תפארת ישראל על שקלים ד

משנה שקלים, פרק ד':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב

<< · תפארת ישראל · על שקלים · ד · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

יכין

משנה א

ולחם הפנים וכל קרבנות הצבור:    לאתויי קטורת. ושייר תנא בגדי כהונה, ועוד טובא [ככתובות דק"ו]:

שומרי ספיחים בשביעית:    דבשביעית אי אפשר להקריב עומר וב' לחם [שבאין ג"כ מתרומת הלשכה] רק מספיחין של הפקר, להכי היו שוכרין שומרים למנוע רגלי בהמה משם, וגם להודיע לבני אדם דלצורך גבוה הם. וממילא ימנעו מליטלן והיה קצת נס בדבר שיהיה סמוך לירושלים במקום א' ספיח כ"כ כשיעור העומר:

נוטלין שכרן מתרומת הלשכה:    דצורך קרבן כקרבן דמי:

ר' יוסי אומר אף הרוצה מתנדב שומר חנם:    לשמור הספיחין:

אמרו לו אף אתה אומר שאינן באין אלא משל צבור:    ואיך יתנדב שומר חנם. דסבירא להו הבטה בהפקר קונה, כשעושה מעשה כל דהו [כב"מ דקי"ח, ותוס' ב"מ ד"ב א'. ולא קי"ל כן, עי' ח"מ רע"ג סי"א], והרי אי אפשר לשומר שלא יעשה מעשה כל דהו, וא"כ נמצא בא עומר משל יחיד:

משנה ב

פרה:    פרה אדומה:

ולשון של זהורית:    צמר סרוק כלשון בצבע קארמזין שמשליכין לתוך שריפת הפרה, וה"ה העץ ארז ואזוב שמשליכין לשריפתה רק מדכרוכין תוך הזהורית להכי כלל לכולהו ע"ש הזהורית. וי"א דהכא מיירי בל' זהורית שבראש שעיר שעלה גורלו לה' [ת"י יומא דס"ז ד"ה חולק]:

כבש פרה:    שעשו ב' גשרים זה ע"ג זה מהר הבית להר המשחה, ועל העליונה הוציאו הפרה וכל מסעדיה שלא יתטמאו בקבר התהום [כפרה פ"ג מ"ו]:

וכבש שעיר המשתלח:    שעשו גשר מהעזרה שהיתה בקצה העיר, עד חוץ לעיר, שיעבור עליו המשלח השעיר ביו"כ, מפני עם הארץ שהיו דוחפין אותו למהר הליכתו לצוק, דכשיגיע לשם תושלם הכפרה, ויתלבן לשון של זהורית שעל פתח ההיכל:

ולשון שבין קרניו:    ומכ"ש לשון של זהורית הקשור בראש שעיר הנעשה בפנים, ולשון שתלו ביו"כ ממעל לפתח ההיכל [כספ"ו דיומא], דלא רמיזי כל כך בקרא, דהרי עיקר רמז הלבנות העוונות בשעיר המשתלח כתיבי [כשבת פ"ט]:

ואמת המים:    לצורך תקון נחל העובר בעזרה:

וחומת העיר:    חומת ירושלים:

וכל צורכי העיר:    כחפירות בארות, ותקון רחובות ושמירת העיר:

משנה ג

מותר שירי הלשכה:    ר"ל מה שנשאר משירי הלשכה אחר שנעשה תקוני העיר:

לוקחין בהן יינות שמנים וסלתות:    ומוכרין להצריכים מנחות ונסכים:

רבי עקיבא אומר אין משתכרין משל הקדש:    דגנאי להקדש להקפיד אשכר, דאין עניות במקום עשירות, ועוד שמא יפסיד, אלא באותו שער עצמו שקנו הנכסים מבעלי שמנים ויינות [כסי' כ"ד] באותו שער עצמו יחזרו וימכרו להצריכים נסכים:

ולא משל עניים:    דלמא מתרמי ליה עני וליכא למיתב לי' [י"ד רנ"ט א']:

משנה ד

מותר תרומה:    ר"ל מה שנשאר מהתרומה הישנה מהג"פ שתרמו כשהגיע א' בניסן, והרי אז מקריבין מתרומה חדשה:

מה היו עושין בה רקועי זהב:    [גאלד בלעכען]:

צפוי לבית קדשי הקדשים:    על הכתלים והתקרה והרצפה:

רבי ישמעאל אומר מותר הפירות:    ר"ל מה שהרוויחו במעות שירי הלשכה, כמשנה ג':

לקיץ המזבח:    דכשהמזבח עומד בטל מביאין עולות מזה המעות:

רבי עקיבא אומר מותר התרומה לקיץ המזבח:    שלצורך קרבנות נתנום:

ומותר נסכים:    שהגזברים היו נותנין מעות לבעלי יינות וסלתות בעת הקציר, שאז הכל בזול, ופוסקין עמהן שיספקו לצרכי צבור כשער הזול, שאפי' יתיקרו, יספקו כשער שהיה בעת הקציר, ואם יוזלו, יתנו כשער הזול שיהי' אז, ובקבלו לספק ג' סאין בסלע, ועמד אח"כ ד' בסלע, אז סאה היתירה כקרא מותר נסכים. ואילה"ק הרי ר"ע ס"ל לעיל אין משתכרין בשל הקדש. הכא שאני, דממילא קאתי, וכ"ש דליכא הכא חשש הפסד. וי"א דהמספקין להגזברין נותנין מדה גדושה, ומקריבין רק מדה מחוקה. והגודש הוא מותר הנסכים [מנחות ד"צ]:

זה וזה:    ר"ע ור' חנינא:

לא היו מודים בפירות:    דאין משתכרין בהקדש. וקיי"ל דכל מותרות הנ"ל, קרבין לעולות:

משנה ה

מותר הקטרת:    דהלכה למשה מסיני שהקטורת יהיה במשקל שס"ח מנין, ואפ"ה אין מקריבין ממנה רק שנ"ד מנין, דהיינו לשנ"ד ימים של שנת הלבנה, מנה לכל יום, ועוד ג' מנין שמקטירין לפני ולפנים ביו"כ. נשארו י"א מנין, והן מותר הקטורת לשנה:

מה היו עושין בה:    להכשירו לשנה הבאה דהרי כשהגיע א' בניסן לא הי' רשאי להקטיר מהקטורת דאשתקד:

מפרישין ממנה שכר האומנין:    ר"ל מפריש ממותר הקטורת כשיעור הראוי לשכר האומנין של מפטמי הקטורת דאשתקד, שהן ראויין ליטל שכרן מתרומת הלשכה, ואע"ג דהקדש שוה מנה שחללו על שוה פרוטה מחולל [ב"מ דנ"ז], א"כ למה יפרישו דוקא כשיעור שכרן. י"ל דה"מ בדיעבד, או בשעת הדחק דגם לכתחילה כדיעבד דמי [ש"ך י"ד ל"ג סקי"א ורט"ז י"ד צ"א סק"ב] אבל הכא דלכתחילה צריך שיהיה כשיעור שכרן דוקא. [ולהכי נקט "ממנה" ולא נקט מפרישין אותה. כך נ"ל. ולרבותי שפירשו דהך ממנה דנקט מתני' ר"ל מפרישין מתרומת הלשכה וק' קו'. התוס' [שבועות ד"י ע"ב], דהרי תרומת הלשכה אכתי לא נזכרת במשנה, ומה "ממנה" שייך כאן. ותוס' התם כתבו דל"ג הכא מלת ממנה ולפע"ד אפשר לקיים גי' הספר, וכדמוכח במ"ו דקאמר מפרישין מהן, דוודאי אקטורת קאי, ה"נ כן]:

ומחללין אותה:    ר"ל מותר הקטורת שהפרישו:

על שכר האומנין:    יחללוה על שכר מפטמי הקטורת שהפרישו ממעות תרומה הישנה, ואע"ג דקודש על קודש אי אפשר שיתחלל, לב ב"ד מתנה אז כשהקדישו המעות, שתיכף כשיפרישום לשכר האומנים יהיו חולין כאילו כבר זכו בהן האומנין ] [תוס' שבועות שם ד"ה מפרישין שכר], ואי"ל עכ"פ כל קדושת הגוף אינו מתחלל. והרי קטורת קדושת הגוף ניהו. י"ל שגם בקטורת לב ב"ד מתנה מתחלה כשקונהו, שאותן י"א מנין היתרין, לא יקדשו קדושת הגוף [ש"ס שם]. ולפיכך אפשר שפיר לחלל הקטורת על המעות שהן חולין, וכשיחללום יהי' הקטורת חולין והמעות יהי' אחר החלול קדוש לתרומה הישנה [ובירושלמי הכא אמרינן דמחללין הקטורת על שכר הבונין במקדש]:

מתרומה חדשה:    ר"ל הקטורת שנעשה חולין בידי האומנין, חוזרין ולורחין אותה ממעות תרומה חדשה. [והא דהוצרכו לכל זה, ולמה לא מכרו הקטורת, ויחזרו ויקנוה מתרומה חדשה, ה"ט משום דמכירה הוא זלזול להקדש, והא דלא נתנו הקטורת לאומנין להדיא בשכרן, שאין זלזול כשיתנוהו להם בשכר פיטום. ה"ט משום דהקטורת אינו מתחלל על המלאכה, ולמ"ד [במשנה ו'] מתחלל, מיירי הכא בשכר פיטום של שנה החדשה, דצריך ליתן שכרן מתרומה חדשה, ומשם יפרישו המעות לחללו על מותר הקטורת. א"נ דוקא לקמן כמשנה ו' דהו"ל הקדש יחיד ס"ל דמתחלל על מלאכה משא"כ הכא הקדש צבור חמיר]:

אם בא החדש בזמנו:    ר"ל אם כבר הביאו שקלים ליד הגזבר בר"ח ניסן, שזהו זמנן של שקלים:

לוקחין אותה מתרומה חדשה:    כלעיל:

ואם לאו מן הישנה:    דאם לא הובאו עדיין שקלים חדשים ליד הגזבר בראש חודש ניסן, יקטרו הקטורת שהיא מתרומה הישנה כמות שהיא. מיהו בירושלמי [פ"ג דר"ה די"ט א'] נראה, דאם בא החודש גרסי', ור"ל, אם חל ר"ח ניסן בזמנו, דהיינו ביום ל' של אדר, אז לוקחין הקטורת מתרומה החדשה, וכלעיל, ואם לאו, שלא קידשו אז החודש, רק ביום ל"א, אז בא הקטורת ביום למד מן הישן:

משנה ו

המקדיש נכסיו:    סתם הקדש לבדק הבית, דמדאינו קדוש בקדושת הגוף, יש לו פדיון, להכי מיקל בה ר"ע:

והיו בהן דברים ראוין לקרבנות הצבור:    ר"ל אף ע"ג שהי' בהן וכו'. מיהו אי בהמה, תני לה [במ"ז], ואי יינות ג"כ תני לה [במ"ח], אלא מיירי בסממני', הראויין לקטורת, וה"ה בהקדיש הקטורת לבד לבדק הבית, רק נקט נכסים לרבותא, דאע"ג דשאר הנכסים קדשי לבדק הבית אפ"ה הקטורת חל עליו קדושת הגוף. ול"מ נ"ל דה"ק המקדיש נכסיו והיו בהן דברים שראויין רק לקרבנות צבור, והרי אין לך דבר שראוי רק לצבור ולא ליחיד אלא קטורת:

ינתנו לאומנין בשכרן:    אף לאומני בדק הבית, ועי"ז יוצאין הדברים שניתנין להן לחולין, דס"ל הקדש מתחלל על המלאכה:

אמר לו בן עזאי אינה היא המדה:    ר"ל מדת דין זה אינו שוה לדין מותר הקטורת [במ"ה] וראוי להשוות דינם:

אלא מפרישין מהן:    מסממני הקטורת שהקדיש:

שכר האומנין ומחללין אותן:    סממני הקטורת שהקדיש:

מתרומה חדשה:    היינו אפי' לר"ע לעיל, דס"ל שנותנין הקטורת שהקדיש. להדיא לאומנין, מודה שפודין אותו מהן במעות של תרומה החדשה, כדי להקטירו, א"נ התם שאני דהו"ל הקדש צבור:

משנה ז

ודמיהן יפלו עם שאר נכסים לבדק הבית:    קסבר דאף דהקדש לבדק הבית חל אפילו על הראויין למזבח, אפ"ה אינו יוצא מידי מזבח, להכי ימכרום לצרכי קרבנות מזבח והדמים יהיו לבדק הבית אבל לא יתנום לאומני בדק הבית והם ימכרום לצרכי קרבנות וכלעיל בהקדיש קטורת דהכא דראויין למזבח חמיר גם לר"א:

רבי יהושע אומר זכרים עצמן יקרבו עולות:    דס"ל דכל הראוי למזבח, הקדישו להיות עולות, לכן הראוי לעולות, יקריב עצמן עולות:

ונקבות ימכרו לצרכי זבחי שלמים ויביא בדמיהן עולות:    דמדאין עולות נקבות, על כרחך שיהיה דמיהן לעולות נתכוון, ועכ"פ הן גופן כיון דעכ"פ לשם קרבן שלמים חזיין, לא חל עלייהו קדושת בדק הבית ולא דמי כלל להך דפסחים [פ"ט מ"ז]:

שר' אליעזר השוה את מדתו:    שכל הנכסים כולן יבואו. הן עצמן או דמיהן לבדק הבית:

ור' יהושע חלק:    שאר נכסים לבדק הבית, ובהמה למזבח:

שהמקדיש בפירוש:    שפירש ואמר בהמתי ונכסי קדושים, או ר"ל שפירש ביניהן בדבריו:

כדברי ר' אליעזר:    דמדפירש והפרישן בדבריו זמ"ז, היה לו לפרש ג"כ ולומר בהמה למזבח ונכסים לבדק הבית, ומדלא קאמר הכי, ש"מ דכוונתו שיקדשו כולן בקדושה א':

והמקדיש סתם כדברי רבי יהושע:    דמדהקדיש סתם, דעתו שיהיה כל א' למה שראוי:

משנה ח

יינות שמנים:    דראויין למנחות ונסכים:

ועופות:    תורים ובני יונה:

רבי אלעזר אומר ימכרו לצרכי אותו המין:    למי שנצרך זה או זה:

ויביא בדמיהן עולות:    עולות בהמה, מגזירת הכתוב:

משנה ט

אחת לשלשים יום משערין את הלשכה:    ר"ל אף שכבר נתנו מעות להחנוונים משעת הקציר והבציר, שיספקו סולת ונסכים כל השנה, אפ"ה כל ל' יום קבעו הגבאים שער למנחות דאם נתיקר באותה שעה, קובעין לספק ל' יום הבאים כבשעת הבציר והקציר, ואם הוזל אז, מספק ל' יום דלהבא כדהשתא:

כל המקבל עליו לספק סלתות מארבעה:    ר"ל כשפסקו לספק להגזברין ד' סאין בסלע:

עמדו משלש:    שנתיקרו עד ג' סאין בסלע:

יספק מארבעה:    דלקולא להקדש, אמרי' דכסף קונה:

שיד הקדש על העליונה:    דכל היכא דאיכא פסידא להקדש אמרינן דלא גרע מהדיוט, דקני רק במשיכה, והרי לא משך עדיין, ואת"ל א"כ יתבטל המקח, אי אפשר, דהרי כבר קבל לספק. [ולר"ן פ"ק דקדושין, באמת במתני', אם רצה חנווני לחזור יחזור, טעמא משום דלא היו הסלתות בעין בשעת מכירה, ולא קנה ההקדש קנין גמור, אבל היכא דיהיב גזבר מעות על פירות בעין והוזלו. א"י גזבר לחזור בו, ול"א בכי הא לא יהא כח הקדש חמור מהדיוט דהא ההדיוט בעי לקבולי מי שפרע]:

ואם התליעה סולת התליעה לו:    אפי' משך הגזבר. וגם נתן כבר מעות:

ואם החמיץ יין החמיץ לו ואינו מקבל את מעותיו:    ר"ל אין המעות שקיבל בעת הקציר והבציר נחשבים כשלו, עד וכו'. ונ"ל דזהו דוקא לעניין אחריות שחייב החנווני עד שיקרבום, אבל עכ"פ אין מעילה במעות שהוציאן החנווני אם אח"כ התליע הסלת, דאל"כ לענין מה נתנו לו המעות מקודם, הרי אפשר שיתלע, וימעול למפרע: