תפארת ישראל על בכורות ב

משנה בכורות, פרק ב':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

יכין

משנה א

הלוקח עובר פרתו של נכרי: שלקח העובר במעי אמו. [והא דלא נקט עובר בהמתו. כדי למכלל נמי עז ורחל. ה"ט מדבעי למתני אע"ג שאינו רשאי. דלא שייך רק בגסה ]:

והמוכר לו: עובר במעי פרה:

אף על פי שאינו רשאי: למכור גסה לנכרי [כפ"א סי' ג']:

המשתתף לו: שמשתתף עם הנכרי בבהמה [כפ"א סי' ד']:

והמקבל ממנו: שקבלה ישראל להטפל בה ולחלוק בוולדות:

והנותן לו בקבלה: שקבלה הנכרי מישראל באופן הנ"ל:

כהנים ולוים חייבים: אף שהכהן יאכל בשר הבכור. אפ"ה חייב להקריבו ולהקטיר האימורין:

משנה ב

כל הקדשים: קדשי מזבח. והך מתניתין כבר נשנית [חולין פ"י מ"ב]. ונקטה התם משום מתנות והכא משום בכורות:

שקדם מום קבוע להקדשן: דאז הו"ל כמקדיש עצים ואבנים לדמיהן למזבח שאין בהן קדושת הגוף:

ונפדו חייבים בבכורה: אם ילדו אחר שנפדו. אף דנתעברו קודם פדיונן. אבל בילדו קודם פדיונן. קדושת דמים שבהן פוטרה מבכורה:

ובמתנות: זרוע ולחיים וקיבה:

ויוצאין לחולין ליגזז ולהעבד: אחר שנפדו:

וולדן וחלבן מותר לאחר פדיונן: אכולהו קאי. אבל קודם פדיונן. גזרינן קדושת דמים אטו קדושת הגוף. והרי אפילו קדשי בדק הבית שלא שייך בהו פסול מום. אסורים בגיזה ועבודה עכ"פ מדרבנן:

והשוחטן בחוץ פטור: אף קודם שנפדו. ואפילו במום קל כדוק שבעין. דבכה"ג בהוקדשו תמימים והוממו אח"כ חייב בחוץ. הכא שהקדישן במום כזה פטור:

ואם מתו יפדו: דא"צ העמדה והערכה:

חוץ מן הבכור ומן המעשר: אף דקדם מומן להקדישן. עכ"פ בכור בפטר רחם תליא. אפילו נולד במומו קדיש. ובמעשר נמי קדיש. דכתיב לא יבקר בין טוב לרע:

משנה ג

או מום עובר להקדישן: והרי מום עובר כליתא דמי:

ולאחר מכאן נולד להם מום קבוע ונפדו פטורין מן הבכורה ומן המתנות: משנה זו כבר שנוייה בחולין [פ"י מ"ב]. ונקט לה התם משום מתנות. והדר נקט לה הכא משום בכורה:

וולדן וחלבן אסור: בנתעבר הקרבן קודם שנפדה:

לאחר פדיונן: האי לאחר פדיונן אגיזה ועבודה נמי קאי:

והשוחטן בחוץ: קודם פדיון:

חייב: ודוקא בהומם בדוק שבעין. דבכה"ג בפנים אם עלו לא ירדו. אבל בשאר מומין דלא חזו כלל לפנים. פטור בשחטן בחוץ:

ועושין תמורה: קודם שנפדו:

ואם מתו: מעצמן:

יקברו: דהרי בעו העמדה והערכה. וגם אין פודין קדשים להאכילן לכלבים:

משנה ד

המקבל צאן ברזל מן הנכרי: לעיל במשנה א' נקט שמקבל בהמת נכרי דין הולד שילדה האם. ובזה אין חילוק בין קיבל ישראל אחריות או לא. כיון דבשעת לידת הולד יש ספק שמא יגיע לחלקו של נכרי. הו"ל יד נכרי באמצע. וא"צ ליתנו לכהן. אבל הכא נקט דין הבכור שנולד מהולד שהגיע לחלק של ישראל. אחר שחלקו הוולדות. ועדיין משותפין הישראל והנכרי בהאמהות הראשונות יחד. ולהכי דוקא שאחריות האמהות על ישראל. כגון שהעכומ"ז מכר צאנו לישראל. והתנה עמו שיתן לו דמי המקח לאחר איזה שנים. ואם ימותו או יוזלו האמהות תוך זמן זה. יהיה ההפסד לישראל לבד. אבל הגיזה והוולדות שיהיו תוך זמן זה. יחלקו בהם שניה בשוה. ובכה"ג אע"ג שהאמהות הראשונות של ישראל. וגם כבר הם ברשותו. אפ"ה כל משך ימי שותפתן. אפילו הבכורות שילדו הולדות שהגיעו כבר לחלקו של ישראל. א"צ ליתנן לכהן:

ולדות פטורין: ר"ל בכורות שנולדו מהולדות במשך זמן השותפות א"צ ליתן לכהן משום דיד נכרי באמצע. שכשימתו האמהות אצל ישראל. יתפוס הנכרי הוולדות. ואע"ג דכבר שמעינן כן במשנה א'. הכא שאני שיש כמה מהוולדות ששייכים לישראל לבד. אבל התם אין כאן רק ולד א' ובו יש חלק לנכרי:

וולדי ולדות: כשיגדלו ויבכירו:

העמיד ולדות תחת אמותיהם: שאמר לנכרי שאם ימותו האמהות תטול הולדות. והרי לא היה צריך לומר כן. דבל"ז תופס הנכרי הוולדות. על כרחך כדי לחזק טפי כח הנכרי א"ל כן. שיהיה יכול לתפוס גם וולדי ולדות:

שאחריותן לנכרי: רשב"ג אהעמיד קאי [כדמוכח בש"ס אליבא דרב הונא דקיי"ל כוותיה]. וס"ל דבכה"ג נכרי מצי תפס כל הדורות שימצא מבהמותיו. דמדאמר לישנא יתירתא. אמרינן שכך התכוון בתחלה לשעבד לו כל דורי דורות. ואע"ג דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם. הכא שאני שגוף הבהמה של קונה. וקיי"ל כת"ק [ש"כ ס"ז]. [ואע"ג דבפסק לפועלים מזונות אף שלא היא צריך לומר כך קיי"ל כרשב"ג דבאמר לישנא יתירתא אפ"ה לא טפי כלל. והכא קיי"ל דבאמר לישנא יתירא טפי חד דרא. נ"ל דהכא שאני דאמדינן דעתיה דמשום פסידא דנותן אקני ליה תד דרא יתירתא]:

משנה ה

ועז שילדה כמין רחל: אף דשניהן מין חיוב בכורה. וגם שניהן מין טהור. ושניהן נקראין צאן. אפ"ה פטור וכו':

ואם יש בו מקצת סימנין: מקצת סימנים שדומה בהן לאמו:

חייב: אבל דינו כבכור שנולד במומו. וה"ה אפילו בפרה שילדה כמין חמור. אבל פרה או חמור שילדו כמין סוס שאינו מין חיוב. אף שיש בולד מקצת סימני אמו. אפ"ה הו"ל רק ספק בכור [שט"ו ס"ו]. [ועי' לעיל פ"א מ"ב ג' ד'. דדמו למ"ה ו' ז' ח' בפרקן]:

משנה ו

הזכרים לה': ה"ה בחמור ס"ל לרבי יוסי דשניהן לכהן. דילפינן טמאה מטהורה [כש"ס ד"ט א']. ורק לעיל [פ"א מ"ג] נקט סתמא. וילדה ב' זכרים נותן טלה א' לכהן. דמשמע אפילו ראה שיצאו ב' ראשין כאחד. ה"ט משום דסתם תנא התם דלא כר' יוסי:

אלא אחד לו ואחד לכהן: ר"ל אי אפשר שיוולדו באופן שיהיו שניהן לכהן. רק באופן שיהיה א' לו ואחד לכהן. מדאי אפשר לצמצם שיצאו ב' ראשין כא' ממש. רק וודאי א' הקדים מעט א"ע בהלידה. ופליגי ר' טרפון ור"ע איזה יתן לו:

רבי טרפון אומר הכהן בורר לו את היפה: דמסתמא היפה והבריא יצא תחלה. מיהו גם במשנה ז' זכרים ונקבה. דליתא להך סברא. דשמא האחת ילדה הבכור החלש. והשנייה ילדה תחלה נקבה חזקה ואח"כ הזכר החזק. אפ"ה ס"ל דכהן בורר החזק. וכ"כ במשנה ח':

רבי עקיבא אומר משמנים ביניהן: בש"ס קאמרינן דה"ק שמנן יהיה ביניהן. ר"ל שומן שהאחד יפה בו מחבירו. לא תלינן בבכורתו כר' טרפון. רק יהיה מוטל בספק שוה בין הבעלים לכהן. דבכה"ג פשיט דהממע"ה. [או נ"ל שהוא מלשון שומא ור"ל שומא שלהן למי ראוי זה או זה לא יהיה תלוי כדברי ר"ט לפי חוזק הבהמות. דהחזק יותר וודאי נולד תחלה. רק שמין ביניהן. בין הבעלי דבר עצמן. מי משניהן כחו חזק יותר. נמצא שהבעלים שהן מוחזקים כחם עדיף. ולכן הם יטלו היותר יפה]. והכי קיי"ל שהכחוש לכהן. [ומיהו לעיל בפ"א מ"ג לא פליג ר"ט. דממ"נ אי עודהו בשה. הרי אפילו בכור וודאי של חמור שיפה מנה מותר לפדותו בשה כחוש (כפ"א מ"ד). ואי בפודהו בדבר אחר. דאז צריך לפדותו בשוויה (כפ"א סי' ל"ה). הא מלתא דלא שכיחא היא דמה"ת יפסיד לעצמו]:

והשני: אותו שנשאר לישראל. וסתם מתניתין היא. ולא רק דברי ר"ע:

ירעה עד שיסתאב: שיתהווה בו מום. מדהוא ספק בכור. ונאכל במומו לבעלים. וה"ה אותו שנתן להכהן. ירעה עד שיסתאב. ויאכלנו כהן במומו. דהרי א"א להקריבו. דשמא אינו בכור ומכניס חולין בעזרה. ואפ"ה נקט והשני. מדבעי למתני וחייב במתנות. והרי בהמת כהן פטור ממתנות [כחולין קל"ב]:

וחייב במתנות: דא"ל כהן. אם בכור הוא כולו שלו. ואם לאו תן לי המתנות זרוע ולחיים וקיבה:

ר' יוסי פוטר: כדמפרש ואזיל בסוף הג' פלוגתות [במשנה ח']. דמדחליפיו ביד כהן. הו"ל כאילו כבר באו ליד כהן קודם שהומם. ולאחר שנפל בו מום הו"ל כאילו חזר ונתנו להישראל. דפטור ממתנות. והכי קיי"ל [ש"ך שי"ח סק"ב]. וי"א דקיי"ל דחייב [כרט"ז שם]:

מת אחד מהן: קודם שנתן לכהן:

יחלוקו: דהדר ביה ר"ט מהא דאמר לעיל דמסתמא היפה יצא ראשון. רק ס"ל דבשניהן יש ספק שוה:

רבי עקיבא אומר המוציא מחברו עליו הראיה: והכי קיי"ל [שי"ח]:

אין כאן לכהן כלום: דשמא הנקיבה יצאת תחלה. ובהא כ"ע מודו. דדוקא לעיל שיש בהתערובות א' ששייך ודאי לכהן פליגי אבל הכא שמא אין כאן לכהן כלום. מיהו ירעה עד שיסתאב. ויאכלנו ישראל במומו. דספק בכור הוא:

משנה ז

נותן שניהם לכהן: ואילה"ק דנימא ספק הוא. שמא אחת נימח ונימק הולד שבמעיה וטנפה. או שמא שניהן טינפו ואח"כ ילדו הזכרים. והרי טינוף פוטר בבהמה דקה [כפ"ג מ"א]. ואי"ל משום דרוב בהמות ולד מעליא ילדן. וטינוף הוה מיעוטא ולא חיישינן לה. ליתא. דהרי חיישינן לטינוף [שם]. נ"ל דדוקא התם קודם שראויות ללידה וכבר ראויות להתעבר חיישינן לטינוף. משא"כ הכא שכבר ראויה ללידה. הוה טינוף מלתא דלא שכיחא [ועי' תוס' ד"כ ע"א ד"ה ר' יהושע]:

זכר ונקבה הזכר לכהן: קמ"ל דלא נימא דוקא ברישא שאין ודאי חלק לישראל בהן. משא"כ הכא דיש לישראל ודאי חלק בהן. דהרי א' ודאי פטור. אימא שמא הנקיבה נולדת קודם הזכר והאחרת טנפה. קמ"ל:

אחד לו ואחד לכהן: ופליגי ר"ט ור"ע איזה יתן לו:

או שני זכרים ושתי נקבות אין כאן לכהן כלום: דשמא אין לכהן כלום דכל א' בכרה הנקיבה:

משנה ח

רבי מאיר מחייב: ת"ק נמי ר"מ היא. מיהו אי מרישא הו"א דטעמיה דחייב במתנות כדי שלא ישתכח תורת מתנות וא"כ בהמת ספק מעשר נמי חייב במתנות מה"ט. להכי קמ"ל הכא דלבתר דקאמר ר' יוסי טעמא דפטור מדחליפיו ביד כהן. קאמר ר"מ מחייב. לאשמעינן דדוקא בבכור שנתערב שבא חליפיו ביד כהן. ואיכא גבי' ממ"נ אי בכור הוא כולו לכהן. ואי לאו בכור הוא תן לי המתנות. אבל בספק מעשר. שלא בא חליפיו ביד כהן. ולא בא הכהן עליו מב' צדדים. דהרי אי מעשר הוא. יקרב האימורים והשאר כולו לבעלים. בכה"ג גם ר"מ מודה דפטור. [כך מסקנת הש"ס די"ח א' דת"ק ר"מ הוא]:

יחלוקו: דהדר ביה ר"ט מהא דאמר לעיל דמסתמא היפה יצא ראשון. רק ס"ל דבשניהן יש ספק שוה:

רבי עקיבא אומר המוציא מחברו עליו הראיה: והכי קיי"ל [שי"ח]:

אין כאן לכהן כלום: דשמא הנקיבה יצאת תחלה. ובהא כ"ע מודו. דדוקא לעיל שיש בהתערובות א' ששייך ודאי לכהן פליגי אבל הכא שמא אין כאן לכהן כלום. מיהו ירעה עד שיסתאב. ויאכלנו ישראל במומו. דספק בכור הוא:

משנה ט

יוצא דופן: שנקרעת אמו בשעת לידה והוציאו העובר דרך דופן:

והבא אחריו: הנולד אחריו דרך הרחם:

רבי טרפון אומר שניהם ירעו עד שיסתאבו: דמספקא לי' לר"ט אי בכור ללידה קדיש אף שאינו בכור לרחם. כגון יוצא דופן. או בכור לרחם קדיש אף שאינו בכור ללידה. כגון הנולד דרך הרחם אחר היוצא דופן:

ויאכלו במומן לבעלים: אע"ג דבכל מת א' מהן דלעיל. אמר ר"ט בכל ספיקא דיחלוקו. התם שאני שהיה להכהן וודאי חלק בהתערובות. אבל הכא שמא אין להכהן חלק כלל בהתערובות. דשמא תרתי בעינן. שיהא בכור לרחם וללידה. להכי הממע"ה: