תפארת ישראל על זבחים ח

משנה זבחים, פרק ח':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב

<< · תפארת ישראל · על זבחים · ח · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

יכין

משנה א

כל הזבחים שנתערבו בחטאות המתות:    אי כדקתני, משמע דחטאות המתות רובא וא"כ מה דמסיים אפי' א' בריבוא, משמע א' כשר שנתערב בריבוא פסולים, וקשה מה אפילו, הרי כ"ש הוא. אלא ה"ק כל הזבחים שנתערבו עם חטאות המתות וכו', ומיירי אפילו כשרים רובא [ונ"ל דהאי ב של מלת בחטאות, אינו ב של בתוך כמו בבית, גם לא כמו בין, כדאשכחן היפה בנשים, רק ב שהוראתה כמלת עם, כמו וירב בלבן, דר"ל עם לבן. ונקט תנא כהך לישנא דמשתמע נמי דהפסולים רובא, לאשמעינן טעם האיסור, דמתוך חשיבותם מיעוטא דידהו כרובא חשיב]. וחטאות המתות ה' הן, ולד חטאת תמורת חטאת, מתו בעליה, נתכפרו בעליה באחרת, עברה שנתה [וסי' ותמנע היתה פלגש], כל אלו מעמידן במקום סגור עד שימותו ברעב:

ימותו כולם:    דאין בטלין ברובן דבעלי חיים חשיבי ולא בטלי. ואי אפשר שירעו עד שיסתאבו ויפדו דהרי נתערב בהן איסור הנאה:

נתערבו:    ר"ל ואם נתערבו הקדשים עם שור שנעבדה בו וכו':

בשור שנעבדה בו עבירה:    ומפרש ואזיל איזה עבירה, כגון שהמית וכו', או שנרבע וכו'. והאי או או דנקטה מתני' ר"ל כמו בין כך בין כך:

או על פי הבעלים:    שאין עדים כשרים בדבר, דאז פטור מסקילה ורק לגבוה אסור אז. וה"ה בלא נגמר דינו עדיין ונתערב, או שהרג או רבע עכו"ם, דאף דבכה"ג אין השור נסקל, ומותר באכילה להדיוט, אפ"ה. לגבוה אסור:

ובמוקצה:    שהפרישוהו לקרבן לע"ז. מיהו צריך שעשו בה גם כבר מעשה לשם ע"ז, דאל"כ מותר לגבוה:

ובנעבד:    שעבדוהו כע"ז ממש, ונמי מותר להדיוט:

ובאתנן:    אתנן זונה:

ובמחיר:    מחיר כלב:

ובכלאים:    הנולד מתיש ורחל:

ובטריפה:    משכחת לה דלא מנכר בין הכשירות. כגון שנתערב דרוסת חיה בקדשים נקובת קוץ, או מיירי בולד טריפה שנתערב בקדשים, ואליבא דר"א ספ"ו דתמורה, דאמר לא יקרב:

וביוצא דופן:    קרעו אמו בחייה והוציאו הולד דרך דופן, דכולן פסולין להקרבה, וכשנתערבו עם קרבנות, א"א לשחטן בחוץ, שמא יפגע בהקרבן, ונמצא שוחט קדשים בחוץ וחייב כרת, וגם למכרן כולן לצורך מין הקרבן שנתערב בהן א"א, דהרי פסולין למזבח, להכי ירעו וכו':

ירעו עד שיסתאבו:    ר"ל עד שיוממו, ונקרא כך משום דכל בעל מום טמא ומסואב, דכתיב כל בהמה טמאה אשר לא יקריבו ממנה [ויקרא כ"ז] ובבעל מום הכתוב מדבר:

וימכרו:    כל בהמה לעצמה, כדי שידע דמי היפה:

מאותו המין:    ר"ל מין הקרבן שנתערב, אם חטאת חטאת ואם עולה עולה. ובנתערב פסול א' בקרבנות הרבה, צריך שיביא כל קרבן וקרבן כדמי היפה:

נתערב בחולין תמימים:    שנתערב זבח א' בחולין הרבה שכולן תמימים:

ימכרו החולין לצריכי אותו המין:    כלעיל, ונמצא שיהיו כל הקדשים ממין א', רק שמסופק מי בעליו של כל א', דהרי קרבן ראשון שמעורב שם, שם בעליו עליו, להכי תקנתו שישחט כולן סתם:

משנה ב

מין במינו:    שניהן חטאת או עולה או אשם או שלמים, רק הן של בעלים הרבה:

זה יקרב לשם מי שהוא וזה יקרב לשם מי שהוא:    ר"ל יקרבם סתם. מיהו דוקא קרבן נשים דא"צ סמיכה אבל קרבן אנשים דצריך סמיכה, ירעו, דהרי א"א שיסמכו כולן, דהרי סמיכה בכל כחו, וכשיסמכוהו מי שאינו בעליה, עבד עבודה בקדשים. [והא דאצטריך לאוקמא בקרבן נשים ולא מוקמינן לה בבכור, מעשר ופסח, דא"צ סמיכה, י"ל דלישנא דמתני' משמע דמיירי בכל הקדשים. ומכ"ש דליכא לאוקמא בעופות, דג"כ א"צ סמיכה. י"ל דלא מקרי זבחים, וגם לאו בני רעיה ופדייה נינהו. והא דלא מוקי לה בערל וטמא שאסורים לכנוס לעזרה ומקרבין קרבנותיהן אף שלא יסמכו. ה"ט משום דאין מצויין. ואילה"ק עכ"פ מ"ש ערל וטמא דמדא"א מקרבין קרבנותיהן בלי סמיכה א"כ הכא בנתערבו נמי א"א שיסמכו ויקרבום בלי סמיכה. י"ל דערל מיירי שמתו אחיו מחמת מילה, ולא ימול לעולם, וכ"כ טמא מיירי בזב ומצורע, שאפשר שלא יתרפאו לעולם, וא"כ אי נימא שלא יקרבו קרבנותיהן בלי סמיכה, לא יקרבו קרבנותיהן לעולם, וכ"כ בהמה שנמצאת בין ירושלים למגדל עדר, דזכרים יקרבו עולות ונקיבה שלמים [כקידושין דנ"ה], התם מדלא אפשר יקריבום בלי סמיכה, אבל הכא בנתערב, מדיש תקנה ברעיה לכן סמיכה מעכבה, להכי צריך לאוקמה בקרבן נשים [תוס']:

קדשים בקדשים מין בשאינו מינו:    שא"א להקריבן, דהרי חלוקים במתן דמן או בהקטרתן, או בזמן אכילתן:

ויפסיד המותר מביתו:    דכשמכר א' בב' וא' בא', והרי ע"י שנתערבו מסופק איזה מכר בב', להכי צריך להוסיף א' מביתו:

נתערבו:    שאר קדשים:

בבכור ובמעשר:    שאין להן פדיון כשיוממו שיצאו עי"ז הן עצמן לחולין, רק לכשיוממו הבכור נאכל לכהנים והמעשר לבעלים, ונשאר קדושה עליהן:

ויאכלו כבכור וכמעשר:    שלא ימכרום באיטלז ולא ישקלום בליטרא, ומדמי היפה שבהן יקריב מינו של זבח:

הכל יכולין להתערב חוץ מן החטאת ומן האשם:    דאשם אינו אלא איל [בן ב' שנים], או כבש [בן שנה], ושניהן רק זכרים, ואי אפשר שיסתפק בהן שמא הוא חטאת, דהרי חטאת לעולם אינו רק כבשה נקיבה או שעיר נשיא. [והא דלא נקט הש"ס נמי שעיר מוסף ר"ח ודרגלים ויו"כ, דכולן חטאת והן זכרים, והרי הנך מצויים טפי משעיר נשיא דנקט. נ"ל משום דחטאת דומיא דאשם קתני דשניהן דיחיד ושכיח שיתערבו, מה שאין כן של צבור בשל יחיד לא שכיח שיתערבו, ותו דכיון דבכל קרבן צבור סכין מושכתן למה שהן, ואפי' הופרשו לשם קרבן זה, יכולין לשנות שמן [כזבחים ד"ו ב' ועי' תוס' שם ד"ה סכין], א"כ אפילו הופרשו השעירים הנ"ל לשם חטאת צבור, כשנתערבו אח"כ בעולה *) יכולין לשנותה להיות עולת צבור, ואין כאן קלקול בתערובות]. אבל חטאת ועולה יכולין להתערב, דעולה הוא זכר ומכל מין, והרי יכול א"כ להתערב שעיר עולה, עם שעיר נשיא, וכ"כ יכול להתערב כבש עולה, עם כבש אשם של נזיר או מצורע. ועם שלמים יכולין הכל להתערב, דשלמים באין מכל המינין בין זכר ובין נקיבה:

משנה ג

אשם שנתערב בשלמים:    שמתן דם שניהן שוה, שתים שהן ארבע, רק דשלמים נשחטין בכל מקום בעזרה, ונאכלין בכל העיר, לכל אדם, לשני ימים ולילה אחד, אבל אשם נשחט בצפון, ונאכל רק לפנים מקלעים, לזכרי כהונה ליום ולילה:

ירעו עד שיסתאבו:    וימכרו וכו', כדין קדשים שנתערב מין באינו מינו [במשנה ב']:

רבי שמעון אומר שניהם ישחטו בצפון:    כאשם:

אמרו לו אין מביאין קדשים לבית הפסול:    דהרי כשיעשה כדבריך ממעט בין באוכליהן, ובין בזמן אכילתן ומביאן עי"ז לידי נותר, [וה"ה בתודה ושלמים שנתערבו, ששוין בדיניהן לגמרי, והלחם אפשר בתנאי [כמנחות ד"פ ע"ב] רק שהתודה נאכל רק ליום ולילה, ושלמים לב' ימים ולילה א', נמי לרבנן ירעו, מדממעט עכ"פ זמן אכילתן, ולא נקט לה תנא דהרי כבר שמעי' מדברי חכמים דקאמרי אין מביאין קדשים לבית הפסול, משמע אפילו בדבר שאין לחוש רק שממעט זמן אכילתן, להכי עדיפא ליה לתנא למנקט רבותא וכחו דהתירא אליבא דר"ש אף דבהנך ממעט האוכלין והזמן, אפ"ה לא חייש]:

קדשי קדשים בקדשים קלים:    כגון חתיכות חטאת אוי אשם עם תודה, ששניהן נאכלין ליום ולילה, אבל אין שוין במקום אכילתן ובאדם האוכלן, דקדשי קדשים נאכלין בעזרה ולכהנים, ותודה נאכל בכל העיר ולכל אדם:

הנאכלין ליום אחד בנאכלים לשני ימים:    כגון חתיכת תודה עם שלמים. אע"ג ששניהן שוין במקום אכילתן ובאדם האוכלן:

יאכלו כחמור שבהן:    בחתיכות מודו רבנן לר"ש, דמה אית ליה למעבד:

משנה ד

אברי חטאת:    שנאכל לכהנים:

שנתערבו באברי עולה:    שכולה כליל. [והא דנקט לעיל [במ"ג] חתיכות, והכא דנקט עולה נקט אברים. ה"ט משום דעולה על כרחך שמתנתחת אברים, כדכתיב ונתח אותה לנתחיה, ולא נתחיה לנתחים [כחולין י"א א'], ומדנתערבו עם חטאת, על כרחך שגם החטאת חתכו לאברים, להכי נקט בתרווייהו אברים]:

רבי אליעזר אומר יתן למעלן:    על אש המזבח.:

ורואה אני את בשר החטאת מלמעלן כאילו הוא עצים:    רצה לומר יתכוון שאברי חטאת שבהתערובות אינו מעלן לריח ניחוח רק שיהיו כעין עצים:

וחכמים אומרים תעובר צורתן:    ר"ל ימתין עד שיעבור היום, ויפסלו בנותר:

ויצא לבית השריפה:    דהיינו לבית הדשן שבעזרה, דס"ל אף שמתכוון לשם עצים עבר על לאו שלא להקריב הנאכלין:

משנה ה

אברין באברי בעלי מומין:    ר"ל אברי עולה שנתערבו עם אברי עולה בעל מום, והיו אברי הכשרים רוב, והרי בבעמ"ו אפילו ר"א מודה שלא יעלם לשם עצים, מדמאיסי [עי' בש"ס]:

יקרבו כל הכרעים:    ר"ל אם הקריבו בשוגג א' מהתערובות, תלינן דאותו שכבר נקרב הוא הפסול, ולהכי מותר להקריב הנותרים ב' ב' דוקא, מדעכ"פ א' מהן ראוי להקרבה. וכ"ש דבאברי חטאת בעולה, בכה"ג לר"א יקריבו:

חוץ מאחד מהן:    זוג א', דהרי בנשאר רק א' גם ר"א מודה דלא יקריבו וכסי' מ':

יצא לבית השריפה:    ולא בטל ברובא, מדדרך למנותן. וכל דבר שבמנין לא בטל [תוס' דע"ז ב' ד"ה ה"א]:

משנה ו

אם יש בו מראה דם:    מראית דם גמור, ולא מהני אדמימות לבד:

כשר:    ודוקא שנפל מים לתוך דם, או אפילו איפכא רק שנפל מכלי גדול שמערה בשפע רב, אבל בעירה דם לתוך מים מכלי שפיו צר ומוציא טפה טפה, אז אפילו יש מראית דם פסול, דקמא קמא דמטי הדם להמים נתבטל, ונראה ונדחה אינו חוזר ונראה:

נתערב ביין:    תנא בא"י קאי [כשבת דע"ג ב], שסתם יין שם הוא אדום. כמ"ש ובדם ענבים סותה:

רואין אותו כאילו הוא מים:    ואם היה לו אז מראה דם כשר:

נתערב בדם בהמה:    ר"ל בדם חולין:

אין דם מבטל דם:    דס"ל מין במינו לח בלח לא בטל אפילו א' באלף. ואפילו אם היה מים לא היה הדם ניכר, אפ"ה כשר לר"י, דס"ל לר"י דמדכתיב ולקח מדם הפר ומדם השעיר, שמעינן דאע"ג דמעורבין הן, ודם הפר מרובה על דם השעיר, אפ"ה עדיין שם דם שעיר עליו ולא בטיל, ועל כרחך משום דהו"ל לח בלח מין במינו. ולרבנן התם ה"ט משום דעולין אין מבטלין זה את זה [מנחות כ"ב]:

משנה ז

נתערב בדם פסולין:    דם של בהמות הפסולין למזבח, כרובע ונרבע וכדומה או דם של קדשים שנפסלו בשחיטתן:

ישפך לאמה:    ממתין עד אחר שקיעת החמה, ושפכן לאמת המים העובר בעזרה, ולא אמרי' רואין כאילו הן מים, כלעיל. דמדדם קדשים פסולין מצוי בעזרה, גזרינן שיכשירום ג"כ בעינייהו, משא"כ חולין וחיה לא שכיחו בעזרה:

בדם תמצית:    הוא הדם שמתמצה ונסחט ושותת מבית השחיטה ואינו יוצא בקילוח, דפסול להקרבה מדאורייתא, דכשאינו מקלח אין הנפש יוצא בו:

ישפך לאמה:    דס"ל דגזרינן שיכשירוהו לזריקה גם כשירבה דם התמצית על דם הכשר:

רבי אליעזר מכשיר:    דס"ל אין גוזרין במקדש להפסיד קדשים משום סיג. וי"א דטעמא דר"א, משום דאין מצוי שיהיה דם התמצית רב על דם הכשר לזריקה, וא"כ בדם פסולין לא פליג ר"א מדמצויין בעזרה:

אם לא נמלך:    שלא שאל דינו:

ונתן כשר:    מדלא פסול רק משום גזירה:

משנה ח

ישפך לאמה:    בהא לא פליג ר"א, דהרי וודאי כשיזרוק הדם המעורב יעבור משום כל אשר מום בו לא תקריבו:

כוס בכוסות:    כוס דם בעל מום שנתערב בכוסות של דם כשר, ומסופק איזה כוס הוא הכשר:

וחכמים אומרים אפילו קרבו כלם חוץ מאחד מהן ישפך לאמה:    ר"א ורבנן אזלו לשטתייהו לעיל באברים [במ"ה]. וקמ"ל פלוגתייהו לעיל באברים, דאע"ג דכבר זרקו דמן כהוגן, אפ"ה לרבנן יפסלו האברים, וקמ"ל פלוגתייהו הכא, דאף דהקלקול הוא בהדם שהוא עיקר הכפרה, אפ"ה לר"א יקריב:

משנה ט

הנתנין למטה:    דם של עולה, אשם, שלמים, בכור, פסח, ומעשר, שדמן נזרק במזבח למטה מחוט הסיקרא:

שנתערבו בנתנין למעלה:    דהיינו דם חטאת שנזרק נגד ד' קרנות המזבח למעלה מחוט הסיקרא:

רבי אליעזר אומר יתן למעלה:    כדין דם חטאת, דהרי חטאת קודמת לעולה [כפ"י מ"ב]:

ורואה אני את התחתונים למעלה כאילו הן מים:    ר"ל יתכוון לכך שלא לצאת בזריקה זו ידי הנתנין למטה, דאל"כ הרי כל הנתנין למטה שנתנן למעלה, כיפר ונפסל הבשר מהקרבה ואכילה [כלעיל פ"ב מ"א], וא"כ כי זריק בתר הכי גם למטה מה מהני, הרי כבר נפסל הבשר. להכי יתכוון שלא לצאת, ובכה"ג אף למ"ד מצות א"צ כוונה, לא יצא [כר"ן ר"ה די"ד א']. ובפרט בקדשים דכל מתעסק בקדשים לא יצא [כזבחים מ"ז א'] וכ"ש במתכוון שלא לצאת:

ויחזור ויתן למטה:    ותחשב לו הנתינה שלמטה גם לשפיכת שיריים של חטאת, שנשפכין למטה מחוט הסיקרא. מיהו בלא נמלך ונתן למטה תחלה, ס"ל לר"א דיחזור ויתן למעלה ואח"כ ישפוך שיריים למטה [ש"ס ותוס' ד"פ ע"ב]:

וחכמים אומרים ישפכו לאמה:    דס"ל דאסור לשנות שום מקום בדם כדי לתקן דם אחר:

כשר:    ואפילו לא נתן רק למעלה ושאל אומרים לו שיתן גם למטה ושניהן כשרים. דמשום דלמטה חזי גם לחטאת לשפיכת שיריים, לא הו"ל כמשנה מתן דמו, אבל בנתן תחלה למטה בלי שאלה. אסור ליתן שוב למעלה, דהרי משנה בשירי דם עולה לתתן למעלה כדי להכשיר גם דם חטאת [עי' ש"ס ד"פ ע"ב].:

משנה י

שנתערבו בנתנין במתנה אחת:    כגון דם בכור בדם מעשר:

ינתנו מתנה אחת:    בכה"ג גם רבנן דלעיל [מ"ו] מודו דאין דם מבטל דם, דעולין אין מבטלין זא"ז:

מתן ארבע במתן ארבע:    כגון דם עולה, אשם, תודה, שלמים, דכולן נתנין למטה בב' שהן ד', ונתערב ב' מהן זב"ז אבל בנתערב א' מהן עם דם חטאת שניתן למעלה, הרי ישפך לאמה [כמ"ט]:

רבי אליעזר אומר ינתנו במתן ארבע:    ויוצא ידי שניהן, דרואה אני מתנות היתרים לבכור כאילו הם מים:

רבי יהושע אומר ינתנו במתנה אחת:    ואפ"ה יצא ידי עולה שחייב, דכל דם [אפילו של חטאת] שנתן ממנו רק מתנה א' כיפר רק שאסור להקריב או לאכול ממנו:

אמר לו רבי אליעזר והרי הוא עובר על בל תגרע:    לעניין דם עולה:

והרי הוא עובר על בל תוסיף:    לעניין דם בכור, דמדפשע אין עשה דדם עולה דוחה הבל תוסיף [תוס' עירובין ד"ק ע"א]. ולפעד"נ דמדינא במתן א', הו"ל כאפשר לקיים שניהן, ובכה"ג אין עשה דוחה ל"ת [כשבת דקל"ג א']:

אמר לו רבי אליעזר לא נאמר בל תוסיף אלא כשהוא בעצמו:    כשהדם לא נתערב אז ראוי שלא יגרע המצוה:

אמר לו רבי יהושע לא נאמר בל תגרע אלא כשהוא בעצמו:    ומדכבר יצא בזריקה א' ליכא בל תגרע:

ולא עשית מעשה בידך:    ואינו דומה עושה איסור בידים למי שנעשה איסור על ידו ממילא:

משנה יא

הנתנין בפנים:    דם חטאת פנימית:

שנתערבו עם הנתנין בחוץ:    בדם הנזרקין במזבח החיצון:

ישפכו לאמה:    הכא לא פליג ר"א.. משום דבכלל הנתנין בחוץ דנקט תנא משמע נמי דם חטאת ואשם, והרי כמו שמצוה להקדים עליונים לתחתונים, כך מצוה להקדים פנימיים לחיצונים, וא"כ כשיכניס דם חטאת, או דם אשם לדידיה בסיפא, הרי יפסלו אפילו כשיכניסם לשם מים. מיהו בשאר דם קרבנות שנתערב עם דם פנימיים, באמת ס"ל לר"א שיזרוק תחלה בפנים, ויתכוון שיהיה דם החיצונים שם כמים, ואח"כ יזרוק בחוץ, ויהיו שניהן כשרין, כדס"ל לעיל בדם עליונים שנתערב בדם תחתונים:

כשר:    ר"ל שניהן כשרין לגמרי, שנתכפרו הבעלים, והבשר ג"כ מותר באכילה או בהקרבה, דאותן שבחוץ הרי לא הכניס דמן רק אחר שנתכפרו הבעלים, ולא נפסל הבשר, ואותן שבפנים ג"כ לא נפסלו מהזריקה שבחוץ תחלה מדהיה בתערובות וכלעיל סי' ס"ה:

וחכמים מכשירים:    ג"כ שניהן כשרין לגמרי כלעיל סי' ס"ה, חוץ מדם חטאת שנתערב עם דם פנימיים, מדכבר נפסל כשהכניסו קודם שכיפר ממנו בחוץ. והכי קיי"ל:

שנאמר כחטאת כאשם:    והלכה כחכמים:

משנה יב

יצא אחד מהן לחוץ:    חוץ לעזרה:

נכנס אחד מהן לפנים:    לההיכל:

אמר רבי יוסי הגלילי מה אם במקום שהמחשבה פוסלת בחוץ:    ר"ל דהיינו בחוץ, שאם חישב בשחיטה לזרוק בחוץ, הרי נפסל הקרבן, ואפ"ה לא עשה וכו':

לא עשה את המשואר כיוצא:    שכשהוציא מקצת הדם לא נפסל הדם הנשאר מלזרקו:

מקום שאין המחשבה פוסלת בפנים:    ר"ל דהיינו בפנים שכשחישב בשעת שחיטה להכניס דמו לפנים, הרי לא נפסל הקרבן:

אינו דין שלא נעשה את המשואר כנכנס:    ולרבנן שאני הכא דרבייא קרא, דכתיב מדמה ואפילו מקצת דמה, והלכה כחכמים. מיהו רק דם נפסל כשנכנס, אבל בשר אף שכשיצא לחוץ נפסל, אפ"ה כשנכנס לפנים כשר. ובשעת הדחק מותר אף לכתחילה להכניסו להיכל ולאכלו שם [כלעיל פ"ה סי' כ"ד]:

אף על פי שלא כפר:    שלא זרקו שם:

רבי יהודה אומר אם הכניס שוגג כשר:    אפי' זרקו שם [עי' רכ"מ פ"ב מפסוהמ"ק הט"ז], והלכה כר"י:

אלא על הטמא:    דבקרבן יחיד אם נטמא הבשר או החלב, זורק הדם לכתחילה, ובנטמאו שניהן רק בדיעבד אם זרק הורצה, אבל בקרבן ציבור, אפילו נטמאו שניהן זורק לכתחילה. מיהו דם קדשים עצמו אינו מק"ט ואינו מכשיר:

שהציץ מרצה על הטמא:    ואפילו אימורי קרבן או אברי עולה שנטמאו והקטירן הציץ מרצה:

ואינו מרצה על היוצא:    דכשיצא הדם או הבשר קודם זריקה וזרק אח"כ לא נתכפרו בעלים. וקיי"ל דבשר שיצא קודם זריקה, לא יזרוק, ואם זרק נתכפרו בעלים, (דציץ) [דזריק'] מרצה איוצא [רלח"מ פ"א מפסוהמ"ק הל"א] אבל דם שיצא אפי' חזר והכניסו וזרקו, לא נתכפרו בעליו, וכ"כ אין הציץ מרצה על דם ששקעה עליו חמה [פ"א מפהמ"ק הל"ה ול"ז]: