תפארת ישראל על מגילה א

משנה מגילה, פרק א':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב

תפארת ישראל · על מגילה · א · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

יכין

משנה א

מגילה נקראת באחד עשר:    באדר. וכן כולן:

בחמשה עשר:    פעם בזה פעם בזה:

לא פחות:    מי"א:

ולא יותר:    מט"ו:

כרכין המוקפין חומה מימות יהושע בן נון:    ואפי' בח"ל, ואפי' עכשיו חרבה חומתה:

קורין בחמשה עשר:    תקנו כך, מדרצי לעשות זכר לנס שנעשה בשושן, שאף לאחר ההריגה שעשו ב' ימים באויביהם, היה להם מנוחה מהם ביום ט"ו ולא נקמו מהן האויבים. ומדהיתה שושן מוקפת מימי אחשורוש, לכן רצו לתקן שכל עיר שמוקפת אז כשושן יקראו בט"ו. וכשראו שע"י תקנה זו לא לכבוד יהיה לא"י, שהיו אז כל עריה שוממים וחרבים, וכדאמרינן ביומא (דף נד:) נ"ב שנה לא עבר אדם ביהודה וז' שנים נתקיים בא"י גפרית ומלח שריפה כל ארצה, לכן תקנו שכל המוקפים מעת ישיבת א"י יקראו בט"ו, לומר שהן בחורבנן חשובין כשושן ושאר עיירות בתפארתן [כך כ' הר"ן, ומה שהקשה רב"י על זה מדאמרינן בש"ס שושן דעבדא כמאן. ומאי קו' הרי רק משום שושן תקנו לכל המוקפים נ"ל דה"ק היכא תקנו רבנן תקנתא דסתרה היא גופה אהדדי]. ומדהיה יהושע הראשון שלחם בעמלק, שהמן היה מזרעו, לכן קבעו זמן המוקפין על שמו:

אלא שהכפרים מקדימין:    לפעמים, וכדמפרש ואזיל:

ליום הכניסה:    מפני שבני הכפרים אינן בקיאין בקריאה, וקורא להן א' מבני העיר כשמתכנסין לעיר בב' וה' למשפט לפני הב"ד שיושבין שם אז. ולכן לא הצריכום לחזור ולבוא לקרות בי"ד, מדאין פנויין אז, דמספקין צרכי מאכל לבני העיר:

משנה ב

חל להיות יום ארבעה עשר בשני:    בב' בשבת [ונ"ל דלהכי מתחיל תנא מב' בשבת ולא מא' בשבת, משום דבכה"ג לא יאוחר ולא יוקדם סדר הקריאה גם לכפרים]:

חל להיות בשלישי או ברביעי כפרים מקדימין ליום הכניסה:    שהוא י"ג באדר בחל י"ד בג', וי"ב בחל בד':

כפרים מקדימין ליום הכניסה:    שהוא י"ג באדר:

חל להיות בשבת:    כשהיו מקדשין על פי ראייה, אפשר בהכי:

כפרים ועיירות גדולות מקדימין וקורין ליום הכניסה:    שהוא י"ב באדר. אבל בשבת לא יקרא, שמא יוליך המגילה ד' אמות בר"ה כשילך ללמוד לקרותה. ואף דקורין בס"ת בשבת, התם מדמצוי כל שבוע, לא יטעה להוציאה:

חל להיות אחר השבת כפרים מקדימין ליום הכניסה:    שהוא י"א באדר:

ומוקפות חומה למחר:    וקיי"ל דהשתא דישראל נטושין בח"ל, אין להקל לכפרים, כדי שלא יקילו בחמץ בפסח, לכן כולן קורין בי"ד, חוץ ממוקפין. ובמסופק אם מוקף העיר חומה בימי יב"נ, קורין בי"ד ובט"ו, אבל לא יברכו רק בי"ד, כרוב העולם. מיהו במדינות אלו שרחוקים מצפון א"י, אין להסתפק, דבימי יב"נ לא היה מדינה זו מיושבת עדיין. אמנם היוצא לים או בשיירא, ואין עמו מגילה שם, קורא בלי ברכה מי"א באדר. וי"א אפי' מתחלת החודש. וכל הקורא שלא בזמנה, צריך לקרותה בי' (שו"ע או"ח, תרפח):

משנה ג

איזו היא עיר גדולה:    שמחוייבת לקרות בי"ד, דלא ככפרים אע"ג שמספקת מים ומזון לעיר שגדולה ממנה:

כל שיש בה עשרה בטלנים:    ששוכרין אותן הצבור שיתבטלו ממלאכתן לכנוס לביה"כ בשעת התפלה. מיהו מוקפין אפי' בלא"ה דינן כמוקף:

באלו:    בימים שנקראת בהן המגילה, כלעיל:

אבל זמן עצי כהנים:    שהיו משפחות בישראל שקבועין להם ימים בשנה להביא בהם עצים למערכה, ועושין אותו יום י"ט [ועי' תענית פ"ד סי' כ"ה]:

ותשעה באב:    ה"ה שאר תענית [ונ"ל דלהכי נקט רק ת"ב, מדאמרי' (ר"ה יח, ב) דבזמן שאין מקדש ואין שמד בשום מקום אז רק בת"ב חייבין להתענות הואיל ונכפלו בו צרות, אבל בשאר תעניתים רצו מתענין רצו אין מתענין. ובעת שנשנת המשנה בימי רבי הכי הוה, דאנטונינוס קיסר היה אוהב ישראל [כע"ז ד"י ע"א]. מיהו הטור א"ח (תק"נ) כתב, דהשתא קבלום ישראל עליהן חובה לכולהו עד שיבנה המקדש]:

חגיגה:    ר"ל שחיטת שלמי חגיגה, של י"ט שחל בשבת:

והקהל:    ביום א' דחוהמ"ס שלאחר השמיטה, המלך היה קורא על בימה בביהמ"ק כל משנה תורה [כפ"ז דסוטה]. וכשחל בשבת, אי אפשר, מפני בנין הבימה ההיא, שאי אפשר לעשותה אתמול, כדי שלא יהא דוחק בעזרת נשים שנבנת שם הבימה. ועוד מפני התקיעות שתקעו קודם התחלת הקריאה [ירושלמי שם] (ירושלמי סוטה, ז):

אף על פי שאמרו מקדימין ולא מאחרין:    בקריאת המגילה:

מותרין בהספד ובתעניות:    ביום שהקדימו:

ומתנות לאביונים:    מותרים לחלק אז אף שאינו בזמנו. ר"ל אעפ"כ אם נתנו אז מתנות לאביונים נפטרו מלתת בפורים. אבל שלוח מנות אינו רק בפורים:

אמר רבי יהודה אימתי:    בני כפרים מקדימין:

משנה ד

לאדר השני:    ה"ק אין בין י"ד וט"ו שבזה לי"ד וט"ו שבזה:

אלא קריאת המגילה ומתנות לאביונים:    וה"ה שלוח מנות אלא רבותא קמ"ל אף דמפסיד עי"ז, וכ"ש שלוח מנות דאפשר להחליף עם חבירו. הא להספד ותענית שוין באיסור:

משנה ה

אלא אוכל נפש בלבד:    זהו לב"ש. אבל קיי"ל כב"ה. דמתוך שהותר לצורך וכו' [עי' ביצה פ"ב סי' כ"ג]:

אין בין שבת ליום הכפורים:    בדבר ששניהן שויין בו באיסור:

אלא שזה זדונו בידי אדם:    בשבת. בעשה מלאכה במזיד חייב סקילה:

וזה:    ביו"כ:

זדונו בכרת:    מיהו בהתרו בו למלקות והלקוהו. פטור מכרת:

משנה ו

וכלים שאין עושין בהן אוכל נפש:    שלמודר הנאה אסורים, ולמודר מאכל מותרים. מיהו באומר הנאה המביאה לידי מאכלך, אסור עלי, והוא במקום שמשכירין אותן, אסור בשניהן, מדראויין לבוא לידי מאכל (שו"ע יו"ד רכא, א):

אין בין נדרים:    שאמר הרי עלי בהמה זו לקרבן:

לנדבות:    שאמר הרי בהמה זו קרבן:

אלא שהנדרים חייב באחריותן:    בנאבדו או מתו:

אינו חייב באחריותן:    הא לעבור בבל תאחר זה וזה שוין:

משנה ז

לרואה שלש:    דבזב בראיות תלוי, דאפילו בראה ב' או ג' פעמים זוב ביום א', דינו כראה כל אחת ביום א' לבד:

אלא קרבן:    דרואה ב' פטור מקרבן, ורואה ג' חייב. הא למשכב ומושב שעושה, שיהיו אב הטומאה אף שלא נגע בהן הזב, וכ"כ לעניין שיצטרכו ז' נקיים לטהרתן, שניהן שוין:

אין בין מצורע מוסגר:    כשטעון הסגר:

למצורע מוחלט:    כשטימאו הכהן כבר:

אלא פריעה ופרימה:    רישא דקרא נקט, דבמוחלט כתיב בגדיו יהיו פרומים וראשו יהיה פרוע, ועל שפם יעטה וטמא טמא יקרא. ומכולן פטור מוסגר. ואע"ג דכל הטמאין צריכים לפרסם טומאתן [כמ"ק ד"ה א']. מצורע מוסגר שמובדל מבני אדם א"צ. מיהו לשלחו חוץ למחנה, ושם בדד ישב, ובבואו לבית טימא כל אשר בבית. להנך שניהן שוין. [והא דנקט להו תנא שלא כסדר שנזכרו בקרא, פרימה קודם לפריעה. נ"ל משוה דכל מקום שנזכר בתורה פריעה ופרימה יחד בהן, נזכר פרימה קודם לפריעה, וכשהוא בלאו, נזכר פריעה קודם לפרימה [כויקרא י' פ"ו, ושם כ"א פ"י]. ולפע"ד טעם הדבר, מדנזכרים תמיד בדרך לא זו אף זו, ולהכי כשנזכר בהן, קאמר לא זו בבגדיו כ"א גם בגופו צריך להראות צער ואבילות. וכשמדבר בלאו קאמר איפכא לא זו בגופו כ"א גם בבגדיו אסור להראות אבילות וצער. ולהכי תנא דלן דלא אתא לאשמעינן דמוחלט צריך פרופ"ר, דכתוב הדר הוא. אלא סד"א דגם מוסגר צריך פרופ"ר כדקאמר בש"ס, להכי נמי הקדים פריעה לפרימה דלא זו פריעה אלא גם פרימה א"צ ומה"ט מזכיר במשנה תגלחת קודם צפרים דתגלחת הוא דבר שבגופו והו"ל נמי לא זו אף זו]:

אלא תגלחת וצפרים:    וה"ה דאשם ולוג שמן אינו במוסגר שנתרפא, רק דבקרבנות לא קמיירי. אבל להטביל במקוה ושא"צ מים חיים שניהן שוין:

משנה ח

אין בין ספרים:    תנ"ך:

אלא שהספרים נכתבין בכל לשון:    אפילו בכתב או לשון אומה אחרת:

ותפילין ומזוזות אינן נכתבות אלא אשורית:    כתב ולשון הקודש:

אף בספרים לא התירו שיכתבו אלא יונית:    מדהוא לשון יפה. הא לתפרן בגידין ושיטמאו הידים [עי' פ"א דשבת גזירה ו'] שניהן שוין. מיהו האידנא נשתבש לשון יווני הישן בדיאלעקטא שונים, ולהכי אין ס"ת נכתבת רק בכתב ולשון אשורית (רמב"ם פ"א מהל' תפילין):

משנה ט

למרובה בגדים:    דמיאשיהו המלך ואילך, נגנז שמן המשחה, שנעשה רק ע"י משרע"ה, ושוב לא נמשח שום כה"ג, רק מתלבש בח' בגדים ועובד [כשלהי יומא]:

אלא פר הבא על כל המצות:    דרק כה"ג המשוח, אם הורה היתר באיסור כרת, ועשה כהוראתו מביא פר. משא"כ מרובה בגדים מביא רק כשבה לחטאת כשאר הדיוט. הא לשאר דברים שוין:

אין בין כהן משמש לכהן שעבר:    ר"ל כהן הגדול שנטמא סמוך ליו"כ והקימו אחר לשמש תחתיו ביו"כ, כשחוזר ראשון לעבודתו, הראשון שחזר לעבודתו נקרא משמש, והשני עבר:

אלא פר יום הכפורים:    שהכה"ג מקריבו ביו"כ:

ועשירית האיפה:    י"ב חלות שמקריבין בכל יום משל כה"ג המשמש, מחציתן בבוקר ומחציתן בערב. הא לשאר דיני כה"ג שניהן שוין. ואפילו כה"ג שנפסל ע"י מום קבוע, כל דיני כה"ג עליו [כהוריות ד"י ב']:

משנה י

אין בין במה גדולה:    במת צבור שהיה בנוב וגבעון קודם שנבנה המקדש:

לבמה קטנה:    במת יחיד בזמן היתר במות, דהיינו קודם בניין הבית בשילה, ואחר שנחרב שילה בימי עלי קודם שנבנה המקדש בירושלים:

אלא פסחים:    וה"ה כל קרבן שתלוי בזמן, קרבין רק בבמת צבור. ושאר חובות בין של צבור בין של יחיד לא הקריבו כלל קודם בניין המקדש (זבחים יז, ב):

קרב בבמה:    במת יחיד:

משנה יא

אין בין שילה:    בעוד המשכן והמזבח בנוי שם:

לירושלם:    ולאחר שנבנה שם ביהמ"ק:

בכל הרואה:    בכל מקום שיכול לראות משם את שילה, משא"כ בגלגל נוב וגבעון הרי הותרו הבמות, והיו קדשים קלים נאכלין בכל ערי ישראל [כריש פרק י"ד דזבחים], ומעשר שני בגלגל עדין לא היו חייבים מדלא היה המשכן בגלגל רק י"ד שנה, ולא חלקו עוד א"י, והרי לא נתחייבו במעשרות עד אחר ירושה וישיבה [כרש"י זבחים קי"ב ב']. ובנוב וגבעון פליג התם בגמרא [קי"ט א'] י"א דלא היה נאכל כלל, רק נפדה, ושמרו המעות עד שנבנה המקדש בירושלים, וי"א שמעשר שני היה נאכל בכל ערי ישראל בזמן נוב וגבעון [ועי' תוס' שם ד"ה באו]. אבל אילה"ק מה דהוה הוה. י"ל דין דירושלים קמ"ל:

וכאן וכאן קדשי קדשים נאכלים לפנים מן הקלעים:    ר"ל חומות העזרה:

קדושת שילה יש אחריה היתר:    דכשחרבה הותרו הבמות: