חפץ חסד הוא לעשות דבר מצוה מרצונו הפשוט:

(לא) ויאמר השבעה לי. הוצרך לומר לו פעם ב' השבעה ולא הספיק במה שענהו לעשות כדבריו, לפי מה שפירשנו בפסוק אנכי אעשה וגו'. יבא על נכון כי משיבו למה שאמר שאינו צריך שבועה כי מצדיק הוא דבריו אלא לעשות רצונו הוא מבקש ממנו לישבע, והוא אומרו השבעה לי פירוש להפיס דעתי, או לטעם הכמוס עמי, והכוונה חושש לזולת שיהיה מונע אותו, וכמו שכן היה שאמר לו פרעה שיתיר שבועתו כאומרם ז"ל, (סוטה דף לד:) ולזה תכף נשבע לו:

או יאמר השבעה לי לדעתי כדי שלא יבטל השבועה בלבו ועיקר השבועה בלב, ועשה יעקב כן לבטחון לכל צדדי הספק שיהיו בדבר:

פרק מח

מתוך: אור החיים על בראשית מח (עריכה)

אור החיים/פרשת ויחי

פרק מז

פרק מח

פסוק א

פסוק ב

פסוק ג

פסוק ד

פסוק ה

פסוק ו

פסוק ז

פסוק ח

פסוק ט

פסוק י

פסוק יא

פסוק יב

פסוק יג

פסוק יד

פסוק טו

פסוק טז

פסוק יז

פסוק יח

פסוק יט

פסוק כ

פסוק כא

פסוק כב

פסוק כג

פסוק כד

פסוק כה

פסוק כו

פסוק כז

פסוק כח

פסוק כט

פסוק ל

פסוק לא

פסוק לב

פסוק לג

פסוק לד

פסוק לה

פסוק לו

פסוק לז

פסוק לח

פסוק לט

פסוק מ

פסוק מא

פסוק מב

פסוק מג

פסוק מד

פסוק מה

פסוק מו

פסוק מז

פסוק מח

פסוק מט

פסוק נ

פסוק נא

פסוק נב

פסוק נג

פסוק נד

פסוק נה

פסוק נו

פסוק נז

פסוק נח

פסוק נט

פסוק ס

פסוק סא

פסוק סב

פסוק סג

פסוק סד

פסוק סה

פסוק סו

פסוק סז

פסוק סח

פסוק סט

פסוק ע

פסוק עא

פסוק עב

פסוק עג

פסוק עד

פסוק עה

פסוק עו

פסוק עז