תפארת ישראל על פרה ח

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

יכיןעריכה

משנה אעריכה

שנים שהיו שומרים את השוקת:    שנתמלא מים לקדשו באפר חטאת:

כשרים:    דסד"א כל ב' שומרים. כל חד גם אחבירו סמיך ונצטרך שיהיו שניהן טהורין בשעת שמירתן. קמ"ל:

טהר:    ר"ל ואם טיהר הנטמא א"ע מטומאתו וחזר לשמור:

ונטמא שני כשרים:    קמ"ל שא"צ שיהיה אותו השומר מתחלה ועד סוף. ואפילו שומרן לבסוף אדם דלא חזי מתחלה לשמרן:

נטמאו שניהן כאחת:    לאו דוקא כאחת. אלא ר"ל שלא נטהר הראשון בשעה שנטמא הב':

פסולין:    נ"ל דקמ"ל מדסד"א דכיון דפסול שמירת הטמא הוא רק מספק. שמא מדהוא טמא לא שמר יפה. וא"כ בב' טמאים נכשירן מטעם ס"ס. דאם גם לא שמר א' שמא שמר חבירו. קמ"ל:

עמד:    עמד ממלאכתו וחזר לשמור:

כשרין:    קמ"ל דבין בטומאה ובין במלאכה א"צ שישמרם אדם ת' מתחלה ועד סוף. רק נקט טמא לרבותא דסיפא דאע"ג דאינו רק ספק שלא שמר יפה. אפ"ה בנטמאו שניהן נפסלו ולא חשבינן לי' כספק ספיקא וכדאמרן. וקמ"ל מלאכה לרבותא דרישא דאע"ג דקודם שהולך למלאכה ולאחר שעמד ממנה מחשבותיו משוטטות במלאכתו. אפ"ה כשעמד וחזר ושמר, כשרין. אע"ג דוודאי הסיח דעתו ביני ביני:

משנה בעריכה

לא ינעול את הסנדל:    ר"ל בשעה שמקדש אדם מי חטאת. דהיינו שנותן האפר לתוך המים. ואע"ג שמטלטל רק האפר ולא המים. אפ"ה חיישינן שיטפו המים. וכ"ש בשעה שנשאן אחר קידושן ובשעה שמזן. שאז יש לחוש טפי שינטפו על סנדלו. ונ"ל עוד דנקט סנדל לרבותא אע"ג שעורו קשה [כיבמות דקב"א] ואם יטפו עליו הא חזי לי'. אפ"ה חיישינן. וכ"ש מנעל שעורו רך או סנדל של גמי או בגד דמדהן רכים. יש לחוש טפי שיטפו עליו ויבלעו בו מיד ולא ירגיש:

שאם נפלו משקין:    מי חטאת:

על הסנדל נטמא:    ר"ל שאם ממי חטאת שעוסק בהן אחר שנתן בהן האפר יטף מהן על סנדלו. הרי יהיה נטמא הסנדל מהמי חטאת שהן אהט"ו. ומטמאין לאדם וכלים כשנוגעין בהן שלא לצורך הזיי' [כריש כלים]:

וטמאהו:    דהרי הסנדל יטמא עי"ז לאדם שלבשו והאדם יטמא להשפופרת עם האפר שהוא שבתוך ידו. ואף שהסנדל נעשה רק ראשון. ואדם וכלים אמקט"ו רק מאהט"ו [כב"ק דב"ב]. וכ"ש דהאדם הנטמא א"א שיטמא להשפופרת של אפר חטאת מה"ט. י"ל דעכ"פ הרי אין מונין ראשון ושני בחטאת. ואפילו עד ק' בנ"א או ק' כלים שנגען זב"ז והראשון נוגע במי חטאת כולן טמאין [כפי"ב מ"ו]. ואי"ל גם כשילך יחף הו"ל למגזר שיטף ממי חטאת על רגלי אדם המקדש. ויטמא מהן. י"ל כיון דבשעת נפילת הטפה נפסלה בהיסח הדעת. א"כ שוב אינה מטמאת לאדם. ורק לכלי גזרו שיטמאו המים אף שנפסלו [כלקמן פ"ט מ"ח]. והא דלא גזרו נמי בשאר בגדים שלובש. היינו טעמא מדאפשר שילך יחף. אבל לא שילך ערום:

הרי הוא אומר:    האדם להסנדל:

מטמאיך:    דהיינו המי חטאת שטימא הסנדל:

לא טמאוני:    דמדנפסלו בנפילתן בהיסח הדעת. שוב נשאר האדם שנגעו בו טהור לחטאת [וכלעיל ז']:

טהור:    דמדנפסלו בהיסח הדעת בשעה שנפלו. אין פוסלין שוב להאדם הטהור לחטאת כשנוגע בהן. וכ"ש כשהסיטן על רגלו [עיין פ"ט מ"ח]:

הרי זה אומר:    האדם להכסות:

ואתה טמאתני:    ל"מ היה נ"ל דמדנקט בבא זו יתירתא. דמ"ש כסות מסנדל. אלא ש"מ דהכא מיירי במשקין דעלמא שנפלו על בשרו של המקדש או על בשר המתעסק במי חטאת. וקמ"ל דבכה"ג אף שהמשקין ההם לא נשמרו בטהרת חטאת. אפ"ה לא נטמא האדם שנפלו על בשרו. ואפילו הסיטן אז. ורק בנגע בהן בידיו נטמא [כפ"י מ"ב]. אבל בנפלו משקין אפילו של קודש על כסות נטמא הכסות מלהשתמש בו לחטאת. דבגדי קודש מדרס לחטאת [כחגיגה פ"ב מ"ז]:

משנה געריכה

השורף פרה:    פרה אדומה משהתחיל לשחטה עד סוף כינוס אפרה. כל המתעסקים בה מטמאים בגדים וכלים שלובש או נוגע בהן בשעת העסק [כלעיל פ"ד מ"ד]:

ופרים:    ר"ל או השורף פרים הנשרפין. דהיינו פר יו"כ ופר כהן המשיח. ופר העלם דבר של צבור. וה"ה שעיר יו"כ ושעיר ע"ז [וביש ספרים גרס לה בפירוש. וכן הוא גירסת הר"מ]. כל המתעסקין בהן מטמאין בגדים שלובשים וכלים שנוגעים בשעת העסק. משעה שיצא הנושאן חוץ לחומת העזרה. עד שיעשו אפר:

והמשלח את השעיר:    ג"כ מטמא בגדים וכלים כנ"ל. משיצא חוץ לחומת ירושלים עד שדחהו מהצוק:

מטמא בגדים:    היינו בגדים וכלים שלובש או נוגע אז. חוץ מאדם וכ"ח שנגע בהן אז. נשארים טהורין:

אין מטמאין בגדים:    שנגעו בהן. ואפילו בשעת שרפה. אבל מטמאים אוכלין ומשקין שנגעו בהן. חוץ משעיר המשתלח שאינו מטמא כלל. דאין שום חי מטמא בעודו חי. חוץ מאדם [חולין עה"א]:

ה"ז אומר:    הבגדים להאדם:

משנה דעריכה

והיא בבית הבליעה מטמא בגדים:    או כלים שלבש או נגע בשעה שבלע הכזית ממנה. חוץ מאדם וכ"ח שנגע בהן האוכלה. לא נטמאו:

אינה מטמאה בגדים:    דנבלת עוף טהור בעצמה אינה מטמאה במגע או במשא ואפילו האדם האוכלה בשעה שהוא בפיו. ורק בשעת בליעה נטמא. ומטמא בגדים וכלים שלבש או נגע. וגם אחר שבלעה. שוב אינו מטמא בגדים וכלים. רק אוכלין ומשקין. וגם נבלת העוף בעצמה מטמאה אוכלין ומשקין כשחישב עליו לאכלו [ועיין ריש טהרות]:

משנה העריכה

כל ולד הטומאות אינו מטמא כלים:    ר"ל כל ולד הטומאה. בין שהוא אוכל שנגע באב הטומאה. שנעשה עי"ז ראשון. ובין שהוא אוכל שנגע בראשון לטומאה. שנעשה עי"ז שני. ולד זה או זה אמ"ט כלים:

אלא משקה:    אבל כל ולד הטומאה. אפילו הוא שני שאינו מטמא תו לשום מאכל לעשותו שלישי. אפ"ה מטמא משקה [כלקמן מ"ז וטהרות פ"י מ"ו]:

נטמא משקה:    מולד הטומאה. ואפי' משני לטומאה:

טימאן:    דמשקים טמאים מטמאים לכלי. מגזרת משקין של זב וזבה וחביריהן שהן באמת אהט"ו. אבל בנטמא הכלי ממשקין של זב וזבה. נעשית הכלי ראשון. אבל בנטמא הכלי משאר משקין שנטמאו נעשית הכלי שני לטומאה [כשבת יד"ב]:

הרי זה אומר:    הכלי להמשקי':

משנה ועריכה

אין כלי חרש מטמא חבירו:    מלת חבירו לא קאי רק אמלת כלי. דבאמת גם כלי שטף א"א שיהי' נטמא מכ"ח. משום דבכל כ"ח א"א שיהי' אב הטומאה דהרי מדרס אינו נעשה וגם אפי' נגע במת אינו נעשה רק ראשון [כעירובין קד"ב]. ורק בשעת חיבורו במת הוא אהט"ו [ועמ"ש בס"ד בפ"א דאהלות]. ואם כן איך אפשר שכ"ח יטמא לשום כלי. והרי כלי אינו מקבל טומאה רק מאב הטומאה [כב"ק דב"ב]. וכבר נשנית משנתנו זו בלשון אחר [כלים פ"ח מ"ד]:

אלא משקה:    ר"ל אבל כלי חרס טמא מטמא משקה. וה"ה דמטמא נמי אוכל. רק נקט משקה משום סיפא. וקמ"ל הך מתני'. אף דהיא היא כמשנה ה'. דכיון דכ"ח אפילו כשנגע במת אינו נעשה אב. רק ולד א"כ וכי גרע משקין שנגעו בהכלי ממשקין שנגעו בשאר ולד. שחוזרים ומטמאים כלי [כמ"ה]. ונ"ל דאפ"ה כיון דמיעט רחמנא לכ"ח שלא יהיה אב. סד"א דהקילו גם רבנן בטומאתו שלא יעשה למשקין תחלה. או שעכ"פ המשקין שנטמא מכ"ח לא יחזור ויטמא כלי, קמ"ל:

משנה זעריכה

כל הפוסל את התרומה:    כגון מאכל שנגע בראשון לטומאה או סתם ידים שנחשבין כשני לטומאה:

מטמא את המשקין להיות תחלה:    דכל משקין מדעלולין לקבל טומאה בלי הכשר להכי גזרו בהו רבנן דאפילו נגעו בשני יהיו כראשון לטומאה:

לטמא אחד ולפסול:    ר"ל מטמאים אחד. דהמאכל שנגע בהמשקין בין שהמאכל חולין או תרומה נטמא. מדנעשה שני. ולפסול א'. ר"ל דהמאכל זה שנעשה שני אפשר ששוב יפסול א'. דהיינו כשיגע בתרומה. א"נ ר"ל מטמאין אחד לענין תרומה. שאם המאכל שנגע במשקין אלו יחזור ויגע בתרומה הרי יהיה על המאכל שם טמא. שהרי תחזור ותפסל להתרומה שנגע בה. ופוסל א' לענין חולין. שאם המאכל שנגע במשקין אלו. יחזור ויגע בחולין. נשארים החולין בטהרתן. נמצא שאין על המאכל רק שם פסול. וקמ"ל דלא תימא דרק לענין תרומה גזרו שיהיו על המשקין דין תחלה. אבל לענין חולין לא. ונ"מ דאם יגעו במשקין הללו מאכל חולין. ישארו החולין בטהרתן. דהרי הידים עצמן שטימאו להמשקין אלו לא פסלו למאכל חולין. ואיך המשקין שנטמאו מהידים יפסלו מאכל חולין. קמ"ל [ועיין יבקש דעת סי' ה']:

אחד חוץ מט"י:    היינו כל הטמא מדאוריי' שטבל ולא העריב שמשו עדיין. דאף דעדיין פוסל תרומה. אפ"ה אינו עושה למשקין תחלה. אפילו כשהן של תרומה. אבל נפסלין ע"י מגעו. דמדטבל ונטהר לחולין לגמרי לא גזרו בה כולי האי [כמעילה דח"ב]. ואע"ג דגם שני שבחולין. אמ"ט לחולין. ואפ"ה עושה למשקין תחלה. עכ"פ אפשר בו טומאה. דהרי האוכל שני שבחולין כשיעור אכילת פרס. נעשה גם האדם שאכלו שני [כטהרות פ"ב מ"ב]. אבל טבו"י א"א בשום אופן שיעשה שני [כרמב"ם פ"י מאהט"ו ה"ג]:

הרי זה אומר:    המאכל שנגע במשקין הללו. אומר להמשקין. דהרי אין שני עושה שלישי בחולין. ואם המאכל שנגע השתא בהמשקין תרומה היא. הרי עכ"פ לא היה אפשר להשני שטימא המשקין כח לטמא התרומה רק לפסלה:

מטמאיך לא טמאוני ואתה טמאתני:    דהרי השתא שנגעו המשקין בהמאכל. נעשה המאכל שני:

משנה חעריכה

כל הימים:    כל המשניות דנקט תנא עד הכא. כולהו אגב מי חטאת שנפלו על הסנדל נקטינהו. משום דבכולהו שייך לומר מטמאיך לא טמאתני וכו'. והשתא הדר תנא לסדרי' למתני' דיני חטאת ומימיו. וקאמר כל הימים דינן כמי מקוה. ופסולין למי חטאת. ולטבילת זבין. ולטהרת מצורע בצפרים. דבכולן צריך מים חיים. וגם לענין טבילת שאר טמאין שא"צ לטבילתן מים חיים. יש חילוק. דכשטובלין במי מקוה דהיינו מי גשמים שנקוו יחד מ"ס. צריך שיהיו המים מכונסין. אבל אין טובלין בהן בשעה שזוחלין. אבל מעין מטהר אף בזוחלין. ועוד יש חילוק. דמי מקוה צריך לעולם מ"ס. אבל מעין מטהר עכ"פ לכלי טמא כשהוא רביעית [י"ד רסי' ר"ב]. וכל משנה זו שוב נשנית במקואות [פ"ה מ"ד]. ותני לה התם משום דין מקואות ותני לה הכא משום דין מי חטאת:

רבי יהודה אומר הים הגדול כמקוה:    ר"ל רק ים הגדול דינו כמקוה. מדכך קראתו התורה. ונ"ל מה"ט דים הגדול שזכרה המשנה כאן אין ר"ל הים הגדול שבגבול מערב א"י. אלא גם בים אוקיינוס מיירי. שהוא הים היותר גדול שבעולם. וכן מצאתי אח"כ בפירושי הר"מ והרא"ש כאן:

לא נאמר ימים:    לשון רבים. דמשמע כל הימים נקראים מקוה. דכל הנחלים הולכים אל הים:

רבי יוסי אומר כל הימים מטהרין בזוחלין:    דמדהולכין ושבים ברוח מצויה שבים. מכאן לכאן. לכן דינן כזוחלין. לטהר גם כשזוחלין ממש ממקום למקום:

ופסולין:    ר"ל ואפילו הכי פסולין וכו':

לזבים ולמצורעים:    לצפרי מצורע:

ולקדש מהן מי חטאת:    דבכולן כתיב מים חיים. דהיינו רק מי מעינות שהחיות בא להם ממקום אחר. דהיינו מנקבי הקרקע שבתחתיהן. אבל מי הימים. אין מעיינות שבתחתיהן עשויי' להיות נובע להן משם חיים. אלא אדרבה דרך שם מוציאין חיותם לכל הנהרות שבעולם [כבכורות נה"א]:

משנה טעריכה

המים המוכים:    נ"ל דרצה לומר שהוכו בהפסד, ואינן ראויין לשתייה:

פסולים:    לכל הצריך מים חיים. דמדהופסדו אין בהם חיות:

המלוחים והפושרים:    ונ"ל דנקט מלוחים ופושרין דראויין קצת לשתייה. וכ"ש מרים או רותחין כחמי טברי' וכדומה. דלא חזו כלל לשתייה לצמאו, רק לרפואה:

