תפארת ישראל על פרה ז

משנה פרה, פרק ז':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב

<< · תפארת ישראל · על פרה · ז · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

יכין

משנה א

לקדשן חמשה קדושין:    ר"ל בשעה ששאבו המים נתכוונו שכל א' מהן יקדש חבית שלו בפ"ע:

ונמלכו לקדשן קדוש אחד:    שאח"כ נמלכו לערב כל מימי ה' החביות ולשפכן לתוך כלי א' גדול. ולקדש כל המים שם בקידוש א':

או לקדשן קדוש אחד:    ר"ל או שמתחלה כששאבו התכוונו שיערו חמישתן מימיהן כולן לכלי א'. ולקדש הכל שם בקידוש א':

ונמלכו לקדשן חמשה קדושין:    ששוב נמלכו שלא לערבן. רק כל א' יקדש מימיו לבד:

הרי כולן כשרים:    בין שבאמת ערבום או לא. ולא אמרינן דכששאבו ע"מ לקדש ה' קדושין. ונמלכו לערבן יחד. אסור לכ"א לשפוך דליו להכלי הגדול. משום דבכה"ג יהיה עירוב הדלי מפסיק בין שאיבתו לקידושו. דעכ"פ כיון דהעירוב של הדלי הוא לצורך אותו דלי בעצמו. הו"ל כנמלך לטלטל הדלי ביני ביני לצורך עצמו. ואינו מפסיק. ומה"ט נ"ל דאפילו שאבום לקדשן קידוש א'. וכן עשו שערבו כל המים לתוך כלי אחד גדול. ואח"כ נמלכו לחלק המים. ולקדש כ"א לבד. אפ"ה כולן כשרין. ולא אמרינן כיון שכל המים מעורבין. וכשיחלקום שוב. הרי מה שנוטל כל אחד מעורב בו שלו ושל חבירו. ונמצא בין שאיבת דליו לקידושו מפסיק העסק שמתעסק עם מים של חבירו שמעורב בדליו. ליתא. דכיון ששאבו ע"ד לערבן. הו"ל לכ"א כל המעורב שנטל בדליו כאילו הם שלו ואינו מפסיק:

יחיד שמלא חמשה חביות לקדשן חמשה קדושין:    ר"ל שהיה דעתו תחלה לקדש כל חבית בפ"ע:

ונמלך:    אע"פ שנמלך וכו':

אין כשר אלא אחרון:    דהרי מיד ששאבן לקדשן ה' קידושין. הו"ל כל שאיבה מלאכה בפ"ע. ונמצא שמפסיק שאיבת האחרונים בין מלוי הראשונים לשימת האפר בהן. ונפסלו כל הדליות ראשונות. דאע"ג דחזר ונמלך לערב כל הדליות בכלי אחד. עכ"פ כבר נפסלו כששאבן. אבל חבית האחרון כשר. ורשאי ליתן לתוכו האפר מיד דהרי לא הפסיק שום עסק אחר שאינו מחבית זה. בין שאיבת האחרון לשימת האפר בתוכו. מיהו אם קודם שקידש האחרון קידש א' מהחביות הראשונות. אז גם האחרון נפסל. דהרי הפסיק בין מילוי של אחרון לקידוש שלו בקידוש שאינו שלו. וכ"כ אם עירב כולן יחד. בין קודם שקידש האחרון או אח"כ. נפסלו כולן. דהרי עכ"פ מעורבין מים פסולין עם מים כשרין [כלקמן רפ"ט]. אבל ברישא שכולן כשרין. בין שערבן או לא, כולן כשרין:

לקדשן קדוש אחד:    ששאב ה' חביות על דעת לערבן יחד קודם קידוש וא"כ לא נפסלה כל א' בשאיבת חברתה. דאע"ג ששאבן זא"ז. עכ"פ מדהתכוון בשעת שאיבתן לערבן יחד מחשבו כולן כמלוי א'. ואם באמת היה מערבן כאשר חשב בתחלה. וקידש כל המים בקידוש א'. היו כולן כשרין. אבל הכא מיירי שחזר ונמלך ולא ערבן. אלא רוצה לקדש כל חבית בפ"ע:

אין כשר אלא זה שקדש ראשון:    יהי' איזה מהן שיהיה. הוא לבדו כשר. אבל אותן שקידש אח"כ נפסלו. דהרי הפסיק הקידוש הכשר הזה בין מלויין לקידוש שלהן:

אמר לאחד קדש לך את אלו:    אסיפא קאי. דהיינו יחיד שמילא כמה חביות, ע"ד לערבן ולקדשן קידוש א' ועדיין לא עירבן. ואמר ביני ביני לא' וכו'. וקידשן האחר חמשה קידושין:

אין כשר אלא ראשון:    דמדא"ל קדש לך את אלו. הו"ל כאילו מלאן האחר ע"ד לקדשן קידוש א'. ונמלך אח"כ לקדש כל א' בפ"ע וכלעיל:

קדש לי את אלו הרי כולם כשרים:    דהרי הממלא לא הפסיק. והמקדש אינן שלו שיפסלום בהקידוש של כל א' בין מלוי לקידוש של חברתה. מיהו דוקא שמילאן לקדשן קידוש א'. אבל בגוונא דרישא דהיינו במילאן לקדשן ה' קידושין. ואמר לאחר לקדשן. בין שא"ל קדש לי או שא"ל קדש לך. הדין הוא כברישא. דאין כשר אלא אחרון. דהאחרים כבר נפסלו משעת שאיבת חברתה שלאחריה:

משנה ב

הממלא לו ולאחר:    כאחת ואף ששניהן לחטאת. כל שאינו בזה אחר זה אפילו בבת אחת אינו [כקידושין נא"א]. ולא זו אף זו קתני:

שהמלאכה פוסלת במלוי בין לו בין לאחר:    ר"ל אם המים הם של המקדש ששאבן הוא או אחר לצרכו:

משנה ג

אם לו פסול:    דשמא נעשה המלאכה קודם קידוש ונפסלו המים ואי נמי נעשו שניהן כאחת ממש. הרי כל מה שאינו בזא"ז אפילו בבת אחת אינו [כקדושין דנא"א]. והרי הכא נמי אם היה המלאכה קודמת לקידוש הרי היו המים נפסלים. מיהו כיון שכל הפסק מלאכה בין מלוי לקידוש נפסל רק משום היסח הדעת משמירת המים. לפיכך אם יש שומר להמים בשעה שעשה זה מלאכה. מותר לקדש המים [רמב"ם פרק ח' מפרה ה"ג]. ואפילו עשה מלאכה עם המילוי והקידוש ביחד:

ואם לאחר:    ר"ל ואם המים הן של אחר. ואפי' אותו אחר א"ל לזה שיקדש לו המים:

כשר:    דהרי בעל המים לא עשה מלאכה. שהרי הוא היה הממלא. דרק הממלא פוסל המים בשהפסיק במלאכה או בשעשה המלאכה עם השאיבה. אף בממלא לאחר [וכלעיל מ"ב]. וכ"כ השומר פוסלן במלאכה בשעה ששומרן. משום דשניהן מותרין ליטול שכר. או שום טובת הנאה בדברים וכדומה. לפיכך הו"ל כמילא או שומרן לעצמו. אבל קידוש דאסור לעשותו בשכר. אע"ג דעשאו שליח לקדש. עכ"פ מדאין המים של המקדש אין מלאכתו פוסלת המים. בשעה שקידש. דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו [כיבמות דפג"ב]. דדוקא בעשה דבר שא"צ רצון אדם. אלא אפילו נעשה מעצמו נאסר. אז אוסר גם מה שאינו. כנותן חלב לתוך קדירת חבירו [כתוס' שם ביבמות ועיין גיטין נג"א]:

המקדש לו ולאחר שלו פסול:    שהרי קידוש של חבירו שהוא מלאכה. הפסיק בין שאיבת מימיו לקידושן:

ושל אחר כשר:    דקידוש שאינו של הפוסל לא נפסל בהמלאכה שעשה הפוסל:

המקדש לשנים כאחד שניהן כשרין:    דהרי ב' הקידושין אינן שלו. להכי אין כל א' נפסל ע"י חבירו שנתקדש עמו:

משנה ד

קדש לי ואקדש לך:    דאחר שמילא כל א' לעצמו. אמר ממלא א' לחבירו כך:

הראשון כשר:    ר"ל אותן מים שנתקדשו תחלה כשרים. אבל המים שנתקדשו לאחרונה. הרי בעליו הפסיק עם קידוש הראשון בין מילוי מימיו לקידושן. מיהו פשוט דבאמר האחרון להראשון או לאחר שישמור מימי האחרון בשעה שיקדש מימי הראשון. אז גם מימי האחרון כשרים. דאע"ג שעשה מלאכה ביני ביני. עכ"פ הרי כל מלאכה שפוסלת בהמים הוא רק משום היסח הדעת [כמ"ש הראב"ד כ"פ בהל' פרה]. הלכך כיון דאיכא שומר להמים בין שעשה מלאכה בין שאיבה לקידוש. או בשעת השאיבה או בשעת הקידוש. עכ"פ כיון שהמים שמורים. אין בהם היסח הדעת משמירתן וכשרים [וכמ"ש לעיל סי' י"ב]:

מלא לי ואמלא לך האחרון כשר:    אבל מלוי של קמא נפסל ע"י מלאכת מלוי השני. שהפסיק בין מלוי מימיו לקידושן. וה"נ מיירי שלא היה אדם שומר מימי הראשון בשעה שמילא השני. ונל"פ דאם אדם אחר שמר מימי ראשון בשעה ששאב להשני. או אפילו אם אמר קמא לשני שמור לי מימי בשעה שאשאב כך. שניהן כשרין. דאי"ל דעכ"פ בכה"ג יפסול מימי אחרון מדשמר מימיו של ראשון בין שאיבת מימי אחרון לקידושן. ליתא. דהשמירה אינה מלאכה שתפסל. ועוד דכל שמירת מי חטאת אינו מפסיק. דע"י שמירת מי חטאת יזכור לשמור מי חטאת אחרים כבב' דליים של חטאת באסל [סוף מ"ה]. א"כ ה"נ ע"י שמירת מי חטאת של קמא. יזכר נמי שמירת מימי עלמו. ואין כאן הפסק. וכן בכולהו בבות שבמשנתנו:

קדש לי ואמלא לך שניהם כשרים:    של ראשון מדאין המלאכה פוסלת אחר הקידוש. ושל אחרון נמי כשר. דמשנתמלא מימיו. גם הוא לא הפסיק במלאכה:

מלא לי ואקדש לך:    ר"ל אקדש לך דלי שמלאתי כבר קודם שתמלא לי:

שניהם פסולים:    דהרי כל א' הפסיק הקידוש של חבירו בין מלוי מימי עצמו לקידושן:

משנה ה

הממלא לו:    לצורך ביתו:

וקושרו באסל:    טראגע בל"א. ונ"ל דקמ"ל דאף הקשירה באסל שהיא ודאי לצורך נשיאת המי חטאת. אפ"ה מפסיק ופוסל אף בדיעבד. ואי"ל א"כ למה בסיפא לשמעינן רבותא דאפילו קשירה פוסל. י"ל כבר שמעינן ברישא דשניהן שוין:

פסול:    וא"ת הרי ק' דיוקי דרישא וסיפא אהדדי. דמרישא משמע דהא במילא שניהן כאחת נפסלו המי חטאת [וכלעיל י"ב]. ומדיוקא דסיפא משמע דבכה"ג כשר. י"ל דבכל כה"ג אמרינן בכל דוכתא דדיוקא דרישא נעשה כמפורש בסיפא [כביצה כד"א]:

ואת של חטאת לפניו:    ואין המי חטאת נפסלין מדנושא מימיו עמהן. דעכ"פ הרי אין מרבה הדרך עבורן. ועוד הרי אי אפשר לישא הכד האחד של חטאת באסל. אם לא יתלה דבר א' כנגדו בצד השני. נמצא שמשא מימיו נצרכים למשא מי חטאת [הרא"ש]:

ואם נתן את של חטאת לאחוריו פסול:    דלמשמרת למי חטאת כתיב. וכשהן לאחוריו. א"א שלא יסיח דעתו מהן:

מפני שאי אפשר:    ר"ל ע"י אותו שלפניו אפשר לו שלא יסיח דעתו גם מאותו שלאחריו. דע"י ששומר אותו שלפניו זוכר תמיד שגם לאחריו יש מי חטאת ואינו מסיח דעתו מהן. ואי גרסינן שאי אפשר. נמי ה"פ. דר"ל שא"א שיסיח דעתו [ועיין לעיל פ"ו סמ"א]:

משנה ו

המוליך את החבל בידו:    בין מלוי לקידוש והלך להחזיר החבל שהשאילו לו. לדלות בו בדלי המי חטאת:

לדרכו:    שכשהלך לדרכו להחזיר המי חטאת מהמעין. הוליך עמו החבל והחזירו לבעליו כשפגע בו, כשר. שאין הולכת החבל משא. וגם החזרת החבל אינה מלאכה. שיחשבו הפסק בין המלוי לקידוש. מדאין בהן שיהוי:

ושלא לדרכו:    שעיקם עבור זה הדרך כדי להחזיר החבל. ההילוך זה מלאכה היא:

זה הלך ליבנה:    ר"ל שאלת דין זה נשלח ליבנה לפני הסנהדרין שישבו שם סמוך לחורבן ולאחריו [כר"ה לא"א וגיטין נו"ב]. ולא שאירע כך. ושאלו אם המים כשרים או פסולין. או שכבר הוזה מהן. ושאלו אם המוזה טהור או טמא. דלא יעלה על הדעת שיעמדו המים שנה שלמה ולא יפסדו. או שיניחו את המוזה שנה שלמה עומד בטומאתו. ולא יזוהו ממים אחרים המצויין בכל גבול ישראל. אלא חכמי העיר שאלו לסנהדרין שאם יארע כך מה דינו [וזה כוונת הר"ש והר"ב שכתבו שהיתה שאלת חכם ודו"ק]:

ובמועד שלישי:    דבב' פעמים ראשונים היו יש פוסלין ויש מכשירין. ולא היה להם פנאי לעמוד עליו למנין. או שלא יכלו להחליט הדין מדלא היה ראש הסנהדרין שם:

הכשירו לו הוראת שעה:    קמ"ל כמה קשה היה בעיניהן להכשירן. ורק אחר ג' ימי הוועד הכשירו רק בשעת הדחק. כשאין מי חטאת מצויים. כמו שהי' אז סמוך לחורבן שא"י משובשת בגייסות [כיבמות פט"ז מ"ז]. הא לאו הכי פסולין:

משנה ז

המכנן:    כינון לשון סיבוב הוא. כמו הדרא דכנתא [חולין פ"ג מ"א]. והוא מעי הטבחיא שהולך בסבוב תוך בטן הבע"ח. וה"נ ר"ל שכשהעלה הדלי עם המים מבאר מים חיים. סיבב החבל המשולשל מהדלי סביב לידו:

את החבל על יד על יד:    מעט מעט. והיינו אף ששהה בזה הרבה:

כשר:    דהרי הסבוב צורך העלאה היא:

ואם כננו באחרונה:    ר"ל אם לאחר שכבר העלה הדלי. סיבבו על ידו שלא יגררנו אחריו ויתנתק או יתלכלך:

א"ר יוסי לזה הכשירו הוראת שעה:    מדמצינו בו הותר בכננו בתחלה. ורק מדיש בה שהוי מרובה. וגם דמי למפנה חבית שלא תשבר [לקמן מ"ח]. להכי לא הכשירו רק הוראת שעה. וס"ל דהך שלא לדרכו לעיל. לא הכשירו כלל. ולת"ק כינן באחרונה גרע טפי. דהכינון א"צ כלל להמי חטאת. להכי פסול אף בשעת הדחק. משא"כ בעיקם דרכו. מה לי שהלך בארוכה או בקצרה. הרי לדרכו הולך להביא מים לביתו. להכי רק בזה הכשירו בשעת הדחק:

משנה ח

המצניע את החבית:    שאחר שדלה המים בהחבית והריקו לשוקת. רצה לנוח מעט קודם שישאב בה עוד מים למלוי זה. ומדעמדה החבית במקום הילוך בנ"א. חשש שישבר ע"י הלוכם. ולכן הצניעו ביני ביני למן הצד. ומיירי שעדיין לא קידש המים שבשוקת. ונ"ל דמיירי שבשעה שהוליך החבית למקום משומר. היה הוא עצמו שומר המים. דאם היה אדם אחר שומרן ביני ביני אז אפילו בהצניעם שלא למלאות בם עוד. אפ"ה לא היו נפסלים המים שבשוקת ממלאכתו של זה [כלעיל כ']:

או שכפאה על פיה:    וכגון שאחר שהוריק מהחבית המים שמילא בה. נשפך לתוכה מים פסולין ולהכי מדרצה למלאות בה עוד להשוקת הי' צריך לנגבה מהמים הפסולין קודם שימלא בה עוד [כלעיל פ"ה מ"ב]. ולכן כפאה על פיה כדי שתתנגב מהר. ונקט הצנעת החבית לרבותא דרישא. אע"ג שיש בההצנעה שהוי מרובה אפ"ה אם כדי למלאות בה עוד במלוי זה כשר. וחזר ונקט כפאה על פיה לרבותא דסיפא דאף שאין בכפיי' שהוי מרובה. אפ"ה אם שלא לחזור ולמלאות בה במלוי זה. נפסלו המים שבשוקת:

על מנת לנגבה למלאות:    אתרווייהו קאי. וה"ק אם כוונתו להצניעה או לנגבה כדי לחזור ולמלאות בה בקידוש זה:

כשר:    דכל שלצורך מלוי לקידוש א'. כמלוי עצמו דמי. והו"ל כממלא כמה חביות למלא השוקת כדי לקדשן בהשוקת קידוש א'. דכולן כשרין כריש פרקין:

להוליך בה את הקדוש:    ר"ל אבל אם הצניעה או כפאה לנגבה. כדי לשפוך לתוכה המים שבשוקת ואחר שיתקדשו בה. כדי להוליכן בהחבית לשום מקום. פסול:    דכל עסק שיעסוק אחר הקידוש לא מחשב לצורך מלוי זה:

המפנה חרסין מתוך השוקת:    בין מלוי לקידוש:

בשביל שתחזיק מים הרבה:    ר"ל אם התכוון לפנות התרסין כדי שתחזיק השוקת מי חטאת הרבה:

כשרין:    מדהו"ל צורך מלוי זה:

ואם בשביל שלא יהיו מעכבין אותו בשעה שהוא זולף את המים:    כשיטבול שם האזוב להזות או כדי שלא יעכבו החרסין הקלוח שמהשוקת. כשישפוך המים שבה לכלי אחר. אחר שנתקדשו בהשוקת:

פסול:    דזה אינו לצורך מלוי וקידוש זה רק למה שיצטרך אחר הקידוש. להכי פוסל:

משנה ט

מי שהיו מימיו על כתפו:    ר"ל מים שלא נתקדשו וכתפו דנקט ל"ד. דה"ה בהיו לפניו נמי פוסל היסח הדעת [כרפ"ו]:

והורה הוראה:    כגון אסור או מותר. כשר או פסול. קודש או חול. טהור וטמא. חייב או פטור. [ואלה הה' הן כללות כל התורה]:

והראה:    או הראה וכו':

והרג:    או הרג וכו':

ונטל:    או נטל וכו':

פסול:    ר"ל נפסלו מימיו מלקדשן. מדהפסיק בהנך בין מלוי לקידוש. ונ"ל דכולהו צריכי. דבהוראת או"ה קמ"ל. דאע"ג דבאמר קדש לי ואקדש לך אין הדיבור הפסק [כמ"ד]. התם י"ל דמדמדבר מענין קידוש. עי"ז יזכור מימיו ולא יסיח דעתו מהן. דלא גרע מדלי מי חטאת לפניו ודלי שני לאחריו דשניהן כשרין. דע"י אותו שלפניו יזכור לבלי להסיח דעתו גם משלאחריו [וכמ"ה]. ה"נ ע"י דבורו מקידוש של חבירו יזכור ולא יסיח דעתו מקידוש של עצמו. אבל הוראת או"ה דענין אחר הוא מפסיק [א"נ צ"ל דמדנקט סתמא משמע אפילו הורה בדיני היסח הדעת שבמים אחרים אפ"ה פסול. ולא דמי לב' דליי חטאת באסל [סוף מ"ה] דאמרינן דמתוך שמירת דלי שלפניו יזכור לשמור גם דלי שלאחריו. י"ל התם ב' הדליים שייכי אהדדי דע"י כובד של האחד נישא גם השני. ושפיר ע"י שמירת האחד יזכור גם השני. משא"כ הכא אין ב' מיני המים תלויין זב"ז כלל. מיהו נ"ל דבהורה הוראה כמימי עצמו כגון שתה מהן יונה [פ"ט מ"ג] ואמר כשר. וכדומה. מדהוא מענין מימיו. לא הסיח דעתו מהן וכשרין]. ואי מהא סד"א דוקא הוראת או"ה דצריך עיון. חיישינן דע"י עומק עיונו אפשר דהסיח דעתו. אבל הראה הדרך. שדיבירו כרגע וא"צ עיון. הו"א דכשר קמ"ל [וסתמא משמע אפילו הראה דרך לנושאי מי חטאת לקדשן כמוהו שהולך לתכלית זה]. ולבתר נקט נמי הני תרתי הריגת נחש ועקרב ונטילת אוכלין מדבעי לאפלוגי גבייהו בין שצריך או א"צ למלוי. רק נקט נחש לרבותא דסיפא. דאע"ג שאינו ודאי מזיק. אפ"ה בשעכבוהו בדרכו והרגן כשר. ונקט עקרב אע"ג דוודאי מזיק [כברכות לג"א]. להכי סד"א דאף כשאין מעכבו בדרכו והרגו. אפילו הכי כיון שהוא בסמוך לו. לתכשרו. דיש לו לחוש שמא ירדוף העקרב אחריו. קמ"ל [ועיין שבת פט"ז מ"ז ודו"ק]. ואי מהנך. סד"א דדוקא הנך כשמעכבין אותו. הרי הריגתן צורך המלוי. אבל נטילת האוכלין. אף שיתחזק טפי בשיאכל. עכ"פ הרי אפשר שישא המי חטאת גם אם לא יאכלם. אף שיקשה עליו נשיאת המי חטאת קצת. לפיכך סד"א דגם אם נטלן לאכלן יפסלו. קמ"ל:

אוכלין לאכלן:    מדהו"ל צורך הבאת מימיו. שע"י שיאכל יוסיף כח לנשאן. ונ"ל דמיירי שהאוכלין משומרין לנושאי מי חטאת. דאל"כ הרי אפי' היו של קודש מיד שנגע בהן טמאוהו [כפ"י מ"ב]:

הנחש והעקרב שהיו מעכבים:    שעכבוהו בדרכו והרגן:

כשר:    ופשוט דכ"ש בנטה מאליהן ועיקם דרכו. דכשרים. דצורך הולכת המים הוא:

א"ר יהודה:    לרמב"ם [רפ"ד דפרה] ר"י לא פליג רק מפרש דברי ת"ק. וה"ק דבר שהוא משום מלאכה. דהיינו שעשאו שלא לצורך המים. אפילו לא עמד פסול. ושאינו משום מלאכה. וכגון שעשאו לצורך הבאת המים. רק כשעמד פסול. וס"ל דהא דמכשיר ת"ק בשעשה שום דבר לצורך המים. היינו רק כשלא עמד:

משנה י

המוסר מימיו:    שישגיח עליהן שלא יתטמאו:

פסולין:    דטמא לא ישמרם יפה. מדמורגל בטומאה:

כשרין:    קמ"ל אף שהשואבן עשה מלאכה בין מלוי לקדושן. אפ"ה רק השומרן פוסלן:

ר' אליעזר אומר אף לטמא כשרין:    דמדידע שהשומר טמא לא מסח דעתו' מהמים. רק הוסיף שמירה על שמירת עצמו. ולפ"ז אם לא ידע המוסר שהשומר טמא גם לר"א פסול:

אם לא עשו הבעלים מלאכה:    והא דאצטריך למנקט תנאי זה. היינו מדקאמר ר"א מלת אף. דסד"א דקאי אהא דקאמר ת"ק בסמוך ליה ולטהור כשרין. דהיינו אפילו בעשה המוסר מלאכה. דסד"א דקאמר ר"א אף. היינו גם בטמא לר"א כן. קמ"ל. [וא"ת עכ"פ כיון דכל עיקר פלוגתייהו אם נימא שסמך המוסר אשומר או לא. א"כ נשיילי' דאפי' יהי' המוסר ע"ה נאמן [ועיין טהרות פ"ה מ"ח. ופ"י מ"ב. וחגיגה פ"ג מ"ו]. וכ"ש הכא בחטאת דהכל נאמנים עלי' [כלעיל רפ"ה]. ואת"ל כיון דבהסיח דעתו כרגע נפסלו. להכי ס"ל להת"ק כיון שמסרו לשומר. אפילו אמרו הבעלים ששמרו גם הם. אפ"ה אינם נאמנים. דחיישינן שהסיחו דעתם כרגע ולאו אדעתייהו. עכ"פ מ"ש מלאכה דנקט ר"א. הרי אפילו ישן או הלכו לה הבעלים. כיון שוודאי לא שמרו הן פסולים. וי"ל דבישן או הלכו להן הבעלים פשיטא דלכ"ע פסול. ורק פלוגתייהו בשהבעלים כאן. ואומרים ששמרו גם הם. דלת"ק אינו נאמן וכדאמרן. ולר"א נאמן. וזהו דוקא כשהי' הבעלים יושב שם בלי שום התעסקות אחר. אבל בשעשה מלאכה. כיון שעיניו במלאכתו. להכי גם אם אומר ששמרו גם הוא אפילו לר"א א"נ. ואע"ג דלר"א מחשבו כשניהן שומרים. והרי בב' שומרין ועשה א' מהן מלאכה כשרין [כלקמן רפ"ח]. הכא שאני שהשני טמא]:

משנה יא

שנים שהיו ממלאין לחטאת והגביהו זה על זה:    שסייע זה לזה להגביה כד מי חטאת שלו על כתיפו. או נטל וכו':

ונטל זה לזה קוצו:    שנתחב לא' מהן או לכל א' מהן קוץ באצבעו. וזה מעכבו בנשיאת המים. ונקט הגביה לרבותא דסיפא. דאע"ג שהפסיק רק במעשה קל הצריך להמים עצמן. אפ"ה בב' קדושין נפסלו. ונקט נטילת קוץ לרבותא דרישא. דאע"ג דנטילת הקוץ רק גורם לנשיאת המים הוא. אפ"ה בקידוש אחד כשר:

בקדוש אחד:    דהיינו שמילאו שניהן כדי לערן יחד לתוך כלי אחד ושם יקדשו:

כשר:    דהרי שניהן נחשבים כמילוי אחד. וא"כ המלאכה לצורך מלוי זה נעשה:

אם התנו ביניהן:    אם תעשה הצריך לי במלוי שלי אעשה אני הצריך לך במלוי זה שלך. אז הו"ל כל מה שעושה לצורך מלוי חבירו. כאילו עושה לצורך מלוי של עצמו ואינו מפסיק:

משנה יב

הפורץ על מנת לגדור:    בשעת הבאת מים לקדשן. פרץ גדר לעשות לו דרך. אפילו ע"מ לגדור. דהיינו לתקנו אח"כ. דהוא רק גורם דגורם להמלוי:

כשר:    דהרי הפריצה הי' לצורך המלוי:

ואם גדר:    דהרי בין המלוי לקידוש הפסיק עם הגידור שא"צ כלל להמלוי. והא קמ"ל דאע"ג דעל דעת הגידור פרץ. ולולא כן לא הי' פורץ. אפ"ה לא אמרינן דהגידור מחשב כצורך הפריצה. ולמהר"ם שהביא רבינו תוספות יום טוב. הא קא משמע לן אע"ג שאינה מלאכה חדשה. שכבר היה גדור. אפ"ה פוסל. ונ"ל פשוט דהוא הדין בהשליך האבנים למקום המשתמר. ומתכוון שלא יאבדו, נמי פסול. וכהשליך תאנים לתוך המוקצה בשביל שלא יאבדו דפסול וכשלהי פרקין [ולא הוה כזה וזה גורם. מהי' יכול לזרקו במקומו]:

האוכל ע"מ לקצות:    שלא הניחו חבירו לאכול עד שקבל עליו לקצות לו תאניו. דהיינו לשטחן במקום שיתיבשו:

כשר:    דאף דבעל התאנים לא התכוון להאכילו כדי שיתחזק למלוי. רק כדי שיעשה מלאכתו לקצות תאניו. אפילו הכי כיון דעל כל פנים הממלא התכוון להפיק רעבונו. עי"ז ממילא יתחזק למלוי. והכא נמי מיירי שהתאנים נשמרו לאכלן לנושאי מי חטאת. דאל"כ מיד שנגע בהן טמאוהו. וכמ"ש בס"ד לעיל סי' מ':

ואם קצה:    בין מלוי לקידוש:

פסול:    נ"ל דקמ"ל רישא בפורץ על מנת לגדור. אף שהוא בעצמו יש לו כוונה אחרת בהפריצה. דמתכוון לפרוץ הגדר. ומדצריך לפרצו כדי לבנות הכותל מחדש. אפילו הכי מדמתכוון השתא לפרצו מדצריך לו דרך למלוי. הוה לי' זה וזה גורם ושרי. וקמשמע לן סיפא באוכל על מנת לקצות. אף דבהך בבא אין בעל התאנים מאכילו כלל לצורך המלוי רק שיעשה מלאכתו והיינו שיקצה תאניו. אפ"ה כיון שהממלא כוונתו למלאות נפשו. והרי עי"ז יתחזק בהמלוי, כשר. א"נ נ"ל דנקט תנא פורץ ע"מ לגדור משום רבותא דרישא. דאע"ג דהפריצה בעצמה אין לה צורך למלוי המים. רק כדי להסיר המניעה. וגרע טפי מהריגת נחש לעיל דהכא אית בה תרתי. דמלאכת הפריצה יש בה שיהוי רב. וגם כוונתו אינה לצורך מלוי לבד. רק ע"מ לגדור. אפ"ה כשר. ותנא תו אוכל ע"מ לקצות. לרבותא דסיפא. דאע"ג דהאכילה בעצמה צורך מלוי הוא. והרי לא יניחנו הלה לאכול אם לא יקצה. אפ"ה אם קצה בין מילוי לקידוש. כיון דהקצוי הו"ל רק גורם. דגורם למלוי. פסול:

וזרק מה שבידו לתחת התאנה:    תחת אילן התאנה:

או לתוך המוקצה:    הוא מחצלת הקנים או של גמי שיש לה לזבז נמוך סביב [כספ"כ דכלים]. ושוטחין בתוכה פירות ליבש:

פסול:    דגם המצניע אוכלין שלא יאבדו מחשב מלאכה. ונקט תחת תאנה לרבותא דפסול. אע"ג דמונח שם במקום הפקר. אפילו הכי מדהתכוון שישתמר שם, פוסל. ונקט תוך המוקצה לרבותא דדיוקא. דהא כשלא התכוון שישתמר שם. אף שיתקצה שם ממילא. עכ"פ מדלא התכוון לכך, כשר: