תפארת ישראל על תמיד ז

משנה תמיד, פרק ז':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב

<< · תפארת ישראל · על תמיד · ז

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

יכין

משנה א

בזמן שכהן גדול נכנס להשתחות:    בהיכל. [ודלא כתוס' [מנחות כ"ז ב'] ד"ה להיכל, שכתבו דמתני' מיירי כשהכה"ג נכנס להשתחוות בק"ק. ותמוה אי בעבודת יו"כ האיך קאמר מתני' שאחד אוחזו באבנים טובות, והרי כל עבודתו בפנים בבגדי לבן הוא. ואי שלא לעבודה, הרי חייב מיתה כמו ששנינו בתוספתא [פ"א דכלים] דרק ד"פ נכנס ביו"כ, דהיינו בקטורת, ובדם הפר, ובדם השעיר, ולהוציא הכף, ואם נכנס ה' פעמים חייב מיתה. וצ"ע]. דאחר גמר עבודת התמיד כל הכהנים נכנסין להשתחוות, ואם היה שם כה"ג הוא נכנס ראשון, ואחריו שאר הכהנים. מיהו מתני' אבא שאול היא, דס"ל דמטיב ב' הנרות ואח"כ מקטיר, לפיכך אחר שהקטיר הקטורת כבר גמר עבודת תמיד השחר, דהקרבת אברי תמיד אינו מעכב בדיעבד. דאע"ג דקיי"ל אם אין בשר אין דם כר' יהושע, עכ"פ כ"ע מודו דאם זרק הורצה [כפסחים ע"ז ב' ורמב"ם פ"א מפסוהמו"ק הל"א]. אבל לרבנן נ"ל דאין הכל נכנסין להשתחוות עד אחר הטבת ב' נרות [ועמ"ש פ"ה סי' מ' ופ"ו סי' ב']:

ואחד באבנים טובות:    שהולך מאחוריו ואוחז בב' ידיו ב' אבני השוהם שעל כתפות האפוד. וכל זה עשו לכבודו לסייעו ולתומכו בהליכתו. דמפני שכל הכהנים שבעזרה כולן נכנסין אז להשתחוויה, עשו לו אז זה ההיכר, כדי להראות חשיבותו על כולם:

וכיון ששמע הממונה קול רגליו של כהן גדול:    ע"י קול הפעמונים שבשולי המעיל:

שהוא יוצא:    מההיכל אחר ההשתחווייה:

הגביה לו את הפרוכת:    שלפני פתח ההיכל [כך כתב רכ"מ בפ"ה מכלי מקדש. ולר"ב הכא ר"ל פרוכת שלפתח האולם. ורתוי"ט תמה על רכ"מ, וכתב דלא מצינו בשום מקום שהיה פרוכת לפתח ההיכל. ואני בעניי קורא אני על רכ"מ סוד ה' ליראיו, דאשתמיטתיה לרתוי"ט במח"כ גמרא ערוכה יומא דנ"ד א']. וכל היום היה הפרוכת מוגבה ועומד פתוח, ע"י רצועות שקשור בו צד א' לאחוריו למעלה כדי שלא יעכב להכהנים בכניסתן ויציאתן מהיכל. וכשנכנס הכה"ג להשתחוות, משלשלין הפרוכת אחריו לכבודו ולצניעות, כאילו מתיחד שם במקום הקדושה. וכששמע הממונה קול רגליו שמתחיל לצאת, חוזר ומגביה לפניו הפרוכת:

נכנס והשתחוה ויצא:    ר"ל אחר שיצא הכה"ג, נכנס הממונה, שהוא הסגן בכל מקום [כרמב"ם פ"ד מכלי מקדש הט"ז], והוא עומד לשמש תחת הכה"ג כשיארע פסול בכה"ג [הוריות י"ג א'], והשתחווה ויצא. ואח"כ נכנסין כל הכהנים להשתחוות. וי"א דהא דקאמר מתני' ששומע קולו שיוצא, ר"ל כששומע קול כה"ג שיוצא מחדרו שיש לו בעזרה, שיושב שם במורגל תמיד [כרמב"ם פ"ה מכלי מקדש], והוא יוצא מכם להשתחוות בהיכל. ולפ"ז נכנס והשתחווה דקאמר מתני' אכה"ג קאי. [ודוחק קצת, דהרי בכל מקום שמתראה עצמו הכה"ג, צריך שיהיה הסגן בימינו [כרמב"ם פ"ד מכלי מקדש], ואיך קאמר הכא כיון ששמע מגביה וכו'. וצ"ל דממונה דהכא אינו הסגן, ועמ"ש לעיל פ"ג סי' א' ולפי' קמא קשה שלא הזכיר התנא יציאת הכה"ג]:

משנה ב

באו ועמדו על מעלות האולם:    ר"ל לאחר שעבדו הכהנים כל עבודות אלו והשתחוו ויצאו, באו כל העובדים ועמדו על הי"ב מעלות שלפני האולם:

עמדו הראשונים לדרום אחיהם הכהנים:    הראשונים הם אותן שנזכרו בפ"ו ששמשו בהיכל, שעכשו בידן היו הכלים הריקנין וכדמסיק, וזה להראות שכבר עשו עבודתן בשלימות כמו שנצטוו. ואחיהם דהכהנים, הם העוסקים באברי התמיד:

הטני ביד אחד:    שדישן בו המזבח בהיכל:

והכוז ביד אחד:    שהטיב לתוכו הנרות:

והמחתה ביד אחד:    שהכניס בה הגחלים:

והבזך ביד אחר:    הוא אותו הכהן שהכניסו המקטיר שיריק הקטורת מהבזך לתוך חפני המקטיר:

וכף וכסויה ביד אחד:    הוא המקטיר [וע' מ"ש פ"ה מ"ד]. ואפשר שהבזך היה ביד המקטיר. ועמדו אלה הה' על ימין מעלות האולם, והמתינו על אחיהן הכהנים שעסקו ביני ביני בהעלאת האברים מהכבש להמזבח. וכשגמרו גם הם, באו גם הם ועמדו לשמאל הראשונים. דלאותן שזכו לעבודת ההיכל חלקו להם כבוד לעמוד לימין. וכשגמרו ועמדו שם כולם, ברכו לעם ברכה וכו':

וברכו את העם ברכה אחת:    היא ברכת כהנים, וקרי לה ברכה א', מדלא ענו העם עליה אמן בין פסוק לפסוק כמו שעושין בגבולין, רק בסוף כל הג' פסוקים ענו אמן. [ואפשר דגם בברכת כהנים שאינה ברכה להקב"ה ממש. עכ"פ כיון שהזכירו בה השם לא ענו אמן, אלא עונין עליה ברוך שם כבוד מל"ו, וכן משמע סתמא דש"ס דקאמר שאין עונין אמן במקדש [כתענית דט"ז ב']:

במקדש היו אומרים את השם ככתבו:    בברכת כהנים קוראין השם ככתבו ביוד הא ויו הא:

ובמדינה בכנויו:    באלף דלת נון יוד. שאף כל ששה שמות האחרים נקראין כנוי נגד שם הויה ב"ה, מדהוא שם העצם:

במדינה הכהנים נושאים את כפיהם ידיהם כנגד כתפותיהם:    דרך הגבהה, כמ"ש וישא אהרן את ידיו וגו' ויברכם. מיהו התוך שבכפיהם צריך שיהיה כלפי מטה:

ובמקדש על גבי ראשיהן:    מפני כבוד שם המפורש שמזכירין:

שאין מגביה את ידיו למעלה מן הציץ:    מפני שהשם כתוב עליו:

וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם:    אף על גב דאינו מפורש שם שנשאם למעלה מהציץ. עכ"פ מדכתיב אל העם, משמע שלא היה לעומת ידיו מלפניהן ומלאחריהם רק העם, ולא כתפיו:

משנה ג

בזמן שכהן גדול רוצה להקטיר:    האברים מהתמיד ומנחת התמיד ע"ג המזבח. דכהן גדול בכל עת שירצה יוכל להקטיר הכל בלי פייס, [וכמו כן נוטל חלק מהקרבנות מה שירצה]. והרי כבר הפיסו מי יעלה אברים להמזבח. לכן הזוכים יושיטו לו, וכלקמן במשנה:

היה עולה בכבש והסגן בימינו:    לא בימינו ממש, דהרי ההולך לימין רבו הר"ז בור [כיומא דל"ז א']. אלא דמצדד אצדודי דהיינו מן הצד שמאחוריו וכמבואר שם. והא דלא הלך הסגן בשמאלו של כה"ג, היינו כדי לתמוך ימינו של כה"ג, ששם צריך יותר לתמיכה. א"נ משום דבשמאלו היה הולך הראש בית אב, וכן מסתבר דמ"ש הכא מיוה"כ שהיה כך. והא שלא הזכירה המשנה שהיה שם ראש בית אב, היינו רק מדבעי לאשמעינן רק הסגן אוחזו לתמכו. משא"כ התם נקט ומפרש שהיה [ראש] הבית אב משמאלו, מדבעי לאשמעינן אחר כך שהראש בית אב לפעמים צ"ל הגבה שמאלך:

הגיע למחצית הכבש:    שהתיגע כבר קצת, וגם משם הגביה א"ע השיפוע ביותר:

הושיט לו הראשון:    מהכהנים שזכו להעלות האברים להכבש [כלעיל פ"ג מ"א]. ומתני' ראב"י היא [פ"ה מ"ב] דס"ל דהמעלה האברים לכבש, הוא מעלה אותן למזבח. אבל לרבנן אין כאן ראשון ושני, דהרי כהן א' מעלה כולן מהכבש להמזבח, ולכן הוא יושיטם להכה"ג:

וסמך עליהם:    הניח ב' ידיו על הנתחים. ומשום כבוד הכה"ג עשו כן, שיהיה דבר מיוחד בהקרבתו, מה שאין כן בשאר הכהנים:

וזרקן:    הכה"ג עומד על הכבש וזורקן על האש של המערכה שבמזבח [כפסחים דע"ז א'], שאף הנתחים צריכין זריקה, וכדדרשינן מדכתיב עולתיך הבשר והדם, דהוקשו להדדי, שיזרוק הבשר, כמו שזורק הדם:

נשמט השני והלך לו:    והראשון נשאר שם לקבל האברים מכל המושיטין, וליתנן להכה"ג. מיהו להכי נשאר הוא שם ומושיטן לכה"ג. משום יקרא דכה"ג דאילו יבוא אחר במקומו להושיט, יהיה נראה כאילו היה על הראשון למשא לשמש להכה"ג. וההושטה מכהן לכהן עד כה"ג, ג"כ משום כבוד הכה"ג, דרבים משמשין לו. כעין הושטת ס"ת ביו"כ להכה"ג [כיומא פ"ז מ"א]. רק להכי לא נמסרו הכא האברים מהכהן שזכה בהן, ע"י הסגן להכה"ג כי התם. דמדזכה הראשון להקריב חלקו למערכה, ורק ע"י שרצה הכה"ג להקריבו, פקע זכותו, ולכן אינו בדין שנפקיע זכותו גם נגד הסגן, שיתנו הסגן לכה"ג. וכיון שזכה בזה, אי אפשר להעבירו שוב ממנות האחרות, שימסרו אותן האחרים להסגן, שלא יהיה נראה כאילו יהיה עליו למשא לשמש לכה"ג גם במנות האחרות [וכמש"ל כך נ"ל]:

וכך היו מושיטין לו שאר כל האיברין:    וה"ה סולת וחביתין, דכולן מונחים על הכבש, וכדתנן (בס"פ ד') הז' בסולת והח' בחביתין:

בא לו להקיף את המזבח:    בכה"ג מיירי שכשגמר להקריב האברים כמבואר לעיל, אז מקיף המזבח דרך ימין. ובשעה שמקיף מהפך בצינורה האברים ע"ג המערכה. מיהו דוקא כשהכה"ג מנסך, יוכל להקיף קודם שינסך, מדא"צ שיקח הנסכים עמו בשעה שיקיף, דהרי יושיטום לו אח"כ וכדמסיק. אבל כהן הדיוט המנסך, שעולה והנסכים בידו, אז מיד כשעולה לנסך, פינה לשמאלו על קרן מערבית דרומית לנסכן שם. ורק כשעולה למזבח לעבודה אחרת, כשחוזר ויורד מקיף דרך ימין ויורד:

מערבית דרומית:    דהכבש היה בדרום המזבח, וכל פינות שאתה פונה לא יהיו אלא דרך ימין [יומא מ"ה א']. ולכן כשעלה בכבש הולך ומקיף מהכבש דרך ימין לדרומית מזרחית של מזבח, מזרחית צפונית, צפונית מערבית, מערבית דרומית:

נתנו לו יין לנסך:    שאצל קרן מערבית דרומית, היה בגג המזבח בצד דרום של הקרן, ב' ספלים של כסף קבועים ברצפת גג המזבח ובכל ספל היה כמין חוטם, ובו נקב באמציעותו, ובאלו הספלין מנסכין. מערבי למים בסוכות, ומזרחי ליין בכל יום. ודרך הנקב שבספלים יורדין הנסכים לשיתין, והוא היה חלול עמוק תחת הקרקע שבאותו קרן של המזבח [ועי' פ"ג דמדות סי' י"ג] דהרי אסור לבנות המזבח ע"ג מחילה (כזבחים דס"ב א'). מיהו לתוס' שם, שיתין לא מחשב מחילה, דלצורך מזבח הוה]. וכשהגיע הכה"ג למקום הספלים, נתן לו כהן אחר את היין לנסכו לתוך הספל המיוחד ליין. אבל כשכהן אחר מנסך, מיד כשהגיע עם היין לסוף הכבש, לא היה פונה לימינו ככל העולין, דא"כ היה צריך להקיף עם היין סביב למזבח עד מקום הספלים, ויפסיד היין ריחו בעשן המערכה [ולתתו לאחר שיושיטו לו אחר שיקיף ג"כ א"א, דמחזי כאילו כבד עליו להקיף עמו, ודוקא לכה"ג התירו כה"ג משום כבודו]. אלא הולך עם היין מהכבש מיד דרך שמאל לקרן מערבית דרומית למקום הספל ומנסך, וכמ"ש לעיל [בזבחים פ"ו מ"ג]:

הסגן עומד על הקרן:    דעל גגו של המזבח היה בכל א' מד' זויותיו בולט מהבניין מרובע אמה על אמה ברום אמה, והוא היה חלול ופתוח למעלה, והוא הנקרא קרן מזבח, [זבחים דס"א ב']. מיהו דוקא כשהכה"ג מנסך, יעמוד הסגן על הקרן, משום דהסגן תמיד על ימינו של הכה"ג [כלעיל סי' ו']. אבל כשכהן אחר מנסך, יעמוד כהן הדיוט על הקרן:

והסודרים בידו:    דגל היה בידו להניף בו כשינסך, לסימן ללויים שעומדים על הדוכן, שידעו להתחיל בשיר בשעת הניסוך, וכדמסיק:

ושני כהנים עומדים על שלחן החלבים:    ב' שולחנות עומדות במערבה של כבש המזבח, א' של כסף שניתנין עליו הצ"ג כלי שרת שנצרכין בביהמ"ק בכל יום, [כלעיל פ"ג מ"ד] וא' של שיש שנותנין עליו האברים של כל קרבן [חוץ מהתמיד] קודם שיקחו אותן הכהנים להעלותן למזבח, והוא הנקרא שולחן החלבים [כשקלים פ"ו מ"ד]:

תקעו והריעו ותקעו:    בחצוצרות שבידן. וגם זה לסימן להמשוררים. דאולי לא יראה הלוי הנפת הסודרין, ע"י שפנה לבו לדבר אחר, או שהיה באותו שעה בשום לשכה. לכן כשראו אלו הב' כהנים שעמד זה עם הדגל על הקרן ושהכל מוכן לנסך, תקעו הריעו ותקעו לסימן שישגיחו על הנפת הסודרין. דמדעומד המניף בקרוב להמנסך יכול להניף בשעת ניסוך ממש:

באו ועמדו אצל בן ארזא:    אותן ב' כהנים שתקעו, באו ועמדו אצל בן ארזא הממונה שיתחילו על פיו, השיר בצלצל [כשקלים פ"ה מ"א]. והצלצל הן ב' קערות נחושת שמכין זה בזה קאסטאננעטטען בל"א, ערוך]:

ואחד משמאלו:    כדי לתקוע אח"כ על כל פרק, וכדמסיק:

והניף הסגן בסודרין:    וחזרו ותקעו ב' הכהנים תקיעה תרועה תקיעה, והקיש וכו'.

והקיש בן ארזא בצלצל:    הרבה מיני שיר היו שם. אבל עם הצלצל התחילו:

ודברו הלוים בשיר:    שיר של יום:

הגיעו לפרק:    חלק שבשיר. שכל שיר של יום חלקוהו לג' חלקים, שמפסיקין שם בין פרק לפרק.

תקעו:    תקעו ב' הכהנים תר"ת לסימן להמשוררים. ולרמב"ם בכל התחלת פרק תקעו. וכן כתבו התוס' [סוכה נ"ד א']. ולר"ב כאן בסוף כל פרק תקעו. וכן משמע סוגית המתני' הכא:

והשתחוו העם:    כל העם שבעזרה השתחוו בפשוט ידים ורגלים:

יהי רצון שיבנה במהרה בימינו אמן:    [נ"ל דלהכי נקט הכא זה סדר. ויה"ר שיבנה וכו' ולא בסוף פרקן. ה"ט משום דבסנהדרין (דמ"ט ב') אמרינן דסדר תמיד מעכב, מדתנינן זה סדר, והרי בשיר. אע"ג דקיי"ל עיקר שירה בפה (כסוכה נ"א א') הרי עכ"פ קיי"ל נמי כרבנן דר"מ דשיר אינו מעכב הקרבן (כערכין די"א א'). ואע"ג דקאמר (ר"ה ד"ל ע"ב) ונתקלקלו הלויים בשיר של בין הערבים שאמרו שיר של חול, והרי שיר לפי דברינו אינו מעכב, ומאי קלקול היה בשירם. נ"ל דר"ל שע"י שאמרו שיר של חול, יטעו העם לחשוב שהיום חול ומותר במלאכה. ואע"ג דבכל ר"ה אמרו בשחר שיר של חול. ולא חששו לשומעים. התם מדעשו כן בכל שנה א"א שיטעו. ולמ"ד התם שהקלקול היה שלא אמרו שירה כל עיקר, אפ"ה היה קלקול, כמ"ש תוס' שם, כיון דלכה"פ לכתחילה ראוי לאמרו ולא אמרוהו, היינו קלקול. מיהו אפילו למ"ד (בסנהדרין מ"ט ב') דסדר תמיד אינו מעכב, והא דתני זה סדר היינו רק למצוה. נמי י"ל דלהכי לא תני זה סדר אחר השיר משום דבשיר מצוה קבוע נמי ליכא. אלא למצוה מהמובחר צריך שיר. דוגמת רשות דנקטינן (בביצה פ' בתרא) דמוקמינן התם דיש בו קצת מצוה. אחר כתבי כל זה ראיתי בספר באר שבע שדבר קצת מזה העניין. ובמח"כ הגדול דחה זה העניין בקש. גם מה שהקשה שם מדקאמרינן (בר"ס דל"א א') שאני התם דשירה דיומא הוא. אינה קו' כלל, די"ל היינו כשמביא נסכים צריך לומר שיר של יום, ועכ"פ נסכים גופייהו עם שיר שלהן לא מעכבי כמ"ש התוס' (ערכין די"א א' ד"ה השיר יע"ש)]:

משנה ד

השיר שהיו הלוים אומרים במקדש:    בכל יום בבוקר וגם בערב בשעת נסוך היין:

תבל ויושבי בה:    גמרו כל מזמור כ"ד. ואמרו אז זה המזמור, מדהוא ראשון למעשה בראשית:

בעיר אלהינו הר קדשו:    כל מזמור מ"ח. לפי שבו נחלקו המים ונתהווה הרקיע. ונ"ל דמה"ט אמרו מזמור זה, שלא תאמר ברא הרקיע ועלה לשם ואינו משגיח על בניו. להכי אמרו מזמור זה לפרסם שהרכין שמים ורקיע לגלות שכינתו בהר קדשו.

בשלישי היו אומרים אלהים נצב בעדת אל בקרב אלהים ישפוט:    כל מזמור פ"ב. מפני שביום זה נאמר יקוו המים, והכין היבשה שיעמדו שם בני אדם עם דיינין המבטיחים מעמדו של אדם בארץ, שלא יבלעו זה את זה כדגים שבמים בלי דין ומשפט:

ברביעי היו אומרים אל נקמות ה' אל נקמות הופיע:    כל מזמור צ"ד. שבו נתלו המאורות חמה ולבנה וכוכבים, שעתיד הקב"ה להפרע מעובדיהן.

הריעו לאלהי יעקב:    כל מזמור פ"א. לפי שבו נבראו בע"ח בעולם, מינים ממינים שונים, ובהם נראה חכמתו וגבורתו של יוצר בראשית, עד שכל הרואה אותן ירנן וישבח לשמו ית':

ה' מלך גאות לבש:    כל מזמור צ"ג. שבו נשלמה הבריאה, ובו נברא האדם שמכיר גאות מלכותו ית':

מזמור שיר לעתיד לבא ליום שכולו שבת מנוחה לחיי העולמים:    כל מזמור צ"ד [והיינו בתמיד השחר. אבל במוסף אמרו בשיר פרשת שירת האזינו, שחלקו הפרשה הזאת לו חלקים (הזיו לך) ואמרו כסדר זה בכל שבת ושבת חלק א' מהו' חלקים. ובתמיד הערביים אמרו בשבת בשיר אז ישיר משה, עד מי כמוך. ובשבת שאחריו ממי כמוך עד סוף השירה. ובשבת השלישי אז ישיר ישראל וכו' עלי באר וגו'. וכן חוזר חלילה לעולם (עי' ר"ה דל"א א') ודברי הרמב"ם בפ"ו מתמידין תמוהין]. והא דקאמר מזמור שיר לעתיד לבוא, אין ר"ל שהלוים אמרו כן רק התנא נקט הטעם שיאמרו זה המזמור. משום דבכל הנך דלעיל, בכל מזמור מפורש בו עניינו של יום, ולהכי אמרוהו ביום ההוא. אבל במזמור שיר ליום השבת, לא נזכר בהמזמור שום דבר מעניין של שבת, ויש לכאורה לתמוה למה התייחד מזמור זה ליום השבת. לכן מפרש התנא טעמו של דבר, דאינו כשיר של שאר הימים שהן כולן על העבר, רק זה שיר לעתיד לבוא. דמדהוא יום מנוחה מטרדת עסקים שבחיי הזמניים.

לכן אחר היקף ימי הבריאה, נאות לו לאדם להתבונן ולשורר חסדי ה' על ג' מיני עתיד שהן לעומות מגמת פני כל אדם. והם

• (א) מזמור שיר לעתיד לבוא, על מה שעתיד לבוא על האדם בעה"ז, כי לא כלו רחמיו ית'.
• (ב) מזמור שיר ליום שכולו שבת, הוא חיי עה"ב אחר פרידת הנפש מהגוף, כי גם אז יחסה האדם בסתר כנפי רחמיו ית'.
• (ג) מזמור שיר גם לעתיד הג' שנועד לאדם, בעת שיהיה מנוחה לחיי העולמים, דהיינו לאחר שיחרב העולם בסוף אלף הששי, אשר אז ינוחו כל חיי העולמים כולם אלף שנה, עד שיחזור הקב"ה לבנות אח"כ העולם מחדש.

וכל אלו הג' מיני תקוה לעתיד לטובה, כלולים במזמור הזה, למעיין בכל דבריו היטב. [עי' בר"ה (דל"א א'). ובדרוש אור החיים שחברנו בס"ד בסוף סדר נזיקין. אולם למען לבאר העניין יפה, איך במזמור הזה כלולים דברי שיר על ג' מיני עתיד שזכרנו, ראינו להביא פי' המזמור הזה כפי הנראה לנו]. אמר מזמור שיר ליום השבת, בו נאה לשורר, ולזמר [בביהמ"ק]. טוב להודות לה', ר"ל כי זה היום שאין אנחנו טרודים בו בעסקי הזמנים, טוב ונאות להודות בו לה' אם הטיב לנו בזמן העבר. אולם גם הוא נאות לזמר לשמך עליון, אם שחה לעפר נפשינו ע"י צער ויגון שעברו על ראשינו, נחיה שוב שמחה בלבנו ע"י זמר [כענין קחו לי מנגן], לעורר בטחון בלבינו על העתיד הזמניי , אף שלא נבין איך ע"י הצרה בעצמה יבוא ישועה לנו, ואיך הכל הוא לטובתינו, ואפ"ה שמך עליון הוא, ונעלה בפעולותיו מכל מחשבות אנושי ושתהפוך הכל בכחך לטובתינו. להגיד בבוקר חסדך, דכשיאר לנו אור ההצלחה, נאמר כי בחסדך עוד יגדל בזמן העתיד יותר ויותר, כאור בוקר הולך ואור. ואמונתך בלילות, שגם אם ייסרתנו ה' אבינו בנרות חשיכות כלילות, נגיד לכל, כי טמונים אמונתך ואהבתך לנו בהם, וכאשר ייסר איש את בנו הוא, ונברך על הרעה מעין הטובה שיתגלגל לנו בו, ואם גם נעלמה ממנו. וזאת ההגדה מחסדיך הרבים, נלווה עלי עשור ועלי נבל ועלי הגיון בכנור. ר"ל בג' כוחותינו בפה, להגיד אמרי שיר. במעשה אצבעותינו על כלי זמר עשור ונבל. ובמחשבה, ע"י הגיון לב שנהגה בכנור. בכולם נתעורר לאהבתו ית' על טובתו עלינו והזכיר נבל וכנור, דנבל מתריו עבים וגסים, ועי"ז קולו עב, ולכן מנבל ע"י קולו כל מיני זמר שיזמרו עמו מדאין קולו נעים. משא"כ כנור מיתריו דקים, ולכן קולו נעים [ובשלטי גבורים (פ"ח) כתב שיש נעימות בקול נבל. ובמח"כ ליתא, דהרי בשלהי מסכת קינין מוכח שרק כנור נעשה קוויו מבמ"ע שהן הדקין. והנבל קוויו נעשו מהמעיים שהן גסין ועבים, מזה מסתבר שעי"ז אין קולו נעים. ור"ל הכא על הנעים והבלתי נעים אהלל יה]. כי שמחתני ה' בפעלך [פעולה היא בכל מקום דבר הנפעל בשלימות]. ור"ל דכאשר אביט א"ע סביב בהעולם כולו שגמרתו היום בפעליך, ואראה בו ג"כ כמה צדדים בהירים, אבל גם צדדים כהויים, כיום ולילה, קיץ וחורף, סמי מות וסמי חיים, וכולם לטובת העולם, כמ"ש בתורתו של ר"מ וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד, כי טוב מות, שגם המות שבבריאה הוא טוב בכללות.

וכשאסתכל בכל אלה, יתרומם שמחה בלבי שכ"ר כמעשה ידיך ארנן [מעשה הוא בכל מקום מעשה יחידית, עד שבכל פעולה יש הרבה מעשים], ר"ל במעשה ידיך האחורים אשר תעשה אתי, אם גם בהם אראה יום ולילה וכו', על כולם לא די שאשמח בפנימיותי, אלא גם ארנן עליהם, בידעי כי כולם רק לטובתי הם, דמן הכלל אשפוט על הפרט, וממקריות העולם כולו, על מעשה יחידית שלי, וממה שקרה לי בעבר, אשפוט על העתיד, כי לא עזבתני ולא תעזבני אלהי ישעי. עד כאן דבר המשורר האלהי מהעתיד הזמניי אשר ישורר עליו בתודה וקול זמרה.

ומעתה ישורר גם על העתיד שבעוה"ב יום שכולו שבת, בהפרד הנשמה מהגוף. אמר מה גדלו מעשיך ה' בעוה"ז, אשר מאוד אתמה ואשמח בהם בראותי שאתה הופך בו חושך לאור, ומר למתוק, ורע לטוב, ככל מעשיך האחודיים אשר אראה בעיני. אבל מאוד עמקו מחשבתיך עוד עלינו, בחסד אשר תחשוב עוד לעשות עמנו בעוה"ב והם הדברים שלא יוכל שום חי לראותם, איש בער הוא החוטא ע"י גודל תשוקתו ורדפו אחר תאותיו הבהמיות, והוא נבער מדעת, וכל חייו כבעיר ובהמה הוא, לא ידע לא ירצה לידע דבר מזה. וכסיל הוא החוטא, בבטחונו על התחכמותו בענייני תורה משמים, והשגחת ה' על פעולתינו ומקריותינו, והשארת הנפש לשכר ועונש. ואולם הוא באשר שלא יוכל להשיג ג' עקרים הללו שהרי הם הם המסבבים הצלחת האדם בעולם העתידי, לכן מכחיש וכופר הכל ועובר על מצות התורה ביד רעה בכסליות שלו, ולא יבין את זאת, לא ירצה להבין דבר מזה, ור"ל שלשניהן להבער ולהכסיל, יש עוד דבר א' אשר לפתח חטאת רובץ ואורב להם לפתותם לרדת שחת. ומהו הדבר שלא ידע זה ולא יבין זה. בפרוח רשעים כמו עשב, ר"ל כשרואה זה החוטא ע"י תאותיו פורח ומתחזק כחו ע"י תענוגיו בעוה"ז, כמו עשב פרא הגדל בשרה בורה, ויציצו כל פועלי און, ר"ל וכ"כ כשרואה החוטא ע"י חכמת מה שלו, שהכבוד המדומה שלו בהתחכמותו יציץ ביופי כמו הציצים ופרחים אשר באחו. לא ידעו ולא יבינו כי אלו הם סיבה אמיתית להשמדם עדי עד בעוה"ב. וזהו שלא ירצה זה לידע אותו, וזה לא ירצה להבין אותו. ואת"ל עכ"פ בעולם העתה יש להם רווח לחטוא ולמרוד בך. ליתא. כי ואתה מרום לעולם ה', דאפי' בעולם העתה לעולם אינן בטוחים בטובם, וכח ידך רם וחזק עליהם תמיד. כי הנה אויביך ה' הם, וכי תפקוד עונם במה יעיזו נגד גבורתך ה'. כי הנה אויביך יאבדו, ועד כמה בטוחים לחטוא. הנה המות עומד להם אחר הדלת והמזוזה ולפתח חטאת רובץ. ויתפרדו כל פועלי און, והרי בסוף כל סוף יתפרדו כל חלקי הווייתם בעה"ב. ואינם. ושם ותרם כראם קרני , שם בעוה"ב ירום ונישא הקרן שלי שלא אכלתיו בעוה"ז, ויתחזק כחי באופן אחר יותר ממה שנתחזק זה החוטא שנתעוור בבולמס תאותו, כאן בעולם החלום. גם בלותי בשמן רענן , ר"ל כי גם בבלוי המדומה שלי דהיינו המות שיפגשני אז ככל אדם, אחשוב כי יתחלף הווייתי ע"י המיתה, להיות בעוה"ב כמו אילן זית שמן רענן, דהיינו כמו העץ זית אשר יזקין יותר משאר אילנות, וגם בזקנתו ינוב בהוד ירקרק תמיד. כ"כ יתחזק ויתיפה ע"י המיתה הווייתי יותר מבתחלה בעוה"ז. עד כאן דיבר המשורר מהעתיד שבעוה"ב. ומעתה ישורר ג"כ על העתיד הסופיי בעת שיהיה מנוחה לחיי העולמים, דהיינו אחר שיחרב העולם העתיי ויחזור ויבנה ויתכונן מחדש.

אמר, עוד יש ענין א' בעתיד, אשר השתמשתי להשיגו יפה, בב' כלים היותר יקרים שיש לי, והם הראייה, והשמיעה. הראייה במה שאראה לפני, והשמיעה במה שאשמע שיבוא עוד. ותבט עיני בשורי ר"ל לצורך אמונה דבר זה הנני מביט היטב בשעדיין הנני בין שורות הבנ"א. וע"י ראייה זו בקמים עלי מרעים תשמענה אזני, ר"ל ועי"ז אפי' בעניינים אשר יקומו עלי מרעים להכחיש מה שלא יראו, אני לא אפן אליהם, אלא תשמענה אזני היטב, ולמלמדי הטיתי אזני, להאמין באמונה שלימה במה שנמסר לנו על זה מדור דור. ומה אראה ומה אשמע. הנה ראיתי צדיק כתמר יפרח, דמה תמר זה אינו עושה פרחים ופירות רק אחר זמן מרובה (כמו שכתבו הטבעיים דכל מיני דקל כך טבעם) כך הצדיק במורגל טובתו היותר גדולה תתגלגל לו רק לבסוף. זה תבט עיני במורגל מאד גם בעוה"ז. ודנתי ממה שאני רואה, לחזק האמונה במה שאשמע שיבוא בעתיד, כי כארז בלבנון ישגה, שלא תאמר, מה תמר כשנכרת אין גזעו מחליף, אף הצדיק כן, דאחר סוף אלף הששי כשיכרת הוא והעולם כולו, לא יהיה גזעו מחליף ח"ו. לכן נאמר ארז שגם כשיכרתוהו, יונקתו ממנו תצא, ויתעבה ויתחזק יותר ויותר מבתחלה (כתענית כ"ה ב'), כך הצדיק יתגדל ויתחזק אז יותר בהוד אלהי ברוחנית.

ועתה עושה המשורר סכום מכל הג' עניינים שזכר, ואומר

• (א) שתולים בבית ה' , דהיינו בענין העתיד הסופיי, דהיינו העולם והבית ה' החדש שיבנה, שם יהיו הצדיקים שתולים מחדש,
• (ב) ובחצרות אלהינו הוא העתיד שאחר פרידת הנפש מהגוף, שהוא כמו חצר לפני בית עולם התחייה, שם יפרחו , שיעשו פירות מעשיהן בסוף.
• (ג) עוד ינובון בשיבה , דבעתיד הזמניי אף גם שירע להם עכשיו ייטיב להם בסוף, דשנים בצרכי הגוף, ורעננים יהיו, גם בהוד ויופי.

וכל זה אמרתי להגיד כי ישר ה' צורי ואיך יקפח שכר הצדיקים ח"ו, ולא עולתה בו לראות ח"ו יסוריהם על מגן ולא יצילם. לכן מזמור שיר ליום השבת, שנשורר בו אחר הקפת ימי הבריאה, על כל ג' העתידות שיבואו עוד, ונגילה ונשמחה בו: