תפארת ישראל על בבא קמא י

משנה בבא קמא, פרק י':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב

<< · תפארת ישראל · על בבא קמא · י

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

יכין

משנה א

הגוזל ומאכיל את בניו:    בחייו, וה"ה בהאכיל לאחר:

והניח לפניהם:    ר"ל או שמת והניח לפניהן, ואכלוה אחר מיתתו. ונ"ל דקמ"ל אע"ג דבשעת אכילה כבר נשתעבדו הם. עוד נ"ל דלא נקט או הניחה לפניהן, דקמ"ל נמי אפילו הניח לפניהן נכסים, מטלטלי דיתמי לא משתעבדי, לפ"ז יפה אמר בסיפא, ואם היה וכו' ודו"ק:

פטורין מלשלם:    כשאכלוה אחר יאוש, אבל קודם יאוש הו"ל אינהו כהגזלנים. מיהו כשהגזילה קיימת חייבים להחזיר אף שנתייאש, ולא הוה יאוש ושינוי רשות דקני, דיורש לאו כלוקח דמי, ויאוש כדי לא קנה [(שו"ע חו"מ, שסא)]:

ואם היה דבר שיש בו אחריות:    שירשו קרקעות ונמצא שכבר היו משועבדים הקרקעות מחיי אביהן, ולדידן ה"ה מטלטלין דיתמי דמשתעבדי לבע"ח:

אין פורטין:    להחליף סלע שלו בפרוטות:

לא מתיבת המוכסין:    תיבה שהמוכס נותן בה פרוטות המכס, ודוקא מוכס שלוקח בלי קצבה, אבל מוכס שלוקח מכס קצוב מדינא דמלכותא, אינו גזלן, ואדרבה, המעביר מכס אפילו של מלך שאינו ישראל עובר על לא תגזול [שס"ט ו']:

ולא מכיס של גבאין:    גובה מס המלך בלי קצבה ונ"ל דמוכס היינו המס שניתן למלך בעד סחורות שיבואו להמדינה, והוא מלה נגזרת ממלת תכוסו על השה, דהיינו לשון מנין וה"נ המוכס מונה מספר יחידי הסחורות שיביא זה, כדי ליתן מכל א' מכס הראוי לו, אולם גבאי היינו גובה של כל גופי בנ"א שבמדינה העשיר לפי עשרו [וה"ה מגבאי צדקה מפני החשד [(שו"ע יו"ד, רנז)]:

אבל נוטל הוא מתוך ביתו או מן השוק:    דכל שאינו נוטל מהתיבה המיוחדת למכס, מותר. ודוקא להחליף מעות, דהנאה קטנה היא, אבל ליקח ממוכס מתנה דהו"ל הנאה גמורה, אסור בכל מקום [(שו"ע חו"מ, שסט)]:

משנה ב

הרי אלו שלו מפני שהבעלים מתיאשין מהן:    מסתמא, והו"ל יאוש ושינוי רשות, ודוקא בגזלן ישראל אמרינן מסתמא מיאש, דהב"ד אין מוציאין רק בעדים, אבל בגזלן עכו"ם, מסתמא לא מיאש, דבערכאות מוציאין גם באומדנא. מיהו בגניבה אפילו בעכו"ם מסתמא מיאש, אבל נהגו להחזיר כל גניבה, ואין לשנות [ סוף סי' שס"ח ]. ובנתחלפו כליו אצל אומן או כובס, אסור להשתמש בהן, רק בא"ל האומן כשהביאו לו הילך טלית סתם, אז מותר, דמוכח שידע האומן ששלונאבד, ונותן לוטלית אחר שקנה, אבל בנתנה לו בשתיקה, הו"ל כא"ל הילך טליתך, ושמא טעה האומן [ ח"מ קל"ו ע"ש]:

או מן הגייס:    חיל מלחמה:

או מן הלסטים:    אפילו לסטין עכו"ם:

אם נתיאשו הבעלים:    שקודם שהציל שמע שאמר הנגזל וי לחסרון כיס:

וכן נחיל של דבורים:    [בינענשווארם] [שנמשכים ננחל זא"ז למקום שתעוף שם מלכת הדבורים], ויצאו מכוורת חבירו ובאו לרשותו, וקמ"ל בדבורים. אף דלפעמים אין מושבן בכוורת שהוא כלי של חבירו, גם אינן בחצר חבירו, אלא שזכה חבירו במושב קבוצת דבורים שבהפקר, וקנה רק מדרבנן, אפ"ה קודם יאוש לא קנה [ובזה תבין דברי הרמב"ם שהביא רתוי"ט]:

אמר ר' יוחנן בן ברוקה נאמנת אשה או קטן לומר מכאן יצא נחיל זה:    ר"ל כשהבעלים רודפים אחריו שלא נתיאשו, והרי אפילו זכה בהן אחר במקום ההפקר כל קנינו מדרבנן, להכי המנוהו רבנן להנך בדרבנן. ובעכו"ם מסיח לפי תומו לש"ך [י"ד ס"ט] מהימן בדרבנן ולרפ"ח [שם] א"נ רק בעדות אשה במסל"ת:

אבל לא יקוץ את סוכו:    ענף אילן של חבירו שישבו עליו:

אף קוצץ ונותן את הדמים:    שעל מנת כן הנחיל יהושע את הארץ והכי קיי"ל, וי"ח [טוח"מ רע"ד]:

משנה ג

המכיר כליו וספריו:    נקט כליו דומיא דספריו, שאין דרך למכרן, די"א דאפילו אינו ס"ת אסור למכרן [כי"ד ע"ר], ואי הוה נקט רק ספריו, הו"א דבס"ת מיירי שיש איסור למכרה, אבל כלים דרק אורחא שלא למכרן, הו"א לא, קמ"ל:

ביד אחר:    שקנה לפני יאוש, ויש עדים שהיו של זה:

ישבע לו לוקח כמה נתן ויטול:    ודוקא בבעה"ב שאינו מוכר כליו, או שרגיל למכור כליו, אבל אלו הכלים עשויין להשאיל ולהשכיר דאז א"נ הלה שמכרו לו רק חיישינן שהשאילו או השכירו להמוכרו לזה. אבל בב' לטיבותא, שעשוי למכור כליו, ואינן עשויין להשאיל, א"צ להחזירן לו. וי"א דברגיל למכור לחוד א"צ להחזיר לו, דמדטען גנבוה ממני, על כרחך שלא השאילם, ולהכי חיישינן שמא מכרן [(שו"ע חו"מ, שנז)]:

ואם לאו לא כל הימנו:    אינו יכול להוציא מהלוקח:

משנה ד

זה בא בחביתו של יין וזה בא בכדו של דבש:    והדבש חשוב טפי מיין:

אין לו אלא שכרו:    שכר כלי ושכר פעולה. ולא דמי להך [דב"מ פ"ב מ"ט] דנותן לו כל הפסדו. דהכא הבעלים כאן ולא התנה עמהן, מצי למימר הייתי מוצא אחר בשכירות זה [רס"ד]:

חייב ליתן לו:    וכשמתרצה כן, חייב לשפוך יינו [וי"ח]. ובאין הבעלים כאן, מתנה בפני ב"ד. מיהו באין להמציל הפסד, אפילו הבטיח לו א"צ ליתן יותר משכרו, וה"ה בשדכן שהבטיח לו יותר מהראוי. וי"א דה"ה בסרסור אין לו רק שכר הראוי. אבל בכבר נתן, אינו חייב להחזיר [שם]:

ואתה נותן לי את שלי חייב ליתן לו:    נקט חבית לרבותא, אף ששפך בידים, אפ"ה בלא התנה אין לו רק שכרו. ותנא נהר לרבותא דהתנה, אף דממילא נטבע, אפ"ה בהתנה יטול דמי כולו. מיהו י"א דדוקא ביכולים הבעלים להציל ע"י הדחק. אבל בנשבר. באופן שהבעלים אינן יכולין להציל כלל, כל הקודם זכה, וכן בשריפה וכדומה [שם]. מיהו מדינא דמלכותא מחזיר, וכן נוהגין:

משנה ה

ונטלוהו מסיקין:    כמו מציקין ושניהן כנוי לשר הדוחק עבדיו, ובל"א [טיראו]. אלא שמציק לשון מצוקה ודוחק. ומסיק, לשון העלאה הוא שמעלה דבר של עבדיו לרשותו, במקום שאין יד החלשים שולט שם [כך נ"ל]:

אם מכת מדינה היא:    שנאנסו כולן:

ואם מחמת הגזלן חייב להעמיד לו שדה אחר:    מטעם קנסא ואף דכבר מדוקיא דרישא שמעי' לה. דאע"ג דדרך התנא להכפיל כן [כתוס'], עכ"פ הול"ל ואם לאו חייב וכו'. י"ל דקמ"ל דאם אנסוהו להגזלן להראות כל שלו, והראה גם שדה זו, אף דמכת מדינה חייב לשלם, דהרי פשע, מדהראה זו שאינו שלו [שע"א]:

שטפה נהר אומר לו הרי שלך לפניך:    דקרקע בחזקת בעליה עומדת, ונ"ל דקמ"ל אף דאינה מכת מדינה לא מצי למימר פשעת שלא פקחת עיניך מיד בעלות הנהר לבנות לפניו דיק שלא ישטוף השדה:

משנה ו

לא יחזיר לו במדבר:    אינו יכול לכופו שיקבל, אבל התובע יכול לכופו שישלם ביש לו לנתבע:

על מנת לצאת במדבר:    לא מבעיי' בהתנה בפירוש, אלא גם גלוי דעת מהני, כשאמר לו הנתבע בשעה שהפקיד שגם הוא יוצא למדבר [שס"ו וסי' ע"ד]:

משנה ז

ואיני יודע אם החזרתי לך אם לא החזרתי לך:    והתובע טוען ברי:

חייב לשלם:    דהחיוב ודאי ופטור ספק. אבל במסופק גם התובע, אפילו לא תבעו אינו חייב רק בבא לצאת ידי שמים, אולם בטוען תובע ודאי פרעתני פטור אף מלצאת ידי שמים [ע"ה ושס"ה]:

פטור מלשלם:    דהחיוב ספק, ונשבע היסת שאינו יודע. מיהו בבא לצאת ידי שמים, חייב, מדטעין אידך ברי:

משנה ח

הגונב טלה מן העדר והחזירו:    בלי דעת בעלים:

חייב באחריותו:    דכל זמן שלא החזירו כראוי חייב באחריותו:

לא ידעו בעלים לא בגניבתו ולא בחזירתו ומנו את הצאן ושלימה היא פטור:    חסורי מחסרא וה"ק, חייב באחריותו. וזהו דוקא בלא ידעו בעליה וכו', ר"ל שנגנב והוחזר, ואפילו מנו הצאן אחר שהוחזר ומצאו המנין שלם, אפ"ה חייב באחריותה, דכשגנבה הורגלה לצאת וצריכה שמירה יתירה, וכ"כ במתה היתה צריכה שמירה יתירה שתנוח אחר שנתיגעה כשגנבה, ומדלא ידע בעליה שנגנבה, לא נזהרו בה וברחה ומתה, אבל בהודיעו שגנבה ושהחזירה לו, הרי ידע שיזהר בה, ואח"כ מנה הצאן וכו', ר"ל שמצא המנין שלם כמאמר הגנב, בנאבדה פטור הגנב. מיהו בגנב דבר שאינו בעל חי, דוקא בידע בעלים שנגנבה, צריך שוב לידע שהמנין שלם, אבל בלא ידע שנגנבה, אפילו לא ידע בחזרה פטור [שנ"ה]:

משנה ט

וגדיים:    דחזקה שגנבום:

ועגלים בשרון:    שעסקן בהן הוא, ולדעת בעליהן מוכרין:

ולוקחין ביצים ותרנגולים מכל מקום:    ומכל אדם. רק דבאומרים להטמין, אסור דחזקתן שנגנבו:

משנה י

מוכין:    [וואלפלאקקען]:

שהכובס מוציא:    כשמכבסין בגד צמר [בוואלקמיהלע]. מתדלדל ממנו מוכין [ונ"ל דמה"ט נקרא ג"כ קצרא, מדמתקצר ונקמט הבגד בכביסה בהרחיים]:

הרי אלו שלו:    דמעט הוא, ומחל:

ושהסורק מוציא:    כשסורקין הצמר, או כשסורקין הבגד צמר אצל [הטוכשעהרער]:

הרי אלו של בעל הבית:    דלא מחל, מדמרובה הוא:

הכובס נוטל שלשה חוטין:    שהן בהזאהלבאנד מצבע אחר בשפת הבגד. מותר ליטלן כשמכבס הבגד וישנם עדיין בהבגד. ונ"ל דמיירי בבגד שאינו תפור רק שהוא כמו טלית להתעטף בו, דכך נוהגין כדי ליפות הבגד:

החייט ששייר מן החוט כדי לתפור בו:    והוא כאורך המחט. ונ"ל דבזמנינו שרבו הבעלי מלאכות וכל חוט קטן כזה ישליכוהו לא חשיבא ואין צריך להחזיר. ועיין סמ"ע בח"מ [פ"ח סק"ב בכיוצא בזה לענין פרוטה בקדושי אשה]:

ומטלית שהיא שלש על שלש:    אצבעות:

מה שהחרש מוציא במעצד:    [האבעל]:

ובכשיל:    [אקסט]:

של בעל הבית:    דשפאין גדולים הן:

ואם היה עושה אצל בעל הבית:    כשכיר יום, אפילו הוא קבלן:

אף הנסרות:    [זעגעשפענע]:

סליק מסכת בבא קמא