תפארת ישראל על מקוואות י

משנה מקוואות, פרק י':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב

<< · תפארת ישראל · על מקוואות · י

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

יכין

משנה א

שהכניסן שלא כדרכן:    כיד הקרדום שהכניסו תוך הברזל בעיקום:

ולא מרקן:    לא גמר הכנסתן:

או שמרקן ונשברו:    שנשבר היד ואין ראוי עוד לתשמיש הראשון:

כאילו לא טבל:    דבפה כלי למטה. לא יכנסו מים לכלי:

הטבילו כדרכו בלא זבורית:    צואר ארוך שלכלי. ומדאינו מעיקר הכלי. נקרא זבורי':

עד שיטנו על צדו:    כדי שיכנסו המים:

צלוחית שפיה שוקע:    ואפי' כשיטה לא יכנסו המים:

קלמרין:    דינטענפאס:

הדיוטות:    פיהן שוקע שלא ישפך הדיו כשיתהפך:

משנה ב

הכר:    דעקקע:

והכסת:    קיססען. ותוספות בבבא מציעא כ' בהיפך. ועיי' הוכחתי ריש פרק כ' דכלים:

הרי אלו צריכין שיבואו בהם המים:    לחללן. מדדרך להכניס ולהוציא מה שבתוכן:

כסת עגולה:    קטן:

והכדור:    באלל:

והאמום:    דפוס מנעל:

והקמיע:    עם השבעות כתובות או לעשבי' שבתוכו:

והתפלה:    תפילין מקט"ו ככלים פי"ח מ"ח:

אינן צריכין שיבואו בהם המים:    דאין דרך לפותחן והו"ל ביהס"ת:

משנה ג

קשרי:    מלת קשרי אכולהו קאי:

העני:    שקושר קרע בגדיו:

והנימין:    שבשפת הטלית קשורי' לנוי:

וחבט:    אוזן:

בזמן שהיא חוצה:    שהקשר מהודק ואינו עשוי להתירו:

בזמן שאינה עולה ויורדת:    שהקשר מכוון למדת הזרוע וא"צ למתוח הרצועה כשיניחנה:

ואזני החמת:    נוד:

ואזני התרמול:    כיס הרועה:

משנה ד

הקשר שבפרקסים שבכתף:    כתונת שפי' רחב להכניס הראש וכשלבשו קשרו בכתף לקצר פיו:

ושפה של סדין:    מסך הפתח:

צריך למתח:    למתוח ולפשט הקמטים והשנצי' שבשפתו:

ושניצן:    רצועות:

ובגדים:    מקופלי':

שהטבילן מכובסין:    שרטובי' בשעת טבילה:

עד שיבעבעו:    כשמטבילין בגד במים. המים מבעבעין. והכא מדהבגד לח. סגי בהתחיל לבעבע. מדהודבקו מים שבבגד למי המקוה:

וינוחו מבעבוען:    דזה הסי' שעברו המים בכולו:

משנה ה

מטבילין עד מקום המדה:    הראוי לו. והנותר כקצוץ דמי. ואינו חוצץ מקום החתך. דביהס"ת הוא. ובכלים אפי' ראוי לביאת מים לא בעי':

שלשלת דלי גדול ארבעה טפחים:    מדהוא גדול אינו יכול להגביהו אלא אם כן אוחז השלשלת קרוב לו:

ושל קטן עשרה:    עי' כלים פי"ד מ"ג:

מטבילן עד מקום המדה:    כנזכר בכל א'. והשאר א"צ טבילה:

ר' טרפון אומר עד שיטביל את כל הטבעת:    בכלתה המדה בחצי טבעת:

משנה ו

בית שמאי אומרים אין מטבילין חמין בצונן:    נ"ל דגם אכלים קאי. מדחייס אפקיעה לא טבל שפיר:

ולא רעים ביפים:    לאוכלין ומשקין לא מהני טבילה. רק למים מטעם זריעה. משיקן למי המקוה. מיהו הנך לא מדחייס אתערובתן כ"כ הר"ש. והקשה הרא"ש. רעי' ביפין מאי אכ"ל. ולא הבנתי דעכ"פ חייס אמקוה:

בית הלל אומרים מטבילין:    דמקילי בכל הנ"ל:

כלי:    טמא:

שהוא מלא משקין:    מי פירות:

רואים אותם כאילו הם מים:    דמין מים הם והושקו למקוה:

מלא מי חטאת:    מאפר פרה דחשיבי:

ער שירבו המים:    מי המקוה שיכנסו להכלי:

על מי חטאת:    שיהא רוב הכלי פנוי. אז בטילי ברובא:

ואין בו אלא רביעית:    מי פירות או מי חטאת:

משנה ז

כל האוכלין:    טמאין:

בכחצי פרס:    דבאכל מהן חצי פרס [שהוא ב' ביצים לרש"י וא' וחצי לרמב"ם] אסור לאכל תרומה עד שיטבול:

ברביעית:    בשתה רביעית. טמא לתרומה:

שעשו בו:    בשותה:

שאר המשקין כמים:    דשוין שפוסלין לגויה ברביעית. משא"כ במקוה רק ג' לוגין מים שאובין פוסל. ושאר משקין רק בשנוי מראה פוסלין:

משנה ח

אכל אוכלים טמאים:    ר"ל ואעפ"כ יש גם בשותה חילוק בין מים לשאר משקין. אבל חמורים טפי ממים. אבל במקוה מים חמירי טפי משאר משקין:

ושתה משקים טמאים טבל והקיאן טמאים:    דאין מועיל להן השקה. מיהו האדם אמק"ט מאוכלין ומשקין:

טהורים:    המים:

הרי היא כמות שהיתה:    דבלוע אמק"ט:

טוכל ואוכל בתרומה:    לערב דבלוע אמ"ט:

בזמן שהוא נראה:    כל ששוה לבשר מקרי נראה. משא"כ במשוקע [כ"כ רב"י י"ד סי' קצ"ח]:

ואם אינו נראה:    אף שהחץ טמא:

טובל ואוכל בתרומתו:    לערב: