תפארת ישראל על פרה ט

משנה פרה, פרק ט':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

יכין

משנה א

צלוחית: סתם צלוחית שבמכלתין. היינו שיש בתוכו מים מקודשין כבר:

שנפל לתוכה מים כל שהן: נ"ל דהאי כ"ש דנקט הכא לאו דוקא מעט אלא כל מים שהן. דאפילו מים שראויין לקידוש פסלו רבנן כשנפלו להמקודשין כבר [כפ"ה סי' י"ד]. ואפילו בנפלו לתוכן מים שאינן ראויין לקידוש מכשיר ר"א בב' הזאות. מיהו בנפלו מים שאינן ראויין לקידוש במים הראויין לקידוש שלא נתקדשו. אפשר דמודה ר"א דישפכו כולן [כפ"ה מ"ב ופ"ו מ"ג]. וה"ט מדאין כאן הפסד כשישאב אחרים:

ר"א אומר יזה שתי הזיות: דס"ל דיש בילה. ולפיכך בכל הזאה יש מהן מעט ממים הכשרים. וס"ל נמי הזאה א"צ שיעור. דאפילו יזה על המוזה רק כ"ש, טהור. ולפיכך אפילו בחד הזאה הוה סגי לי'. דהרי מדיש בילה. יש בכל הזאה קצת ממים הכשרים. רק קנסינן שיזה ב' הזאות שלא ירויח ע"י תערובתו:

וחכמים פוסלין: דס"ל יש בילה. ולפיכך ודאי יש בכל הזאה משהו מהפסולין. ומדס"ל הזאה צריכה שיעור בבת אחת להכי כל הזאה שממים הללו פסול. ואע"ג דמדאורייתא בטלו פסולין ברוב. אפ"ה החמירו חכמים במי חטאת שלא לבטלו:

וחכמים פוסלין: ר"א ס"ל דטבע הטל דאף כשמעורב במים. אפ"ה כולו עולה נגד החמה באד רק שאינו נראה לעינים. ולהכי אף בחד הזאה סגי לי'. ולחכמים כשמעורב הטל במים שוב אינו עולה:

נפל לתוכה משקין ומי פירות: מלת משקים בכל מקום משמעותו רק ז' משקים הידועים. דם, מים, יין, דבש דבורים, חלב, טל, שמן. אבל מי פירות. היינו שרף הנסחט מכל הפירות. דמדאין רגילין לסחטן אינן נכללין במלת משקין. מיהו הכא בין הנך או הנך מיירי שהן לבנים וצלולים כמים:

יערה: ישפוך התערובות:

וצריך לנגב: ייבש הכלי קודם שיתן לתוכו מים כשרים. ומיירי שהמשקין הללו נשמרו בטהרת חטאת. דאל"כ לא סגי בעירוי ויבוש. אלא צריך נמי טבילה [פ"י מ"ב]:

דיו קומוס וקנקנתום: אע"ג דקומוס וקנקנתום דברים גושיים הם. וגם דיו משמעותו לפעמים גוש יבש וכדאמרינן [נדה דכע"א] פלי קורטא דדיותא [עיין רש"י שם]. הכא על כרחך דמיירי במים שנשרה בהן חד מהנך ג' מינין. שמשאירין רושם בכלי אחר שנתערו ממנו. דאילו ביבשים לא יניחו אחריהן רושם אחר שהוציאום מהכלי:

ואינו צריך לנגב: דאם היה נשאר קצת ממשות. כבר היה ניכר בדופן הכלי קודם שיתן לתוכו מים הכשרין:

משנה ב

נפל לתוכה שקצים ורמשים: שקצים היינו כל בעל חי שיש בו בשר ועצמות. כח' שרצים שבפרשת שמיני. וכ"כ שרץ העוף וכדומה. אבל רמשים הם כל בעלי חיים שאין בהם עצמות. וכגון זבובים ויתושים ותולעים וכדומה:

ונתבקעו: אף שלא נשתנה מראית המים עי"ז. הרי הליחה של השקצים ע"י בקיעתן נתערב בהמים:

או שנשתנו מראיהם: אף שלא נתבקעו השקצים. עכ"פ הרי חזינן שנשתנה מראית המים וע"כ שליחת השקצים נפלט דרך העור לתוך המים:

חפושית: תולע שחורה ידועה:

בין כך ובין כך: אף שלא נתבקעה וגם לא נשתנה מראית המים:

פוסלת מפני שהיא כשפופרת: ר"ל פתוח הרבה בפיו ובאחוריו. והמים נכנסין לתוכו. ושוב יצאו עם תערובת ליחתן:

והכנה: הם מיני תולעים קטנים כמילבן וכדומה:

שבתבואה כשרים: אפילו ישער שנתבקעו. מיהו בנשתנה מראית המים ע"י היותן בתוכן. פשיטא דפסולין. דעל כרחך שנמוח גופן. דאף דא"א לשום בע"ח שיחיה בלי ליחה. ס"ל דמשהו בעלמא הוא וכליתא דמי [וכלעיל סי' ח']. ולחכמים כיון דמאיסא. אפילו משהו דמשהו פוסל:

משנה ג

שתת מהן בהמה או חיה פסולין: מדנתערב בהמים רוק שבפיהן. א"נ משום היסח הדעת. דכשהכניס הבע"ח המים בפיו. הסיח אדם דעתו מהן. ושמא חזרו לתוך המים [תוס' פסחים יח"א ד"ה בטלו]. ואע"ג דספק דרבנן הוא. דהרי מדאורייתא ברובה בטיל. אפ"ה משום חומר המי חטאת. החמירו גם בספק כה"ג:

חוץ מן היונה מפני שהיא מוצצת: ואין המשקה שבפי' חוזר להמים. וגם מדמוצצת אין חרטום שלה פתוח בשעת שתייתה. ואין רוק פיה מתערב בהמים:

כל השרצים: הוא שם כולל לשקצים ורמשים הנ"ל:

אינם פוסלין: מדמוצצין כיונה:

מפני שהיא מלקת: ר"ל לוקקת בלשונה. ומתערב עי"ז הרוק הנדבק בלשונה. וגם המים חוזרים בקל מפי' לתוך המים ע"י לקיקתה:

מפני שהיא מקיאה: לפעמים בשעת שתייתה חיישינן למיעוט המצוי. ולת"ק לא חיישינן אפילו למיעוט המצוי [עיין תוס' חולין דיא"ב ד"ה ולר"י ודו"ק]. ואע"ג דלענין גלוי משקין חיישינן לכ"ע להקאה. סכנה שאני [חולין ד"י ע"א]:

ר"א אומר אף העכבר: נ"ל דר"א ס"ל דחיישינן למיעוט אפילו אינו מצוי:

משנה ד

החושב: שאמר בעליו כך. דמחשבה לחוד לא פסל מידי [כך כתב רתוי"ט. ועיין מ"ש בס"ד ספכ"ה דכלים שהארכנו]:

פסול: ונ"ל דטעמי' משום דלמשמרת למי נדה כתיב. ומדאמרו בעליו כך. לא נשמרו תו למי חטאת:

רבי יהושע אומר כשיטה: הכלי לשתות [ועיין ספ"ג דב"מ]. דס"ל דכל עוד שלא עשה מעשה. לא הסיח דעתו. דחושב שמא ממליך:

במים שאינם מקודשים: רק שאבן לקידוש. להכי בין למר בין למר. אם גלה דעתו קצת שרוצה לשתותן. תו לא ממליך. והסיח דעתו משמירתן:

רבי אליעזר אומר כשיטה: דכל שלא עשה מעשה בהמים אמרינן דוודאי אמלוכי ממליך. דכיון דמקודשין הן חושש להפסידן. ועוד דכיון דמקודשין הן חושש שיתטמא בהן כשיגביהן שלא לצורך הזאה [כך נ"ל]:

רבי יהושע אומר כשישתה: דאז מתערב בהן רוקו וכחולדה ונחש לעיל. מיהו מודה ר' יהושע דמיד שהטה הכלי חטאת לשתותן נטמא גופו. דהרי נשא חטאת שלא לצורך הזאה. ואפ"ה לא חזר וטימא את המי חטאת שנשא. כיון שכל טומאתו זו מכח מי חטאת הטהורים בא. אין כח בטומאתו לחזור ולטמאן [וע' מ"ש בס"ד לקמן פ"י סי' כ"ו בבועז]:

ואם גרגר: שלא הדביק פיו להכלי. רק שפך מהכלי לתוך פיו. ולא נתערב בהן רוקו:

כשר: דכיון דכבר מוקדשין הן. מחשש הפסדן לא מסח דעתי' משמירת המים שישאיר משתייתו:

משנה ה

מי חטאת: המקודשים:

שנפסלו: אע"ג שנפסלו. והיינו ע"י שתיית בהמה מהן או שנשתנה מראיתן:

לא יגבלם בטיט: אפי' בשערבם בטיט. לא אמרינן דמדנתערבו בטיט. הו"ל כעפרא בעלמא. וכ"ש שלא ידיח בהן כלים או שיניחן כמות שהן:

שלא יעשם תקלה לאחרים: דחיישינן שיגעו בהן הטהורים לתרומה ויטמאו אח"כ התרומה [כלקמן מ"ח]. ונ"ל דמיירי אף שהרוב טיט. לא אמרינן דהו"ל כנתערב ברוב מים דבטלו ואין מטמאין [כלקמן סי' ל"ה]. דהכא שאני שיש לחוש שיגעו בהטיט בעוד משקה טופח. שאז המי חטאת עוד ניכרין עליו ולא בטלו:

רבי יהוד' אומר בטלו: דמדנגבלו בטיט הו"ל כעפרא בעלמא. מיהו להדיח בהן כלים וכדומה. מודה ר"י דאסור. ורבנן ס"ל דמדכתיב חטאת היא לגלויי' דאע"ג שנגבל בטיט. כל זמן שהוא לח וניכר לא פרח שם מי חטאת מינייהו:

פרה ששתת מי חטאת בשרה טמא מעת לעת: ר"ל בשחטה תוך מעת לעת משתייתה. בשרה טמא. ואפ"ה אין מימי חטאת שבמעיה מטמאים אדם וכלים הטהורים לתרומה. אפילו בשחטה תוך מעל"ע משתייתה. דאע"ג דמי חטאת שנפסלו מטמאין הטהור לתרומה [כמ"ח]. הנ"מ מים שנשארו משתייתה. אבל אותן שבלעה. בטל חומר מי חטאת מהן. דאינן עוד אב לטמא אדם וכלים. רק דינן כראשון ומטמא רק בשר הפרה. ואע"ג מדמעורבין במעיה בצואה. הרי משקה סרוח וודאי גם לרבנן פקע טומאה מינייהו [כפ"ז דמכשירין מ"ז]. היינו בסרוחין מצ"ע. אבל הכא שרק נתערבו עם צואה סרוחה במעיה. ס"ל לרבנן דלא גרעו מאילו נגבלו בטיט דמטמאים:

רבי יהודה אומר בטלו במעיה: ס"ל דאפילו תוך מעל"ע משבלעתו חשיבא כמעוכל ופרח כל טומאה מינייהו. ואע"ג דבשר המת שבמעי בהמה לא חשיב תוך מעל"ע כמעוכל [כאהלות פי"ז מ"ז]. ולא פליג ר"י. התם בדבר גוש [ועמ"ש בס"ד תמורה פ"ו סי' מ"א]. אבל הכא המשקין מתערבין מיד עם לחלוחית הצואה שבמעי'. להכי אפילו שם משקין בעלמא ליכא עלייהו. מדהו"ל משקה סרוח [פסחים יח"א]. ואע"ג דסרוח לא מהני למשקין רק שלא יקבל טומאה. אבל לא שיתבטל ממנו טומאתן דמעיקרא [כרמב"ם פ"ב מאוכלין הי"ד וכ"א]. היינו בחזי עכ"פ לכלב [כרכ"מ שם]. אבל הכא אף לכלב לא חזי. א"נ מדכתיב למשמרת. ומדשתת הפרה תו אינן שמורים [תוס' פסחים שם ורמב"ם פי"ד מפרה]. ולפיכך טהורים לגמרי. משא"כ הנך דלעיל שרק נפסלו המים. מטמאין עכ"פ את הטהור לתרומה [וכמשנה ח']:

משנה ו

לא יעבירם בנהר ובספינה: ר"ל לא יביאם בספינה ששטה בנהר. והא דלא סגי לי' למנקט לא יעבירם בספינה. הא קמשמע לן דדוקא בנהר אסור. אבל בים הגדול מותר [כרמב"ם פ"י מפרה ה"ג]. וגזרו כן. משום מעשה שהי'. שלא בדקו הספינה יפה קודם שהביאו לתוכה המי פרה. ואח"כ מצאו כזית ממת טמון בקרקעית הספינה. ונטמאו המי חטאת משום שהיו בספינה. דהוה לי' מקוה טמא [ר"מ ועפ"י מ"ג]. א"נ דמיירי שהאהיל הכלי שבו המים על מקום הטומאה [רש"י חגיגה כג"א ויבמות קטז"ב]. ומדמוכח מזה שלא היו ספנים נזהרין יפה לנקות ספינתם מטומאת מת. להכי גזרו שלא יביאו מי ואפר של חטאת בספינה ובכל הדומה לספינה. והא דלא גזרו נמי מה"ט שלא להביא קודש ותרומה בספינה. שאני פרה דלמשמרת למי נדה כתיב. וצריך שיעשו לה שמירה יתירה:

ולא ישיטם על פני המים: להביאם בכלי ששטה על פני המים. או ששט אדם במים והכלי עם מי החטאת או האפר בידו. דהו"ל דומיא דספינה:

ולא יעמוד בצד זה ויזרקם לצד זה: דהו"ל נמי דומיא דספינה דמ"ש שט במים או באויר [עיין טהרות פ"ד מ"א ומ"ח]. וה"ה שגזרו על רוכב על הבהמה. כל שאין רגלי הרוכב נוגעים בקרקע. דהו"ל דומיא דספינה. ומה"ט נראה דגם בקרון אסור [ועיין חגיגה דכג"א. ותמוה דהרמב"ם [פ"י מפרה] השמיט רוכב]:

אבל עובר הוא: בהולך ברגליו במים:

במים עד צוארו: ר"ל אפי' עד צוארו שאין פסיעותיו נראין. ודומה לשט. אפ"ה שרי. וכ"ש דשרי להוליכן ע"ג גשר [יבמות קטז"ב]:

עובר הוא: ר"ל אבל מותר לעבור אפילו בספינה:

ובידיו כלי ריקם הטהור לחטאת: דבכל הנהו לא צותה תורה שמירה יתירה:

משנה ז

אפר כשר: דהיינו אפר פרה:

שנתערב באפר מקלה: ר"ל אפר כירה:

הולכין אחר הרוב ליטמא: אפר פרה אפילו הוא בעין. אע"ג שמקבל טומאה [כפי"א מ"ו]. אפ"ה אין דינן כמי חטאת טהורים שמטמאין במגע ובמשא [כרמב"ם פ"א מפרה ה"ד]. אלא ר"ל אם קידש בכל תערובות הזה יחד כלי א' של מים. אז אם היה בתערובות רוב אפר פרה. דינן ככל מי נדה לטמא במגע ובמשא [כך כתב הרמב"ם בפירוש פט"ו מפרה ה"ד]:

ואין מקדשין בו: אפילו כשהרוב מפרה. דאע"ג דמדאורייתא ודאי בטל המקלה ברוב. אפ"ה בחטאת החמירו [וכלעיל סי' ד']:

ר"א אומר מקדשין בכלן: בכל התערובות יחד בכלי א' של מים. דכיון שיש בהאפר פרה כל כך בכדי שיראה על פני המים הרי ?קידיש בכולו. מיהו נ"ל דר"א לא קאי רק ביש בהתערובות רוב אפר פרה. דאז לכ"ע מטמא. וקאמר ת"ק בהא דאפ"ה אין מקדשין בו. אהא קאמר ר"א דמדמטמא מקדשין בו ג"כ. אבל בנתבטל האפר פרה ברוב המקלה. וודאי מודה ר"א דכמו דאין התערובות מטמא. ג"כ אין מקדשין בו. דכיון דנתבטל האפר כשר ברוב. ודאי אם לחומרא דהיינו לטמא מחשב כליתא דמי. מכ"ש להקל בו לענין הזאה. ותו דמי עדיף ממשנה א'. דדוקא בנתערב בהמי חטאת כ"ש מים. מקיל שיזה ב' הזאות. הא בעכבר סוף מ"ג. מדאפשר ששתתה הרבה ופלטה וחזרה ופלטה רוק הרבה מודה דפסול להזות:

משנה ח

מי חטאת שנפסלו: ר"ל אף שנפסלו:

מטמאין את הטהור לתרומה: ר"ל מטמא תרומה. דאע"ג דמדאורייתא מדנפסלו. תו אמ"ט. אפ"ה גזרו בהו רבנן שכשנגע בהן אדם יטמא אח"כ תרומה. מיהו אעפ"כ בנגע בחולין נשארו בטהרתן [ערכ"מ פט"ו מפרה ה"ג]:

בידיו ובגופו: ר"ל בין בשנגע בהמי חטאת בידו או בגופו. וה"ה דבנשא אותן. מטמא התרומה. דכמי חטאת כשרים חשיבי לענין תרומה. וה"ה דבנגע בהן כלים או אוכלין ומשקין חולין. אף דמדהן חולין נשארו בטהרתן. אפ"ה בחזרו אלו החולין וננעו בתרומה נעשית התרומה שני לטומאה. דלא עדיפי חולין מאדם שנגע במים הללו. דג"כ נשאר בטהרתו ואפ"ה מטמא בנגיעתו לתרומה. רק נקט מגע אדם משום סיפא. שיש בו חילוק בין שנגע בהן בידיו או בגופו:

לא בידיו ולא בגופו: דבין שנגע בהן בגופו או בידיו או שנשא אותן. מותר ליגע אח"כ במי חטאת כשרים ונשארו בטהרתן. וגם עדיפי משאר משקין טהורים דעלמא שכולן הנוגע בהן אף שהן קודש וטהורים. אפ"ה נטמא לחטאת. אבל הנך הרי נטהרו בטהרת חטאת. ואיך משום דנפסלו יטמאו לאדם לענין מי חטאת [וכן מי חטאת טהורים המטמאים אדם שנגען או נשאן שלא לצורך הזאה. אין אותו האדם חוזר ומטמא את המי חטאת שנגע. ועיין ר"ב פ"ט מ"ח ד"ה בין:

נטמאו: ר"ל ואם נטמאו המי חטאת:

מטמאים את הטהור לתרומה בידיו ובגופו: כלעיל סי' מ'. ומטמאין ג"כ במשא שהנטמא מהן בשנשאן. חוזר ומטמא תרומה. דאע"ג שנטמאו אפ"ה לענין תרומה. גזרו שיהי' שם מי חטאת עליהן. וכן מפורש בתוספתא דמכלתין [רפ"ט. ותמיהני שלא הביא הרמב"ם ולא שום אחד מרבותינו תוספתא זו. וצ"ע]:

בידיו: ר"ל דוקא בנגע בהן בידיו. נטמא גופו מלהתעסק בחטאת ובמימיו. דלא גרע משאר משקין טמאין. שמטמאין הידים. והרי לעניני חטאת כשנטמא ידיו נטמא גופו [כפי"ב מ"ז]:

אבל לא בגופו: דמדנטמאו בטל שם מי חטאת מינייהו. אלא הו"ל כשאר משקין טמאין. דמטמאין מד"ס רק ידי הנוגע בהן. וכ"ש שאמ"ט להנושא אותן. וה"ה דידים שנטמאו בהן מטמאים למאכל ומשקה חולין. רק נקט חטאת לרבותא. ונל"פ דמטמאין כשאר משקין טמאים לכלים שנגעו בהן. מגזירת משקין זב וזבה [כשבת דיד"ב]:

משנה ט

אפר כשר שנתנו על גבי המים שאינן ראוין לקדש: ר"ל נתן האפר לתוכן. והרי פסולין להזיי' ונקט במשנה ח' מי חטאת שנפסלו לרבותא דקולא. דאע"ג שהיו למי חטאת הללו שעת הכושר להזיי'. אפ"ה אינו מקבל טומאה במגע להטהור לחטאת בין בנגען בידו או בגופו. והדר במשנתנו אפר פרה שנתנן במים שאינן כשרין. לרבותא דחומרא. דאע"ג דמי חטאת הללו לא היה להן שעת הכושר להזיי'. והול"ל דאין דינן כלל כמי חטאת לטמא הנוגע בהן. אפ"ה מטמאין הטהור לתרומה בין שנגע בהן בידו או בגופו: