תפארת ישראל על כלים יח

משנה כלים, פרק י"ח:
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב

<< · תפארת ישראל · על כלים · יח · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

יכין

משנה א

השידה:    הוא ארון עץ עם רגלים. שדינו שכשמחזיק מ"ס אמק"ט. והיינו שהוא אמה על אמה ברום ג' אמות [כלעיל רפט"ו]. וכן כלי עור או עצם בשמחזיק מ"ס אמק"ט. רק במיוחדין למדרס אף שמחזיק מ"ס נטמאים בטומאת מדרס. וכל זה רק בהנך ג' מיני כלים. אבל כלי מתכות אף שמחזיקין מ"ס מקבלין כל טומאה [עי' רמב"ם פ"ג מכלים]:

ב"ש אומרים נמדדת מבפנים:    דס"ל דרק חללו נמדד בשיעור הנ"ל. אבל אין עובי הדפנות יעובי הרגלים בכלל מדידה הנ"ל:

ובה"א נמדדת מבחוץ:    דס"ל דכיון דהא דאמק"ט היינו רק מדיש בו כובד [כפט"ו סי' י"א] א"כ כיון דעובי הדפנות הנ"ל מוסיפים בגדלה וכבדה של שידה. למה לא נצרפם לשיעור המדה:

מודים אלו ואלו שאין עובי הרגלים ועובי לזבזין:    לזביז הוא הנקרא בל"א לייסטע או געזימס שבולט לחוץ משפתה סביב. וכ"כ הרגלים המרובעים בולטים בכל זוית טפי מעובי הדפנות. דאע"ג שגם הם מוסיפים בגודל וכובד הכלי אפ"ה כיון דהנך אינן בכלל דפנות של החלול. והו"ל כגוף אחר שחיברו להמטה שאינו מצטרף להשיעור הנ"ל. מיהו נל"פ דכסוי שלה ודאי שייך לחללה כהדפנות ונמדד עמה:

מודים שעובי הרגלים ועובי לזבזין נמדד:    דס"ל דכיון דכל עוביין הוא כנגד עובי הדפנות. כדפנות עצמן חשיבי ומצטרפין:

וביניהם:    האויר שבין רגל לרגל מה שבולט מהן מתחת השולים. ובכלל זה. האויר שתחת השולים. כולו אינו נמדד בכלל האמה וכו'. ואין רואין כאילו שפת השונים יורדין עד למטה [עי' רש"י מנחות ל"א א']. ונ"ל דס"ל לר' יוסי וכ"כ לר"ש שזורי דאין בהנך כלל פלוגתא בין ב"ש לב"ה. אלא כולהו מודו בה מה נמדד ומה לא נמדד עמה. דלא מסתבר לומר דמה דקאמרו תרווייהו אינו נמדד. היינו רק לב"ש. דהרי ב"ש במקום ב"ה אינו משנה [ברכות דל"ו ב']:

אם היו הרגלים גבוהות טפח:    לכ"ע. דטפח מקום חשוב הוא ולא בטל לגבי שידה:

ביניהן נמדד:    ורואין כאילו השולים עבים עד הארץ:

משנה ב

מוכני:    י"א דמוכני הוא מלשון כיור וכנו [וכן מוכח לפע"ד מאהלות ספ"ד] ור"ל כלי ב"ק שהוא מושב להשידה. שהשידה יושבת בתוכה. וי"א דמוכני הוא אופן שמחובר בהשידה למעלה. שעל ידה מעלין המשא מעל הארץ לתוך השידה [ולא הבנתי איזה ב"ק יש לאופן זה להציל מה שבתוכו באהל המת]:

שלה בזמן שהיא נשמטת:    שאין המוכני מהודקת להשידה. אלא שהושיבוה עליה:

אינה חבור לה:    לא לבד שאינן מצטרפין לשיעור הנ"ל. אלא גם אם כל א' מהן אינו מחזיק מ"ס ונטמא א' לא נטמא חבירו:

ואינה נמדדת עמה:    להחשב שניהן יחד בכלל אמה על אמה ברום ג' אמות:

ואינה מצלת עמה באהל המת:    דכל כלי שממ"ס ועומד באהל המת. והיא מכוסה. מצלת על מה שבתוכה. משא"כ שאר כלים. אע"ג שעשויים מדבר שאמק"ט מבחוץ. כגון כ"ח. או שאמק"ט כלל ככלי גללים ואבנים וכדומה. אינה מצלת על שבתוכה עד שתהיה סתומה בצמ"פ. וקאמר הכא שאם השידה מחזקת מ"ס. ויושבת על המוכני שאינה מחזקת מ"ס אע"ג שהמוכני עשוייה מדבר שאמק"ט. אפ"ה רק השידה מצלת על שבתוכה בכסוי לבד. אבל המוכני אמ"צ על תוכה רק בסתומה בצמ"פ [ועי' אהלות פ"ה משנה ו] כך היה נ"ל. ולתוס' [שבת מ"ד ב' ד"ה ואין] ה"פ. שאם השידה שמחזקת מ"ס יש בה נקב טע"ט. ומונחת באהל המת. והרי אע"ג שהשידה נחשבת כאהל. עכ"פ הרי הטומאה נכנסת לה דרך הנקב טע"ט שבה. וקאמר הכא שאם המוכני שהיא פשוטי כ"ע. ואינה מהודקת להשידה. סותמת קצת מהנקב. באופן שלא נשאר מהנקב פתוח רק פחות מטפח. והרי אין נכנסת מאהל לאהל בפחות מטפח [כאהלות פ"ג מ"ז]. עכ"פ כיון דלא מבטל התם להך סתימה. שתהיה סותמתה לזמן מרובה לא מהני סתימה. הא אם היה המוכני סותמת כל הנקב שבהשידה היתה מצלת [ועי' ב"ב ד"כ ע"א. ומ"ש בזה בס"ד [אהלות פ"ו מ"ב]. וק"ק לי לפי' זה דהרי התנא מסתם קסתם שאינה מצלת באהל המת משמע בשום אופן. והרי רבותינו בעצמן כתבו דבסותמת כל הנקב מצלת. ותו דמה לשון עמה דקאמר תנא. הכי הול"ל אינה מצלתה באהל המת. אבל לפרושא דידן שפיר קאמר עמה. דאע"ג דהשידה שמחזקת מ"ס מצלת. אפ"ה מוכני אינה מצלת. ותו מאי דמוקי לה רבותינו דמיירי שהמוכני הוא פשוטי כ"ע. ק' הרי סיפא קאמר שיש בתוכה מעות ש"מ דביש בהמוכני ב"ק מיירי. ועי' מ"ש בזה בבת בוקתי דמשנתינו [ספ"ד דאהלות] במוכני שתחת המגדל וע"ש. והנה לב' פירושים אלו איצטריכן לאוקמי בשהשידה סתומה למעלה. אולם לרש"י ור"ב מיירי בשאין כסוי להשידה ולהכי א"א דמיירי שעומדת באהל המת. שהרי הטומאה נכנסת לה למעלה דרך פתחה. אלא צריך לאוקמה בעומד בביה"ק. ולא רציתי להאריך בזה. מדכבר נתקשו רבעתוס' [שם] בזה וע"ש]:

ואין גוררין אותה בשבת בזמן שיש בתוכה מעות:    בתוך המוכני. דהמוכני מדאינה מחוברת להשידה כלי בפ"ע היא. והרי המוכני אז בסיס לאיסור. אבל בהיתה מהודקת בהשידה. הרי השידה מיוחדת לשום לתוכה בגדים וכלים. והם עיקר תשמיש השידה. והו"ל שניהן יחד ככלי אחד שבסיס להיתר ולאיסור דאז שרי לטלטלו [כא"ח ש"י ס"ח]:

ואם אינה נשמטת:    אף שאין מחוברין יחד במסמרים. וכדמוכח מקמרון לקמן:

ונמדדת עמה:    נ"ל דהיינו אפי' כשהמוכני גבוה טפח. ואפי' לר"ש לעיל [מ"א] התם רק ברגלים קאמר דבכה"ג אמ"צ מדהן מופרדין ובולטין במקום א' מהשידה. וגם אינן עשויין לשום תשמיש. מדאין להן ב"ק. משא"כ מוכני זו שמתפשטת תחת שולי השידה כולה ויש לה ג"כ ב"ק לא גריעה מוכני מאילו היה שוליים של השידה עבין מאד. דאפילו הכי לכ"ע לב"ה מצטרפת:

הקמרון שלה:    שיש כמין אהל על חצי השידה. כמו שיש למרכבת קוטשע בל"א כזה [ועי' פט"ז לעיל סי' ס"ה]:

בזמן שהוא קבוע:    שהקמרון קבוע בהשידה במסמרות. דמדמורגל להסיר הקמרון מהשידה. להכי לא סגי במחוברין יחד בלי מסמרים:

אינו חבור לה ואינו נמדד עמה:    ולא נקט נמי ואינה מצלת וכו' ואין גוררין וכו'. דכיון דחלול השידה פתוח להקמרון. גם מה שבתוך השידה אינו ניצול מדמעורבין אויר הטהור והטמא [ועי' ספ"ט דאהלות. ועי' ברתוי"ט פ"ח דכלים מ"ו]. וגם שיש בתוכה מעות א"א דהרי משתמשת כפויה ואין לה ב"ק:

כיצד מודדין אותו:    כשהקמרון קבוע בהשידה שנמדדת עמה. היאך מודדין חללן. לענין השיעור של אמה על אמה וכו'. והרי חלול הקמרון גבוה הרבה מחלול השידה:

ראש תור:    מותח חוט מגג הקמרון עם השפה העליונה של השידה. כאשר תראה בצורה הנ"ל. וכל החלול שתחת החוט נמדד עם השידה לענין שיעור האמה על אמה וכו' [ועי' לעיל פ"ז מ"ג לענין השפוד. ושם מ"ו לענין הכנה]:

רבי יהודה אומר אם אינה יכולה לעמוד בפני עצמה:    כגון ששולי השידה עגולים ואין לה מושב רחב. ועי"ז היא מתנועע אנה ואנה אם לא יושיבו עליה הקמרון שיתן להשידה הכרעה לעמוד ביושר [כך משמע מפי' הר"ב. ומהרמב"ם בפירושו כאן נראה דר"ל. שע"י שהקמרון יושב בצד א' מהשידה תכריע השידה א"ע לצד ההוא. ואינה יכולה לעמוד עד שיסירו הקמרון מעליה. וכבדה אזני משמוע לפ"ז מה דקאמר תנא שאינה יכולה לעמוד בפ"ע. הרי אדרבה. בפ"ע יכולה לעמוד ורק כשיושיבו עליה הקמרון לא תוכל לעמוד. ותו מ"ט דר"י. הרי כיון דהשידה בעצמה יכולה לעמוד על מכונה. למה לא תקבל טומאה כשאין הקמרון עליה]:

טהורה:    לרמב"ם ור"ב מיירי ר"י בשידה שאינה מחזקת מ"ס. ואפ"ה כשאינה יכולה לעמוד בפ"ע. א"כ הו"ל כאין לה ב"ק ואמק"ט [ונ"ל דאע"ג דכל שידה שבמשניות דלעיל בפרקן. מיירי בשידה שמחזקת מ"ס. הכא ע"כ בשידה שאינה מחזקת מ"ס מיירי. דאי במחזקת מ"ס. מה אם אינה יכולה לעמוד וכו' דקאמר תנא. אפי' אינה יכולה לעמוד הול"ל. ור"ל אע"ג שאינה יכולה לעמוד. ונמצא שאינה מחזקת מ"ס רק ע"י תמיכה אפ"ה אמק"ט. אע"כ דבשידה שאינה ממ"ס מיירי. דביכולה לעמוד לכ"ע מק"ני. וקאמר ר"י שפיר שאם אינה יכולה לעמוד. דהיינו שאינה מקבלת רק ע"י תמיכה אמק"ט. והא דנקט הך דינא הכא בשידה. והרי לדידי' בכל כלי ב"ק כך הוא הדין. היינו משום דבשידה מצוי כך שע"י שיושיבו עליה הקמרון. או ע"י שיסירוה. יהיה לה הכרעה לכאן ולכאן. א"נ לרבותא נקט דין זה בשידה. דאע"ג דדרך קמרון להושיבה על השידה. והרי אז יושבת השידה יפה אפ"ה כיון שהשידה כלי בפ"ע היא. ואינה מקבלת בלי תמיכה. להכי לר"י אמק"ט. מיהו מדפסקו הרמב"ם והר"ב דלא כר"י. ע"כ משום דרבנן פליגי עליה במה דסבר ר"י דמדמקבלת רק ע"י תמיכה אמק"ט. ורבנן ס"ל דכיון דמתחלה עשאוה לשם כך שתקבל רק בתמיכה מק"ט. מדדמי ללפד לעיל [פ"ב מ"ח]. וכ"כ לשולי קיסום [פ"ד מ"ג] דבכולן אע"ג שאין מקבלין רק ע"י תמיכה אפ"ה מדמתחלה נעשת לקבל באופן זה מק"ט. ולר"י שאני התם דאין הלפד והדבר התומכו כלי א'. לפיכך מדעשוי לקבל באופן כך מק"ט. אבל הכא השידה והקמרון כלי א' הן. והו"ל ככלי של פרקים שאינה נחשבת כב"ק רק כשאבריה מחוברין. דודאי לא ס"ד שבשעה שאבריה מפורקין יקבל כל אבר טומאה. וכן מוכח מלעיל [פי"א מ"ז. ופי"ב מ"ב] וכן מוכח מלקמן [פכ"ו מ"א. ומ"ב] וכ"כ מוכח מלעיל [פי"ב מ"ה] דבכולן א' א' בפ"ע טהור. מדאין להם שם כלי בפ"ע. ואע"ג דלקמן סוף פרקן אמרינן דמטה מטמאת אברים ומטהרת אברים התם הרי ע"כ בשיש בכל אבר שיעור מדרס בכדי לישב עליו מיירי. נמצא שאעפ"י שמתפרק האבר אכתי חזיא למדרס. אבל כלי שמק"ע משום ב"ק. כיון שנתפרקה אין כאן ב"ק. ואמק"ט כלל. ואע"ג דהכא לא נתבטל הב"ק כשיסירו הקמרון ממנו. אפ"ה כיון שמתנענעת ונופלת כל שלא יושיבו הקמרון עליה. מחשבה כאין לה ב"ק כשמתפרקת. ולרבנן זהו דוקא שכשנתפרקה אין להאבר שנתפרק ב"ק כלל. אבל הכא שהשידה ב"ק גם כשהיא מפורקת מהקמרון. רק שצריכה תמיכה דמי טפי ללפד הנ"ל ומק"ט. מיהו פלוגתייהו רק בכלי שאינה מחזקת מ"ס. אבל במחזקת מ"ס ואינה יכולה לעמוד רק כשיתמכוה מחזקת מ"ס. אבל בלי תמיכה אינה מחזקת כלל. זה פלוגתא דר' יוסי ורבנן היא [במ"ג] דגם לרבנן דר"י טהורין ממ"נ בין שנדון אותה כקודם תמיכה או כלאחר תמיכה. הרי בין כך ובין כך הרי אינה בת קב"ט כלל. ואפי' אם כשלא יתמכוה תקבל מעט. גם בכה"ג כמו בלפד דיינינן לה כלאחר תמיכה ומק"ט. ה"נ דיינינן לה כלאחר תמיכה וטהורה ודו"ק]:

משנה ג

השידה והתיבה והמגדל:    גם הכא באינה מחזיק מ"ס מיירי. דאי במחזיק מ"ס. מה אע"פ שמקבלין דקאמר. אדרבה הואיל שמקבלין מ"ס טהורין. ואת"ל דה"ק דאעפ"י שמקבלת השתא מעט אף שנשבר לה רגל א'. וסד"א דתהוי כשאר כלי ב"ק ותקב"ט. אפ"ה טהורה. ליתא דהרי תנינא לעיל [רפט"ו] דלא מחשבה ככלי עץ העשוי לנחת אף שמחזיק מ"ס. עד שיהא לה מושב רחב. וזו כיון שנשבר ממנה רגל א' אין לה מושב כהוגן. וא"כ איך אפשר שתהיה טהורה. אלא ע"כ דבשידה שאינה ממ"ס מיירי. ואע"ג שמקבלת דקאמר. ר"ל שמקבלת מעט ע"י תמיכה:

אע"פ שמקבלין טהורין:    דלא דמי ללפד לעיל [פ"ב מ"ח] דהתם עשאו מתחלה לשם תשמיש כזה שיקבל בתמיכה. משא"כ הכא שע"י שנשבר הרגל אינו מקבל רק בתמיכה. ולשם תשמיש הזה לא עשאו בתחלה רק פנים חדשות בא לכאן. ואינו מקבל טומאה עד שיגמור בלבו להשתמש בה מהשתא כך [כספכ"ה]:

ושאינן מקבלין כדרכן:    לרמב"ם הכא תו במחזקת מ"ס מיירי. וה"ק שידה שלימה. ואינה מחזקת מ"ס רק כשיתמכוה:

דאע"ג דבלפד שאינה בת קיבול רק ע"י תמיכה מקבל טומאה [וכפ"ב מ"ח] אלמא מדנעשית לשם תשמיש כזה דיינינן לה כפי שהיא מתומכת לטמאה. א"כ ה"נ נדונה כפי שהיא מתומכת לטהרה. אפ"ה ס"ל דהחזקת מ"ס שע"י הטיי' אע"ג דב"ק מקרי. אהל לא מקרי. ולרבנן גם לענין אהל מקרי ב"ק. כיון דעשאה מתחלה לשם תשמיש כך להכי אף שאין לה מושב רחב אמק"ט. וכך פסק הרמב"ם [כלים פ"ג ה"ז]. אמנם להר"ש והר"ב. שאינן מקבלין בלא וי"ו גרסינן. א"כ לאו דברי ר' יוסי היא. רק נתינת טעם הוא לשידה שנשבר לה רגל א'. דלהכי אף שמקבלת עדיין ע"י הטייה אפ"ה טהור. מדעכ"פ אין מקבלת כדרכה בתחלה. רק ע"י תמיכה. ורק ר' יוסי גם בכה"ג מטמא. ומדמי לה ללפיד [ספ"ב[ ולא מחלק בין שעשאו מתחלה לשם כך או לא. אבל בעשאו בתחלה לשימוש כזה. לכולי עלמא אמק"ט. מדדמי ללפד. ולא מחלקין בין ב"ק לאהל:

ונקליטי המטה:    הן ב' מוטות שיש לכל א' מושב רחב. ומעמידין א' באמצעית מראשותיה של מטה. והשנית באמצעית מרגלותיה. כדי לפרוס סדין עליהן ממעל להשוכב בהמטה:

וחמור:    הוא דף עץ עב שמעמידין עליו המטה. ואין לו ב"ק:

וחפוי:    הוא דף פשוט שמניחין על ארבע נקליטי מטה. שהן בולטין מד' זויות המטה. כדי להיות אהל למטה. וכולן מיירי שאינן מחוברין להמטה. דאם לא כן היו מקבלין טומאה עם המטה:

טהורין:    מדהוה ליה רק פשוטי כלי עץ שמשמשין רק לכלים [עי' פי"ד מ"ג]. וקמ"ל הכא. דאע"ג שהאדם ישן במטה בשעה שאלו משמשין להמטה. אפ"ה לא מחשבו כמשמשין גם לאדם. מדלא משמש בהן אדם בלי אמצעית המטה. [ולהר"ב דמיירי הכא אפי' כשהן של מתכות ויהיב טעמא דלהכי אמק"ט מדמשמש לעץ. ולא זכיתי להבין. דזהו דוקא במשמש לעץ פשוט. אבל הכא הרי משמש למטה שמק"ט. אלא הכי הול"ל מדהוא תשמישי כלים. דאע"ג שאינו מחובר לו מקרי תשמישי כלים [כפי"ד מ"ג]:

אין טמא:    ר"ל אמק"ט:

אלא מטה:    הן ד' דפנות. דכשנטמא המטה. ונתפרקו. כל דף מנייהו נשאר בטומאתו [כסוף פרקן]:

ומלבן:    הוא המרובע הארוך שמניחין אותו תוך הד' דפנות של מטה לאחר שנתחברו. ומסרגין בחללו של המרובע חבלים כדי לשכוב עליהן. וגם הוא נשאר בטומאתו גם כשנתפרק ממטה טמאה:

ומלבני בני לוי:    כשנוסעים מעיריהן לירושלים לשמור משמרתן בביהמ"ק מוליכין עמהן מלבנות כנ"ל. כדי שבכל מקום שילינו יניחו המלבן על ב' כסאות. שיעמידום א' לראש וא' לרגלי המלבן:

טהורין:    מדהו"ל פשוטי כ"ע שמשמש רק לאדם שאמק"ט [כפט"ז סי' פ"ו] ומה"ט גם טומאת מדרס אינו מקבל. מדלא גרע ממטת שותפים שנחלקה [בסוף פרקן] אבל שאר מלבנות שמיוחדים למטה ידועה. כאברי מטה הן חשובים:

משנה ד

מלבן שנתנו על לשונות:    נ"ל דמדלא קאמר לשונות שנתנום תחת המלבן רק מלבן שנתנו ע"ג לשונות. ש"מ דלאו דין הלשונות אתא לאשמעינן. וכדמשמע מהר"ב. רק דין המלבן קמ"ל הכא [וכן משמע מלשון שהשיב בו ר"י. דקאמר מ"ש זה וכו' ואי אלשונות קאי. הול"ל מ"ש אלו] והיינו משום דלעיל מיירי שנתן המלבן על מסגרות שמחוברות בפנים בשולי דופני המטה. ולהכי הו"ל המלבן חיבור להמטה. אבל הכא מיירי שנתן המלבן תוך חלול המטה ע"ג לשונות שהעמיד תחת המלבן. והן כעין לוחות ארוכות ועבות שמעמידין תחת ד' זויות המלבן. כדי שיונח המלבן עליהן. ואין הלשונות מחוברות כלל במטה. נמצא שאין המלבן נתמך כלל על המטה רק על הלשונות:

ר' מאיר ורבי יהודה מטמאין:    מדעכ"פ הוא דבוק במטה. והוא עיקר תשמיש של המטה. כגוף המטה חשוב אף שאינו מחובר במטה. בנגיעה בו סגי [כלעיל פ"ה מ"ג]:

ר' יוסי ור' שמעון מטהרין:    דלא ילפינן מכ"ח החמור. אבל הכא מדאין תמיכת המלבן על המטה. לא מחשב כאבר מאברי המטה. רק כשאר פשוטי כ"ע שמשמש רק לאדם שאמק"ט. והיינו שפיר דקאמר עלה ר' יוסי. מ"ש זה ממלבני בני לוי ששניהן אינן נתמכין על מטה ידוע. ואין נחשבין כאברי המטה:

משנה ה

מטה שהיתה טמאה מדרס:    נ"ל דה"ה בנטמאה בשאר טומאות. אלא אורחא דמלתא נקט. משום דנדה מצויה בבית:

ושתי כרעים:    ר"ל שניטל מהמטה הדופן שלצד הראש או שלצד רגלי המטה. וב' רגלים שיש בכל א'. וא"כ לא נשאר לפנינו מחובר מהמטה. רק ב' דפנותיה הארוכות מחובר עם קצרה א' שביניהן וב' כרעים שבה:

טמאה:    ר"ל כל הנשאר מחובר מהמטה לפנינו. עדיין הוא בטומאתו כבתחלה. משום שעדיין יכול להשתמש בנשאר הזה לשכיבה כבתחילה. אף שעומדת משופע. ושכיבתו בה יהיה בדוחק קצת. אפ"ה כיון שהוא כתשמיש קמא. אכתי לא נתבטל שם כלי מינה [כלעיל פי"ג מ"ד ופי"ח מ"ח]:

ארוכה ושתי כרעים:    ר"ל אבל אם ניטל מהמטה דופן א' מב' הדפנות הארוכות שלה. וב' כרעים שבב' קצוות הארוכה. וא"כ נשאר מהמטה מחובר לפנינו. רק ב' דפנות הקצרות שלראש ורגלי המטה. ודופן הארוך שביניהן וב' כרעים שבו:

טהורה:    ר"ל נתבטל הטומאה הקודמת מחלקים שנשארו מחוברים לפנינו. מדלא חזי כלל לשכיבה כבתחילה. ואע"ג דיכול לתמוך הנשאר מהמטה בכותל ולשכב בה [כסוכה דט"ז א']. זהו פנים חדשות שבא לכאן. ומהני רק דלקבל טומאה להבא. בשיחשוב להשתמש בה מהשתא כך. וכרבנן דר"א בסוף פרקן. אבל עכ"פ טומאה ישנה שבה נתבטל. מדלא חזיא לאותו תשמיש בה לבדה כבתחלה בלי תמיכה בגוף אחר. מיהו מודו רבנן. דכששוב יחזיר הארוכה וב' הכרעיים שנטל. ויחברם להארוכה וב' כרעים שנטל. או כשיחבר להנשאר ארוכה חדשה. אז שוב תחזור המטה לטומאתה הישנה כבתחלה. ורק כשנשברו ב' ארוכות. אף שעשה אחרות תחתיהן [עי' פי"ט מ"ו] או בנשברה ארוכה וקצרה ב' כרעיים שבהן. ועשה אחרות תחתיהן [כמ"ט בפרקן] אז פרחה לה טומאה הקודמת לגמרי מהמטה. רק שמק"ט להבא [וכסוף מ"ו]:

ר' נחמיה מטמא:    מדיכול לתמכה בכותל ולישן בה. להכי נשארת בטומאתה הקודמת. ומכ"ש דמק"ט גם להבא:

גדד שתי לשונות לוכסן:    שחתך ב' לשונות מתחת ב' רגליה. דהיינו א' מתחת רגל שבזוית זה. וא' מתחת רגל שבזוית שכנגדו באלכסן. ובב' הזויות הנשארים נשארו תחת רגליה הלשונות. ונ"ל עוד דמיירי שהלשונות היו גבוהות טפח. וכדמסיק בגדד הכרעיים עצמן. דאל"כ מ"ש הא מהא:

לוכסן:    שחתך גובה טפח על טפח מכל כרע שבב' הכרעיים שעומדין באלכסון זה כנגד זה וכלעיל.

או שמעטה פחות מטפח:    שחתך וקיצר כל כרעיה. ועי"ז לא נשאר ממקום השכיבה שבמטה עד לארץ גובה טפח:

טהורה:    נ"ל דר"ל נתבטל ממנה טוי"ש. דגרע וגרע מניטל קצרה לעיל. דהכא בכולהו גוונא. אינה ראויה לשכיבה כמו שהיא. מיהו עכ"פ מק"ט להבא. מדחזי לתמכה בכותל. לפיכך לא גרע מניטל ארוכה לעיל [סי' מ"ג] ומה לי דתמכה בצד א'. או בתמכה בב' צדדים:

משנה ו

נשברה ארוכה ותקנה:    נ"ל דדיקא נקט הכא נשברה. דרק בניטלה שעתיד להחזירה [לעיל מ"ה] צריך דוקא תרתי לריעותא. שנטלה ארוכה עם ב' כרעיים. וגם לא נתקנה עדיין. אז נתבטל מהנשאר טוי"ש אבל בחדא לטיבותא. שניטל ארוכה בלי ב' כרעיים אף שלא נתקנה עדיין. או שניטל עם ב' כרעיים. אבל שוב נתקנה. נשארת המטה בטוי"ש. אבל הכא בנשברה דוקא בב' לטיבותא. שנשברה הארוכה בלי ב' כרעיים. וגם חזרה ונתקנה. אז נשארת בטוי"ש אבל בחדא לריעותא שנשברה ארוכה עם ב' כרעיים אף שנתקנה [כחלקוה אחין במ"ט]. או אף שנשברה בלי ב' כרעיים. אבל לא נתקנה עדיין [כבבא דנן]. נתבטל טומאה ישנה מהמטה:

נשברה שניה ותקנה:    ר"ל אף שתקן גם לשני' אחר שתיקן גם ראשונה השבורה:

טהורה מן המדרס:    אף שכבר תקן הראשונה קודם שבירת שניה אפ"ה נתבטל מהמטה טומאה ראשונה. דתקונה דהשתא פנים חדשות הוא שבא לכאן. והו"ל כמטה חדשה שמק"ט רק להבא. ולא דמי לכרע טמא שחיברה למטה שלימה טהורה שכולה טמאה מדרס [כמ"ז]. התם כל אברי המטה הראשונה הן כאן וכדבעינן למימר לקמן. משא"כ הכא:

אבל טמאה מגע מדרס:    ואפי' לר' יוסי [פכ"ז מ"ט] דקאמר וכי באיזה מדרס נגע זה. התם נתבטל טומאת מדרס לגמרי מהמגיע בשעה שנגע בה הנוגע. אבל הכא הרי הארוכה הראשונה שנשברה תחלה ותקנה. ודאי כבר נטמאה מגע מדרס. מדלא בטל טומאת המדרס מהמגיע. דהיינו מהמטה. שהיתה אז עדיין טמאה מדרס. ולהכי גם השתא שנשברה גם ארוכה הב' ונתבטל טומאת המדרס מהמגיע. עכ"פ לא פרחה טומאה מהארוכה החדשה הראשונה. שהיתה טמאה מגע מדרס ומדכל המטה מחוברת לה. כולה טמאה מגע מדרס:

לא הספיק לתקן את הראשונה עד שנשברה שניה טהורה:    נטהרה המטה לגמרי. דאף שתיקן אח"כ ב' ארוכות אחרות בה. אפ"ה אינה חוזרת לטוי"ש:

משנה ז

כרע שהיתה טמאה מדרס:    שנתפרק הכרע ממטה שהיא טמאה מדרס. והמטה עדיין קיימת ודעתו להחזירן יחד. דאז כששוב יחבר אברי המטה תחזר לטוי"ש [כחכמים בסוף פרקן]:

וחברה למטה:    אפי' למטה אחרת שהיתה טהורה:

כולה טמאה מדרס:    דאע"ג דהכרע כל זמן שהיתה מפורדת פרחה טומאה מנה. דהרי לא עדיף כרע מארוכה וב"כ דמטהרי רבנן לעיל [במ"ה] אפ"ה כיון ששוב חיבר הכרע למטה ויהיה הכרע שוב ראוי לתשמיש הראשון. הו"ל כאבר טמא שבמטה טמאה. וחוזרת לטוי"ש. וגם שאר המטה שמחובר לה הכרע. אע"ג שקודם שחיבר לה הכרע. טהורה היתה. אפ"ה כיון דהשתא מחוברת לאבר טמא נחשבו יחד כגוף א' וכולה טמאה מדרס כהאבר דכל המחובר לטמא טמא [כפי"ב מ"ב]:

פרשה היא טמאה מדרס:    לא שבאמת טמאה. דהרי כל זמן שמפורדת לא עדיף מזמן פרידתה בתחלה שהיתה טהורה ביני ביני. וכמש"ל. אלא ר"ל דטומאת מדרס שהיה בה בתחלה מתלי תלי עלה שכששוב יחברה למטה אחרת חדשה. תהיה שוב גם המטה ההיא טמאה מדרס:

והמטה מגע מדרס:    דאע"ג דהשתא אין המטה גוף א' עם כרע המדרס. עכ"פ כבר נגע בה בשעה שהיו מחוברים יחד. ואע"ג דהכרע לבד קודם שחברו אין בו טומאה. עכ"פ בשעה שנגעה בו המטה הי' טמא מדרס. מדהיה אז אבר ממטה שלימה:

היתה טמאה טומאת ז':    נ"ל דלהכי לא נקט היתה טמאה טמא מת. ור"ל שנטמא המטה ממת עצמו. דא"כ היתה המטה אבי אבות כמת עצמו [ועי' ביבקש דעת סוף סי' ח'] וא"כ אמאי נימא כשחזר ופירש. המטה טמא טומאת ערב. הרי כלים בכלים טמאין שניהן טומאת ז' [כאהלות פ"א מ"ב]. אע"כ דהכא מיירי שהמטה נגעה במטה שהיתה טמאה טומאת ז'. שנטמאה גם היא טו"ז. ואח"כ פירש כרע זה ממנה:

וחברה למטה כולה טמאה טומאת שבעה פרשה היא טמאה טומאת שבעה:    ה"נ פירושה כלעיל סי' נ"ו ור"ל לא שבאמת טמאה השתא. אלא שעדיין הטומאה חופפת עליה שכשיחברה לשום מטה תהיה כולה טמאה טו"ז:

והמטה טמאה טומאת ערב:    דהרי מטה זו רק ראשון היא. וכל ולד א"צ טומאת שבעה ולא הזאה:

היתה טמאה טומאת ערב:    כגון שנגעה בשרץ או בשום אה"ט:

פרשה היא טמאה טומאת ערב והמטה טהורה:    דאדם וכלים אמק"ט רק מאה"ט [כריש ב"ק] ובאמת הוה מצי הכא למנקט כדנקט במ"ח. דאין מגע עושה מגע. רק הך דהתם קאי נמי אבבא זו:

וכן השן של מעדר:    מעדר הוא עץ פשוט כמקל. ותוחבין בראשו שניים של מתכות כדי לחפור בו. או כדי להיות כמזלג. להפוך בהן השבלים שנקצרו כדי שיתיבשו מהר גם התחתונות. ולפעמים שולפין השניים מהמקל. ולהכי אם כשהיו שניהן מחוברין יחד נטמאו טו"ז או טומאת ערב. ושלף השניים ממקל ראשון וחברן למקל אחר. דינן כמטה הנ"ל. אבל טומאת מדרס לא שייך במעדר. מדאומרים לו עמוד ונעשה מלאכתנו:

משנה ח

תפלה:    ר"ל תפילין של ראש שיש בו ד' בתים. וכל בית נקרא קציצה:

ארבעה כלים:    אי"ל דה"ק אותה תפלה שהיא בת ד' כלים. דהיינו תפילין של ראש. שיש בה ד' בתים. ליתא. דא"כ הול"ל בקיצור. תפילין של ראש. ואי דאתא לאשמעינן דתפילין של ראש צריך לעשותו ד' בתים נפרדין [א"ח סי' ל"ב ס"מ]. עכ"פ מי סני לשון קציצה. וכדקאמר בתר הכי התיר קציצה ראשונה. ה"נ הול"ל תפילה ד' קציצות. ותו למה קרי להקציצות כלים. וכי הקציצות כלים הם ככל הכלי תשמיש. גם אי"ל דמ"ש ד' כלים. ר"ל אע"ג שנעשין מעור א' אפ"ה דינן כד' כלים נפרדים. דבנטמא א' לא נטמא חבירו. וכטבלא מלא קערות [פ"ב מ"ז. ופ"י מ"ח]. ג"כ ליתא. דדוקא בכ"ח אמרינן כן מדאמק"ט מגבו. והרי תוך של כל א' הוא גבו של שני. אבל שאר כלים שמק"ט מגבו. רק בנטמא במשקין שכל עיקר טומאתן לכלי מד"ס. אמרינן דבנטמא א' לא נטמא חבירו [כלקמן פכ"ה מ"ב ג' ד' ה']. וכמו כן בנפחת ב"ק א' שבהן. ונגע טומאה בהנפחת. או בהב"ק שנשאר שלם. אין א' מהן חיבור להשני [כפי"ט מ"ח]. אבל בשניהן שלמין. בנטמא א' נטמא גם חבירו. משום דשניהן מק"ט מגבו ושניהן הלא גוף א' הם. אלא ה"ק תפלה ד' כלים הם. לא לאשמעינן מניינם אתא. דזהו דבר הנראה לעינים. אלא אתא להשמיענו דד' קציצות של תפילין של ראש. דין כל אחד כשאר כלי שיש לו ב"ק. ולא תימא דהו"ל כב"ק העשוי למלאות. דלא שמיה ב"ק [וכמ"ש לעיל בס"ד ספ"ב]. א"נ נ"ל דה"ק ד' כלים נפרדים הם. דאם גם נתקלקלו ג' חוץ מא' מהן. אפ"ה הב"ק הנשאר מחשב כלי להשאר בטומאתו וגם לק"ט להבא. וככיס שבתורמל [פי"ט מ"ח] ואע"ג דהכא כיון שנתקלקלו בהתפלה קציצה א' תו לא חזי לתשמישו. אפ"ה מדעכ"פ נשאר ב"ק א' הרי זה בת קב"ט:

התיר קציצה הראשונה:    ר"ל אחר שנטמא התפלה בשום אב הטומאה התיר קציצה א'. מיהו לא איירי שנטמא התפילה ממת עצמו. דאז היה נעשה התפלה אבי אבות והיאך קאמר בסיפא. שאין מגע עושה מגע. הרי הכלי השלישי עכ"פ טמא טומאת ערב [כאהלות פ"א מ"ב]. אע"כ שנגע התפלה בכלי שנגע במת. ולהכי שפיר כלי שנגע אח"כ בהולד טהור לגמרי. דאדם וכלים אמק"ט רק מאב:

ותקנה:    שחזר ועשאה קציצה כבתחלה:

טמאה טמא מת:    דחיבורן משוי לכולם גוף א' עם הנשאר מד' הבתים שהיו כבר אה"ט. ולפיכך גם בית חדש זה הוא כמוהם [ולא נקט הכא בתפילין טומאת מדרס וכלעיל. דתפילין לא חזיין למדרס. וגם שרץ לא נקט. משום דאז לא היה אפשר שיסיים התנא אבל טמא מגע טמא שרץ. דהרי הנוגע בשרץ היא רק ראשון לטומאה ואינו מטמא אדם וכלים]:

וכן שניה וכן שלישית:    שהתירן וחזר ותקנן כולן חשיבי חיבור להך חד שנשאר שלם:

דהג' קציצות שתקנן נגעו בהרביעית בשעה שעדיין היתה קיימת. והיתה אז אה"ט. ואף הרביעית אחר שהתירה וחזר ותקנה גם היא נעשית ראשון כמותן מדנתחברה להן:

טמאה במגע:    ר"ל ראשון כמו שהיתה קודם שהתירה ותקנה והיינו מדמחוברת לג' הנשארים שהן ראשון:

התיר את השלישית טהורה:    כולן נטהרו לגמרי:

ואין מגע עושה מגע:    ר"ל דאע"ג דהג' שהתירן ותקנן שנית נגעו בהרביעית שעדיין בתקונה הראשונה עומדת. עכ"פ כשהתיר הרביעית פעם ראשון פרח ממנה טומאת אב שהיה בה בתחלה. אלא שנעשית ראשון. מדמחובר בג' האחרים שגם מהם פרח טומאת אב ונעשו ראשון. ולהכי מדמחוברת הד' להג' נעשית גם היא ראשון. וכיון שהותרו השתא הג' פעם שנייה. ופרח מהם גם טומאת ראשון. נמצא שהד' אע"ג שעדיין קיימת בתקונה הראשונה אפ"ה כיון שכל טומאתה הי' רק מדהיתה מחוברת להג'. וכיון שהשתא נטהרו הן גם היא טהורה. והיינו דקאמר תנא שאין מגע עושה מגע. ר"ל דלא תימא שהרביעית גם אחר שהותרו הג'. תהיה טמאה. מדנגעה בהג' קודם שהותרו פעם ב' שהיו אז עדיין טמאין. להכי קאמר שאין מגע עושה מגע. ר"ל הרי טומאת הג' קודם שהותרו פעם ב'. לא היה רק מדנגעו בהרביעית שהיתה אז עדיין אב. ונעשו הג' ע"י נגיעה זו ראשון. והיאך יטמאו להרביעי כשיגעו בה. דהרי אין ראשון מטמא כלי. אלא רק מדהיתה הד' מחוברת להג' בשעה שהיא ראשון. היתה כמותן. והשתא שנטהרו הן נטהרה גם היא. אבל להג' שנתחדשו השתא שוב פעם ב'. א"צ התנא ליתן טעם על טהרתן. דפשיטא דטהורין לגמרי. דוכי באיזה טומאה נגעו הם:

משנה ט

מטה:    שנטמאה:

שנגנב חציה:    שנגנב מהמטה ארוכה וקצרה ושתי כרעים והרי סתם גנבה מיאש [כפרק כ"ו משנה ח'] ולא נשאר רק ארוכה וקצרה ושתי כרעים:

טהורה:    דמדאין עתיד להחזיר הפרקים יחד הו"ל הארוכה וב' כרעים שנטלו כנשברו. והרי בכה"ג נתבטל גם מהנשאר הטומאה ישנה. דהרי גם אפילו רק נטלה מהמטה ארוכה ושתי כרעים. אע"ג שעתיד להחזירה אפ"ה כל עוד שלא החזירה. נתבטל מכל חלק הטומאה ישנה [כלעיל מ"ה] מכל שכן הכא דהו"ל כנשברו:

מקבלת טומאה מכאן ולהבא:    דכבר פרח טומאה ישנה מינה בחלוקה הראשונה שלא היה על דעתו להחזיר הפרקים:

מטה מיטמאה חבילה:    ר"ל רק כשהיא שלימה מק"ט. אבל מפורקת. אפי' בנשאר בכל פרק ארוכה מחוברת עם ב"כ. אפ"ה אמק"ט:

ומיטהרת חבילה:    דאם נטמאה כשהיתה שלימה. ונתפרקה אח"כ. אפי' נשאר ארוכה מחוברת עם ב"כ. אפ"ה אין טבילה מועלת לה כל זמן שהיא מפורקת:

דברי רבי אליעזר וחכמים אומרים מיטמאה איברים:    אפי' בשעה שהיא מפורקת. מק"ט. ודוקא בשנטמא ארוכה וב"כ מחובר. או קצרה וב"כ מחובר מדחזיין לתמכן בכותל. אבל בפחות מזה. אפי' דעתו להחזיר הפרקים. אפ"ה כל עוד שמפורקת פרחה טומאה מינה. וגם אמק"ט מדהשתא עדיין לא חזי למודי:

ומיטהרת איברים:    דבנטמאה כשהיתה שלימה. מהני לה טבילה אפי' טובל ממנה כל אבר ואבר לבד [ועי' לעיל פי"ד מ"ז ודו"ק]: