אברהם גוטליב על משלי כג


פסוקים א-ח

א כִּי תֵשֵׁב לִלְחוֹם אֶת מוֹשֵׁל בִּין תָּבִין אֶת אֲשֶׁר לְפָנֶיךָ. ב וְשַׂמְתָּ שַׂכִּין בְּלֹעֶךָ אִם בַּעַל נֶפֶשׁ אָתָּה. ג אַל תִּתְאָו לְמַטְעַמּוֹתָיו וְהוּא לֶחֶם כְּזָבִים. ד אַל תִּיגַע לְהַעֲשִׁיר מִבִּינָתְךָ חֲדָל. ה  התעוף [הֲתָעִיף] עֵינֶיךָ בּוֹ וְאֵינֶנּוּ כִּי עָשֹׂה יַעֲשֶׂה לּוֹ כְנָפַיִם כְּנֶשֶׁר ועיף [יָעוּף] הַשָּׁמָיִם.

ו אַל תִּלְחַם אֶת לֶחֶם רַע עָיִן וְאַל תתאו [תִּתְאָיו] לְמַטְעַמֹּתָיו. ז כִּי כְּמוֹ שָׁעַר בְּנַפְשׁוֹ כֶּן הוּא אֱכֹל וּשְׁתֵה יֹאמַר לָךְ וְלִבּוֹ בַּל עִמָּךְ. ח פִּתְּךָ אָכַלְתָּ תְקִיאֶנָּה וְשִׁחַתָּ דְּבָרֶיךָ הַנְּעִימִים.
(משלי כג, א-ח)

"כִּי תֵשֵׁב לִלְחוֹם אֶת מוֹשֵׁל, בִּין תָּבִין אֶת אֲשֶׁר לְפָנֶיךָ" - יש להיזהר, שלא להתקרב למלך השליט. אם תשב ליד שולחן המלך לאכול לחם, תתבונן היטב במאכל ששׂמו לפניך.

"וְשַׂמְתָּ שַׂכִּין בְּלֹעֶךָ, אִם בַּעַל נֶפֶשׁ אָתָּה" – שים כביכול סכין בגרונך ועצור תאוותיך, אם אתה בעל תיאבון היודע להתגבר ולשלוט עליו.

"אַל תִּתְאָו לְמַטְעַמּוֹתָיו, וְהוּא לֶחֶם כְּזָבִים" – עיצרו תאוותכם למטעמיו של המושל השליט, כי כל מטעמיו, שקר וכזב. זו סעודה של איש כזבים שאינו עומד בדיבורו, שפיו ולבו אינם שווים וכל מעשיו אינטרסנטיים בלבד.

"אַל תִּיגַע לְהַעֲשִׁיר, מִבִּינָתְךָ חֲדָל" – לא כדאי לרדוף אחר העושר, אל תטרח ותייגע את עצמך כדי להתעשר. חדל מליצור תחבולות ותכסיסים פרי בינתך, שאתה עושה כדי להתעשר.

"הֲתָעִיף עֵינֶיךָ בּוֹ וְאֵינֶנּוּ, כִּי עָשֹׂה יַעֲשֶׂה לּוֹ כְנָפַיִם, כְּנֶשֶׁר יָעוּף הַשָּׁמָיִם" – כאשר תנסה להעיף מבט קצר על העושר, הוא עלול כבר לא להיות אצלך, לעוּף ולהעלם כמו עוֹף, באמצעות כנפיו. משל לְמה הדבר דומה? לנשר המצליח, בזכות נתוניו ביחס לשאר העופות, לפרוש כנפיים, לברוח מהציידים ולעוּף בשמים. כך העושר, עלול בדרכים שונות, לעזוב את בעליו ולהיות נחלת האחר. כל מצב בעולם, הוא נזיל ועלול להשתנות בגלל הרבה סיבות ונסיבות.

"אַַל תִּלְחַם אֶת לֶחֶם רַע עָיִן, וְאַל תִּתְאָו לְמַטְעַמֹּתָיו " – אל תסעד על שולחנו של רע עין – קמצן קטנוני, ואל תתאווה למטעמיו, כמו למטעמי המושל כמוזכר לעיל בפסוק ג'. "כִּי כְּמוֹ שָׁעַר בְּנַפְשׁוֹ כֶּן הוּא, אֱכוֹל וּשְׁתֵה יֹאמַר לָךְ, וְלִבּוֹ בַּל עִמָּךְ" – כי הקמצן-הקטנוני, מסתכל לך בצלחת ותמיד משער ואומד את המאכלים שאתה אוכל על שולחנו. הוא שוקל וחושב, אם כדאי ושווה לו, שאתה סועד על שולחנו. הוא אומנם מזמין אותך בנימוס ואומר לך "אכול ושתה" אבל: "ולבו, בל עמך", הוא מצפונית ורִגְשִׁית לא איתך, כי פיו ולבו אינם שווים. לכן, אל תשים לב לדבריו, כי הוא לא אמיתי ולמעשה גם לא מנומס.

"פִּתְּךָ אָכַלְתָּ תְקִיאֶנָּה, וְשִׁחַתָּ דְּבָרֶיךָ הַנְּעִימִים" – מרוב אכזבה, אתה תקיא את מאכליך, ו/או תיגעל מהם. כך, שדברי התודה והשבח שהרעפת על הזמנתו אותך לסעוד אצלו בדברי נימוסים, היו לשווא.

מסקנה:

השליט המושל, כמו הקמצן הקטנוני, פועל לפי אינטרסים וכדאיות אישית ולא על פי רגש ומצפוּן חברוּתי ואיכפתי. על כן, יש להיזהר ולשמור מרחק מהמושל ולא להיות סמוך לשולחנו, כדי שלא להיות מנוּצל על ידו, להתאכזב ולהינזק. כל המתרחק מהם, מן השלילה, זוכה לברכה ולהצלחה. העושר הוא לא תמיד ברכה ומיסב לעתים צרות לבעליו ואכן לא טוב להרבות ולהגזים בשום דבר, כי: "מרבה נכסים – מרבה דאגה" (אבות ב'/ז'). יש להחזיק בחפצים חיוניים, להעריך וּלהודות על כל מה שיש, מתוך הכרת הטוב.

פסוקים ט-יד

ט בְּאָזְנֵי כְסִיל אַל תְּדַבֵּר כִּי יָבוּז לְשֵׂכֶל מִלֶּיךָ. י אַל תַּסֵּג גְּבוּל עוֹלָם וּבִשְׂדֵי יְתוֹמִים אַל תָּבֹא. יא כִּי גֹאֲלָם חָזָק הוּא יָרִיב אֶת רִיבָם אִתָּךְ. יב הָבִיאָה לַמּוּסָר לִבֶּךָ וְאָזְנֶךָ לְאִמְרֵי דָעַת. יג אַל תִּמְנַע מִנַּעַר מוּסָר כִּי תַכֶּנּוּ בַשֵּׁבֶט לֹא יָמוּת. יד אַתָּה בַּשֵּׁבֶט תַּכֶּנּוּ וְנַפְשׁוֹ מִשְּׁאוֹל תַּצִּיל. (משלי כג, ט-יד)

"בְּאָזְנֵי כְסִיל אַל תְּדַבֵּר, כִּי יָבוּז לְשֵׂכֶל מִלֶּיךָ" – יש להיזהר, בפני מי מדברים ומה מדברים. אתה האדם הנבון, חשוב היטב לפני שאתה מדבר. אל תאמר מלה לאדם שאינך מכיר ובמיוחד לאדם שאתה יודע שהוא כסיל, חסר תבונה, שיגיב בבוז ובזלזול לדבריך הנכונים, שהם תוצר של שכל והגיון, חשיבה ותבונה!

"אַל תַּסֵּג גְּבוּל עוֹלָם, וּבִשְׂדֵי יְתוֹמִים אַל תָּבֹא" – בהמשך לאזהרה נגד הסגת גבולות וגדרים, המוזכרת לעיל (כ"ב/כח'), לפנינו אזהרה מנומקת נגד הסגת גבול יתומים. אסור לשנות גבולות וגדרים קיימים בכל נושא ובמיוחד בנושא עדין ורגיש כמו יתומים שחרב עליהם עולמם. יתומים פגועים נפשית ופיזית מאובדן יקיריהם ואסור לפגוע בהם, בנחלתם וברכושם. מדובר בדברים יסודיים, המובנים מאליהם, אבל לדאבוננו, לא לכולם. אסור לפגוע באף אחד ובמיוחד ביתומים, לא רק בגלל שזה לא מוסרי, אלא במיוחד בגלל שפגיעה ביתומים, היא פגיעה ערכית, פגיעה בנבראים בצלם אלוקים, המהווה פגיעה בה'.

"כִּי גֹאֲלָם חָזָק, הוּא יָרִיב אֶת רִיבָם אִתָּךְ" – גואל היתומים, האחראי לשלומם ולמילוי מחסורם, הוא ה', גואל חזק בעל עוצמה, אשר יריב את ריבם של היתומים וייפרע מהפוגעים בהם.

"הָבִיאָה לַמּוּסָר לִבֶּךָ, וְאָזְנֶךָ לְאִמְרֵי דָעַת" – חינוך הילדים האידיאלי-אפקטיבי, הוא באמצעות תוכחת מוסר מתקנת. עֵצה טובה: תכין את לבך, מצפונך ורגשותיך, כדי שתבין ותפנים מוסר השכל ותוכחה, תוך הסקת מסקנות בחכמה ובתבונה, תוך יישומם המעשי. הביאה אזנך – הטה את אוזנך לאימרות והאמירות, הנאמרות בדעת ובהגיון.

"אַל תִּמְנַע מִנַּעַר מוּסָר, כִּי תַכֶּנּוּ בַשֵּׁבֶט לֹא יָמוּת" – אתה האבא וכן המחנך, לטובת הילד, אשר גדל ונעשה נער, אל תמנע ממנו כלל וכלל, דברי מוסר, שהם הארות והערות ביקורתיות מתקנות. אפשר ללא חשש, להכותו קלות ב"שבט" (מקל דק) לשם הרתעה, כי הוא לא ימות מזה. הכוונה ב"שבט" הענישה ולאו דווקא להכאה פיזית, ואם המצב ידרוש חלילה כוחניות, הפגיעה תהיה מיזערית. השאיפה כמובן, להשתדל שלא להגיע לאלימות מילולית ופיזית.

"אַתָּה בַּשֵּׁבֶט תַּכֶּנּוּ, וְנַפְשׁוֹ מִשְּׁאוֹל תַּצִּיל" – כאשר אתה מכה את בנך לשם חינוך, את נפשו אתה מציל מכישלון, בעולם הזה ובעולם הבא. יתר על כן, כאשר אתה מצליח לחנך רק בדיבור, אשריך!

מסקנה:

אסור לדבר ולומר, אפילו מלה אחת, בפני אדם שאינו מבין עניין. שכן, שכרנו ייצא בהפסדנו. יש לזכור, ש"מוות וחיים ביד לשון" (י"ח/כא'), לא הלשון הספציפית, אלא מוות וחיים ביד כל לשון, של כל בני האדם. עלינו לחשוב, להיזהר ולהישמר מלכתחילה, כדברי שלמה: "שומר פיו ולשונו, שומר מצרות נפשו" (כ"א/כג'). יש להיזהר בכבוד הבריות בכלל ובכבוד אנשים פגועים נפשית ופיזית בפרט. כדי לרוות נחת מהילדים, יש לשמור על משמעת וסדר באמצעות כוח מרתיע, היוצר יראה וכבוד. המטרה, לחנך את הילדים בדיבור שקול והולם, תוך דוגמה אישית, בדרכי נועם, על דרך החיוב, הישר והטוב.

פסוקים טו-כא

טו בְּנִי אִם חָכַם לִבֶּךָ יִשְׂמַח לִבִּי גַם אָנִי. טז וְתַעְלֹזְנָה כִלְיוֹתָי בְּדַבֵּר שְׂפָתֶיךָ מֵישָׁרִים. יז אַל יְקַנֵּא לִבְּךָ בַּחַטָּאִים כִּי אִם בְּיִרְאַת יְהוָה כָּל הַיּוֹם. יח כִּי אִם יֵשׁ אַחֲרִית וְתִקְוָתְךָ לֹא תִכָּרֵת. יט שְׁמַע אַתָּה בְנִי וַחֲכָם וְאַשֵּׁר בַּדֶּרֶךְ לִבֶּךָ. כ אַל תְּהִי בְסֹבְאֵי יָיִן בְּזֹלֲלֵי בָשָׂר לָמוֹ. כא כִּי סֹבֵא וְזוֹלֵל יִוָּרֵשׁ וּקְרָעִים תַּלְבִּישׁ נוּמָה. (משלי כג, טו-כא)

"בְּנִי אִם חָכַם לִבֶּךָ, יִשְׂמַח לִבִּי גַם אָנִי" – חכמת הבן היא שמחה ונחת להורים: האב פונה לבנו ואומר, אם לבך קנה חכמה – חכמת חיים, שהרגש הפנימי שלך הגיוני, שקוּל וסביר, גם אני אשמח מכל הלב על הנחת שהסבת להוריך.

"וְתַעְלֹזְנָה כִלְיוֹתָי, בְּדַבֵּר שְׂפָתֶיךָ מֵישָׁרִים" – אני אשמח כאשר שפתיך דוברות אמת, שפה ישרה אמיתית, כֵנה ונקיה. הכליות הן מרכז הרגשות של האדם. בלשון הפיוטית המקראית, המחשבות, ההרהורים, העֵצות והרגשות, מיוחסים לאיברים הפנימיים שבגוף האדם: הלב, הקֶּרב והכליות.

"אַל יְקַנֵּא לִבְּךָ בַּחַטָּאִים, כִּי אִם בְּיִרְאַת ה' כָּל הַיּוֹם" – אסור לך האדם, מבחינת הרגש והמצפוּן שבליבך, לקנא בהצלחתם כביכול , של החוטאים, שדרכם שלילית ואף רעה. בְּמה כן יש לקנא, לשאוף ולדבוק? בהתנהגות חיובית, מוּסרית וערכית, ביראי ה' שמתנהגים ביושר כלפי הזולת וכלפי ה'.

"כִּי אִם יֵשׁ אַחֲרִית, וְתִקְוָתְךָ לֹא תִכָּרֵת" – שהרי יש עתיד בסופו של דבר ותקוותך במשמעות ציפייתך לטובה, תתקיים!

"שְׁמַע אַתָּה בְנִי וַחֲכָם, וְאַשֵּׁר בַּדֶּרֶךְ לִבֶּךָ" – החכם פונה ישירות, באופן נחרץ, ומזהירו: שמע בני לדברי החכמה ותחכים, תפנימם ותיישמם. הולך את ליבך, מצפונך והרגש שלך בדרך הישר והטוב.

"אַל תְּהִי בְסֹבְאֵי-יָיִן, בְּזֹלְלֵי בָשָׂר לָמוֹ" – אזהרה נגד שיכרות וזלילה: אל תימצא בחברת אנשים המרבים לשתות יין לשוכרה. וכן, אל תימצא בחברת אנשים המרבים לאכול בשר ללא מידה. למו – להם, להנאתם ולמילוי תאוותם.

"כִּי סֹבֵא וְזוֹלֵל יִוָּרֵשׁ, וּקְרָעִים תַּלְבִּישׁ נוּמָה" – החכם, מפרש כאן את צו התורה בפרשת 'כי-תצא': "בְּנֵנוּ זֶה סוֹרֵר וּמֹרֶה, אֵינֶנּוּ שֹׁמֵעַ, בְּקֹלֵנוּ, זוֹלֵל, וְסֹבֵא" (דברים כ"א/כ'). בן זה, אשר סר מדרך הישר והטוב וממרה, מרמה את פי אבותיו, הוא זולל וסובא – זולל בשר בתאווה ללא כל הבחנה וכך גם שותה יין לשוכרה, בלי גבולות. שהרי סופו של ביזבוז, לא רק בבריאות, במצב הבריאותי, אלא גם בכיס, במצב הפיננסי-הכלכלי: השותה הרבה יין לשוכרה והזולל, הטורף בשר וכל דבר, סופו להתרושש ולרדת מנכסיו ולהיות רש חסר-כל, מזון וביגוּד, כנאמר: "אִישׁ מַחְסוֹר אֹהֵב שִׂמְחָה, אֹהֵב יַיִן וָשֶׁמֶן לֹא יַעֲשִׁיר" (משלי כ"א/יז'). כלומר: מי שאוהב רק שמחה ולא עמל לפרנסתו, סופו להיות עני מחוּסר כל. וכן, כל המבזבז את ממונו על משתאות ותפנוּקים, יין ושמן למאכל ולסוך את גופו, לא יתעשר, אלא יהיה עני ואביון. וכן בִּדבר הסכנה שבעצלות וחוסר המעש: "אַל תֶּאֱהַב שֵׁנָה פֶּן תִּוָּרֵשׁ, פְּקַח עֵינֶיךָ שְׂבַע לָחֶם" – אל תתעצל ותישן הרבה, כי סופך להתרושש. אלא,פקח את העיניים ותהיה מציאותי, תעבוד למחייתך, כדי שתוכל להשיג לחם ומזון בכלל, כדי שתהיה שבע. הירידה מהנכסים תביא בושה על האדם: "וּקְרָעִים, תַּלְבִּישׁ נוּמָה". לא יהיו לך בגדים ראויים אלא קרועים ובלויים, שיסבו לך נומה, שינה, במשמעות של בריחה מן המציאות - עצב ובושה. הביזבוז בכלל, מביא לעניות וּגם לביזיון בעיני כל.

מסקנה:

תבונת הלב מבחינה ריגשית-מצפונית, היא ברכה לאדם. חכמת הבן כחכמת חיים להצלחה בעשייה, מסבה שמחה ונחת להורים שהשקיעו בגידולו ובחינוכו, שבנם היקר, בן טיפוחם מבין ומצליח. יש לשאוף להתנהגות חיובית, מוּסרית וערכית, מתוך יראת שמים, הכנעה, יושר ומידות הנהגה טובות. כי, רק להתנהגות והתנהלות חיובית, ישרה ותקינה, יש עתיד קיומי. אסור להפריז בכל דבר ובמיוחד לא ביין שנועד לקידוש והבדלה ולא בבשר, הנועד לסעודות מצוה.

פסוקים כב-כח

כב שְׁמַע לְאָבִיךָ זֶה יְלָדֶךָ וְאַל תָּבוּז כִּי זָקְנָה אִמֶּךָ. כג אֱמֶת קְנֵה וְאַל תִּמְכֹּר חָכְמָה וּמוּסָר וּבִינָה. כד  גול יגול [גִּיל יָגִיל] אֲבִי צַדִּיק יולד [וְיוֹלֵד] חָכָם וישמח [יִשְׂמַח] בּוֹ. כה יִשְׂמַח אָבִיךָ וְאִמֶּךָ וְתָגֵל יוֹלַדְתֶּךָ. כו תְּנָה בְנִי לִבְּךָ לִי וְעֵינֶיךָ דְּרָכַי תרצנה [תִּצֹּרְנָה]. כז כִּי שׁוּחָה עֲמֻקָּה זוֹנָה וּבְאֵר צָרָה נָכְרִיָּה. כח אַף הִיא כְּחֶתֶף תֶּאֱרֹב וּבוֹגְדִים בְּאָדָם תּוֹסִף. (משלי כג, כב-כח)

[חסר]

פסוקים כט-לה

כט לְמִי אוֹי לְמִי אֲבוֹי לְמִי מדונים [מִדְיָנִים] לְמִי שִׂיחַ לְמִי פְּצָעִים חִנָּם לְמִי חַכְלִלוּת עֵינָיִם. ל לַמְאַחֲרִים עַל הַיָּיִן לַבָּאִים לַחְקֹר מִמְסָךְ. לא אַל תֵּרֶא יַיִן כִּי יִתְאַדָּם כִּי יִתֵּן בכיס [בַּכּוֹס] עֵינוֹ יִתְהַלֵּךְ בְּמֵישָׁרִים. לב אַחֲרִיתוֹ כְּנָחָשׁ יִשָּׁךְ וּכְצִפְעֹנִי יַפְרִשׁ. לג עֵינֶיךָ יִרְאוּ זָרוֹת וְלִבְּךָ יְדַבֵּר תַּהְפֻּכוֹת. לד וְהָיִיתָ כְּשֹׁכֵב בְּלֶב יָם וּכְשֹׁכֵב בְּרֹאשׁ חִבֵּל. לה הִכּוּנִי בַל חָלִיתִי הֲלָמוּנִי בַּל יָדָעְתִּי מָתַי אָקִיץ אוֹסִיף אֲבַקְשֶׁנּוּ עוֹד. (משלי כג, כט-לה)

"לְמִי אוֹי לְמִי אֲבוֹי, לְמִי מִדְיָנִים לְמִי שִׂיחַ, לְמִי פְּצָעִים חִנָּם, לְמִי חַכְלִלוּת עֵינָיִם – יש להיזהר ולהימנע מן השיכרות. החכם שואל כאן שאלות מליציות, כדי להביא את הקורא לחשיבה נבונה והסקת מסקנות נכונה. הוא פותח בצירוף הלשוני של קריאת צער 'אוי ואבוי' ושואל למעשה, מיהו האשם כאן? מה מקור המריבות והסכסוכים? מי מתלונן ומתרגז לשווא? מי מקבל פצעים או נפצע ללא סיבה? ולמי יש עיניים אדומות או שחורות? התשובה היא אחת – לשיכור חסר השינה.

"לַמְאַחֲרִים עַל הַיָּיִן, לַבָּאִים לַחְקֹר מִמְסָךְ" – לאנשים, שבמקום לישון, הם מאחרים לצאת מאוחר בלילה לנשף כדי לשתות הרבה יין ולהשתכר. הם באים כביכול כדי למדוד את עוצמת היין וטיבו, אם הוא 'יין חי', מרוכז, הנוצר רק מענבים, או שמא הוא 'יין מזוג', שהוא מסוּך במים – מהוּל במים ומתובל .

"לא, אַל תֵּרֶא יַיִן כִּי יִתְאַדָּם, כִּי יִתֵּן בַּכּוֹס עֵינוֹ, יִתְהַלֵּךְ בְּמֵישָׁרִים" – צבע היין מושך את האדם ומדרדרו. אל תסתכל בצבעו האדום המושך את העין, אלא ביין עצמו, כנאמר: "אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו" (אבות ד'/כז'). עליך לבחון ולהסתכל בפנימיות, שהרי, צבע היין מושפע גם מן הכוס הצבעונית היפה שהוא נתוּן בתוכה. לכן, אל תסתכל בכוס ותשתכר בשתיית יין במישרים, ללא מעצורים ותצא מן השפיות, אלא, שתה מעט, תטעם. הסכנה: שהשיכרות מקהה את חושיו של האדם והופכת לפניו את העבירות למישור, כאשר כל הדרכים ובכללן השליליות, נראות בעיניו ישרות ותחושתו שהכל מותר לו.

"אַחֲרִיתוֹ כְּנָחָשׁ יִשָּׁךְ, וּכְצִפְעֹנִי יַפְרִשׁ" – ריבוי ביין מסב נזק רב לאדם, בדומה לארס של נחש הנושך ומכיש ונחש הארסי הצפעוני, המפריש, את ארסו באדם.

"עֵינֶיךָ יִרְאוּ זָרוֹת, וְלִבְּךָ יְדַבֵּר תַּהְפֻּכוֹת" – עיניך תראינה נשים זרות ודברים מוזרים, באופן שליבך, מקור הרגש והמצפוּן, יחוש בדברים הזויים, ההפוכים מן המציאות ומנותקים ממנה.

"וְהָיִיתָ כְּשֹׁכֵב בְּלֶב יָם, וּכְשֹׁכֵב בְּרֹאשׁ חִבֵּל" – התוצאה: אתה תהיה חסר אונים, מצוי בטירוף הדעת כמו השוכב על גבי ספינה בלב הים הסוער שעומדת להיטרף – לטבוע במים, וכמו השוכב בראש החִבל, שהוא תורן הספינה, כפי שמבאר רש"י.

"הִכּוּנִי בַל חָלִיתִי, הֲלָמוּנִי בַּל יָדָעְתִּי": שתיית היין גורמת לטשטוש חושים ולאובדן הכרה. הרהורי השיכור המשיב כביכול לשאלה שנשאלה לעיל: "לְמִי אוֹי לְמִי אֲבוֹי", בִּדבר הגורם לכל הפגעים. לא הרגשתי כלל שהכו אותי והלמו בי.

"מָתַי אָקִיץ, אוֹסִיף אֲבַקְשֶׁנּוּ עוֹד" – כאשר אקיץ, אתעורר ואתפקח מייני, אוסיף ואבקשנו. בהיותו מכוּר ליין, שואל כביכול: מתי זה כבר יקרה סוף סוף, שאוסיף לבקשו ולקבלו? אסור לשתות הרבה יין ומשקאות אלכוהוליים, כי הם ממכרים את האדם ומאלצים אותו להעלות את המינון ומדרדרים אותו פיזית ורוחנית לשפל המדרגה ולתהום החיים, באופן בלתי הפיך.