תפארת ישראל על כתובות יג

משנה כתובות, פרק י"ג:
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב

<< · תפארת ישראל · על כתובות · יג

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

יכין

משנה א

שני דייני גזירות:    דיינים שנתמנו לגזור קנסות על הגזלנים ועושי עול:

חנן אומר שני דברים:    שחלוקין עליו חביריו:

מי שהלך למדינת הים ואשתו תובעת מזונות חנן אומר תשבע בסוף:    כשיבא בעלה ויטען ברי הנחתי לך מזונות, או שימות ותתבע הכתובה, תשבע שאין בידה כלום משל בעלה:

ולא תשבע בתחלה:    דלגבות מזונות א"צ שבועה:

יפה אמר חנן לא תשבע אלא בסוף:    והכי קיי"ל. מיהו תוך ג' חדשים משהלך, אין פוסקין לה מזונות דאין אדם מניח ביתו ריקן, רק בהלך בקטט י"א דמניח ביתו ריקן [ע']:

משנה ב

מי שהלך למדינת הים:    ה"ה בישנו כאן:

ועמד אחד ופרנס את אשתו:    וה"ה שפרנסה אביה:

חנן אומר איבד את מעותיו:    אפילו אמר שזנה לשם חיוב הבעל, עכ"פ לה לא הלוה רק לבעל שלא בידיעתו, והרי לא עשה לו תועלת כ"א מניעת הנזק, משא"כ ביורד לשדה חבירו והשביחה שלא ברשותו חייב [כ(שו"ע חו"מ, שעה)]:

הניח מעותיו על קרן הצבי:    נ"ל דלשון זה טעמא דחנן קמ"ל, דדרך הצבי להפוך קרניו למטה לאחוריו כשירוץ, והמניח מעות על קרניו בחשבו שכשיתהפכו במרוצתו יפלו על הגב, טועה, דטפי מצוי שיפלו למטה מדלא הניחם על הגב, וכ"כ זה לא הלוה להאיש, רק חישב שכשיניחו חובו על האשה שישוב ויפול חוב התשלומין על הבעל מדר' נתן, וטעה, דאפ"ה הבעל פטור. והכי קיי"ל, מיהו בלותה בעדים לצורך מזונות. חייב בעל לשלם בשעבודא דר' נתן, ורק בחזרה אשה ומחלה לבעל חיוב מזונותיה, פטור [שם]:

משנה ג

והבנות ניזונות:    וה"ה שנוטלות כל צרכיהן עד שיבגרו או שיתארסו, ומעשה ידיהן לעצמן מיהו אין מוציאין המזונות מהיורשים בפ"א, רק כפי שנצטרכות:

ובנכסים מועטים:    שאינן כשיעור שיזונו הבנים והבנות עד שיבגרו כל הבנות [ובצרכי כסות ומדור יש פלוגתא אם צריך ג"כ כדי הן]:

והבנים יחזרו על הפתחים:    ודוקא כשלא נשאר כלום אחר שמסרו כדי מזונות הבנות ביד אפטרופס, אבל בנשאר קצת, יטלו יורשים הנשאר, והכי קיימא לן [קי"ב]:

משנה ד

והודה בקנקנים:    כדים רקים [וקושית התוי"ט מיש קנקן חדש מלא ישן. י"ל דר"ל דנראה כריקן]:

הואיל והודה במקצת הטענה ישבע:    דהו"ל כטוען חטין ושעורין והודה באחד מהן, דחייב [(שו"ע חו"מ, פח)]:

אמר רבן גמליאל רואה אני את דברי אדמון:    וקיי"ל כן. ודוקא בהזכיר התובע מלאים, אבל באמר י' כדי שמן לי בידך, אינו תובע רק שמן והוא מודה קנקנים ופטור [(שו"ע חו"מ פח, יח)]:

משנה ה

ופשט לו את הרגל:    דרך בזיון, שאינו רוצה ליתן לו, או ר"ל תלני ברגלי עד שאתן מדאין לי, או ר"ל שפשט רגלו וברח:

אמר רבן גמליאל רואה אני את דברי אדמון:    והכי קיי"ל. מיהו אחר נשואין אינו יכול לבגוד באשתו כשלא נתנה לו כפי שפסקה על עצמה [(שו"ע אה"ע, נב)]:

משנה ו

העורר על השדה:    שאומר ללוקח שהמוכר גזלה ממנו:

והוא חתום עליה בעד:    באותו שטר מכירה:

אדמון אומר יכול הוא שיאמר:    המערער:

והראשון קשה הימנו:    ולהכי חתמתי בשטרך, שממך יהיה נקל לי יותר להוציא, ממה שיכולתי להוציא מהגזלן:

וחכמים אומרים איבד את זכותו:    דאפילו מביא ראיה ששלו היא, אמרינן דמחל ע"י שחתם בהשטר, והכי קיימא לן. מיהו בחתם רק הוא לבדו, מצי אמר העדאת ע"א לא מהני, ולהכי חתמתי. וכ"כ בחתמו ב' עדים אחרים תחילה, אמרינן דחתם א"ע רק לכבוד [(שו"ע חו"מ, קמז)]:

עשאה סימן לאחר:    שחתם בשטר אחר שנזכר בו שדה זו לסימן המצר, וכתב שם שהוא של פלוני בין בעודה ביד הגזלן או ביד הקונה ועכשיו מערער שהיא שלו:

איבד את זכותו:    אף לת"ק, וקיי"ל כחכמים [שם]:

משנה ז

מי שהלך למדינת הים ואבדה דרך שדהו:    שנטלה א' מבעלי מצריו ואינו יודע מי:

ילך בקצרה:    על כרחם יטול דרך רק יצמצם בדרכו:

או יפרח באויר:    היכא שהרבה מקיפין שדהו, כ"ע מודים דהמע"ה, ואם רק א' מקיפו סביב, כ"ע מודין דא"ל ממ"נ דרכי גבך הוא, כי פליגי במקיפו א' שבא מכח ד', לאדמון א"ל ממ"נ וכו', ולחכמים מצי לוקח לומר לו הרי כשאחזיר שטרותי למרייהו, לא תוכל להוציא מהן, לפיכך גם ממני לא תוציא. [ותמהני וכי כשיחזיר שטרי מכירה להמוכר יתבטלו המכירות הרי עכ"פ כיון שחתמו העדים על השטרי מכירה אפילו יחזיר השטרות להמוכרים ישארו השדות שלו, ושפיר יטען הלה דרכי גבך הוא. ואת"ל שכוונת הש"ס שביד הלוקח למוכרו לד' מדאתא מכח ד', ליתא דא"כ לל"ל שימכרם למרייהו, הול"ל אמכרם לד' בעלמא. ויש לדחוק, דאחרים לא ירצו לקנות רק לחלוטין, ועי"ז יפסיד הלוקח, אבל ד' מוכרים שלו, וודאי כדי להחזיק השדות ביד הלוקח יתרצו לקנותן עד שיתרצה ויתפייס הלוקח בדבר מועט]. מיהו במתו המוכרים, נותן לו דרך. וקיי"ל כחכמים [(שו"ע חו"מ, קמח)]:

משנה ח

והלה:    הלוה:

הוציא שמכר לו את השדה:    אחר הזמן פרעון שנזכר בשטר:

היה לך להפרע את שלך כשמכרת לי את השדה:    אלא וודאי ששטרך פרוע ונאבד שוברי, וי"א דאף מזוייף מצי טניין, אף שהשטר מקויים:

מפני שהוא יכול למשכנו:    דמעות היה יכול להצניע. מיהו באתרא דיהבי זוזי ואח"כ כותבין שטר מודים חכמים דהדין עם הלוה, דכשקבל המעות היה לו להחזיקם בחובו, ולא היה לו לכתוב השטר, כי פליגי במקום שכותבין שטר תחילה, לאדמון היה לו למסור מודעא במכירה, ולחכמים מצי למימר שהיה ירא שתתפרסם המודעא. ואי"ל א"כ בכל מסירת מודעא נימא הכי, י"ל הכא שאני, דיש לו ג"כ טענה שלהבטיח לעצמו משכון נתכוון, וקיי"ל כחכמים [(שו"ע חו"מ, פה)]:

משנה ט

שנים שהוציאו שטר חוב זה על זה אדמון אומר:    אותו ששטר שבידו מאוחר לזמן פרעון שבראשון [יכול הוא שיאמר אילו כו']:

וזה גובה שטר חובו:    פלוגתייהו כשזמן שטר שבשני הוא ביומא דמשלם זמן פרעון שבראשון, דלרבנן כיון דא"צ לפרוע רק בסוף היום, עביד אינש דיזיף ליומא, והכי קיי"ל [שם]:

משנה י

שלש ארצות לנשואין:    חלוקות בדינן בא"י:

והגליל:    דבנשא אשה בזו, והוא והיא משם, אינו יכול לכופה לדור עמה באחרת [ונקט תנא להארצות בסדר זה, משום דתנא בירושלים קאי [כב"ק ד"ו ב'], שמשם תצא תורה מהסנהדרין, להכי נקט תחלה יהודה, שבו ירושלים, ואח"כ נקט עבר הירדן, שהוא בצד ימין מארץ יהודה, שעבר הירדן מזרחית דרומית מיהודה, ואח"כ נקט גליל, שהוא בצפון, משמאל יהודה, דכל פינות שאתה פונה יהיה דרך ימין [כיומא י"ז ב']. ומה"ט נמנו ג"כ בסדר זה בפ"ט דשביעית]. ובשאר ארצות, כשחלוקות בלשונם או כשכל אחת במלכות אחרת, אין מוציאין מזו לזו. ודוקא בשניהן מארץ מושבם, אבל אם הוא מארץ אחרת, כופה לילך אחריו, ואם לאו תצא בלא כתובה [(שו"ע אה"ע, עה)]. והא דקאמר הכא דגם ליהודה אינו מעלה מארץ אחרת, היינו בכל יהודה חוץ מירושלים [וכמי"א]:

אין מוציאין:    למדינה אחרת. אפילו מעיר וכו':

ומכרך לכרך:    כרך הוא מקום שווקים, וגדול מעיר:

אבל לא מעיר לכרך:    שישיבת כרכים קשה לבריאות וגם לרבוי הוצאות:

ולא מכרך לעיר:    דבעיר לא שכיח כל מילי כבכרך:

מפני שהנוה היפה בודק:    אף שנוה זה טוב יותר מצ"ע לבריאות, אפ"ה מי שמורגל בנוה רע, שנוי ההרגל בודק אחר חזקת הגוף ואם אינו חזק כראוי, שנוי האויר מחליאו. והכי קיי"ל [שם]:

משנה יא

הכל מעלין לארץ ישראל:    ר"ל כל אדם יכול להכריח כל בני ביתו לעלות לא"י אפילו מנוה יפה לרעה, או מעיר שרובה ישראל לרוב עכו"ם:

ואחד הנשים:    איש ואשתו יוכלו להכריח זל"ז לעלות לדור בא"י שכשימאן הוא יוקנס ליתן לה הכתובה, וכשתמאן היא תפסיד הכתובה:

:    דאפילו לעבד עברי יוכל להכריח לעלות, ואפילו לעבד כנעני לא יוכל להכריח שיצא:

וגירשה בקפוטקיא:    נקט למשל עיר שסמוכה לא"י, שמעותיה גדולות מא"י:

נותן לה ממעות ארץ ישראל:    דמדכתובה מד"ס הקילו בחשלומין:

נותן לה ממעות קפוטקיא:    ס"ל כתובה דאורייתא ואזלינן בתר מקום השיעבוד, ולא קיי"ל כן, ואע"ג שכתב בכתובה דחזי ליכי מדאורייתא. היינו שאתן לך מאתים דחזי ליכי, בכסף דאורייתא, וקאי מלת דאורייתא אמטבע ולא על דחזי ליכי [ב"ש ס"ו י"ד]: