משנה אבות ב ו
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר נזיקין · מסכת אבות · פרק ב · משנה ו | >>
אַף הוּא רָאָה גֻּלְגֹּלֶת אַחַת שֶׁצָּפָה עַל פְּנֵי הַמַּיִם.
- אָמַר לָהּ:
- עַל דַּאֲטֵפְתְּ, אַטְפוּךְ;
- וְסוֹף מְטַיְּפַיִךְ יְטוּפוּן:
אף הוא ראה,
- גולגולת אחת - צפה על פני המים,
- אמר לה:
- על דאטפת - אטיפוך,
- וסוף מטיפיך - יטופון.
רוצה לומר שאתה נהרג בעבור שהרגת זולתך, ואשר הרגך עתיד ליהרג. הכוונה בזה המאמר שפעולות הרעות ישובו בראש עושיהם, כמו שאמר "עונותיו ילכדונו את הרשע"(משלי ה, כב) וגו', ואומר "בור כרה ויחפרהו"(תהלים ז, טז), ואמרו חכמים "במידה שאדם מודד, בה מודדין לו". וזה דבר הנראה לעין בכל עת ובכל זמן ובכל מקום, שכל מי שיעשה רע ויחדש מיני החמס ופחיתיות, שהוא עצמו יוזק מן הרעות ההם בעצמם אשר חידש, מפני שהוא לימד מלאכה שתעשה נזק לו ולזולתו. וכן כל המלמד מעלה שמחדש פועל טוב מן הטובות, יגיעהו תועלת הפועל ההוא, מפני שהוא מלמד דבר שיעשה טוב לו ולזולתו. ודברי הכתוב בזה טובים מאד, אמר "כי פועל אדם, ישלם לו"(איוב לד, יא):
על דאטפת אטפוך - רשע היית ומלסטם את הבריות ומציפן בנהר, ובאותה מדה מדדו לך:
וסוף מטיפיך יטופון - שלא היה הדבר מסור בידן להרגך, אלא לבית דין, והקב"ה מסרך בידן שמגלגלים חובה ע"י חייב, ועתיד הוא אח"כ לתבוע מהן מיתתך כג:
על דאטפת אטפוך וסוף מטיפיך יטופון. וא"ת ע"כ הראשון שנהרג כשאתה חושב למפרע תמצא שהוא לא הרג. והרי הבל הרגו קין והוא לא הרג. וא"כ מנליה שאמר על דאטפת אטפוך. וכ"ש דקשיא על מה שאמר וסוף מטיפיך יטופון. דדלמא לא. ומעשים בכל יום כמה רצחנים שמתים על מטתם בידי שמים. [וראיתי אני קושיא זו שהוקשה במדרש רבה פרשת ואתחנן על פסוק שופך דם האדם באדם דמו ישפך. אמר ר' לוי והרי כמה בני אדם שהרגו ומתו על מטותיהם. השיבו אותו מהו באדם דמו ישפך כשיבואו כל בני אדם לעתיד לבא אותה שעה דמו ישפך. ע"כ. וקושיא ראשונה נמי שעל הרישא הנה ראיתי המאמר הזה על דאטפת וכו' דאיתא בברייתא פ' החליל דף נ"ג ושם פירש"י הוטל למים והכיר בו שהוא רוצח. ע"כ]. ובפירש"י דעל מסכתא דידן כתוב יש מקומות שלא נהגו לומר זו ההלכה. ע"כ. אבל הרמב"ם גם הר"ב וכל המפרשים העתיקוה. ובעל מדרש שמואל אמר בתירוץ הקושיא דסיפא דלכך אמר וסוף מטיפיך כלומר דלסוף על ידי גלגול המקוים בדברי רז"ל והסכים לדעתם פיטא"גורא [ושאר חכמי האומות כאשר הזכירם האברבנאל בפרשת תצא] סופו שיושטף. ובקושיא הראשונה נדחק מאד לומר דהבל שאני שאמרו ז"ל שהציץ בקדושה אבל הגולגולת שפט עליה שהרגה ולא שהציצה. שההריגה יותר מצויה מהצצה. עכ"ד. ולא יתכן בעיני כלל לומר שלא היתה כוונת הלל במאמרו זהכי אם מה שהוא בסוד הגלגול. שהוא אמנם מדברים הנעלמים וראוי להסתירם כי אם לשרידים אשר ה' קורא. ולא היה רבינו הקדוש מחבר המאמר הזה ושנאו במשנתו. כי כמו שאין המקרא יוצא מידי פשוטו. כך אין המשנה יוצאת מידי משמעה המובן לכל. והיה מניח מאמר זה עם שאר מאמרים מקובלים אצלם שהניחום בעל פה ולא כתבם במשנה. ועוד אני מדקדק בסדר המשניות הללו שכיון דזה אינו אלא מאמר על דבר שקרה שראה גולגולת לא הוה ליה להכניסו בין הדבקים בין עניני מוסרים שהוא היה אומר דהוו מרגלן בפומיה והוה ליה לאתר זה המאמר לבסוף. כ"ש שבלשון ארמי אמרו לא היה לו לערבו בין קודש לקודש. וכן דברו אשר דבר היה לנכח עצם גולגולת המת ולמה זה לא יסב פניו לאמר כלפי השומעים. והכי הוה ליה למימר על דאטיף אטפיה. וסוף מטיפיה יטופון. גם יש לדקדק מאי אף דקאמר. לכך נראה לי לומר דה"ק דכמו שאמר אין בור וכו'. וכל דכותיה לשלול הפחיתות. כן אף הוא ראה וכו' וא"ל על דאטפת וכו' ונמשך לו דמשם ולהלן הוא היה אומר מרבה בשר מרבה רמה וכו'. לחייב בהם אם פחיתות אם מעלות. וזה לפי שכשראה הגולגלת הזאת א"ל על דאטפת וכו' כלומר מסתמא הדעת נותן והשכל מחייב דעל דאטפת אטפוך ולסוף מטיפיך יטופון. כי במדה שאדם מודד בה מודדין לו. שכך היא המדה וכן השכל מחייב. אלא שעם כל זה המציאות מכחישו. שהרי הרבה נהרגים ולא הרגו והרבה הורגים ולא נהרגים. וכדי להסכים המציאות שלא יהא מכחיש למה שמחייבו השכל. והוא שעכ"פ הכל במדת אמת ושפוטת צדק נשפט. לפיכך הוא היה אומר והוה מרגלא בפומיה מן אז והלאה מרבה בשר מרבה רמה וכו' להרגיל בפי הבריות כי מתחייב הכל בחיוב אמתי ובמדת יושר שהרי אתה מוצא מרבה בשר מרבה רמה וכו' לענין הפחיתיות מרבה תורה מרבה חיים וכו' לענין המעלות. הרי כי מדות הנהוגות בעולם ישרות ותמימות הם. ומן הגלויות אתה דן לנסתרות לה' אלהינו שגם המה בצדק ויושר נמשכים. אלא שאין בנו כח להשכילם ולעמוד על תכונתם. כענין שנאמר (ישעיה נ"ה) כי לא מחשבותי מחשבותיכם ולא דרכיכם דרכי. ונמצא א"כ שזה המאמר על דאטפת וכו' לא אמרו בדרך חיוב לחייב שכך הוא ושכן יהיה. אלא בדרך הנחה היה אומר שכך היא ההנחה כפי השכל ומפני שהמפורסם מכחישו כדי שלא יבא האדם ח"ו לומר דלית דין ולית דיין לפיכך הוא היה אומר והרגיל בפיו להשמיע בקהל רב מרבה בשר וכו'. מרבה תורה כו' לומר שלמראה עינינו נשפוט בטוב טעם ודעת שכשם שאלו נמשכים כסדר בין לרע בין לטוב. כן כל המדות שבעולם נהוגות על הסדר ואע"פ שאין בנו כח להשיג. ואחרי שזה המאמר דאטפת וכו' אינה גזירה מוחלטת שכך יקרה בהחלט. שהרי אפשר שזה הנשטף לא שטף וכן השוטף אפשר שלא יושטף. ולכך לא אמר המאמר כאומרו להשמיע לרבים. אלא בינו לבין עצמו אמר כן לגולגולת שהיא עצם בלתי שומע ומניח ההנחה שכן ראוי [להיות] דעל דאטפת וכו'. והקושיא מן המציאות ג"כ אינו בפירוש כלל אבל ע"י מאמרו הנמשך שמכאן ואילך הוא היה אומר מרבה בשר וכו' המשכיל יבין היטב. וכל דברים שכיוצא באלו ראויין לאמרן שהמשכילים הם שיבינו אבל לא כל השומעים פן למשמע אזניו יוכיח וישפוט למראה עיניו שהשאלה היא אמיתית ושאין עליה תשובה כי לא ישכיל אף לא יבין ענין התשובה וישאר א"כ נבוך עם השאלה. ויבא ח"ו לידי מכשול. ואמר בלשון ארמי שהוא הלשון המורגל בפי ההמון בזמנים ההם כדמוכח בפ' ה' דשקלים שהרי ענין דברו כאילו ידבר עם גולגולת הלסטים. גם כדי שההמון יבינו מאמרו כמשמעו שכן הוא על דאטפת וכו' ולמשכילים הבין דברו וענינו במה שהיה אומר אח"כ מרבה בשר וכו' והיה אומרו בלשון הקודש. כך נראה בעיני:
מטיפיך יטופון. להשמיענו שאפילו הרבים שהרגו את היחיד כולם יהרגו. לכך אמר לזו הגולגולת האחת שמטיפיה ואם היו רבים כולם יטופון. מדרש שמואל.
יטופון. פי' הר"ב שלא היה הדבר מסור בידן להרגך כו' שמגלגלין חובה ע"י חייב וכו' וזוהי דעת הרמב"ם בפ"ח מהפרקים שהקדים לפי' מסכתא זו שאע"פ שהיה בדין הקב"ה שזה יהרג לא גזר על זה שיהרגהו הוא. וזה כאילו אמר הש"י שהנולדים לעתיד מהם צדיקים מהם רשעים. וזה אמת. ולא מפני כן התחייב פלוני הרע להיות רע וכו' אבל בבחירת עצמו הוא שעשה ופעל הרע. לכך ענוש יענש והרבה שלוחים היה למקים שיהרג זה. ולפי שהאיש הוא איש דמים וחייב. נתגלגל על ידו וגמולו ישיב לו הש"י בראשו. וכ"כ בס"פ ו' מהל' תשובה. ואע"פ שהרמב"ן בפ' לך לך השיב על דברים הללו ואמר שאפילו גזר על פלוני שיריע לפלוני וקדם אחר ועשה גזירתו של הקב"ה זכה בדבר מצוה. והאריך עוד. אני אומר שאפילו נודה לדבריו שאם קדם אחר ועשה שזכה. עם כל זה אינה תשובה לדברי הרמב"ם. לפי שזה העושה הרע שדברי הרמב"ם נאמרין עליו. הוא אמנם אשר לא פעל ועשה לקיים מאמרו של מלך ברוך הוא. אלא זדון לבו השיאו לכך. ורחמנא לבא בעי. וכאשר יובנו דברי הרמב"ם כך. תסתלק ממנו גם השגת הראב"ד שם. נראה לי:
(כב) (על המשנה) על כו'. לא אמרו בדרך חיוב מוחלט, שכן הוא ושכן יהיה, שהרי אפשר שזה הנשטף לא שטף, וכן השוטף אפשר שלא יושטף. אלא בדרך הנתה היה אומר בינו לבין עצמו שכן הוא כפי השכל. ומפני שהמפורסם מכחישו. הרגיל בפיו להשמיע לרבים, מרבה בשר כו', לומר, כן בל המדות הנהוגות בעולם, ושבמדה שאדם מודד כו' ומן הגלויות אתה דן לנסתרות שגם המה ביושר וצדק אלא שאין בנו כח להשכילם ולעמוד על תכונהם. ובזה תוכיח מאמרו הקודם אין בור כו'. ועתוי"ט. ואמר יטופון לשון רבים להשמיענו שאפילו הרבים שהרגו את היחיד בולן יהרגו:
(כג) (על הברטנורא) שהרי בבחירת עצמו עשה זאת לא לקיים שליחותו יתברך. והרבה שלוחים היו למקום שיהרג זה. ועתוי"ט:
אף הוא ראה גולגולת אחת וכו': סוכה פ' החליל (סוכה דף נ"ג.) בפירוש רעז"ל קודם לשון המתחיל על דאטפת צריך לכתוב סימן הויו או הז' ולמחוק אותו מאחריו. ובערוך הביאו ג"כ בערך עטף בעין על דעטפת:
יכין
אף הוא ראה גולגלת אחת שצפה על פני המים: והתפעל על בזיון הגוף שלא נקבר:
אמר לה על דאטפת אטפוך: ר"ל בלתי ספק גם אתה בזית אחרים שזרקת גלגלתם למים, או עשית מעשה אחרת לבזותן, ונשתלמת מדה כנגד מדה, שלא בטלה [כסנהדרין צ"ו]:
וסוף מטיפיך יטופון: שיתבזו גם הם בזו או בדומה לה. וקמ"ל רישא דלא חשיד קוב"ה ח"ו למעבד דינא בלא דינא [כברכות ד"ה ב]. ועוד דאדם משתלם מדה כנגד מדה. וקמ"ל סיפא, דאפי' נגזר עונש לחוטא אפ"ה אותו שנעשה שבט אפו של הקב"ה, יקבל עונשו, מדעכ"פ הוא לא התכוון לקיים גזירת ה' [כיהוא בהכריתו זרע אחאב], רק בעבור לבו הרע. והראיה ברורה על זה פרעה במצרים:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת
הפירוש יש גורסין דאטיפת אטיפוך וכן הוא במשניות שלנו והוא הגירסא הנכונה תרגום אשר הציף את מי ים סוף דאטיף עליהן ולשון תלמוד הוא טפופות הפך מחוקות לענין מדות בפ' הוציאו לו. ויש גורסין דעטפת עטפוך וכן הוא בפרק החליל דעטפת עטפוך ודעטפך יעטפוניה והכל אחד הוא כי האל"ף מתחלפת בארמית בעי"ן. וזאת הבבא היא נשנית על הלל חבירו של שמאי וזו ראיה שאין במשנה רבי הלל אלא הלל והוא הלל הזקן אמר הלל לאותה גלגלת רשע היית ומלסטם הבריות והיית הורגן ומציפן בנהר כדי שלא יתגלה הדבר ובאות' מדה מדדו לך וכמו שאמרו בסוטה בפרק ראשון אע"פי שבטלו כל המדות מדה כנגד מדה לא בטלה שנאמר בסאסאה בשלחה תריבנה וסוף מי שהציפוך יצופון כי לא היה להם להרגך כי אין הדבר מסור אלא לבית דין וההורגו בלא בית דין חייב מיתה אלא שמגלגלין חובה על ידי חייב וכמו שאמרו במסכת מכות פרק אלו הן הגולין והאלהים אנה לידו הרי שהרג זה מזיד ולא היו שם עדים וזה שהרג שוגג ולא היו שם עדים הקב"ה מזמנן לפונדק אחד וזה שהרג שוגג עולה בסולם ונופל על זה שהרג מזיד והעדים מעידי' עליו וגולה נמצא שהורג מזיד נהרג וההורג שוגג גולה וזהו שנאמר כאשר יאמר משל הקדמוני מרשעים יצא רשע זו היא התורה שהיא משל קדמונו של עולם וכן נאמר בתענית פרק סדר תעניות כיצד ובמדרש קהלת גם כן נזכר וכן בירושלמי במסכת שביעית על פפוס ולוליאנוס שהם שמעיה ואחיו וטרכינוס קיסר שנתנו להם מים בזכוכית צבועה ולא קבלו שאמר להם אם מעמן של חנניה מישאל ועזריה אתם יבוא ויציל אתכם מידי כמו שהציל אותם מיד נבוכדנצר אמרו לו נבוכדנצר מלך הגון היה וראוי שיעשה נס על ידו וחנניה מישאל ועזריה צדיקים גמורים היו ואתה הדיוט אינך ראוי שיעשה נס על ידך ואנחנו מחוייבים מיתה אם אי אתה הורגנו כמה דובים ואריות יש לו ועתיד הקב"ה לגבות דמינו מידך והרגם ולא זזו משם עד שבאו דיופלי מרומי ופצעו את מוחו בגזירין ופפוס ולוליאנוס אחיו אמרו עליהם בגמ' בתרא פרק ראשון שאין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתן לפי שמסרו עצמן להריגה על שנמצאת בתו של קיסר הרוגה והעלילו על ישראל ורצו להשמידם והם אמרו שהם הרגוה להציל את ישראל ועל כן זכו למחיצה זו ועל כיוצא בזה אמר שלמה בספר קהלת כורה שחת בה יפול וגולל אבן אליו תשוב כי זו היא מדתו של הקב"ה וזו המשנה גם כן אינה בסדורים. וכבר אמרו בפרק ראשון כי הלל היה בבלי ולשון בבל הוא לשון ארמית:
אף הוא ראה וכו'. יש לשאול וכי הדבר תולה במה שראה הגלגולת צפה על פני המים וכי אם היה רואה על הארץ לא היה אומר כך ואם כן יקשה למה הדבר תולה במים, ואם יאמר שאין הדבר תולה במים, א"כ לישנא דחוצפית המתורגמן שהיה לוחך עפר את מי הציף ח"ו חוצפית המתורגמן שהציפו אותו וכן כל הרוגי מלכות איך נאמר על דאטפת אטפוך. אבל פירוש המאמר הזה, כי מה שאמר שראה גלגולת אחת צפה על פני המים, אין הכוונה על פני המים ממש וכן מה שאמר שראה גלגולת אחת, אין ר"ל גלגולת ממש אבל שראה נשטף אחד שעקרו אותו מן שרשו עד שלא היה נשאר לו שם וזכר בעולם. וזהו שאמר שראה גלגולת אחת שצפה על פני המים, כי המים מתיחסים לשטיפה, והגלגולת הוא בראש הוא דומה באדם כמו העיקר באילן. ודבר זה בארנו פעמים הרבה כי האדם נחשב עץ השדה ושורש שלו ועיקרו הוא הראש ואין כאן מקום זה. ואמר שראה אחד נשטף מעיקרו עד שלא היה נשאר לו שם וזכר בישראל, ודבר זה אינו בצדיקים כי לא נחשבו שנשטפו לגמרי שזכרם נשאר לברכה לעד ולנצח לכך דבר זה לא נקרא שטיפה, אבל השטיפה שנשטף הכל ואין כאן עוד זכר ושם להם. ואמר על דאטפת אטפוך, שאם לא היה שוטף לא היה נשטף כי דבר זה שייך אל שטיפה כי השוטף נשטף, וזה נראה שכל שוטף הוא נשטף שהמים בפרט הם השוטפין וכל חלק השוטף בא אחריו חלק אחד מן מים ושוטפין המים הראשונים ג"כ וכן לעולם, שתראה מזה כי השוטף נשטף. וזה שאמר שראה גלגולת אחת צפה על פני המים ולא אמר שראה גלגולת בלבד, כי לא נמצא דבר זה רק במים בלבד שהם בעלי שטיפה שהם שוטפים בכח וג"כ כל חלק מהם מן השוטפין נשטף, ור"ל שראה אחד נשטף בכח מן השוטף. ועל זה גזר עליו שאם לא היה שוטף את אחר לא היה נשטף, אבל מפני שהיה שוטף את אחר והיה לו מדת המים השוטפים והם בעלי שטיפה, וכל חלק שוטף מן המים נשטף. וכן היה זה ג"כ בעל שטיפה לשטוף את אחר ולכן נשטף ג"כ, וסוף אותם השוטפין ג"כ ישטפו כמו שהוא במים, וכל זה גורם כח השטיפה שהוא מאבד ומביא את אחד אל ההעדר ולכך הוא נעדר גם כן. וזה שאמר על דאטפת אטפוך, פי' שהיה מפסיד אחד לגמרי והיה מפסיד אותו ושוטפו בכח, לכך גם כן הוא נשטף בכח כי הוא דבק בהעדר לגמרי ולכך הוא נשטף בכח והבן זה, וזהו פירוש שראה אותה צפה על פני המים ר"ל שראה נשטף לגמרי:
ויש לך לשאול אם כן הנשטף הראשון את מי שטף, שעל כרחך יש אחד ראשון שנשטף, ואם נאמר שהראשון היה לו חטא בעצמו ולכך נשטף א"כ למה גזר על דאטפת אטפוך כי באולי בשביל חטאו היה זה. ויש לומר דודאי הראשון בשביל חטאו הגיע שנשטף כי הרבה רשעים שנשטפים, ומה שגזר על זה על דאטפת אטפוך ולא אמר שהיה רשע, דבשביל כך אמר שראה גלגולת צפה על פני המים שר"ל שנשטף ונעקר לגמרי כמו שפרשנו ובודאי שטיפה כמו זאת אי אפשר לומר רק בשביל ששטף ג"כ אחר, שאף אם חטא אין נשטף בכח ונעקר לגמרי, אבל הנשטף הראשון לא היה כמו זה כי אפשר לומר שבשביל חטאו נשטף אבל לא שטיפה גמורה ומ"מ השוטף אותו נשטף לגמרי, כמו הגלגולת הזאת שצפה על פני המים שנעקר לגמרי. ואמר לשון נוכח על דאטפת אטפוך ולא אמר בשביל שהציף וכו', מפני שהלל אמר דבריו אל הגלגולת שצפה על פני המים כלומר אתה הגלגולת שאתה צפה על פני המים ששטפו אותך ולכך אמר לנוכח כי דוקא על הגלגולת הזה שראה צפה על פני המים דבר כך, ואם גלגולת מונח על הארץ לא היה אומר כך לכך דבר לנוכח ויתורץ הכל גם יתורץ שהרי כמה רוצחים מתו על מטתם, דלא איירי הכא רק בגלגולת שהיתה צפה על פני המים שעשה שטיפה בכח ועקר את אחד לגמרי ועליו אמר על דאטפת אבל בשאר רוצחים לא אמר זה, ומ"מ לא קשי' בלא זה, כי כך פירושו על דאטפת אטפוך וסוף מטיפיך יטופון ג"כ, ואם לא יטופון בעולם הזה כ"ש שיטופון לעולם הבא וזה בודאי שטיפה עוד יותר, ועל כל פנים יטופון, כל עונש הבא בכח נקרא שטיפה כי לשון שטיפה בא על דבר שנעשה בכח גדול וזה נקרא שטיפה. גם קושיא הראשונה הנשטף הראשון מי שטף ג"כ לא קשיא, אע"ג דודאי אפשר לתלות שנשטף בשביל החטא, יותר יש לתלות בשטיפה שנאמר בשביל דאטפת אטפוך משנתלה בחטא כי דבר זה שהוא השטיפה ראוי למי ששטף, אבל לתלות בחטא שהוא יותר רחוק אין תולין, וכדאמרינן בפ"ק דברכות (דף ה.) אם ראה אדם יסורין באין עליו יפשפש במעשיו ואם לא מצא יתלה בבטול תורה, ומ"מ בראשונה יש לתלות בעון כי היסורין יותר ראוים לבא על מי שחטא משיתלה בדבר אחר, וכן כאן היה תולה בדבר שהוא ראשון וקודם לזה בשביל דאטפת אבל הנשטף הראשון בודאי בשביל החטא היה ולא קשיא. ומהשתא יתורץ לך גם כן הא דנקט אטפוך בלשון רבים וסוף מטיפיך יטופון, שדבר מן הסתם ואין היחיד שוטף היחיד כ"כ עד שלא נמצא לו שורש ולכך אמר אטפוך. אבל יש בזה עוד מה שאמר לשון רבים, כי רמז בזה על הפירוש שאמרנו כי עיקר השוטפין שהם המים והם נקראים בלשון רבים בכל מקום ולא תמצא לשון יחיד במים, ואצל השטיפה גם כן נאמר (תהלים, לב) לשטף מים רבים והטעם כי היחיד אין מתיחס אליו השטיפה ואין לו כח שטיפה שהיא פעולה מתפשטת ושוטף הכל, ולפיכך השטיפה מתיחסת אל מים שכחם כח רבים מתפשטים ושוטפים לכל צד ודבר זה מבואר:
הורה לנו גודל ההשגחה פרט מן הפרט כי לא אמר על שהרגת הרגוך וסוף הורגיך יהרגו אלא ההשגחה היתה פרטית ביותר מדה כנגד מדה שאם אתה כשהרגת אחרים לא היית מטיל אותם על פני המים לא היו מטילים אותך אחר שהרגוך על פני המים כי לא היו מודדים לך יותר ממה שעשית אלא על ששתים רעות עשית שהרגת והטלת על פני המים עשו לך כן הרגוך והטילוך על פני המים וסוף אותם שהרגוך והטילוך על פני המים סוף גם להם יהיה כן שיהרגום ויטילום על פני המים מדה כנגד מדה בכל פרטי הפרטים ולא היה הדבר בדרך מקרה אלא בהשגחה הפך סברת הטפשים שחושבים שהוא דרך מקרה וכמו שאמר ישעיה הנביא עליו השלום דבר שלח ה' ביעקב ונפל בישראל רוצה לומר שהקב"ה שולח היסורין בכוונה ביעקב ליסר אותם ונפל בישראל רצה לומר שישראל חושבים כי היסורין באו דרך נפילה והוא דרך מקרה וכדקאמרי אינהו ואזלי לבנים נפלו גזית נבנה וגו' שאם נפלו הכתלים לפי שהיו מלבנים ולא בהשגחה פרטית אמנם גזית נבנה ולא יפלו. ועדיין יש להקשות בזו המימרא שתי קושיות והאחת היא עצומה אשר לא תוכל להרפא ובעיא צלותא כיומא דאיסתנא. הראשונה היא איך אמר וסוף מטיפיך יטופון כי מעשים בכל יום כמה הורגים ורצחנים אשר אינם נהרגים רק מתים על מטתם מיתה בידי שמים ואם כן קשה איך אמר וסוף מטיפיך יטופון. ואפשר לתרץ לזו שהתנא בעצמו הרגיש זו הקושיא ותרצה בדבריו שאמר מלת וסוף שהיא מיותרת כי היה די באמרו ומטיפיך יטופון מאי וסוף אלא כוונתו לתרץ זאת הקושיא ואמר אף אם תראה איש מבני ישראל מטיף שלא יוטף עם כל זה תדע לך שאם לא יוטף עתה רק מת על מטתו אחר כך מביא אותו השם יתברך בסוד הגלגול המקוים בדברי רז"ל והסכים לדעתם פיטאגור"ה וסופו שיוטף. אמנם הקושיא השנית היא זו שאין גוזר ואומר לגולגולת על דאטפת אטפוך שהרי כשנחשוב ממטיף לניטוף עד סוף כל העולם נמצא שהראשון שהוצף בנהר הוא לא הציף את אחר כלל דומיא דקין שהרג להבל והרי הבל נהרג והוא לא הרג את אחר וכיון שנמצא שהראשון שנהרג הוא לא הרג את אחרים ונהרג על שום עון אחר ואולי זאת הגולגולת גם כן לא הרג ונהרג על שום עון אחר, ולתרץ ולומר כי בדרך נבואה אמר זה ומעשה שהיה כך היה הוא דוחק שלא שפט זה המשפט רק בדרך שכל והדרא קושיין לדוכתין:
ואפשר לתרץ כי זאת הגולגולת היה מכיר אותה הלל כי היה רוצח ומלסטם את הבריות וכיון שהכירו שהיה רוצח שפט בודאי שעל שהוא רצח נרצח שאף אם אפשר שימצא נרצח והוא לא רצח עם כל זה אי אפשר שימצא מי שרצח ולא נרצח ואם לא עכשיו יהיה בסוד הגלגול נפש העברים וכמו שאמרנו ואם כן הוא היה מכיר את זה שרצח ועל כן אמר על דאטפת וכו' ועדיין צריך עיון:
ועוד אפשר לתרץ כי מצינו שאז"ל טעם למה נהרג הבל ואמרו כי הציץ ולכן נהרג ובודאי כשהאדם מציץ בקדושה העליונה גורם שתסתלק אותה הקדושה ותתעלם העלם גמור מן העולם כדי שלא יוכל אדם עוד להציץ וכיון שהוא גורם לאותו ההעלם הרי זה דומה להורג את הנפש כי הקדושה היא חיי העולם ובהסתלק הקדושה הרחיק ממנו חיי העולם ונשאר העולם מת וכן ההורג נפש הוא סבה על ידי ההריגה להתרחק זאת הנשמה של זה האיש מן הגוף ויצא מן הגוף ומתעלמת ממנו ולא תשוב אליו עוד ולכן ההורג נהרג וכיון שחטא הבל הוא דומה להורג ע"כ נפגע ונהרג וכיון שזאת הגולגולת בודאי שלא שייך ביה הציץ ונפגע ואם כן אי אפשר שבאה עליה זאת הגזירה שתהרג רק על שהרג אחר ולכן אמר על דאטפת אטפוך וצדק הלל במשפט אשר שפט דרך שכל:
ואמר וסוף מטיפיך יטופון כי נראה שהוא מיותר שכיון שאמר על דאטפת אטפוך בשביל שהרג נהרג מינה שמעינן שההורג יהרג והיינו מ"ש אחר כך וסוף מטיפיך יטופון. ועוד צריך להבין למה אמר מטיפים בלשון נוכח כנגד הגולגולת והיה ראוי לומר לשון כולל על הגולגולת ועל כל העולם ולימא הכי וסוף המטיפין יטופון והוא מאמר כולל ולא פרטי:
ואפשר לומר כי ממה שאמר על דאטפת אטפוך הייתי מבין כי ההורג יהרג וזה יהיה כשהוא לבדו הרג את הנפש מבלי סיוע מאחרים ועל כן מודדין לו מדה כנגד מדה נפש תחת נפש אמנם אם רבים הרגו נפש אחת היה נראה כי אלו לא יהרגו לפי שכל אחד לא הרג נפש שלמה כדי שיותן נפשו תחת נפשו ואין ראוי להרוג עשר נפשות תחת נפש אחת לזה השמיענו ואמר וסוף מטיפיך יטופון כלומר כי אפילו שנמצאו בהריגתך הורגים הרבה ואעפ"כ כלם יטופון בשביל שהרגו אותך ואם היה אומר וסוף המטיפין יטופין הייתי מבין המטיפין וההורגים שבעולם יטופון והוא כשהטיף א' את א' אמנם לא רבים לאחד ע"ז דבר לנוכח עם הגולגולת להשמיענו זה החדוש וגם זה החדוש לא היה מובן ממ"ש על דאטפת אטפוך. וגם ידוייק דיוק אחר למה נקט לשון רבים והכי הול"ל וסוף מטיפיך יטוף אמנם כוונת הלל להשמיענו שאפילו הרבים שהרגו את היחיד כלם יהרגו על אותה הנפש שהרגו. ועם מ"ש המפרשים יתורץ למה נקט לשונו לנוכח והכוונה לומר לו שאע"פ שהנהרג חייב מיתה הרי ההורגו גם כן חייב מיתה כי אין דמו של זה הנהרג מסור ביד ההורג רק ביד ב"ד ולכן סוף מטיפיך אע"פ שאתה היית מחוייב מיתה עם כל זה יטופון לפי שלא היה דמך מסיר בידם כי אם ביד ב"ד, ולזה הסכים הרמ"ה והרב רבינו יונה ורבינו עובדיה וז"ל, וה"ר ישראל ז"ל הוסיף עוד דברים ואמר ובזה יש תשובה לשואל אחר שזה הנהרג הגיע יומו ליהרג שאם לא כן לא היה זה הורגו וכן מי שנגנב ממונו היה לו להפסיד ממונו שאם לא כן לא היה גונבו א"כ למה יענש הרוצח או הגונב, יש להשיבו מיתת הנהרג והפסד הממון היה מאת ה' והרציחה והגנבה מאת הרשע ואם לא היה רשע זה ההורג לזה או גונב ממונו היה מת בענין אחר או מפסיד ממונו ולכן נענש זה הרשע. ועד"ה כתב אחד מתלמידי הריטב"א על דאטפת אטפוך מדה כנגד מדה וכמו שהבורא ית' מודד מדה לגוף כן מודד לנפש בעולמה שהוא עולם שכולו טוב וכולו ארוך וזה הענין נרמז במ"ש אם יום תעזבני יומים אעזבך והלא אין הקב"ה מודד לאדם אלא מדה כנגד מדה והוא לא חטא אלא יום א' ולמה יעזבנו שני ימים אלא אחד לגוף ואחד לנפש כיוצא בו כי לקחה מיד ה' כפלים בכל חטאתיה עונש הגוף ועונש הנפש והנחמה כפילה לגוף ולנפש שנאמר נחמו נחמו עמי וכמו שאם חטא אדם עונש לגוף ולנפש כן השכר שהיא מדה טובה ומרובה ממדת פורענות יבא לגוף ולנפש ושכר הגוף הוא בעולם הזה ושכר הנפש הוא בעולם הבא ועליו נאמר עין לא ראתה וגו'. וכתב הרשב"ץ כי הלל היה בבלי ולכן דבר בלשון ארמי כי לשון בבל הוא:
ויש מי שפירש ותירץ הקישיא שהקשינו שאם זה היה רשע וחייב מיתה לפי שהיה רוצח אם כן איך אמר וסוף מטיפיך יטופון כיון שזה חייב מיתה ופירש שוא"ו וסוף הוא כמו או וכן ומקלל אביו ואמו פירוש או אמו. וכן ביבמות חלץ ועשה בה מאמר פירוש או עשה בה מאמר. וכן פירושו בכאן על דאטפת אטפוך או סוף מטיפיך וכו' כלומר אם לא הרגת לשום אדם והרגו אותך על לא חמס בכפך מטיפיך יטופון לפי שהרגו אותך על לא חמס בכפך. ובזה נתרצה ג"כ הקושיא שהקשינו מהבל שנהרג והוא לא הרג שהרי הלל גם כן מודה בזה שיש נהרג על לא חמס בכפיו ומ"ש על דאטפת אטפוך הוא שעשה חלקי הסותר כלומר או על דאטפת אטפוך או סוף מטיפיך יטופון:
והריא"ב פירש לתרץ מנין היה יודע שסוף מטיפיו יטופון כיון שזו הגולגולת היתה מאיש רשע ומחויב מיתה לפי שהוא הטיף את אחרים וכמו שאמר על דאטפת אטפוך אם כן נמצא שמי שהרגו אינו חייב מיתה אם כן מנין היה יודע זה שאמר וסוף מטיפיך וכו'. אפשר עם מה שאמרו ז"ל שבגולגולת האדם חקוק כל מה שעתיד לבא עליו בחייו ואחר מיתה אם טוב ואם רע ואפשר שזה החכם הכיר באותה הגולגולת שהיה רשום בה וסוף מטיפיך יטופון עכ"ל: ועם מ"ש ז"ל עלה לנו תירוץ אחר לקושיא שהקשינו מהבל שהרגו קין והוא לא הרג ואם כן איך אמר על דאטפת אטפוך אפשר שהיה גם זה חקוק במצחו: