תפארת ישראל על בבא בתרא ב

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

יכיןעריכה

משנה אעריכה

לא יחפור אדם בור:    עגול:

ולא שיח:    חפירה בעומק, וארוך וקצר:

ולא מערה:    מקורה. וה"ה חריצין ונעיצין [עי' ב"ק פ"ה]:

ולא אמת המים:    [פלוס [בראבען], אף דעדיף מנברכת, דהרי מים חיים בתוכה, אפ"ה צריך הרחקה:

ולא נברכת כובסין:    חפירה מרובעת לשרות שם בגדים לכביסה. וקמ"ל דאף דאין מצויין בה תמיד מים כבאמת המים, אפ"ה צריך להרחיק [ואף דאמה ונברכת כ"ש הן משיח ובור וכו'. י"ל דקמ"ל בור ושיח וכו' אף דעמוקי' טפי. סגי בהרחקת ג"ט, וקמ"ל הנהו דאף דאינן עמוקים כ"כ, אפ"ה צריך ג"ט להרחיק] :

אלא אם כן הרחיק מכותל חבירו שלשה טפחים:    ר"ל מכותל בורו, וכותל הבור ג"כ ג' טפחים, נמצא מחלל בור לחלל בור מרחק ו' טפחים. ואפילו אין לחבירו בור, צריך להרחיק מקצה גבולו ג' טפחים, דשמא יעשה גם חבירו בור ונ"ל דנקט מכותל חבירו דאפילו יש שם כותל מצי למימר שמא יסתור כותלו ויחפור שם גם הוא בור ולהכי צריך להרחיק:

וסד בסיד:    את כותל הבור, שלא יתלחלח קרקע חבירו ממימיו:

מרחיקין את הגפת:    פסולת הזיתים שנעצרו [עהלדריזען] בל"א:

ואת הסלעים:    אבנים, משום שמרפים ומרטיבין הכותל בזיעתן:

וסד בסיד:    להכי לא כלל הך בבא ברישא, דהכא סד כותל חבירו ורק בסיד מועט, מדיש רק זיעה מועטת, ועוד דבהני בסד לחוד סגי:

מרהיקין את הזרעים:    ר"ל לזרוע שם, מדמרטיבין הכותל אף שלא ישקום:

ואת המחרישה:    אף שחורש רק סביב האילנות, החרישה מרפה יסוד הכותל:

ואת מי רגלים:    שכשמשתין ממסמס לבינים שאינן שרופים שבכותל. מיהו בשרופים דינן ככותל אבנים, שמרחיק ממנה רק טפח:

ומרחיקין את הרחים:    קטנה של יד, שמניד הכותל, וברחיים גדולה צריך טפי, וכן כל מלאכה שיש בה הקשה. ואפילו נבנה כותל החצר אחר שבנה המזיק כל הנהו, אפ"ה צריך המזיק להרחיק [קנ"ה ז' וט"ו]:

שלשה מן השכב:    הוא אבן התחתון של הרחיים:

שהן ארבעה מן הרכב:    הוא אבן העליון, שהתחתון רחב ממנו טפח לכל צד סביב, ונקט שכב שממנו יכול למדוד מכוון. ואע"ג שהוא בעצמו אינו מזיק, דמינח נייח, ונקט רכב, מדהוא המזיק בנדנודו:

ואת התנור:    ירחיק מהכותל:

שלשה מן הכליא:    הוא בסיס התנור:

שהן ארבעה מן השפה:    שפת התנור, והבסיס בולט טפח סביב לתנור. מיהו כותל התנור בכלל הד' טפחים [שם ח']. ונקט כליא שממנו יכול למוד מכוון בצמצום, ונקט תו שפה מדשם האש, ומשם יש לחוש לנזק:

משנה בעריכה

אלא אם כן יש על גביו גובה ארבע אמות:    רווח מפי התנור עד התקרה, שלא ידליק לתקרה ויוזקו השכנים:

צריך שיהא תחתיו מעזיבה:    טיח טיט ואבנים:

שלשה טפחים:    שלא ידליק לתקרת העליי' וע"ג צריך ד' אמות:

ובכירה טפח:    למעזיבה, מדאין היסיק' גדול כבתנור:

ואם הזיק משלם מה שהזיק:    אף שהרחיק כדינו:

אלא שאם הזיק פטור מלשלם:    וקיי"ל כת"ק [שם]:

משנה געריכה

תחת אוצרו של חבירו:    שחמימותן מזיק לפירות שבאוצר:

ולא רפת בקר:    להכי לא כלליה תנא בהדי חנות. דהתם טעמא משום חום, והכא משום ריח:

באמת:    ר"ל הלכה פסוקה בלי גימגום הוא:

ביין התירו:    בכל הנך דלעיל מותר לעשותן תחת אוצר יין של חבירו שהחום משביח ליין שבא"י:

אבל לא רפת בקר:    דהריח קשה ליין:

חנות שבחצר:    ר"ל הבא לעשות חנות בחצר:

ולומר לו איני יכול לישן מקול הנכנסין ומקול היוצאין:    רק עושה וכו':

ולא מקול הרחים:    מדכבר החזיק. ודוקא בקול קטן, אבל בקול שיש בו נדנוד קרקע, אפילו החזיק כמה שנים לא מהני [קנ"ה ל"ו], וי"א דבקול קטן אפילו לא החזיק שרי [קנ"ו]:

ולא מקול התינוקות:    שלומדי תורה אפילו לא החזיק, וה"ה כל קול מילי דמצוה [שם]:

משנה דעריכה

מי שהיה כותלו סמוך לכותל חבירו:    כעין ד:

לא יסמוך לו כותל אחד:    שיהיו ג' הכותלים כעין ת :

אלא אם כן הרחיק ממנו ארבע אמות:    שיהי' המקום שבין ב' הכותלים רחב לדריסת בני ר"ה, דדריסתן מועלת לחזק יסוד הכותל. ודוקא בעיר חדשה שאינה עומדת עדיין ס' שנה [ולרתוי"ט, שאדם זוכר מתי נבנת] אבל ישנה, כבר נדושו היסודות היטב. וכ"כ כותל שאין ארכה ד' אמות א"צ לחזקה:

והחלונות:    ר"ל בבא לבנות כותל נגד חלונות חבירו. צריך להרחיק מהן בהמשך, מלמעלן וכו':

מלמעלן:    אם ראש הכותל גבוה מהחלונות, צריך שיהיה גבוה מהחלונות ד' אמות:

ומלמטן:    דאם הכותל נמוך מהחלונות, צריך שיהיה ראש הכותל נמוך מהחלונות ד' אמות. וזה, משום היזק ראייה, שלא יעמיד עליה ויציץ לתוך חלון חבירו:

ומכנגדן:    אם הכותל עובר כנגד החלון, צריך להרחיקה מהחלון ד' אמות שלא יאפיל אורו:

ארבע אמות:    וכל זה, משום דהחזיק זה בחלונו כדינו, וכלקמן, ולהכי כל הרוצה לפתוח חלון למקום שאינו מזיק עדיין לחבירו, יכול חבירו למחות בו, דשמא יבנה הוא אח"כ סמוך להחלון, ויטעון שקנה החזקה זאת ממנו לפתוח חלון לחצירו, מיהו אף שיכול למחות, אם לא מיחה, אין שתיקתו מחילה, מדאין מזיקו עדיין [קנ"ד ט"ז]. אבל בפתח חלון לחצר חבירו, הוה שתיקתו מחילה לגבי היזק ראייה [שם ז'], ודוקא בעשה מעשה שפתח חלון, אבל חצר השותפין, אף שהיה כמה שנים בלי מחיצה ביניהן, יכול לכופו לעשותה השתא [שם ח']:

משנה העריכה

מרחיקין את הסולם מן השובך:    של חבירו.

כדי שלא תקפוץ הנמיה:    [מארדער] שטורף היונים אע"ג שיש ביניהן כותל צריך להרחיק מהכותל ד' אמות, ואפילו לר' יוסי במשנה י' דס"ל על הניזק להרחיק א"ע, הכא שאני דזימנן כמעט שהעמיד הסולם תקפוץ הנמיי' ולהכי חשבינן ליה כמזיקו בידים:

ואת הכותל מן המזחילה:    שרוצה לבנות כותל נגד אורך המזחילה [דאכרעננע בל"א]:

כדי שיהא זוקף את הסולם:    לעלות לתקן מזחילתו שהחזיק בה [קנ"ה]:

מרחיקין את השובך מן העיר חמשים אמה:    דאוכלין זרעונים הנשטחות בחצרות להתיבש מיהו ביש נ' אמה שרי אפילו אינן שלו דשאני הכא מסיפא דאינו מצוי חוץ לעיר זרעונים שטוחים:

ולא יעשה אדם שובך בתוך שלו אלא אם כן יש לו חמשים אמה לכל רוח:    שלא יפסידו שדות אחרים:

רבי יהודה אומר בית ארבעת כורין:    ר"ל כור לכל רוח סביב בעיגול. והיא / אמות מרובע בקירוב:

מלא שגר היונה:    ר"ל כך מרוצת פריחתן בפעם א'. ולת"ק כיון דבחמשים אמות מלו כרסייהו, לא אכלי טפי:

ואם לקחו:    כשכבר בנוי כך:

אפילו בית רובע:    ר"ל אפילו אינו מרוחק משדה חבירו רק י' אמות וחומש:

הרי הוא בחזקתו:    דטענינן ללוקח לומר דהמוכר עשאו ברשות, ואפילו נפל חוזר ובונהו מה"ט [שם]:

משנה ועריכה

ניפול:    ר"ל גוזל קטן ורך:

הנמצא בתוך חמשים אמה:    משובך:

הרי הוא של מוצאו:    דמעוברי דרכים נפל ואין בו סימן:

נמצא בין שני שובכות:    תוך נ' לשניהן:

קרוב לזה שלו:    וכולה מתני' לא שייכא הכא רק באלו מציאות [ב"מ], רק נקט' הכא מדדמי לדלעיל בשיעור נ' אמה. מיהו אם יוני שובך א' מרובין מבחבירו, רוב וקרוב רוב עדיף [ר"ס ח']. ואי"ל בל"ז ניחש לרובא דעלמא, דהרי היכא דליכא חזקת ממון וודאי, הולכין גם בממון אחר הרוב. י"ל דמיירי בנמצא בשביל של כרמים, או בכל מקום מוגבל. כעיר שרובא ישראל, וא"כ כל מקום שיש רובא דאית' קמן ורובא דליתא קמן*), דאיתא קמן עדיף [כך נ"ל]:

משנה זעריכה

עשרים וחמש אמה:    מפני נוי העיר, ובארץ ישראל מיירי:

ובחרוב:    [באקסהארנבום] שפריו דומה לקרן עז, והאוכל מפריו נתרפא מחולי הנקרא זאדברעננען בל"א, ולכן נקרא גם כן זאדשאטענבוים בל"א:

ובשקמה:    עץ תאנה יערי ובל"א נקרא [זיקעמארעס]:

חמשים אמה:    דענפיהן מרובין:

אבא שאול אומר כל אילן סרק חמשים אמה:    דמגנה יופי העיר.

ואינו נותן דמים:    כל יושב העיר פטור מלשלם דמי האילן:

קוצץ ונותן דמים:    כל יושב העיר משלם להיזיקו של זה:

קוצץ ואינו נותן דמים:    דבני העיר נקראים מוחזקים, מדעכ"פ צריך לקצוץ, אח"כ אמרי' המוציא מחבירו עליו הראיה:

משנה חעריכה

מרחיקין גודן קבוע:    שזורין שם תבואה הרבה:

חמשים אמה:    שלא יזיק המוץ לבני העיר:

לא יעשה אדם גורן קבוע בתוך שלו אלא אם כן יש לו חמשים אמה לכל רוח:    שלא יזיק המוץ לנטיעות וניר של חבירו, והיינו דמסיים ומרחיק וכו':

כדי שלא יזיק:    ר"ל במתני' דלעיל, הוא משום נוי העיר ואין בידן למחול לנוול עיר ארץ ישראל, מה שאין כן הכא ה"ט משום היזקו ובידו למחול:

משנה טעריכה

ואת הבורסקי:    בית לעיבוד עורות:

מן העיד חמשים אמה:    משום ריח רע:

אין עושין בורסקי אלא למזרח העיר:    דרוח מזרחית חמה ואינה מזקת כל כך. ומדלא קאמר נמי כן בנבילות וקברות ש"מ בנבילות ובקברות שרי. דנבילות מדלא קביע שלבסוף יסחבוה כלבים וחיות, ובקברות מדאתקבר וגם בשניהן אינו מסריח רק עד שיכלה הבשר. אבל לכאורה תמוה דכשיש כאן ב' עיירות א' במזרח וא' במערב יהיה הרווח שביניהן מותר לעיר המערבי ואסור למזרחי ואיך תחשב הרווח זה חמה לזו וצוננת לזו. וי"ל דעיר המערבי מה"ט שרי לעשות בורסקי בהרווח שבין ב' העיירות מדאין לה לחוש לריח רע שיובא לעירה ע"י שום רוח דאי רוח מזרח, הרי אינו נושבת בחוזק, ואי משום רוח מערבית הרי אינו נושא הריח לעירם, אלא אדרבה ישאוהו להלן דחוק מעירם, ואם באמת יש עיר אחרת במזרח בסמוך שם שאפשר שיגיע לשם הריח, באמת אסור לעיר המערבי לעשות שם בורסקי, אבל במערב העיר אסור לעשות בורסקי, אפילו אין עיר אחרת סמוך לשם, דנהי דאין להן לתוש לרוח מזרחי אפילו אם היה חזק, דהרי הוא נושב ממזרח למערב, וירחיק הריח מהעיר, עכ"פ כשישיב רוח מערבי החזק יביא הריח להעיר:

רבי עקיבא אומר לכל רוח הוא עושה חוץ ממערבה:    דמתפללין לאותה צד, דשכינה במערב. [ואף דמלא כל ארץ כבודו. אפ"ה כמו שיש חילוק בין כח הנשמה שבלב לכחה שבשאר אברים. כ"כ מבשרי אחזה אלהי, דאין קדושת אלהותו ית' והשגחתו בכל מקום בשוה, תדע וכי ס"ד שתהיה השראת שכינתו ית' ח"ו במקום הטינופת והטומאה שוה כבמקום הטהרה והקדושה. וגם מתנ"ך מוכח שאין השגחה מהקב"ה שוה בכל אדם, ובכל זמן, ובכל מקום, דהחילוק שבין אדם לאדם מבואר, דכתיב עיני ה' אל צדיקים וברשעים כ' והסתרתי פני מהם, והחילוק שבזמן נזכר ג"כ בכתוב, בעת רצון עניתיך, והחילוק שבמקום ג"כ מבואר בכתוב, דכתיב והיה עיני ולבי שם כל הימים. ואמרי' בספרי, כתוב א' אומר הנה עיני ה' משוטטות בכל הארץ, וכתוב א' אומר והיה עיני ולבי שם כל הימים. כביכול אין עיני ולבי אלא שם. והארכתי בזה הרבה בדרשותי. ואין כאן המקום להאריך, אבל עכ"פ שמעינן מהנ"ל שיש לומר שרוח א' מסוגל להשראת שכינתו ית' יותר ממקומות אחריה. וחז"ל גלו לנו שהוא צד מערב, כדאמרי' בש"ס הכא. אמנם תמיהני מאוד האיך אפשר לומר שיהיה מערב אסור ומזרח מותר. הגע בעצמך כשיהיו ב' עיירות זה אחורי זה, הראשון במזרח והשני במערב יהיה א"כ הרווח שביניהן אסור לבני עיר שבמזרח משום דהרווח להם במערב. ולהעיר שבמערב יהיה אותו רווח בעצמו מותר לבורסקי, משום דהרווח ההוא להם במזרח עירם, וא"כ יש לתמוה ג"כ, אם שכינה במערב לעיר שבמזרח, איך יהיו בני עיר שבמערב מותרים להעמיד שם בורסקי. וראיתי לרבעתו"ס כאן [ד"ה וצבא] שהקשו וז"ל וא"ת בלילה נמי למזרח משתחוים. וי"ל דאין לנו ללמוד רק ממה שאנו רואין עכ"ל. א"כ יש לישב קצת קושיתינו, דאף דהרווח שבין ב' העיירות, הוא מערב לזאת ומזרח לזאת, עכ"פ דנינן לכל עיר כפי מה שנראה להן. ואותן שנראה להן אותו הרווח כמזרח מותר, וכמערב אסור. ועדיין לא נחה דעתי דהרי כל כדור הארץ עגול הוא, ואין שם נקודה שנכנהו מזרח ולא יהיה גם כן מערב, דבעלות לשם השמש הוא מזרח, ובהתעלמה משם נקרא מערב. ואיך א"כ נוכל לומר שכינה במערב. ולכן נלפע"ד דשכינה במערב דבר נעלם ונשגב משכל אנושי, ואנן רק ניחש לשמא הכא ובברכות [דס"א ב'], כדחיישי לשמא באף מי רגלים יפין לה [כרט"ז בא"ח קל"ב סק"ב ע"ש]. ולא קיי"ל כר"ע:

משנה יעריכה

מרחיקין את המשרה:    ר"ל לשרות פשתן:

ואת הכרישין:    לזרוע [קרעססע]:

ואת החרדל:    ר"ל לזרוע [זענף]:

מן הדבורים:    בכוורתם, בכולן ירחיק נ' אמה, מדמזיקין זל"ז:

רבי יוסי מתיר בחרדל:    דמצי א"ל הרי גם אני ניזק, שדבוריך אוכלין ומפסידין חרדלי. וקיי"ל דבכולן די בשירחיק ג' טפחים כדי שלא יהיה ההיזק רק ע"י גירי דיליה [קנ"ה ל"א]:

משנה יאעריכה

עשרים וחמש אמה:    מפני השרשים אבל בור מאילן א"צ להרחיק אלא קוצץ ויורד כסוף מי"ב, והטעם דאין האילן נפסד עי"ז, משא"כ בור נפסד משרשי אילן שבאין לתוכו שהשרשים מתפשטים ממנו לצד מטה ולמן הצד:

ובחרוב ובשקמה:    ששרשיהן מרובין:

בין מלמעלה בין מן הצד:    ר"ל בין שאחד מהן למעלה בהר, ובין ששניהן על קרקע שוה:

אם הבור קדמה:    ונטע הלה ולא הרחיק:

קוצץ ונותן דמים:    בעל הבור לבעל האילן:

לא יקיץ:    דהמוציא מחבירו עליו הראיה:

וזה נוטע בתוך שלו:    דמדלא בא ההיזק מיד כשנטע, רק אחר זה בא הנזק ממילא, רשאי. והכי קיי"ל [שם ל"ב]:

משנה יבעריכה

לא יטע אדם אילן סמוך לשדה חברו:    בין לשדה אילן או תבואה:

אלא אם כן הרחיק ממנו ארבע אמות:    דהיינו כפי צורך רווח לחרישה, ובאין חורשין לאילנות, אינו מרחיק כלל [שם כ"ה]:

ואחד כל אילן:    אף שאין הפסדן מרובה כגפנים, מרחיק כלעיל.

וזה סומך לגדר מכאן:    קמ"ל דלא חיישינן שמא ברוב הימים יפול הגדר ויוכרח עי"ז לעשות גדר חדש שלא כדין [פ"א מ"ב]:

מעמיק שלשה טפחים:    בעל השדה מותר לקצץ השרשים בעומק ג' טפחים:

היה חופר:    בעל השדה, אם היה חופר בשדהו בור וכו':

והעצים שלו:    של בעל השדה, וארישא נמי קאי. מיהו תוך ט"ז אמה מהאילן, דהיינו כדי יניקת האילן, השרשים הנקצצים הן לבעל האילן [שם]. ואילה"ק*) מלעיל שלהי ב"מ, ומה התם שגוף הירק עומד באויר התחתון אפ"ה אמרינן רואין מהיכן ירק זה חי, מכ"ש הכי שכולו טמון בשדה חבירו נאמר רואין מהיכן שורש זה חי. י"ל הכא שאני מדהשתרשו השרשים לצדדים וכל בעלי שדות. הסמוכי' זל"ז מחלו להדדי יניקת השרשים בקרקעיתם, כל עוד שלא יצטרכו הם בעצמן להקרקע. תדע, דאל"כ גם מפירות גוף האילן יהיה יכול לטעון השכן חלק, מדינקו השרשים מקרקעיתו. אלא כדאמרן. ומה"ט לא דמי נמי לשטף נהר זיתיו [ב"מ פ"ח מ"ה] ודו"ק:

משנה יגעריכה

קוצץ:    הענפים:

מלא המרדע:    בגובה בכדי שהמוליך השוורים לחרוש, יהיה יכול לנשא המרדע [פייטשע בל"א], כשמוליך השוורים:

על גבי המחרישה:    שלא יעכבוהו כשיחרוש. ונ"ל דכשהתרצה סתם להניח הענף, אפ"ה*) חולקין בפירות [כשלהי ב"מ]:

ובחרוב ובשקמה:    שצלן עב:

כנגד המשקולת:    [זענקבלייא], והוא חוט שיש לבוני החומה, כדי לראות בה אם הרום שוה בהחומה, ור"ל קוצץ כל הנוטה מעבר למצר שלו:

בית השלחין:    ר"ל ואם השדה שנוטה האילן לתוכו הוא בית השלחין, דהיינו שדה יבישה:

כל האילן:    אפילו אינו חרוב ושקמה:

כנגד המשקולת:    כל גובה בענפים שכנגד השדה. שמונע הטל והגשם מלהרטיב

אבא שאול אומר כל אילן סרק כנגד המשקולת:    מדאין קציצתו היזק כל כך וקיי"ל כת"ק [שם]:

משנה ידעריכה

או חבילי זמורות:    וא"צ כדי רווח הרוכב, מדגחין ועובר תחתיו:

כל האילן כנגד המשקולת מפני הטומאה:    שמא יאהיל על טומאת מת, ויטמא לכל העובר תחתיו אז, דרק בחצר לא שכיח מת משא"כ בר"ה. והלכה כת"ק מדאינו מזיק בידים רק ע"י גירא דליה, ותו דגם בר"ה לא שכיח מת, דניחש שיאהיל אז:

בועזעריכה

הלכתא גבירתאעריכה