המים המכזבים:    שפוסקין ומתיבשין לפרקים. דיש כמה נהרות בעולם שלפרקים נבלעים בארץ איזה חדשים. ומרעין שם בהמות. ואח"כ חוזרים המים ומבצבצים מעצמן מהקרקע וממלאין גומת הנהר על כל גדותיו וכן מצוי בשווייץ:

המכזבים אחד בשבוע:    ר"ל פעם אחד בז' שנים. וכ"ש בעשויין לפסוק תוך זמן פחות מזה. אבל בעשויין לפסוק רק פ"א בזמן שיותר מז' שנים. מקרי מים חיים:

המכזבים בפולמסיות:    ר"ל אבל הפוסקים רק כשחיל מלחמה חונים שם. ששותין הרבה הם ובהמתן. וגם מקלקלין הרבה וסוכרין זחילתן. ועי"ז נפסקין מימי המעיינות שם:

ובשני בצרון:    שכשנעצרו הגשמים ע"י חמימות. מתייבשים גם מעיינות הקטנות [אבל אי"ל דע"י שאין הגשמים יורדין לתוכן מתייבש. ליתא. דא"כ באמת פסול. דמי גשמים אינן מים חיים]. וס"ל דדוקא בשטבע המים בעצמן להתחסר. מקרי מכזבים. ולא בשמתחסרים ע"י כח אחר שחוצה להן כפולמס או בצרון:

ר"י פוסל:    מיהו דוקא במצוי כך תוך ז' שנים. דהרי לא מסתבר שיחמיר ר' יהודה בהנך טפי ממים הפוסקים ממילא:

משנה יעריכה

מי קרמיון:    שם נהרות בא"י:

מפני שהם מי ביצים:    מי אחו. ופסולייהו מדמעורבין עם עפרורית שחוצץ בין המים לכלי [הרא"ש, וגם בתוספות סנהדרין דה"ב]. א"נ משום דמדהן באחו אינן רדופין בשטיפה ובזרם ולא מקרו מים חיים [תוס' ב"ב עד"ב]:

מי הירדן ומי ירמוך:    שכמה נחלים פסולין זוחלין לתוכו ומתערבין עמו:

שניהן:    אבל שניהן וכו':

ר' יהודה פוסל:    דגזור בכל תערובות אטו א' מהן פסול:

משנה יאעריכה

באר אחאב:    כך שם הבאר. ע"ש אחאב שכרה אותה. וקמ"ל דאף שאין מימיו נראין זוחלין. עכ"פ אחאב עשה להבאר ההיא סלונות בתחתיתו. שעל ידן מחובר למעין שיש בו זרם. משא"כ שאר מי בארות באמת פסולין:

ומערת פמייס:    הוא המערה שמשם מתחיל הירדן לנבוע [כבכורות נה"א]. וקמ"ל דאף שמחובר לירדן שפסול וכלעיל. עכ"פ כיון שמשם מתחיל ויוצא. אין שם מים פסולין מעורבין עדיין עמו:

המים שנשתנו:    מראיתן או טעמן:

ושנויין מחמת עצמן:    דהיינו מחמת האויר וכדומה. ולא מחמת שנתערב שם שום דבר:

אמת המים:    ר"ל אמת המים שגדלו מימיו. ושטפו ממנו אמת המים אחר למקום רחוק:

הבאה מרחוק:    קמ"ל אף שבמקום שבאו לשם המים אין שם מעיינות:

ובלבד שישמרנה שלא יפסיקנה אדם:    ממקום המעיינות. דהרי אז ממלא מום ממקום שנפסקו ממעין דפסול. מדהו"ל כמפנה מעין [לעיל ספ"ו]:

ר' יהודה אומר הרי היא בחזקת מותרת:    וא"צ שישמרנה שלא יפסיקנה אדם. דמוקמינן לה אחזקה דמעיקרא:

באר שנפל לתוכה חרסית:    הן שברי כלי חרס. ועי"ז נתעורר החול והעפר שבקרקע הבאר והעכיר המים [ר"מ]:

ימתין לה עד שתצל:    שישובו המים להיות צלולים. ולא יפסיק העפר בין הכלי למים [כלעיל ל"ז]. ואע"ג דלעיל במי בצעים מודה דפסול. התם שאני דמעורבין בטבע [כרתוי"ט]:

בועזעריכה

הלכתא גבירתאעריכה