תפארת ישראל על כלאים ב

משנה כלאים, פרק ב':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

יכין

משנה א

כל סאה שיש בו רובע: רובע הקב. והוא א' מכ"ד לסאה:

ממין אחר ימעט: קודם שיזרע ימעט המין המעורב או יוסיף על הסאה. וכ"כ במצא כלאים בשדהו סגי בממעט כך (שו"ע יו"ד רצז, ח). ואף דהו"ל מבטל איסור לכתחילה. דהרי רובע מדאורייתא ולוקה עליו [כ(רמב"ם פ"ב מהל' כלאים)]. ונ"ל טעמו משום דשיעורים חציצין ומחיצין הלממ"ס [סוכה ד"ה ב'] וליכא למימר דהרובע בטל ברוב מדאורייתא. דהרי מדניכר כל גרעין במקומו לא שייך ביטול [כי"ד סק"ט]. ואע"ג דבב"ד אזלינן בת"ר אף שניכר המיעוט. התם לא שיהא גוף החולק בטל. רק דעתו ודבורו. וזה לא ניכר. י"ל זהו בניחא לי' שיזרע בתערובת משא"כ הכא שנתערב ממילא וגם לא ניחא לי' כלל בתערובתן. דמי טפי לחטין שהתליעו דשרי לטחנן מה"ט מדלא ניחא ליה שיתבטלו [כי"ד פ"ד סקי"ד] והרי מבטלן קודם שיבוא לכלל איסור כדי שלא יעשה איסור בזריעה אינו רק מד"ס מפני מראית עין. שיחשבו אח"כ כשיראו אותן גדלין. שבכוונה זרען. ובממעט אינו ניכר כ"כ. מיהו בניחא ליה שיזרע בתערובת אפי' חטה א' בכרי אסור מד"ס:

רבי יוסי אומר יבור: דמדהוזקק לברור יברר הכל. ואע"ג שיוסיף על המין המבטל. אעפ"כ מדצריך לעשות מעשה לבטלן הו"ל כמקיים התערובות בכוונה. אבל בהי' מתחלה פחות מרובע. א"צ:

בין משני מינין: סגי ברובע. ואת"ק נמי קאי. ולא דמי לחלב ודם שנתערבו בקדירה. שכל א' מסייע לבטל חבירו כי"ד סוף סי' צ"ח (שו"ע יו"ד, צח). התם רק משום טעם האיסור הוא. וכיון שטעם האיסורים משונה זמ"ז לא נרגש זה וזה. משא"כ הכא הזריעה מאינו מינו נאסר. מיהו הא דקאמר דב' מיני' מצטרפין. היינו רק לענין הרובע. אבל לא לעניין הסאה ודו"ק:

וחכמים אומרים כל שהוא כלאים בסאה מצטרף לרובע: ר"ל בנתערבו ב' מינין כשבולת שועל וכוסמין. בסאה שעורים. והרי שבולת שועל אינו כלאים בשעורים. להכי לחכמים אמ"צ. ולת"ק מצטרף. ולר"ש אפילו בשניהן כלאים בסאה אמ"צ:

משנה ב

במה דברים אמורים: דצריך רובע לסאה:

באמת אמרו זרעוני גנה שאינן נאכלין: ר"ל אותן שגרעיני זרען אינו נאכל. רק הפרי או העלין הצומחי' מהזרע [אכ"י ונו"ן של זרעונין הוא נו"ן המקטין כמו אשון בת עין] כזרע כרפס ולפת. אם נתערבו בתבואה. ולסימנא בעלמא נקט שאינו נאכל. דכל כה"ג זרע דק הוא:

מצטרפין אחד מעשרים וארבע בנופל לבית סאה: ר"ל אם נתערב חלק כ"ד משיעור שצריך לזרוע מהן בבית סאה. בסאה תבואה. הר"ז מצטרף להיות כלאים. דבית סאה הוא נ' על נ' אמה. ועל אותו מקום זורעים סאה תבואה. מיהו זרעוני גנה שהן דקין זורעין על מקום כזה קב וחצי. דכל גרעין וגרעין צריך לגידולו רווח לבד. ולפיכך כשגרעיני הסאה הם רבים צריך רווח למקום זריעתן יותר ממקום שצריך לזרוע גרעינים גסים שאין בהן רק מעט בסאה ולהכי מדצריך בתבואה א' מכ"ד לסאה. סגי בזרעוני גנה בסאה תבואה א' מכ"ד מקב וחצי. והוא ביצה ומחצה:

רבי שמעון אומר כשם שאמרו להחמיר: בזרעונים דקים. דאפי' בפחות מרובע ימעט:

כך אמרו להקל: בזרעונים גסים יותר מתבואה דצריך מהן טפי מסאה לנ' על נ' כפשתן וכו':

הפשתן: דמדהוא גס זורע מהן ג' סאה לנ' על נ' [כך פי' הר"ב ע"ד הר"ש. ותמוה מאד שזה מכחיש המפורסם ועיני ראו ולא זר שזרע פשתן ליינזאמען בל"א הוא קטן הרבה והרבה מקטניות ותבואה. ולפיכך אין לנו לפרש רק כהרמב"ם דבבא דפשתן דברי ת"ק היא וקמ"ל דזרע פשתן אע"ג שאינו נאכל והוא דק. הוא נזרע בדוחק. וזורעין ממנו ג' סאה במקום שהוא נ' על נ'. ובזה יתורץ מה דק' להר"ב דאי דנקט פשתן מדהן זרע גדול. א"כ מ"ש פשתן דנקט טפי מאפונין הגמלנים שגדולי' הרבה והרבה מתבואה וקטניות. אע"כ כהרמב"ם דדברי ת"ק הוא וקמ"ל דזרע פשתן יוצא מכלל של שאר זרעוני גנה]:

בתבואה מצטרפת אחד מעשרים וארבעה בנופל לבית סאה: דביש ג' רובע מהן. בסאה תבואה ימעט:

משנה ג

ימתין לה עד שתתליע: ר"ל עד שיתפשטו שרשים מהחטין כתולעים דקים. והוא ג' ימים בקרקע לחה. וביבשה צריך טפי:

ויופך: יהפוך הקרקע במחרישה. דאז לא יצמחו שוב החטין:

אלא הופך ואחר כך זורע: והא דנקט לא יאמר והול"ל לא יזרע ואח"כ יופך. נ"ל דקמ"ל דאפי' אם בשעת זריעה גלי דעתי' להפיך אח"כ אפ"ה אסור. מיהו מדנקט הכי דוקא גבי אם צמחו. נ"ל דדוקא בשכבר צמחו אסור הכי. אי מדכבר צמחו דלמא ממלך. ואי מפני מראית עין. דהרואה שכבר צמחו רואה שזורע שם זרע אחר. הא אם רק התליעו. דהרואה שזורע שם מין אחר לא רואה שכבר זרוע שם מין אחר שכבר התליע. וגם מדלא צמח עדיין. לא חיישינן לממלך. רשאי לומר אזרע ואח"כ אופך. ולפ"ז מה דנקט במשנה ד' זרועה ונמלך לנטעה לא יאמר וכו' מיירי בכבר צמחו. וראייתי. דהרי בגומם עד פחות מטפח שם באמת מותר לזרוע ואח"כ משרש. ע"כ טעמא משום דבגומם כה"ג תו ליכא חשש מראית עין ולא חשש נמלך. ומרתוי"ט לא משמע כן שהרי כ' דצמחה לרבותא נקט:

כמה יהא חורש כתלמי: פורכע בל"א. והוא תל גבוה שנעשה בין שורות המחרישה. וי"א שהן רוחב השורות העמוקות בעצמן:

הרביעה: שא"צ להפוך במחרישה כל הקרקע. רק מניח תלמים רחבים כאותן שעושים אחר שירד רביעה ראשונה ואע"ג שישאר טפי מרובע לסאה. כיון דאינו אסור רק מד"ס. דלא תזרע כתיב. וזה לא ניח"ל בתערובתן. להכי בהופך וגלי דעתי' כך. ליכא תו משום מראית עין:

אבא שאול אומר כדי שלא ישייר: קרקע שאינו מהופך:

רובע לבית סאה: במקום א' וי"א אפילו ע"י צרוף הרבה מקומות שאינן מהופכין. לא יהיה רובע לסאה וכן מסתבר לפע"ד דמי עדיף מנתערב גרעיני סאה עם גרעיני רובע. דימעט כריש פרקן. אף שהגרעיני הרובע גדלין מפוזרין בהרבה מקומות:

משנה ד

זרועה ונמלך לנוטעה: לרמב"ם (פ"א מהל' כלאים ה"ו) דמותר לערב גרעיני זרעים עם זרע אילנות לזרען כא' מכ"ש לזרוע זרעים אצל אילנות. א"כ ע"כ הכא בנטועה בגפנים מיירי. דאילו בשאר אילנות רק להרכיבן זב"ז אסור. מיהו הראב"ד שם הוכיח מירושלמי דאף שאר אילנות אסור לזרוע אצלם זרעונים. [ורכ"מ שם יישב קושיתו] ועי' לעיל [פ"א מ"ח]. אבל אי"ל דלרמב"ם מיירי הכא בשאר אילנות. ואפ"ה אסור מחשש הרכבה דגם מירק ואילן אסור [כפ"א מ"ז]. ליתא דהרי רק בגזע. אבל במרכיב תוך השרשים מותר [כי"ד רצ"ז] והרי הכא אינו זורע או נוטע ע"ג הגזעין רק על השרשים:

לא יאמר אטע ואחר כך אופך אלא הופך: לאחר שהתליע:

לא יאמר אזרע ואח"כ אשרש: אעקור שרשי הנטיעות:

אם רצה גומם: כורת האילנות:

עד פחות מטפח: שלא ישייר טפח ממעל לקרקע:

משנה ה

היתה שדהו זרועה קנבוס: בלשון לאטינא מלת קאנאביס הוא האנף:

או לוף: מין בצלים:

לא יהא זורע ובא על גביהם: אף אחר זמן והיפוך כנ"ל:

שאינן עושין אלא לשלשה שנים: נ"ל דר"ל אף שאנחנו רואין שצומחין לאלתר יש מהן שאינן מתליעין עד ג' שנים. ואף שיהפך יחזור ויצמח. ואילה"ק עכ"פ מה שיזרע השתא ע"ג יגמר בשנה זו ויתלשו מיד קודם שיצמח הקנבוס בסוף הג' שנים. נ"ל דג' שנים דקאמר אין ר"ל ג' שנים דוקא. אלא ר"ל יש מהן מאחרין ויש מקדימין לצמוח תוך הג' שנים. והיינו כדברינו הנ"ל דחיישי' שאחר שיהפוך במחרישה שוב יתליע הקנבים גם בשנה זו ויצמח בתערובות:

תבואה שעלה בה ספיחי אסטיס: וויידעקרויט שעושין ממנו אינדיג. וספיחים הן גרעיני הזרע שנפלו בשעת קצירתו שחוזר וצומח בין התבואה שנזרע שם אח"כ. ונקט ספיחי מדמצוי כך טפי. ממה שיהיה זרע איסטיס מעורב בתבואה בשעת זריעה:

וכן מקום הגרנות: שדשין שם מינים הרבה:

וכן תלתן: פענכעל רגיל לצמוח בינו מינין הרבה:

שהעלה מיני צמחים אין מחייבין אותו לנכש: לעקור התערובות עם השורש. מדנתערב ממילא. וגם לא ניחא ליה תערובתן. דצמחיהן קשין למינין הללו. ומקלקלין מקום הדישה להכי [לא הוי] דינו כסי' ב':

אם נכש או כיסח: ר"ל אפי' רק חתך עלי התערובות. ושייר השרשים:

אומרים לו עקור את הכל חוץ ממין אחד: דאל"כ נראה כניחא לי' במה שמשייר. והו"ל כמקיים כלאים. דדוקא במ"א לעיל שנתערב קודם זריעה. א"צ לברור הכל. משא"כ הכא שכבר הגיע שעת איסור. עוקר הכל. כ"כ ע"ר אאמ"ו הגאון זצוק"ל. ואילה"ק הרי במשנה ג' שכבר זרוע ואפ"ה א"צ לעקור הכל. י"ל התם אף שכבר זרוע. עכ"פ בשעה שעוקר אין כאן עוד כלאים. ואי"ל דכמו במוצא כלאים בשדהו סגי בממעטו עד פחות מחלק כ"ד [כי"ד רצ"ז ס"ח] ה"נ מלת הכל לאו דוקא אלא ר"ל כל מה שמחויב לעקור. דהיינו עד שלא ישאר רובע לבית סאה. ליתא דיש לחלק הרבה דשאני הכא דניכש מתחילה כדי לקיים הנשאר. להכי לעקור הכל ממש צריך [וכ"כ הרמב"ם בפ"ב מכלאים ה"י]:

משנה ו

הרוצה לעשות שדהו משר משר: בעטהע ארוכה. אבל מרובעת נקראת ערוגה:

מכל מין: כל משר ממין אחר:

בשאומרים שלשה תלמים של פתיח: ר"ל מניח רווח בין משר למשר ג' תלמים. כאותן שעושה מי שרוצה לפתח ולשדד אדמתו דשיעור שלשתן יחד ב' אמות כך מניח בין ראשי המשרים. והא דלא קאמר ב' אמות. הא קמ"ל. דאף שאח"כ מתקצר הרווח והולך בין המשרים. עד שלא יפסיק לבסוף בין המשרים רק כ"ש שרי. דתו אינן בערבובי'. והא דלקמן מ"י צריך להפסיק בין ב' מינין בית רובע. נ"ל דהתם בין ב' שדות גדולות בעי טפי. א"נ להכי נקט הכא משר דהיינו ערוגה ארוכה. דסגי בהכי. משא"כ לקמן דמיירי בקרחת דהיינו ערוגה מרובעת צריך מרחק רובע. והיינו משום דערוגות ארוכות הן הולכין מתחלת השדה עד סופה. ואין לנו לחוש רק שלא יהיו נראים ב' ראשי הערוגות מעורבים. להכי סגי בהכי. משא"כ התם שכל השדה בין לארכה בין לרחבה עשוי ערוגות ערוגות מרובעות. אי לא יניח רווח גדול מכל הצדדים לכל ערוגה וערוגה. יהיו נראים כמעורבים כל המינין:

ובה"א מלא העול השרוני: כרוחב עול שחורשים בו בעמק. והוא רחב מאותו שחורשים בהר:

וקרובין דברי אלו להיות כדברי אלו: ואעפ"כ שיעורו דב"ש נפיש מדב"ה דאם לא כן הו"ל חומרי דב"ה וקולי ב"ש והרי לא חשבינן בעדיות פ"ו:

משנה ז

היה ראש תור חטים: תור הוא תכשיט זהב משולש שבראש הנשים. והושאל על שם ערוגה משולשת:

נכנס בתוך של שעורים: ר"ל אם קרן ערוגת החטין נוגע לרוחב ערוגת השעורים:

מפני שהוא נראה כסוף שדהו: דהרי נראים מובדלים וליכא ערבוביא דדוקא כשסמוכין ב' המינין ארכו של ערוגה זו אצל אורך ערוגה אחרת צריך שיהיה המשולש שמרחיקים זמ"ז רחב בראשו כמלא עול השרוני. וכמשנה ו'. משא"כ הכא שאורך ערוגה זו נגד רוחב הערוגה האחרת סגי גם בשמרחק המשולש בראשו הוא פחות מזה. אמנם טעם כל היתירים הללו. היינו משום דהתורה לא אסרה כלאים רק כשזרען במפולת יד. ורק חכמים אסרו גם שלא במפולת יד משום מראית עין. ולהכי נמי התירו בכמה גווני. בשניכר שחשש בעל השדה לאיסור כלאים. ומשלך נתנו לך [אב"י עי' מ"ש בסי' נ"ד אי"ה]:

מותר לסמוך לו מאותו המין: מותר לסמוך לחיטין שלו מין אחר כאותו של חבירו. דנראה כאילו גם זה שייך לשדה חבירו. והרי בין ב' מינין של ב' בני אדם א"צ הרחקה. מדכתיב שדך לא תזרע כלאים:

מותר לסמוך לו תלם של פשתן: דהרואה יודע דתלם א' פשתן לא חזי לכלום. ורק לבדוק שדהו עושה. והו"ל כזורע להשחתה. מיהו באמצע שדהו אסור לזרעו. דהו"ל מראית עין טפי. וכירושלמי. והא דנקט שלו ושל חבירו מין א'. דאי של חבירו מין אחר. לא הוה מצי למנקט בסיפא. ולא של מין אחר. דהרי מין של חבירו מותר להסמיך. כסי' מ"ג:

ולא תלם של מין אחר: אפי' התכוון לבדוק שדהו. עכ"פ הרואה אינו יודע:

ר"ש אומר אחד זרע פשתן ואחד כל המינין: מותר:

אף באמצע שדהו מותר לבדוק בתלם של פשתן: דבפשתן ליכא משום מראית עין:

משנה ח

אין סומכין לשדה תבואה חרדל וחריע: ווילדער זאפראן. וקאי אמתני' דלעיל דמיירי בשלו ושל חבירו. ה"נ מיירי דשל חבירו תבואה ומקיף לו חרדל וחריע בשדותיו סביב. והו"א דשרי. אע"ג דכל הקפה במין א' סביב למין אחר. אפילו מרחיק כראוי אסור. כר"ב מ"י. זהו בהכל של אדם א'. אבל הכא דהן של ב' בני אדם הו"א דשרי כמ"ש לעיל סי' מ"ג בשם הרמב"ם מדלא כתיב ארצך לא תזרע כלאים. ש"מ דב' בני אדם א"צ הרחקה בין שדותיהן. קמ"ל דאפ"ה הכא אסורים לסמוך זא"ז מפני הרואים. דמדמזקי חרדל וחריע לתבואה. יאמרו דשל אדם א' הן. דלולא כן היה מוחה בחבירו לסמוך אצל שלו. כדפסקי' באמת [בח"מ קנ"ה סל"א] דצריך להרחיק כרישין מבצלים ד"ט:

אבל סומבין לשדה ירקות חרדל וחריע: דמדלא מזקי שרי לסמוך מב' בנ"א:

וסומך: ב' מיני תבואה אם יש ביניהן בור או ניר וכו':

לבור: מקום שלא נחרש ורחב וארוך כשיעור בית רובע. דהיינו י' אמות וחומש על י' אמות וחומש. ואפילו אח"כ מסמיכין יחד שרי:

ולניר: ארץ חרושה שארוך ורחב כבית רובע ואפילו אם בסוף מסמיכין יחד שרי [כרמב"ם פ"ג ה"ט]. וקמ"ל דכל שיש בית רובע ביניהן. בין שהוא בור או ניר מפסיק:

ולגפה: אבנים סדורות כחומה בלא טיט:

ולדרך: מדנקט סתמא משמע כל דרך ואפי' של יחיד ששיעורו ד' אמות רחבו [כפאה רפ"ב]. ואע"ג דבבור וניר צריך שיהיו ברוחב ואורך בית רובע. וכלעיל. הכא מדהולכים שם אדם ובהמה יש היכר שפיר גם ברוחב ד' אמות. דמדלא זרען יחד במפולת לא אסור רק מדרבנן משום מראית מין. ולהכי כל שיש היכר שרי. וכדשרינן לבשל בשר בחלב שקדים ומניח שם שקדים (שו"ע יו"ד, פז). מיהו שביל אפי' של רבים דרחב טפי מד' אמות. אפ"ה כיון דאינו עשוי רק להילוך בני אדם ולא לבהמה לא מחשב הפסק עד שיהא ארכו ורחבו כשיעור בית רובע. דאז לא גרע מבור וניר. ונחל ושלולית דמפסיקין לפאה [כרפ"ב דפאה] לרתוי"ט הכא מדלא קתני להו תנא הכא בכלאים. ש"מ דבכלאים אינן מפסיקין. ואילה"ק לדבריו הרי אמת המים שעמוק טפח זורעים בתוכו ג' זרעונים [כפ"ג מ"ב] מכ"ש בב' עבריה. וק"ו בן ק"ו נחל ושלולית שמפסיקין. י"ל התם בזרעונים מועטים. משא"כ בין ב' שדות גדולות צריך הפרש גדול [ועי' מ"ש בס"ד פ"ג סי' ג']. ול"מ נ"ל דנחל ושלולית דמפולשין בין ב' השדות ודאי מפסיקין. רק כל הני דנקט תנא במשנתינו מיירי באינן מפולשין. וכדבעינן למימר לקמן. ונקטינהו תנא לרבותא דאפ"ה מפסיקין:

ולגדר גבוה עשרה טפחים: ר"ל חומה גבוה י"ט. ושיעור עיבי' לא הזכיר תנא משום דסגי בכ"ש. וליכא למימר דרוחב ד' שנזכר אצל חריץ אגדר נמי קאי. ליתא דממ"נ. אי רוחב גדר היינו עוביה. וכי גרע מאילן המיסך דסגי בעובי כ"ש [וכלקמן ס"ד מ"ד]. ואי רוחב גדר היינו גבהו. הרי בהדיא תנינן דצריך גובה י"ט. ונ"ל עוד דמשו"ה הפסיק עם דרך בין גפה לגדר. היינו דלא תימא דשיעור גובה דתני גבי גדר אגפה נמי קאי. אלא גפה מדאין האבנים שבה מחוברים ודבוקים יחד בטיט וסיד כגדר בנוי. מסתמא מניחין הרבה ביחד בעובי כבגל. ומדעב הרבה א"צ גובה י"ט:

ולחריץ שהוא עמוק עשרה: טפחים:

ולאילן שהוא מיסך על הארץ: אם זרוע תחת האילן מותר לסמוך בחוץ זרע אחר. אם מפסיק ביניהן נופו שאינו גבוה מן הארץ ג' טפחים:

ורחב ארבעה: מיהו דוקא סלע דנתהווה ממילא צריך רוחב ד'. משא"כ גפה וגדר דבידי אדם סגי בעובי כ"ש. [אב"י ולא קשה מאילן שהוא מיסך דג"כ נתהווה ממילא וסגי בכ"ש כמ"ש ע"ר זצוק"ל לעיל סי' נ"ה. דהתם האילן מיסך סביב כל הזרע שנזרע תחתיו ומבדילו ממה שבחוץ משא"כ הכא ועי' מ"ש ע"ר בבועז כאן]: ונ"ל עוד דהא דלא תני תנא בכל המפסיקין הללו שיעור המשכן כמה. דליכא למימר דכולהו מיירי במפולשין בין ב' השדות. דהרי בור וניר בבית רובע סגי להו בשמפסיקין רק בהמשך י' אמות וחומש. אף שאח"כ ב' השדות דבוקות וסמוכות יחד. כלקמן סי' ע"ג. אלא שיעור המשך המפסיקין הללו הם כבור וניר. דהיינו באורך י' אמות וחומש אע"ג שאח"כ ב' המינין סמוכין יחד שרי:

משנה ט

הרוצה לעשות שדהו קרחת קרחת: ערוגה מרובעת קודם שנזרעה נקראת קרחת:

עושה עשרים וארבעה קרחות לבית סאה: בית סאה הוא נע"נ אמות אם תחלקו לה' קרחת אורך על ה' קרחת רוחב. יהיה הכל כ"ה קרחת. ויהיה אורך כל קרחה י' אמות אורך על י' אמות רוחב. וכל אמה בת ו' טפחים. קח א' מקרחת שרחבה ס' טפחים על ס' טפחים וחלקה לרחבה לכ"ד רצועות. יגיע לכל רצועה י' אמות אורך. על רוחב ב' טפחים ומחצה. תן רצועה א' לכל קרחה מכל הכ"ד קרחות. א"כ יהיה כל קרחה י' אמות אורך. על רוחב י' אמות וב"ט ומחצה:

מקרחת לבית רובע: ר"ל וזה שיעור בית רובע הקב. מיהו הא דשרי ר"מ כ"ד קרחות לבית סאה. לאו דוקא. דכ"ש פחות מכ"ד קרחת לפחות מבית סאה דשרי לר"מ. ורק כ"ד דנקט היינו שלא יוסיף על כ"ד קרחות דוגמת ערוגה דלקמן רפ"ג. דרק ו' מינים שרי ולא יותר. דכשיוסיף על מניין כ"ד יהיה כל קרחת קטן מרובע ועי"ז יתהווה תערובות. וגם לא יהיה כל קרחת גדול מרובע. דאז מחזי כשדה. וכדקאמר בחרדל מדמחזי כשדה חרדל. וה"ה בשאר מיני זרעים רק בקרחת רובע ס"ל דמותר להסמיכן:

וזורע בתוכה כל מין שירצה: דס"ל לר"מ דמדהן מרובעות נראות מופרשות וא"צ הרחק:

היתה קרחת אחת או שתים: באמצע שדה תבואה. שהיא בית סאה או פחות או יותר:

זורעם חרדל: ומ"ח דלא כר"מ:

שלש לא יזרע חרדל מפני שהיא נראית כשדה חרדל: בתוך שדה תבואה. מיהו דוקא חרדל. אבל שאר זרעים. אפי' ב' קרחת מחזי כשדה. דרק בקרחת רובע מתיר:

וחכ"א תשע קרחות מותרות: דעושה בבית סאה כ"ה קרחת. ה' על ה'. וזורע בשורה ראשונה ושלישית וחמישית. בכל אחת מהן קרחת א' ג' ה'. דהו"ל יחד ט' קרחת זרועות. ומניח שורה ב' וד' פנויות. ואי"ל יזרע י"ג קרחת. דבשורות ב' וד' יזרע נמי קרחת ב' וד'. ואף שיגעו בזוויות בקרחות שבשורות א' ג' ה'. יותרו בראש תור כמ"ז. י"ל דאין היתר ראש תור. רק בין שדה גדולה לקטנה [כך פי' רש"י [שבת דפ"ה ב] ותמוה והרי אין לך קטנה בקטנות טפי מהך דלקמן [רפ"ג] ואפ"ה שרי בהו ראש תור. אלא נ"ל דה"ט דאסור משום דקרחת האמצעי שבשורה ב' וד'. יהיה לפ"ז חבוש מכל הצדדים דאפי' נגד הקרנות יהיה ב' ראש תור סוגר נגד כל קרן וקרן]. מיהו אפ"ה מקילי הכא רבנן טפי מבשאר דוכתי דבעינן בהו בכל תבואה ותבואה הרחק רובע [וכמ"י]. ורק הכא דכל השדה עשוי רבועיי' רבועיי'. סגי להו לרבנן בריחוק י' על י' אמה. אולם מדמצרכו מרחק י' אמות גם ביש כמה ריבועים בהבית סאה. אם כן כל שכן דפליגי אדרבי מאיר דמיקל בקרחת א' או ב' של חרדל לזרעו בלי הרחק כלל. דלרבנן צריך הרחק רובע:

עשר אסורות: דצריך הפסק כשיעור קרחה בין מין למין:

ר' אליעזר בן יעקב אומר אפילו כל שדהו בית כור: הוא שלשים סאה:

לא יעשה בתוכה חוץ מקרחת אחת: נראה לי דמדלא קאמר לא יעשה אותה רק קרחה אחת. שמע מינה דאין ר"ל שיזרע כל הבית כור רק מין א' בקרחת א' דמהיכא תיתא נימא כן. והרי ודאי יכול לזרוע בבית כור א' כמה מינים כשירחיק בין מין למין בית רובע. ודוחק לומר דראב"י פליג אמשנה דלקמן דקאמר' בפירוש תבואה בתבואה בית רובע. אלא ה"ק דאפילו בבית כור שכולו זרוע ממין א'. ויש באמציעותו קרחת א' ממין אחר סמוך להמין שחוצה לו סביב מותר. אבל טפי מקרחת א' אסור. אבל במרחיק בין מין למין בית רובע ודאי דגם לראב"י שרי. ולרבנן אפילו קרחת א' אסור לעשות בתוך השדה כשהוא סמוך למין אחר. בין באמצע בית סאה או באמצע בית כור ויותר:

משנה י

כל שהוא בתוך בית רובע: בתוך הקרחות המפסיקות לרבנן בין כל מין לחבירו:

עולה במדת בית רובע: אפי' נקעין מלאין מים שאינן ראויין לזריעה:

אכילת הגפן והקבר והסלע עולין במדת בית רובע: ר"ל אם היה בקרחות המפסיקות הנ"ל גפן. שצריך להרחיק ממנו זרע כדי עבודתו. דהיינו ו' טפחים לכל צד. או שהיה שם קבר. דמדאסור בהנאה. ג"כ לא חזי לזריעה. או שהיה שם סלע שאינו גבוה י' [דאל"כ הו"ל מחיצה] דג"כ לא חזי לזריעה. אפ"ה עולין למדת בית רובע. להיות הפסק בין מין למין:

תבואה בתבואה בית רובע: ר"ל אם זורע ב' שדות גדולות מב' מיני תבואה. מרחיק ביניהן כשיעור רובע מרובע. והוא י' אמות וחומש אמה על י' אמות וחומש. בין שהרחיק כשיעור הזה בהתחלת השדות. בין שהרחיק באמצע השדות. ובתחילתן ובסופן סמוכים ומקורבים יחד. שרי. ודוקא באין מין א' מקיף לחבירו מד' רוחותיו דבמקיפו הו"ל חבוש. ולא מהני הרחקה כלל. מיהו נ"ל במקיפו באופן שאין הרוחות נוגעות זב"ז רק בראש תור. שרי. כדמוכח בפ"ג:

ירק בירק: ב' שדה ירקות ב' מינים שנזרעו זא"ז:

ששהטפחים: א"צ להרחיק ביניהן רק ו' טפחים על ו' טפחים בין בתחלת השדות בין באמצען כלעיל:

תבואה בירק ירק בתבואה בית רובע: מיהו כל זה בב' שדות. אבל בשורה א' ירק סמיך לשדה תבואה א"צ רק ו' טפחים על ו' טפחים [כרמב"ם פ"ג דכלאים הי"ב]:

משנה יא

תבואה נוטה על גבי תבואה: שהרחיקן זמ"ז כדינן לעיל. רק מחמת גידול נכפפו השבלים ושוכבים זע"ז. וא"ת כיון דתבואה בתבואה בית רובע וכלעיל. א"כ היכא אפשר שיהיו השבלים ארוכים כ"כ שיכפפו זע"ז. י"ל דמיירי הכא שמרוחקים רק במקום אחד. ואח"כ מקורבים:

הכל מותר: נ"ל דקמ"ל אע"ג דבכלאי הכרם אסור כה"ג [כלקמן פ"ז מ"ד] אפ"ה בכלאי זרעים שרי:

חוץ מדלעת יונית: שעליה מתפשטין ומסתבכין ביותר:

ר' מאיר אומר אף הקשות: ברבוי נקרא קשואין. גורקע בל"א:

ופול המצרי: שמינקבאהנען:

ורואה אני את דבריהן מדברי: רק שכך קבלתי מרבותי ואי אפשר לי לחזור בי. ואף על גב דמסתבך דלעת יונית. הרי גם קישות ופולין מסתבכין. ואפילו הכי כיון דרק משום מראית עין נאסר סיבוך. לפיכך כל שאינו מסתבך מאד כדלעת אין לאסור: