פתיחת התפריט הראשי

פסוקים א-ו

א נִבְחָר שֵׁם מֵעֹשֶׁר רָב מִכֶּסֶף וּמִזָּהָב חֵן טוֹב. ב עָשִׁיר וָרָשׁ נִפְגָּשׁוּ עֹשֵׂה כֻלָּם יְהוָה. ג עָרוּם רָאָה רָעָה ויסתר [וְנִסְתָּר] וּפְתָיִים עָבְרוּ וְנֶעֱנָשׁוּ. ד עֵקֶב עֲנָוָה יִרְאַת יְהוָה עֹשֶׁר וְכָבוֹד וְחַיִּים. ה צִנִּים פַּחִים בְּדֶרֶךְ עִקֵּשׁ שׁוֹמֵר נַפְשׁוֹ יִרְחַק מֵהֶם. ו חֲנֹךְ לַנַּעַר עַל פִּי דַרְכּוֹ גַּם כִּי יַזְקִין לֹא יָסוּר מִמֶּנָּה. (משלי כב, א-ו)

"נִבְחָר שֵׁם, מֵעֹשֶׁר רָב, מִכֶּסֶף וּמִזָּהָב חֵן טוֹב" - השם הטוב ונשיאת חן בעיני רעהו הם רצויים, חשובים ועדיפים מהעושר החומרי-גשמי הרב של כסף וזהב. העושר האמיתי הוא האושר הרוחני - שהאדם נהנה ושמח.

"עָשִׁיר וָרָשׁ נִפְגָּשׁוּ, עֹשֵׂה כֻלָּם ה'" - דרכו של עולם, שהעשיר והעני נפגשים בהזדמנויות שונות. שניהם שווים, למעט העובדה שהאחד בעל אמצעים והשני לא. שניהם בני אדם שנבראו כמו כלל הברואים בידי ה' כפי שאומר איוב: "... ולא ניכר שוע (עשיר) לפני דל, כי מעשי ידיו כולם" (איוב ל"ד/יט'). זאת ועוד, עשיר ורש שנפגשו, חייהם יכולים להשתנות: העשיר עלול לרדת מנכסיו ולהיפך, העני יכול להשיג רכוש וממון ולהיות עשיר.

"עָרוּם רָאָה רָעָה וְנִסְתָּר, וּפְתָיִים עָבְרוּ וְנֶעֱנָשׁוּ" - האדם החכם והפיקח, שיש לו ניסיון בחכמה מעשית, שהיא עורמה מתוחכמת וחיובית, ראה את הרעה, הבין והבחין בה וידע להימנע מלעבור במקום הסכנה. אבל הפתיים שאינם חושבים מספיק והם בדרך כלל צעירים וחסרי ניסיון חיים ודעת, הבחינו ברעה אבל התעלמו ממנה. בכך הם נענשו על חוסר תבונתם.

"עֵקֶב עֲנָוָה יִרְאַת ה', עֹשֶׁר וְכָבוֹד וְחַיִּים" - כלל חיים: בעקבות הענווה, שבזכותה מכיר האדם בערכו הפחות, זוכה האדם להגיע לדרגה הנעלה של יראת ה'. מהי יראת ה'? היא החכמה, כתוצר התבונה אשר נותנת ומעניקה לאדם המבין והמתבונן עושר, כבוד וחיים טובים כאדם מעשי.

"צִנִּים פַּחִים בְּדֶרֶךְ עִקֵּשׁ, שׁוֹמֵר נַפְשׁוֹ יִרְחַק מֵהֶם" - אסור להתעקש: דרכו של העקשן היא דרך המלאה קוצים ומוקשים, המכשילים אותו בדרכו. במקום להתעקש, צריך לחשוב כיצד ניתן ליישב את הבעיה הנדונה, אולי כדאי לוותר ולהתפשר. לעומת העקשן, המתחפר ודבק בעמדתו מבלי להבין את המציאות להשלכותיו, מי שהולך בדרך הישר בתבונה ובחכמה, שומר את נפשו ומתרחק מהמכשולים ובמקביל לא מתחבר עם עקשנים.

"חֲנֹךְ לַנַּעַר עַל פִּי דַרְכּוֹ, גַּם כִּי יַזְקִין לֹא יָסוּר מִמֶּנָּה" - חינוך הולם ומתאים הוא ערובה לעתיד: יש לחנך את הילד מקטנות לפי אופיו ותכונותיו ובכך לסלול לו דרך התנהגות נאותה. זה הזמן לעיצוב אישיותו של הילד על ידי ההורים והמחנכים. מסגרת חיובית זו כדרך חיים, היא דבר ש"נכנס בדם" עמוק עמוק וגם לעת זקנה יוסיף האדם ללכת ולדבוק בה. מה שחשוב הוא, שהחינוך חייב להיות לפי דרכו - מותאם לו באופן אישי, לפי רצון הבא לידי ביטוי באופיו ובתכונותיו.

מסקנה:

העושר הרוחני הוא העושר האמיתי המטיב עם האדם לנפשו ולגופו. העושר החומרי חשוב אבל הוא לא העיקר. עלינו להיות אמיתיים וישרים כדי שלא ניפול חלילה מנכסינו. בנוסף, עלינו לכלכל מעשינו בתבונה וביעילות ובמיוחד לדבוק במידת הענווה, המביאה את יראת ה' כחכמה מעשית המוליכה להצלחה ולחיים טובים. האדם צריך וחייב לעמוד על שלו, אך כדאי ורצוי להתפשר ולהתרחק מהעקשנות. חינוך נאות ומתאים מקטנות הוא ערובה לעתיד להמשך התנהגות נאותה, ראויה, חינוכית, ערכית ומוסרית גם לעת זיקנה, כדבר מושרש.

פסוקים ז-יב

ז כִּי כְּמוֹ שָׁעַר בְּנַפְשׁוֹ כֶּן הוּא אֱכֹל וּשְׁתֵה יֹאמַר לָךְ וְלִבּוֹ בַּל עִמָּךְ. ח פִּתְּךָ אָכַלְתָּ תְקִיאֶנָּה וְשִׁחַתָּ דְּבָרֶיךָ הַנְּעִימִים. ט בְּאָזְנֵי כְסִיל אַל תְּדַבֵּר כִּי יָבוּז לְשֵׂכֶל מִלֶּיךָ. י אַל תַּסֵּג גְּבוּל עוֹלָם וּבִשְׂדֵי יְתוֹמִים אַל תָּבֹא. יא כִּי גֹאֲלָם חָזָק הוּא יָרִיב אֶת רִיבָם אִתָּךְ. יב הָבִיאָה לַמּוּסָר לִבֶּךָ וְאָזְנֶךָ לְאִמְרֵי דָעַת. (משלי כג, ז-יב)

"עָשִׁיר בְּרָשִׁים יִמְשׁוֹל, וְעֶבֶד לֹוֶה לְאִישׁ מַלְוֶה" – לדאבוננו, העשירים בעלי האמצעים הקיומיים, מושלים ושולטים בעניים, מעוטי היכולת, הנאלצים להצטרך להלוואותיהם. הלוואות אלו של העשירים לעניים משעבדים את הלווה למלווה. אולם כך דרכו של עולם. ישנם בעלי יכולת וישנם מעוטי יכולת. כאשר יפה והגון שבעלי האמצעים יסייעו למעוטי היכולת כפי יכולתם ובמיוחד במתן הלוואה בתנאים נוחים.

"זוֹרֵעַ עַוְלָה יִקְצוֹר אָוֶן, וְשֵׁבֶט עֶבְרָתוֹ יִכְלֶה" – יש להימנע מעשיית מעשים רעים לזולת. מי שזורע עוולה עושה מעשה רע ולא הגון כלפי הזולת, הוא סבור שהאחר יקצור אותה ויינזק בה. אולם המציאות היא הפוכה. הוא בעצמו יקצור אותה ויקבל את התוצאה הרעה והשלילית על דרך "מידה כנגד מידה". שכן הרוע מונע ממבצעו חשיבה שקולה ונבונה,וסופו להיכשל במה שניסה לעשות לאחר. זה יתרחש כביכול באמצעות שבט, מטה, מקל הלקאה רוחני.

"טוֹב עַיִן הוּא יְבֹרָךְ, כִּי נָתַן מִלַּחְמוֹ לַדָּל" – טוב העין הוא נדיב לב, הרואה בהצלחת אחרים ושמח עימם מכל הלב, במלוא הרגש. אדם בעל עשייה נעלה מאוד זו הוא מבורך בפי ה' ובפי הבריות, היודעים להעריך מעשיו ולהכיר ולהוקיר לו טובה. הסיבה לברכה: "כי נתן מלחמו לדל" – הוא סייע ומסייע בהונו למעוטי יכולת ודואג למחסורם.

"גָּרֵשׁ לֵץ וְיֵצֵא מָדוֹן, וְיִשְׁבֹּת דִּין וְקָלוֹן" – סילוק הלץ מביא ברכה, כי אם תגרש מביתך וממקומך את הלץ, אדם שהוא זד, יהיר וגאוותן, יצא עימו גם המדון והריב כך שתחסוך מעצמך צרות. בנוסף, גם ישבות – יתבטל ייפסק מביתך וממך דין וקלון, ריב ומדון, סכסוך בושה וחרפה.

"אֹהֵב טְהוֹר לֵב, חֵן שְׂפָתָיו רֵעֵהוּ מֶלֶךְ" – מי ראוי למשרה רמה? איש אוהב שיש לו לב טהור, רגיש ואכפתי ושפתיו מעלות חן והוא נחמד ומאופיין בנועם דיבורו, הוא ראוי ומתאים להיות רעהו של מלך. זהו ביטוי מושאל שמשמעותו: שהוא ראוי לשאת משרה רמה ואחראית מתוך יושר ואדיבות.

"עֵינֵי ה' נָצְרוּ דָעַת, וַיְסַלֵּף דִּבְרֵי בֹגֵד" – השגחת ה' בעולם שומרת את האדם בר הדעת, המתבונן מתוך מחשבה ותבונה. לעומת זאת, השגחת ה' מבטלת את דברי הבוגד באיש בריתו ופוגע בו.

מסקנה:

עלינו לעבוד ולהתפרנס כראוי כדי שלא נצטרך לבריות, לכלכל מעשינו בתבונה ולהימנע מהוצאות מיותרות – לחסוך בהוצאות ולערוך קניות חכמות לאחר סקר שווקים עד כמה שניתן. יש לעשות אך ורק מעשים טובים למען הזולת. בעשייה זו מחזק האדם את דרכו החיובית מתוך ברכה והצלחה. אדם נדיב הוא ברכת שמיים בכך שמסייע לבריות והוא מבורך בפי אלוקים ואדם. יש להתרחק מלץ גאוותן ומתנשא ובכך למנוע צרות של מריבות סכסוכים ובושות. יושר ואדיבות הם תנאי מקדמי למשרה רמה ואחראית. כלומר קודם כל האדם צריך להיות בן אדם אנושי ישר ואכפתי ורק לאחר מכן נדרשים הכישורים והניסיון. אדם חכם בר דעת מבין עניין זוכה לשמירה ולברכה מאת ה'.

פסוקים יג-כא

יג אַל תִּמְנַע מִנַּעַר מוּסָר כִּי תַכֶּנּוּ בַשֵּׁבֶט לֹא יָמוּת. יד אַתָּה בַּשֵּׁבֶט תַּכֶּנּוּ וְנַפְשׁוֹ מִשְּׁאוֹל תַּצִּיל. טו בְּנִי אִם חָכַם לִבֶּךָ יִשְׂמַח לִבִּי גַם אָנִי. טז וְתַעְלֹזְנָה כִלְיוֹתָי בְּדַבֵּר שְׂפָתֶיךָ מֵישָׁרִים. יז אַל יְקַנֵּא לִבְּךָ בַּחַטָּאִים כִּי אִם בְּיִרְאַת יְהוָה כָּל הַיּוֹם. יח כִּי אִם יֵשׁ אַחֲרִית וְתִקְוָתְךָ לֹא תִכָּרֵת. יט שְׁמַע אַתָּה בְנִי וַחֲכָם וְאַשֵּׁר בַּדֶּרֶךְ לִבֶּךָ. כ אַל תְּהִי בְסֹבְאֵי יָיִן בְּזֹלֲלֵי בָשָׂר לָמוֹ. כא כִּי סֹבֵא וְזוֹלֵל יִוָּרֵשׁ וּקְרָעִים תַּלְבִּישׁ נוּמָה. (משלי כג, יג-כא)

"אָמַר עָצֵל אֲרִי בַחוּץ, בְּתוֹךְ רְחֹבוֹת אֵרָצֵחַ" – העצלן מצדיק את עצלנותו גם בטיעונים לא מציאותיים. הוא רגיל תמיד לומר: מאז ומעולם אני חושש לצאת מן הבית לעבודתי כי בחוץ, ברשות הרבים – בשוק ובתוך הרחובות – מתהלכים אנשים רבים שם ואריות הורגים אותם.

"שׁוּחָה עֲמֻקָּה פִּי זָרוֹת, זְעוּם ה' יִפּוֹל שָׁם" – זהירות: חפירה עמוקה שחפרו ציידים למכשול לחיות. בהשאלה כאן: מכשול רציני הוא "פי זרות" – הכוונה לשיחת נשים נוכריות שהוא זעום, מקולל על ידי ה' ויביא לנפילתו וכישלונו של מי שיהיה איתן בקשר וישמע דבריהן.

"אִוֶּלֶת קְשׁוּרָה בְלֶב נָעַר, שֵׁבֶט מוּסָר יַרְחִיקֶנָּה מִמֶּנּוּ" – רעיון שטותי חסר חכמה ותבונה הטבוע בלבו של נער צעיר המושפע בקלות כמעט מכל דבר. הפתרון הוא חינוך נכון שעליו אמונים האב והרב המחנך. השטות, "שבט מוסר ירחיקנה ממנו" – השוט המייסר או המסגרת הברורה מצד האב והמחנך ירחיקו את האיוולת – את רוח השטות, מלבו של הנער הרך. זאת באמצעות חינוך לערכים, מידות טובות, דרך ארץ ויראת שמים.

"עֹשֵׁק דָּל לְהַרְבּוֹת לוֹ, נֹתֵן לְעָשִׁיר אַךְ לְמַחְסוֹר" – המסייע לנצרך זוכה לברכה ולהצלחה. כאשר מסייעים צריך להבין גם מה עושים. מי שעושק דל במובן החיובי, שנותן לו מזון וכסף ומסייע לו – מן השמים ידאגו להרבות לו – יתרבו ויתברכו מעשיו ונכסיו. אולם לעומת עשייה הגיונית וחיובית זו, מי שנותן ומסייע לעשיר במתנות ובתשורות, אדם זה המסייע שלא במקום "זוכה" אך ורק למחסור. זאת, משום שלא סייע למי שבאמת צריך, כי לעשיר ב"ה יש מספיק ואינו נצרך לסיוע.

"הַט אָזְנְךָ וּשְׁמַע דִּבְרֵי חֲכָמִים, וְלִבְּךָ תָּשִׁית לְדַעְתִּי" – האזן, הקשב ושמע את עצתם הטובה של חכמים. במקביל, תשים לב ותדע את דעת ה' וכוונתו.

"כִּי נָעִים כִּי תִשְׁמְרֵם בְּבִטְנֶךָ, יִכֹּנוּ יַחְדָּו עַל שְׂפָתֶיךָ" – עדיף לך לשמור את דברי החכמים "בבטן" ולחוש אותם, כאשר הם יהיו ערוכים ושגורים בפיך.

"לִהְיוֹת בַּה' מִבְטַחֶךָ, הוֹדַעְתִּיךָ הַיּוֹם אַף אָתָּה" – אני מודיע לך בכל יום מחדש שעליך לבטוח בה' – גם אתה כמו כל יהודי ויהודי.

"הֲלֹא כָתַבְתִּי לְךָ שִׁלְשׁוֹם, בְּמֹעֵצוֹת וָדָעַת" – הרי כתבתי לך דברים נכבדים בנושא זה ונתתי לך עצה טובה, על מנת לגרום לך לדעת שכך עליך לנהוג.

"לְהוֹדִיעֲךָ קֹשְׁטְ אִמְרֵי אֱמֶת, לְהָשִׁיב אֲמָרִים אֱמֶת לְשֹׁלְחֶיךָ" – כדי להודיע לך דברי אמת וכדי שתוכל להשיב אמרי אמת בהתנהגות חיובית, מוסרית-ערכית, לאות כבוד "לשולחיך" – להוריך, ששלחו אותך ללמוד ולהשכיל בחכמה ובתבונה, כך שאתה מוכיח שלמדת טוב.

מסקנה:

אסור להתחבר לנשים זרות – נוכריות המכשילות את המצוי בחברתן. תפקיד האב והרב המחנך לאתר בעיות חינוכיות ולהביא לפתרונן באמצעות מסגרות חינוכיות שיטתיות מתאימות – רצוי בדרכי נועם, בחכמה ובתבונה. בסיוע לזולת חשוב לתת מכל הלב אבל למי שצריך באמת. מי שאכן עושה זאת ומסייע לנזקק, פועל בהיגיון ובתבונה וזוכה לברכה ולהצלחה. על מנת להצליח בחיים יש לשמוע להורים ולמחנכים וללכת בדרכים טובות וישרות, מתוך יושר, אמת ויראת שמים.

פסוקים כב-כט

כב אַל תִּגְזָל דָּל כִּי דַל הוּא וְאַל תְּדַכֵּא עָנִי בַשָּׁעַר. כג כִּי יְהוָה יָרִיב רִיבָם וְקָבַע אֶת קֹבְעֵיהֶם נָפֶשׁ. כד אַל תִּתְרַע אֶת בַּעַל אָף וְאֶת אִישׁ חֵמוֹת לֹא תָבוֹא. כה פֶּן תֶּאֱלַף ארחתו [אֹרְחֹתָיו] וְלָקַחְתָּ מוֹקֵשׁ לְנַפְשֶׁךָ. כו אַל תְּהִי בְתֹקְעֵי כָף בַּעֹרְבִים מַשָּׁאוֹת. כז אִם אֵין לְךָ לְשַׁלֵּם לָמָּה יִקַּח מִשְׁכָּבְךָ מִתַּחְתֶּיךָ. כח אַל תַּסֵּג גְּבוּל עוֹלָם אֲשֶׁר עָשׂוּ אֲבוֹתֶיךָ. כט חָזִיתָ אִישׁ מָהִיר בִּמְלַאכְתּוֹ לִפְנֵי מְלָכִים יִתְיַצָּב בַּל יִתְיַצֵּב לִפְנֵי חֲשֻׁכִּים. (משלי כב, כב-כט)

"אַל תִּגְזָל דָּל כִּי דַל הוּא, וְאַל תְּדַכֵּא עָנִי בַשָּׁעַר" – אסור לפגוע במעוטי יכולת, כי הם דלים וחלשים ולא יתבעו את הגזל לדין וכן, אסור להתעלל ולענות עני בשער העיר, היישוב, לעיני העם. ברור שאסור לגזול ולפגוע בכל אחד וגם בעשירים. אלא כאן הדגש הוא שלא לפגוע במעוטי יכולת בנסתר ובגלוי בגלל העובדה שהם חלשים ולא יגישו תביעה לדין.

"כִּי ה' יָרִיב רִיבָם, וְקָבַע אֶת קֹבְעֵיהֶם נָפֶשׁ" – ה' שופט כל הארץ רואה בעלבון החלשים והוא ידון דינם וינקום את נקמתם ויחמוס את החמסנים.

"אַל תִּתְרַע אֶת בַּעַל אָף, וְאֶת אִישׁ חֵמוֹת לֹא תָבוֹא" – אין להתחבר לאנשים הנוטים לכעוס ולהתרגז בקלות וכמובן גם לא ל"איש חמות", לאיש כעסן ורגזן גדול. אל תהיה בחברתו, תתרחק ממנו.

"פֶּן תֶּאֱלַף אֹרְחֹתָו, וְלָקַחְתָּ מוֹקֵשׁ לְנַפְשֶׁךָ" – שמא תלמד ותתרגל לאורחותיו, לדרכיו השליליות של האדם הנוטה לכעוס או זה המצוי רוב הזמן בכעס ותהיה חלילה כעסן ורגזן כמוהו ואז תכניס עצמך למוקש ותיכשל.

"אַל תְּהִי בְתֹקְעֵי כָף, בַּעֹרְבִים מַשָּׁאוֹת" – יש להיזהר מלתת ערבות להלוואות עבור משאות (הלוואות) כדי להבטיח את פירעון החוב בכל מקרה. המנהג הוא לתת הסכמה ב"תקיעת כף", אל תנהג בדרך זו שסופך ליפול בשל כך.

"אִם אֵין לְךָ לְשַׁלֵּם, לָמָּה יִקַּח מִשְׁכָּבְךָ מִתַּחְתֶּיךָ" – אם אין לך כסף לשלם את דמי הערבות שערבת, שהבטחת לשלם לו, מדוע שייקח המלווה (הנושה) שחייבים לו כסף, את משכבך מתחתיך את המיטה שלך שאתה ישן בה לכל אביזריה. משמע, אתה בסופו של דבר תרד מנכסיך כאשר הלווה לא ישלם למלווה א חובו.

"אַל תַּסֵּג גְּבוּל עוֹלָם, אֲשֶׁר עָשׂוּ אֲבוֹתֶיךָ" – אסור להסיג גבול פיזי ורוחני – אל תשנה, אל תזיז לאחור גבול עולם, שנקבע מימי קדם בחלקת האדמה והארץ כדברי התורה בפרשת "שופטים": "לא תסיג גבול רעך אשר גבלו ראשונים בנחלתך אשר תנחל בארץ אשר ה' אלוקיך נותן לך לרשתה" (דברים י"ט/יד'). במשמעות מושאלת – אסור לשנות סייגים ותקנות שגידרו ותיקנו הקדמונים לתיקון העולם ושמירתו החינוכית-ערכית.

"חָזִיתָ אִישׁ מָהִיר בִּמְלַאכְתּוֹ לִפְנֵי מְלָכִים יִתְיַצָּב, בַּל יִתְיַצֵּב לִפְנֵי חֲשֻׁכִּים" – הזריזות החיובית: אתה ראית במו עיניך אדם מומחה, זריז ויעיל במלאכתו שסופו להתייצב לפני מלכים היודעים להעריך ולהוקיר את כישרונותיו הברוכים של המומחה המיומן. לעומת זאת: אל תתייצב לפני אנשים חשוכים, צרי אופק, שאינם מסוגלים להעריך ולהוקיר את כישרונות המומחה. מהיר המלאכה הוא אדם מהימן וחיובי, שעובד בשיקול דעת ולא מתוך פזיזות, בראש מעייניו אחריות ואמינות. לכן הוא "נחטף" בשוק העבודה.

מסקנה:

אסור לפגוע ולהזיק לאף אחד ובמיוחד לא למעוטי יכולת ואנשים חלשים. יש להיזהר מאוד במתן ערבויות שמא לערב אין אפשרות לממש הבטחותיו והוא ירד מנכסיו אם יגבו ממנו את ערבותו. אין לשנות גבולות ותיחומים פיזיים בשטח אדמה ולא גבולות רוחניים של תקנות לרווחת הזולת. גם אדם מוכשר ומיומן הזריז במלאכתו זקוק לסיעתא דשמיא כדי לזכות ולהגיע למעביד ראוי, ישר ואמין, היודע להעריך ולהוקיר את עובדיו.