תורת חובות הלבבות/שער עבודת האלהים


השער השלישי - שער עבודת האלהים


בביאור אופני חיוב קבלת עבודת האלהים יתברך,

ויחלק לפתיחה ועשרה פרקים.

הפתיחה בביאור היות השכל מחייב בקבלת עבודת האלהים וזה.
מקל וחומר מחיוב ההודאה בין בני אדם מן המקבל אל המיטיב
ויאמר כי בעניין קבלת עבודת האל ראוי להתבונן בעשרה
ענינים והם ענייני עשרת פרקי השער:

פרק א' - ההערה על העבודה וחלקיה.
פרק ב' - בצורך המביא אל כל חלק מחלקיה.
פרק ג' - בגדר העבודה וחלקיה ומעלותיה.
פרק ד' - בצורת ההערה התורייה וחלקיה ומעלות אנשים בידיעת ספר התורה והבנת ענייניו.
פרק ה' - בצורת ההערה השכלית ולהורות עליה על דרך השאלה והתשובה.
פרק ו' - במיני חיוב העבודה כפי מיני הטובות ומחלקותיהם.
פרק ז' - בבאור הפחות מה שחייב בו מי שמיטיבים מן החובות אליו בטובה למטיב בה.
פרק ח' - במחלוקת החכמים בהכרח ובצדק והדעת הקרובה אל האמת מן הדעות בזה.
פרק ט' - בספור סוד יצירת המין האנושי בעולם הזה בדרך קצרה.
פרק י' - בספור דרך השמוש בכל מידה ממידותינו במקומה.

פתיחהעריכה

בביאור אופני חיוב קבלת עבודת האלוקים יתברך. אמר המחבר, מפני שביארנו במה שעבר חיוב יחוד האלוקים בלב שלם, ואופני בחינת טובותיו על האדם, התחייבנו לזכור אחר כך מה שהאדם חייב לנהוג בו כשיתברר אצלו, והוא קיבול עבודת האלוקים, כפי אשר יחייבהו השכל למטיב על מי שהיטיב לו. וראוי להקדים בפתיחת השער הזה, ביאור אופני הטובות וחיובי ההודאה עליהם מבני אדם קצתם לקצתם. ונעלה מזה אל מה שאנו חייבין בו לבורא יתעלה מן השבח וההודאה על רוב חסדו וגודל טובו עלינו. ונאמר, כי מן הידוע אצלינו, כי כל מיטיב אלינו, אנו חייבין להודות לו כפי כונתו להועיל לנו, ואם יקצר במעשהו לדבר שיקרהו וימנעהו מהיטיב אלינו, הודאתו חובה עלינו, כיון שנתברר לנו כי דעתו עלינו לטוב, וכי כוונתו להועיל לנו. ואם תגיע לנו שום טובה על ידי מי שלא כוון בה אלינו, יסתלקו מעלינו חיובי ההודאה לו סילוק, הכוונה לפי שמיד בקבלת הטובה, יקדים ציור חיוב ההודאה בלב המקבל, אך בהוודע לו אח"כ שלא כיוון המטיב, יסתלק ממנו הציור ההוא (פת לחם), ואין אנו חייבין בה.

וכאשר נתבונן בטובות בני אדם קצתם אל קצתם, אינן יוצאות מאחד מחמשה פנים:

  • האחד - טובת האב על הבן.
  • והשני - טובת האדון על עבדו.
  • והשלישי - טובת העשיר על הרש כדי לקבל שכר שמים.
  • והרביעי - טובת בני אדם קצתם לקצתם לקנות השם והכבוד ולגמול העולם.
  • והחמישי - טובת החזק על החלש בעבור חמלתו עליו ושהוא כואב על עניינו.

וצריך שנעיין עתה בכוונת כל אשר סיפרנו, אם אינה תלויה בדבר כי-אם לתועלת מי שמטיבין אליהם אם לא.

ותחילתם טובת האב על בנו, מן הידוע כי הוא מכוין לתועלת עצמו בו, כי הבן נתח מהאב עם עוצם תקותו בו, והלא תראה כי הוא מרגיש עליו יותר מגופו במאכלו ובמשתהו ובכסותו, ולדחות כל נזק מעליו, ונקל בעיניו סבל הטורח והיגיעה בעד מנוחתו, עם מה שהוטבעו עליו האבות מן הרחמים והחמלה על בניהם, ועם כל זה חייבה התורה והשכל על הבן העבודה והכבוד והיראה, כמ"ש הכתוב איש אמו ואביו תיראו (ויקרא יט). שמע בני מוסר אביך ואל תטוש תורת אמך (משלי א). ואמר בן יכבד אב ועבד אדוניו (מלאכי א).

ואם האב מוכרח בזה בדרך הטבע והטובה לאל, והוא שליח בה בלבד, אבל טובת האדון על עבדו, ידוע כי הוא מכוין לתקן ממונו בממונו עם צרכו לעבודתו, והוא אינו מכוין בזה כי-אם תועלת עצמו, ועם כל זה כבר חייבו הבורא יתברך בעבודתו והודאתו, כמ"ש בן יכבד אב ועבד אדוניו.

אבל טובת העשיר על הרש לקבל שכר שמים, הוא כסוחר שהוא קונה הנאה גדולה קיימת, יגיע אליה אחר זמן, בטובה קטנה ואבודה ונבזית, יתננה מיד. ולא נתכוון אלא לפאר נפשו באחריתו בטובה שהפקידה האלקים בידו, לתתה למי שיהיה ראוי לה. ומן הידוע כי ראוי להודות אותו ולשבחו, אע"פ שהיתה כוונתו לפאר את נפשו באחריתו, ועם כל-זה נתחייבה לו ההודאה, כמ"ש איוב "ברכת אובד עלי תבא" (איוב כט). ועוד אמר "אם לא ברכוני חלציו ומגז כבשי יתחמם" (איוב לא כ).

אבל טובת בני אדם קצתם אל קצתם בעבור אהבת השבח והכבוד וגמול העולם, הוא כמי שאוצר דבר אצל חבירו או מפקיד אצלו ממון מפני יראתו שיצטרך לאחר זמן, אף על פי שכוונתו לתועלת עצמו בהטיבו לזולתו כמו שאמרנו, חייב לו השבח וההודאה עליה, כמו שאמר החכם "רבים יחלו פני נדיב וכל הרע לאיש מתן" (משלי יט). ואמר "מתן אדם ירחיב לו ולפני גדולים ינחנו" (משלי יח).

אך טובת החומל על העני הכואב לו, הוא מכוון בה לדחות צער מלע עצמו אשר מצאוהו מעגמת נפשו וכאבו למי שחמל עליו. והוא כמי שמרפא כאב שמצאהו בטובת ה' עליו, ואיננו נשאר מבלתי שבח, כמו שאמר איוב "אם אראה אובד מבלי לבוש, ואין כסות לאביון, אם לא ברכוני חלציו ומגז כבשי יתחמם" (איוב לא).

וכבר נראה ממה שהקדמנו כי כוונת כל מטיב לזולתו מבני-אדם הוא לתועלת עצמו תחלה, ולקנות קישוט נאה לעולם-הזה או לעולם-הבא, או לדחות צער מעל נפשו או לתקנת ממונו, ואין כל זה מונע משבחם והודאתם מיראה ומאהבה אותם, ומהשיב להם גמולם, אע"פ שהטובה ההיא שאולה בידם והם מוכרחים להטיב בה וכאשר זכרנו, וטובתם אינה תמידית ולא נדיבותם נמשכת וחסידותם מעורבת עם כוונת תועלת נפשם, אן לדחות ההיזק ממנה, אם-כן כמה האדם חייב מן העבודה והשבח וההודאה לבורא הטובה, והמטיב בה אשר אין תכלית לטובתו, אך היא מתמדת ונמשכת מבלתי כוונת תועלת ולא דחיית נזק, רק נדבה וחסד ממנו על כל המדברים.

וממה שראוי לעמוד עליו, כי כל מטיב לזולתו מבני אדם מכל המינים אשר זכרנו, אין לו יתרון על מי שמטיב לו, אלא במקרה מן המקרים אבל באנושותם ועצמם נמשלים וקרובים זה לזה בעצם ובדמות ובחיבורם בצלמם וטבעיהם וברוב מקריהם, ועכ"ז חייב מי שמטיבים לו מן העבודה למטיב מה שספרנו. ואם היינו חושבים כי מי אשר מטיבין לו בתכלית החיסרון והגריעות, ובהרכבתו וחיבורו ודמותו, היה חייב בעבודה יותר, וכן כאשר נחשוב כי המטיב בטובה, טוב ושלם מכל נמצא, ומי שמטיבין לו גרוע מכל נמצא וחלוש מכל נברא, השכל מחייב בתוספת העבודה למטיב עד אין תכלית.

וכאשר נבחון על ההקשה הזאת, דבר הבורא יתברך ובני אדם בשכלנו נמצא הבורא יתברך נעלה ונישא ומרומם על כל נמצא וכל מושג בהרגשה ובשכל כפי אשר התבאר בשער הראשון מן הספר הזה, וכן נמצא האדם בהקשתו אצל שאר מיני החיים שאינם מדברים חסר וחלש מכולם, ויראה לך זה בג' עניינים:

  • אחד מהם - בענין גידולו ועוללותו, כי נמצא שאר מיני החיים חזקים ממנו, ויכולים לסבול הצער יותר ולנשא את עצמם, ואינם מטריחים אבותם בגידולם כאדם.
  • והענין השני - כשנעיין במה שיש תוך גוף האדם מן הלכלוכים והטינופים, ומה שנראה עליו מחוץ ממה שהוא קרוב מהם, כשהוא נמנע הרחיצה והנקיות ימים רבים, וכן כאשר ימות, כי זוהמתו יותר כבדה מכל זוהמת כל נבלות שאר בעלי-חיים, וצואתו יותר מסרחת מצואת שאר בעלי-חיים, וכן שאר טינופיו.
  • והענין השלישי - מה שהוא נראה מחולשת תחבולותיו כשיחסר כח הדיבור אשר נתן לו הבורא יתרון על שאר החיים שאינם מדברים, למאורע שאירע במוחו, כי בעת ההיא יהיה נעוה ונתעה משאר בעלי-חיים. ואפשר שישחית עצמו בשחיתות ובתמותות, ונמצא רוב בעלי-חיים שיש להם מן ההכרה בדרכי טובתם והתחבולה בהשגת מזונותם, מה שמקצרים רבים מן המשכילים שבבני אדם מכמותה, כל-שכן מי שיפקד שכלו מהם.

וכאשר נעמוד במחשבותינו על גדולת הבורא יתעלה ועוצם יכלתו וחכמתו ועשרו, ונסתכל בחלישות האדם וחסרונו, ושאינו מגיע אל השלמות ורוב צרכו ורישו לדבר שימלא מחסורו, ונבחון רוב טובות הבורא יתברך וחסדו עליו, ושבראהו כמו שבראהו מן החסרון בעצמו, והוא רש וצריך אל מה שיש בו תקנתו, ולא יגיע אליו כי אם ביגיעת נפשו, וזה מחמלת הבורא עליו כדי שיכיר את עצמו ויבחן בכל עניניו וידבק בעבודת האל, על כל פנים, ויקבל על זה גמול העולם-הבא אשר לו נברא, כמו שהקדמנו מן הדברים בשער השני מן הספר הזה, כמה האדם חייב לו ית׳ מן העבודה והיראה והשבח וההודאה והתמדת התהלה עם בירור חיוב כל אשר הקדמנו מן שבח בני-אדם והודאתם קצתם לקצתם. ואם יש איש סכל שחולק בחיוב כל זה לבורא יתברך על האדם כשהוא מבחין ומתבונן בענין הזה, ומודה באמת על עצמו, הלא יעור הישן ויקץ המתעלם, ויבחין הכסיל וישכיל המשכיל בירור חיוב קבלת עבודת האלקים עם בירור הראיות ופירסום העדים ואמיתת המופתים. וכמ״ש הנביא ע״ה למי שהתעלם מעיין בקבלת עבודת האלקים ית׳ "הלה׳ תגמלו זאת עם נבל ולא חכם (דברים לב).

אם-כן כבר נתברר חיוב קבלת עבודת האלקים על בני אדם מצד התמדת טובותיו עליו. וצריך שנבאר מענין השער הזה עשרה ענינים:

  • אחד מהם - ההערה על העבודה וחלקיה.
  • והשני - בצורך המביא אל כל חלק מחלקיה.
  • והשלישי - בגדר העבודה וחלקיה ומעלותיה.
  • והרביעי - בצורת ההערה התוריה וחלקיה, ומעלות אנשים בידיעת ספר התורה והבנת עניניו.
  • והחמישי - בצורת ההערה השכלית, ולהורות עליה על דרך השאלה והתשובה.
  • והששי - במיני חיובי העבודה כפי מיני הטובות ומחלקותיהם.
  • והשביעי - בביאור הפחות מה שחייב בו מי שמטיבין לו בטובה מן הטובות למטיב בה.
  • והשמיני - במחלוקת החכמים בהכרח ובצדק והדעת הקרובה אל האמת מן הדעות בזה.
  • והתשיעי - בסיפור סוד יצירת המין האנושי בעולם הזה בדרך קצרה.
  • והעשירי - בסיפור דרך השימוש בכל מדה ממדותינו במקומה.


פרק אעריכה

אמר המחבר, אך הצורך אל ההערה על עבודת ה' וחלקיה, הוא מפני שהאדם חייב בעבודת ה' יתברך, מדרך השכל וההכרה, ויש בין עת הראות הטובות על האדם ובין עת שישכיל ויכיר ס ה שהוא חייב עליהם מן העבודה זמן ארוך. היתה הערת האדם על מה שחייב בו מן המעשים ואמונת הלבבות אשר בהם תשלם לו העבודה לאל ית׳ חובה, כדי שלא ישאר בלי דת עד שיגמור שכלו וההערה על שני ענינים, אחד מהם תקוע בשכל, נטוע בהכרת האדם, נוצר עליו בשרש בריאתו ותולדתו, והשני קנוי בדרך השמע, והיא התורה אשר יגיענה הנביא אל בני אדם, להורותם דרך העבודה אשר הם חייבין בו לבורא יתברך.


פרק בעריכה

אך הצורך המביא אל כל חלק מחלקי ההערה, הוא מפני שההערה התקועה בשכל נחלשת מג׳ פנים, התחייבנו לחזקה בהערה התוריה.

  • והאחד מהג׳ פנים הוא - מפני שנברא האדם מדברים שונים זה מזה, וטבעים מתגברים זה על זה, ומעצמים זה הפך זה, והם נפשו - וגופו. ונטע הבורא יתברך בנפשו מדות וכוחות יכסוף בהם לדברים, כאשר יתנהג בם האדם יגדל בהם גופו ויתחזק על ישוב העולם הזה, וישאר המין האנושי על עניינו, ואם יפסדו אישיו, והמדה הזאת היא התאוה להנאות הגופיות, והיא כוללת כל מיני החי הגדל. והרכיב הבורא יתעלה בנפש האדם עוד מדות וכוחות יכסוף בהם, כאשר ישתמש בהם למאוס בעמידתו בעולם הזה ויחפוץ להיפרד ממנו, והיא החכמה (ס״א ההכרה) השלמה. ומפני שהיו ההנאות הגופיות קודמות אל נפש האדם מנעוריו, וצוותו בהם מתחילת ענינו חזק וגדול ונחוץ בם יותר, הגבירה מדת התאוה על שאר מדותיו, עד שגברה על השכל שנוצר עליו האדם, וטחה מראות עינו, ואבדו סימני חמודותיו, והוצרך האדם בעבור זה לדברים שהם חוץ לו, לעמוד בהם כנגד מידתו המגונה, והיא התאוה להנאות הבהמיות, ולהחיות בהם סימני מדתו המשובחת - והוא השכל. והדברים ההם ענייני התורה אשר הורה בהם האל ברואיו דרך עבודתו על ידי שלוחיו ונביאיו ע"ה.
  • והשני - שהשכל הוא עצם רוחני נגזר מן העולם העליון הרוחני, והוא נכרי בעולם הגופים העבים, והתאוה אשר באדם מחוברת מכוחות הטבע ומזג היסודות, והיא בעולם יסודה, ומעון שרשה מושכים אליה המאכלים כח ומחזקים אותה ההנאות הגופיות. והשכל מפני שהוא נכרי, אין לו מחזק ולא חבר והכל כנגדו, ומן הדין היה שיחלש ונצטרך לדבר שידחה בו מעליו גובר התאוה ושיחזקהו עליה, והיתה התורה רפואה לחולה כזה מחליי הנפשות ומדוי המדות. ועל כן תמצא התורה מזהרת מהרבה מאכלים ולבושים ובעילות וקנינים ומעשים שהם מחזקים כח התאוה. וכן הוא מצווה במה שהוא עומד כנגדה מהדברים שהם הפכה, והם התפילה והצום והצדקות וגמילות חסדים, ולהחיות בהם סימני השכל, ולהועיל האדם בם בעולם הזה ובעולם הבא, כמ"ש דוד : "נר לרגלי דברך ואור לנתיבתי" (תהלים קיט). ואמר : "כי נר מצווה ותורה אור" (משלי ו). ונאמר : "וראיתי אני שיש יתרון לחכמה מן הסכלות כיתרון האור מן החשך (קהלת ב).
  • והשלישי - כי התאוה משתמשים בה תדיר במזון הגוף, ולא תרפה מהעבודה לילה ויום, והשכל אין משתמשים בו אלא במה שהוא מפיק לתאוה. ומן הידוע שהכלים שמשתמשים בהם תמיד על דרך הטבע מוסיף תיקונם ומתחזקים מעשיהם. וכאשר ימעט שמושם יפסדו ויחלשו מעשיהם, והדין נותן שתחזק התאוה מפני שמשתמשים בה תדיר ויחלש השכל מפני מעוט השמוש בו, והנהגתו על מה שהוטבע עליו, והצריך הדוחק למציאות ענין שאין משתמשים באמיתתו מאברי האדם ותאותיו הבהמיות מאומה. אבל משתמשים בה בשכל הניצל מגובר התאוה עליו, היא התורה אשר בהשתמש השכל בה, יחזיק ויזך ויזהיר, וידחה מעל האדם הסכלות הגוברת על נפשו, המונעת אותו מראות הדברים על אמיתתם, ומהניחם על מכוניהם, כמ״ש : ״תורת ה' תמימה משיבת נפש עדות ה' נאמנה מחכימת פתי. פקודי ה׳ ישרים משמחי לב מצות ה' ברה מאירת עינים״ (תהלים יט).

והתחייבה מאשר זכרנו הערת האדם בדרך התורה, הכוללת המצות השכליות והשמעיות, לעלות בהם אל העבודה אשר האדם חייב בה מדרך הראיה השכלית, אשר היא תכלית הענין המכוון בו בבריאת המין האנושי בעולם הזה.

פרק געריכה

אך גדר העבודה וביאור חלקיה ומעלות כל חלק מחלקיה - הוא, שגדר העבודה, כניעת מי שמטיבין לו למטיב בטובה, שיגמלהו על טובתו כפי יכולתו.

והכניעה נחלקת לשני חלקים: האחד כניעת רהות ויחול בהכרח וחזקה. והשני כניעת חובה ודין לגדל ולרומם למי שנכנעים לו.

אך החלק הראשון הוא הכניעה לאל שתהיה מצד ההערה הקנויה אשר זכרנו, שחיובה מדרך הגמול והעונש בעולם הזה ובעולם הבא.

אבל החלק השני הוא הכניעה אשר תהיה מצד ההערה התקועה בשכל, והנוצרת בטבע האדם בהיקשר נפשו עם גופו.

ושתי הכניעות משובחות, מביאות אל דרך ההצלה בעולם המנוחה. אלא שאחת מהנה גורמת לחברתה, ומעלה שעולים ממנה אליה, והיא הערת התורה.


והכניעה שתהיה מחמת הערת השכל ודרך הראיה, קרובה אל האלוהים ורצויה יותר לשבעה פנים:

אחד מהם שהעבודה שתהיה מהערת התורה, אפשר שיהיה האדם מכווין בה לשם שמים, ואפשר שתהיה כוונתו לחנופה ולשבח בני אדם וכבודם בעבורה. כי שורשה מוסד על התוחלת והרהות. אך העבודה שהיא מצד הערת השכל, לא תהיה כי אם מיוחדת לשם שמים, לא יתערב בה שום חונף ולא זיוף מצד שיתפאר בה, כי אינה מיוסדת על תוחלת ועל הרהות, אך היא מצד החכמה והידיעה במה שהנברא חייב לבורא מן העבודה.

והשני כי העבודה שהיא מהערת התורה, לא תהיה אלא אחר הייחול בגמול והרהות בעונש. ואשר תהיה מהערת השכל, לא תהיה כי אם לנדיבות הנפש ורצונה להשתדל בכל יכולתה בעבודת אלוהים לשמו, אחר ידיעה והבנה כי הנפש לא תתנדב במה שיש לה, אלא אחר שיתברר לה שהתמורה עודפת עליו, והוא רצות האל אותה.

והשלישי כי העבודה שהיא מן התורה בלבד, יהיה הנראה ממנה על האיברים מן המעשים הטובים, יותר ממה שהוא צפון בלב מעבודת האלוהים. והעבודה שתהיה מן השכל, הצפון בלב כפליים ממה שנראה ממנה על האברים, והם חובות הלבבות.

והרביעי כי העבודה שהיא מן התורה, כמבוא אל העבודה אשר היא מן השכל, והיא כגרגיר הזרוע, והתורה לה כעבודה לאדמה, וחרישתה ונקיותה. והעזר שהוא מן האלוהים כמטר המשקה אותה. ומה שהיא ממציאה ומצמחת במה שיתקיים בלבבות מעבודת האלוהים לשמו לא לייחול ולא לרהות. כמו שהזהירו חכמנו זיכרונם לברכה עליו: אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס וכו', ויהי מורא שמים עליכם.

והחמישי כי מצוות התורה יש תכלית למספרן, והן מגיעות עד סך ידוע, והוא תרי"ג מצוות. אך מצוות השכל כמעט שאין להם תכלית, כי בכל יום יוסיף האדם דעת בהן, וכל אשר תוסיף הכרתו ויבין טובות האלוהים ועוצם יכולתו ומלכותו, יוסיף להיכנע לו ולהישפל לפניו. ועל כן אתה רואה דוד עליו השלום מתחנן אל האלוהים להעיר אותו עליהן, ולהסיר מסך הסכלות מעל עיניו. כמו שכתוב (תהילים קיט) גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך, הורני ה' דרך חקיך וגו' הדריכני בנתיב מצוותיך וגו', הט לבי אל עדותך וגו'. ואומר (שם) לכל תכלה ראיתי קץ רחבה מצוותך מאוד. רצונו לומר: כל מה שאנו חייבים מעבודתך אל התמדת טובותיך, אין קץ לו, מפני שאין קץ לאופני טובותיך עלינו. וכבר נאמר על קצת הפרושים שהיו כל ימיהם בתשובה מפני שהיו מחדשים בכל יום תשובה בעבור תוספת הכרתם בגדולת האלוהים בכל יום, וקיצורם במה שהם חייבים לו מן העבודה בעבר. כמו שכתב דוד עליו השלום (שם יט) יום ליום יביע אמר וגו'. ואומר (שם קיט) פלגי מים ירדו עיני על לא שמרו תורתך.

והשישי כי העבודה שהיא מן התורה היא ביכולת האדם, כשהוא מכווין בה ומזדמן אליה, איננה נמנעת ממבקשה. אך העבודה שהיא מן השכל, לא תיגמר לאדם אלא בכוח גדול ועזר מאת האלוהים יתברך, כי יכולת האדם קצרה מהשיגה. ועל כן אתה רואה דוד עליו השלום משיב תמיד התחנה לאל לעזרו עליה באשרי תמימי דרך.

והשביעי כי העבודה שהיא מן התורה בלבד, אין האדם בטוח בעצמו שלא ייכשל בה, כי כוח התאווה אורב לה ומצפה העתות שהוא מתעלם ממנה. אבל העבודה שהיא מהערת השכל, בטוח הוא מהכשל בה ומחטוא, כי הנפש אינה נמשכת אליה אלא לאחר המית תאוות הגופות והגברת השכל עליה ושימושו בה כחפצו ורצונו. ועל כן היא עבודה מובטחת מהכשל בה, ובעלה שמור מן החטא. כמו שאמר הכתוב (משלי יב) לא יאונה לצדיק כל און.


אך מעלות התורה צריך שאבאר מהם מה שיזדמן לי. ואומר, כי העניינים המצריכים להערת התורה גם כן הם שבעה:

אחד מהם כי האדם מחובר מנפש וגוף. ובמידותיו מה שיביאהו להתמסר להנאות ולשקוע בתאוות הבהמיות, ולנתק קשר השכל מעליו. ויש בו מידות שיביאוהו למאוס בעולם ולהניח ישובו מפני התהפכות ענייניו בו והתמדת הפגעים והיגונות עליו, ולנטות אל עולם השכל העליון. ושתי העצות אינם משובחות. מפני שהאחת מביאה להפסדת סדר העולם, והשנית מביאה להפסדת עניני האדם בעולם הזה ובבא. ומחמלת הבורא יתעלה ועוצם טובתו על האדם, שחננו מה שיתקן בו ענייניו ויכונו בו דרכיו בשני העולמים בסדר אמצעי בין השכל והתאווה, והיא התורה הנאמנה, השומרת הצדק הגלוי והנסתר, שנותנת לאדם חלק מתאוותיו בעולם הזה, ושומרת לו גמולו באחריתו. כמו שאמר הכתוב (משלי כב) הט אזנך ושמע דברי חכמים וגו'. כי נעים כי תשמרם בבטנך וגו' להיות בה' מבטחך הודעתיך וגו'. הלא כתבתי לך שלישים במועצות ודעת, להודיעך קשט אמרי אמת להשיב אמרים אמת לשלחיך:

והשני כי הערת השכל איננה גוררת חיובי מעשה עבודת האלוהים מתפילה וצום וצדקה ומעשר וגמילות חסדים, ואין אדם מגיע בה לידיעת גבולי העונשין אשר יתחייב בהן המקצר בעבודה. והוצרך למעמד וגבול בכל זה בדרך התורה והוראת הנבואה, כדי שיסודר לנו העניין המכוון ממנו בהתקבצם, והיא עבודת ה' יתעלה. כמו שכתוב (קהלת ג) והאלוהים עשה שייראו מלפניו:

והשלישי כי ההערה השכלית איננה כוללת כל המצווים, מפני קוצר מחשבת קצתם ויתרון הכרת קצתם על קצתם. והערה התוריה כוללת כל מי שהגיע לתנאי הציווי על דרך שווה, ואם הם חלוקים בהבנתם אותה. כמו שהקדמנו בסוף השער הראשון מן הספר הזה. ויש שיהיה האדם מקצר בקצת ענייניו ומוסיף בקצתם, ומתחלפת הערת השכל בו בהתחלף הכרתו. וההערה התוריה אינה מתחלפת בעצמה, אבל תורתה צורה אחת לנער ולבחור, ולישיש ולזקן, ולמשכיל ולכסיל. ומתחלף המעשה שיהיה מחמתה בכל אשר זכרנו. כמו שכתב הספר בכלילת ההערה התוריה לכל העם (דברים לא) הקהל את העם האנשים והנשים והטף וגרך אשר בשעריך וגו'. ואמר שם: תקרא את התורה הזאת נגד כל ישראל באזניהם.

הרביעי כי מן הידוע כי עבודות בני אדם חייבים בהן כפי מעלות הטובות עליהם, ובכל דור ודור מתחדשות סיבות לעם זולתי עם אחר, מביאות לייחדם בטובה מאת ה' יתעלה. וצריך בעבורה שיתייחדו גם הם בתוספת עבודת הבורא מבלעדי שאר העמים. ואין דרך לדעת זה מצד השכל לבדו, כאשר בחר בנו בהוציאו אותנו מארץ מצרים ובקיעת ים סוף ומה שסמוך להם מן הטובות, אשר אין צורך לזוכרם בעבור שהן ידועות ומפורסמות. וייחדנו הבורא ית' משאר האומות הקדמונים בעבודה, חייבנו בה להודות לו, ויעד אותנו על קבלתה בגמול בעולם הזה ובבא, מה שלא יסופר מרוב חסד וטובה ממנו ית'. וכל זה לא יתברר כי אם בתורה. כמו שאמר הכתוב (שמות יט) אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים, ואשא אתכם על כנפי נשרים, ואביא אתכם אלי. ועתה אם שמוע תשמעו בקולי, ושמרתם את בריתי וגו', ואתם תהיו לי ממלכת כוהנים וגוי קדוש וגו'.

והחמישי כי ההערה התוריה היא הקדמה ומבוא אל הערת השכל וראיה עליו, בעבור צורך האדם בנערותו אל חינוך והנהגה, ולמנוע תאוותיו, עד שיחזק ויכוון שכלו. וכן הנשים וקלי הדעת מן האנשים אינם נמשכים אחר הנהגת השכל, מפני חלישות איסורו בהם וקישורו אותם, הצריך הדוחק להנהגה בינונית שיסבלוה, ולא יבצר מהם לעמוד בה. ועל כן נוסדו התורות על קטבי הייחול והרהות. ומי שאינו מקצר בחיובי התורה, יהיה במדרגת החסידים הזכים, ויהיה ראוי לגמול העולם הזה והבא. ומי שעולה ממנה אל העבודה שהוא מדרך הערת השכל, יגיע אל מדרגת הנביאים ובחירי עליון החסידים, ויהי גמולו בעולם הזה השמחה במתיקות עבודת ה'. כמו שכתב הנביא (ירמיה טו) נמצאו דבריך ואוכלם, ויהי דברך לי לששון ולשמחת לבבי, כי נקרא שמך עלי ה' אלוהי צבאות. ואמר (תהילים סד) ישמח צדיק בה' וחסה בו, ויתהללו כל ישרי לב. ואמר (שם צז) אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה. וגמולו לעולם הבא, להגיע אל האור העליון אשר לא נוכל לספרו ולא לדמותו. כמו שכתוב (זכריה ג) אם בדרכי תלך ואם את משמרתי תשמור, וגם אתה תדין את ביתי וגם תשמור את חצרי, ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה. ואמר (תהילים לא) מה רב טובך אשר צפנת ליראיך, פעלת לחוסים בך נגד בני אדם. ואמר (ישעיה סד) עין לא ראתה אלוהים זולתך יעשה למחכה לו.

והשישי כי התורה כללה עניינים לא יוכל השכל לבאר אופני חיובם, והם המצוות השמעיות וכללים משורשי השכליות. וזה היה בעבור שהיה העם שניתנה להם התורה בעת ההיא בעניין גובר התאוות הבהמיות עליהם, ונחלשו מדעתם והכרתם מהבין הרבה מן השכליות. ונהגה בהם התורה בזה מנהג אחד, ושבו השכליות והשמעיות אצלם שווים בהערה עליהם. ומי ששכלו והכרתו חזקים, יתעורר אליהם ויקבלם על עצמו לשני הפנים. ומי שנחלש שכלו מדרך חיובם, יקבלם מצד התורה בלבד, וינהג בהם מנהג השמעיות. והייתה בזאת תקנת הכל. כמו שכתוב (משלי ג) דרכיה דרכי נעם, וכל נתיבותיה שלום:

והשביעי כי התורה נגיע אליה במציעות אדם שיראו על ידו אותות ומופתים כל בני אדם שווים בהם מצד הרגשותם, לא יוכלו לדחותם, ויתברר להם מה שהוא בא בו משם הבורא במופתים מורגשים ושכליים. וזאת תוספת על מה שהוטבעו עליו בשורש הבריאה והיצירה מן ההערה השכלית. ומי שיבחן טובות האלוהים עליו אשר ישתווה בהן עם כל בני אדם, יאמין בחיוב קבלת עבודת האלוהים בכל מיני השכליות. וכשיבחן טובות הבורא עליו, אשר ייחד בהן עמו משאר העמים, יאמין בחיובו במצוות השמעיות מבלעדי שאר האומות. וכן כאשר יבחן טובות האלוהים עליו, אשר ייחד בהן שבטו מבלעדי שבטי שאר עמו, ככהונה ולוויה, יאמין בחיובו במצוות אשר ייחד בהן האלוהים שבטו. ועל כן תמצא תורת כהונה ארבעה ועשרים, כנגד ארבעה ועשרים טובות שהטיב בהם הבורא לכוהנים, והם ארבעה ועשרים מתנות כהונה.

ועל ההקשה הזאת, כל מי שייחד האלוהים אותו בטובה מבלעדי שאר בני אדם, צריך שיחייב את עצמו עבודה שיתייחד בה מבלעדיהם, עם השתדלו בעבודה הכוללת אותו עימהם, כפי יכולתו והשגתו להודות לה' יתברך, על מה שייחדו בו מן הטוב. ויהיה גורם התמדתה ולהוסיף לו עליה, ולגמול על עבודתו בבא, ולא יהיה כמי שנאמר בו (הושע ב) וכסף הרביתי להם, וזהב עשו לבעל.

ומי שמקצר בעבודה על מה שיוחד בו מן הטובה, יגרום לו לקצר במה שיוחדה בו משפחתו, ואחר כך במה שיוחד בו עמו, ויניח את התורה. וכיון שאינו מקבל את התורה, אינו מקבל חיובי השכליות. וכשאינו מקבל מה שמחייבו השכל, עם הימצאו לו והתעורר עליו, יצא לו מתכונת החי המדבר, ויהיו הבהמות מבינות דרך תקנתם יותר ממנו. כמו שכתוב (ישעיה א) ידע שור קונהו וחמור אבוס בעליו ישראל לא ידע עמי לא התבונן. ויהיה דרכו כדרך מי שנאמר עליו (תהילים לז) כי רשעים יאבדו, ואויבי ה' כיקר כרים, כלו בעשן כלו.

פרק דעריכה

וראוי לנו לבאר צורת ההערה התוריה וחלקי התורה ומעלות אנשי החכמה ותכונתם ואמונתם בה, וקבלתם אותה.

ואומר: כי ההערה התוריה היא חזון מאת האלוהים, על ידי איש מבני אדם, במה שהוא טוב בעיניו מהם מעבודתו, לגומלם על קבלתם גמול בעולם הזה ובעולם הבא, חסד ונדבה וטובה.

והתורה חולקת מעשי בני אדם לשלושה חלקים: צווי ואזהרה ומותר. והצווי מתחלק לשני חלקים: אחד מהם מצוות הלבבות, והם הדברים אשר ייתכנו באמונת הלב, כייחוד האל, והיות הלב שלם עמו ובטוח עליו, והמסר אליו, ורצות בגזרתו, והאמן בנביאיו ובתורתו, וירוא אותו, ושמור מצוותיו, ובמחשבה בפליאותיו, והבחינה בטובותיו, והרבה כזה ממה שיארך סיפורם. והשני מצוות הלבבות והאברים יחדיו, כייחוד הלשון עם הלב, וקריאת ספר התורה ולימודו, והתפילה והצום והצדקה, והשביתה מן המעשים בשבתות ובמועדים, ועשות סוכה ולולב וציצית והדומה לזה.

והאזהרה מתחלקת גם כן לשני חלקים: אחד מהם חובות הלבבות, והשני חובת האברים. והאזהרה שבחובות הלבבות כשיתוף עם הבורא בסתר ובחונף, ואהבת עשות מה שהזהיר האל מלעשותו, והגאווה והגובה והגאון, ובזות בני אדם, ולעוג לנביאים ולדברים הבאים מהאלוהים על לשונם, ומאוס בטוב ואנשיו, ומצוא קורת רוח במדעים, והקנאה והחמדה ואהבת הרע לבני אדם, והתקצף על גזרת הבורא והרבה כזה.

אך חובות האברים והמוזהר מהם, השיתוף עם הבורא בגלוי, ושבועת שקר, והכזב, והרכילות, ואכילת האסור, והבעילות האסורות ושפיכת דמים והרבה כזה.

והמותר מתחלק לשלושה חלקים: די הסיפוק ריבוי והקצור. ודי הסיפוק הוא מה שאי אפשר לאדם לעמוד בלעדיו, כמו המזון במאכל ובמשתה, והמלבוש והמכסה. והדיבור, מה שהוא צריך אליו בסדר ענייניו ופעולותיו וסחורותיו, והשתמשו בכל מיני תנועותיו, ושייקח מהם כדי הסיפוק והנכונה אשר בהם יכוון עניינו. כמו שאמר הכתוב (תהילים קיב) טוב איש חונן ומלוה, יכלכל דבריו במשפט.

והחלק השני שהוא הריבוי, והוא עבור גבול די הסיפוק אל התוספות אשר אין צורך בהם לאדם כמו הריבוי מן המאכל והמשתה. וכבר הזהיר ממנו החכם באומרו (משלי כג) אל תהי בסובאי יין בזוללי בשר למו. וכן שיפליג להתקשט במלבושים ומרחיב במשכנים ללא דוחק, ומותרי הדברים אשר איננו בוטח שלא ייכשל בהם. כמו שכתב החכם (שם י) ברוב דברים לא יחדל פשע. ורוב הבעילות, ובו אמר: (שם כט) ורועה זונות יאבד הון. ואמר (שם לא) אל תתן לנשים חילך. ואמר במלך (דברים יז) ולא ירבה לו נשים. והשתדלות ברוב הקניין וקבוץ הממון, ובה נאמר (משלי כג) אל תיגע להעשיר, מבינתך חדל. ואמר במלך (דברים יז) וכסף וזהב לא ירבה לו מאוד. וכל מה שזכרנו בתקנת הגופות והנאותם, מגונה באחרונה, מפני שמביא האדם על מה שהזהיר הבורא ממנו ואסר אותו.

והחלק השלישי מן המותר הוא הקיצור. והוא שלא יגיע האדם אל גדר די הסיפוק במאכל ובמשתה ובמלבוש ובדיבור ובעסק בצרכי המזון והדומה לזה. וזה יחלק לשני חלקים: שיהיה חסידות או לעניין העולם. ומה שיש ממנו לחסידות ולהתקרב בו אל ה' על דרך הפרישות הוא משובח, ויש עליו גמול. כמו שכתב החכם (קהלת ז) לב חכמים בבית אבל ולב כסילים בבית שמחה. ומה שיש ממנו לעניין העולם והוא להותיר ממנו או לשבח אותו שהוא פורש מן המותר, ומסתפק מן העולם בפחות ממזונו, זה מגונה, מפני שהוא יוצא מנתיב הבחינה, והוא חומס את גופו. וזה מפני רוב אהבתו בעולם. ואמרו קצת החכמים: מי שפורש מן העולם לאהבת העולם, כמי שמכבה האש בתבן. אבל הדיבור והשינה - הקיצור בהם משובח. הדיבור, מפני שהשתיקה אחריתה יותר טובה. כמו שכתב החכם (שם ה) אל תבהל על פיך, ולבך אל ימהר להוציא דבר לפני האלוהים, כי האלוהים בשמים ואתה על הארץ, על כן יהיו דבריך מעטים. אבל השינה - כמו שאמר במשלי: מעט שנות מעט תנומות, מעט חבוק ידים לשכב.

וכבר התבאר במה שזכרנו, שכל מעשי האדם אינם יוצאים - מציווי, ואזהרה, ודי הסיפוק. כי כל מה שיוצא מגדר די הסיפוק, או אל התוספת או אל החסרון - איננו נמלט מהשיג [=מלהכלל] בציווי אם יהיה לשם שמים, או באזהרה אם לא יהיה לשם שמים.

וכאשר נחקור על די הסיפוק להגיע מן העולם אל המזון, נמצאנו מצווה בו. כמו שכתב בראשית היצירה, (בראשית א) ויברך אתם אלוהים ויאמר להם אלוהים, פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשה. ואמר אחר כך (שם) הנה נתתי לכם את כל עשב זורע זרע, אשר על פני כל הארץ. אם כן די הסיפוק במזון נכנס בשער הציווי.

וכיון שהוא כן, כבר התברר כי כל מעשי בני אדם אינם יוצאים מן הציווי והאזהרה. וביאור זה, כי כל העושה מעשה, אם הוא מן הצווים הוא מעשה טוב, ואם יניח מעשותו והוא יכול לעמוד בחובתו - הוא מקצר. וכן מי שעושה דבר מן האזהרות הוא חוטא, ואם יניח מעשותו הוא צדיק, כשיניחנו בעבור יראת ה'. כמו שאמר הכתוב (תהילים קט) אף לא פעלו עולה בדרכיו הלכו. ואם יעשה מן המעשים המותרים על דרך שווה ונכונה - הוא צדיק. כאשר אמר (שם קיב) טוב איש חונן ומלוה יכלכל דבריו במשפט. ואם יהיה מרבה ועובר די הסיפוק - הוא מקצר, מפני שהוא מביא למה שהזהיר ממנו האלוהים. ואם יקצר מדי הסיפוק עם יכולתו עליו, ותהיה כוונתו לייסר נפשו בעבודת ה' ולמשול בתאוותיו כדי להתקרב אל האלוהים או לפרוש מן העולם ולנטות אל העולם הבא - הוא צדיק, ומעשהו טוב. ואם אינו לשם שמים - הוא מקצר ומעשהו מגונה.

והנה נחלקו מעשי בני אדם אל טוב ואל רע. והמשכיל מי ששוקל את מעשיו קודם עשותם במשקל הזה, ויבחן אותם במחשבתו הטובה, וכוח הכרתו יבחר בטוב מהם ויעזוב זולתו. כמה שאמר דוד עליו השלום (שם קיט) חשבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדותיך, חשתי ולא התמהמהתי לשמור מצוותיך. והראיה על בירור מה שזכרנו מהמעשים הטובים והרעים, מה שאמר החכם (קהלת יב) כי את כל מעשה האלוהים יביא במשפט על כל נעלם אם טוב ואם רע. והנה הכניס המעשים כולם תחת טוב ורע. והוא מה שזכרנו מעניין המשובח והמגונה.

וכבר התבאר כי מעשי בני אדם יחלקו לשני חלקי התורה, רצה לומר הצווים והאזהרות לבד, ומפני היות התורה מילות ועניינים, נחלקו בני אדם בחכמת התורה על עשר מעלות.

תחילתם אנשים למדו החומש והמקרא, והספיק להם בגרסת הפסוק מבלי הבנת עניין, ואינם יודעים פירוש המילות ושימוש הלשון, והם בתכונת חמור נושא ספרים.

והשנית אנשים ביקשו לברר קריאתם ולשמור התנועות, ושמו רוב השתדלותם בידיעת מקומות הניקוד, והם בעלי הניקוד והמסורת.

והשלישית אנשים ראו חסרון מי שקדם זכרם, והשתדלו לדעת עילת הניקוד והטעמים, וחברו אליהם דעת שימוש הלשון ודקדוקו, ודעת השמות והפעלים, ותיבות הטעם והסמוך והנפרד, וסיפור העבר בלשון עתיד, והציווי בלשון המקור השלם, והחסר והנח והכפול והנראה והנסתר והדומה לזה.

והרביעית אנשים שהוסיפו על מה שהקדמנו זכרם בפירוש המילות המסופקות בספרי הקודש והנראה מן הפשט, וחקרו עם זה על ידיעת העובר והאמיתי בלשון העברית, והשמות הדומים ושאינם דומים, והנגזרים ושאינם נגזרים, והזרים, וכן בתארים ובפעלים והדומה להם.

והחמישית אנשים שהוסיפו על מה שהקדמנו זכרם בדעת ענייני ספרי הקודש ולהבין שורשיו ולחקור על העובר והאמיתי מענייניו, כגשמות הנזכרת בו, והם המפרשים ספרי אלוהים כנראה ממנו, ואין סומכים על הקבלה.

והשישית אנשים סמכו על קבלת הקדמונים שהיא המשנה, והגיעו לקצת חיובי התורות והמצוות והדינים מבלי עיון בתלמוד.

והשביעית אנשים שהוסיפו על כל מה שזכרנו בעיון התלמוד, והשתדלו בגרסתו וקריאת הלכותיו, מבלי פירוק קושיותיו ופתח סתומותיו.

והשמינית אנשים לא הספיק להם מחכמת התורה מה שהספיק למי שקדם זכרו, עד שהטריחו את עצמם להבין דברי אנשי התלמוד והתיר ספקותיו ולפתוח סתומותיו לקנות בזה השם והתפארת. והם מתעלמים מחובות הלבבות ואינם מתעוררים למפסידי המעשים, וכלו ימיהם בידיעת העניינים הנכרים מתולדות הדינים, והזר הקשה מפסקי הדינים. וזכרו מחלוקת בעלי התלמוד בחידושים הנופלים בדינים, והתעלמו מעיין במה שאין להם רשות להתעלם ממנו מענייני נפשותם אשר הם חייבים לחקור עליו מאמיתת אותות הנביא עליו השלום, והקבלה ותנאיה, אשר בהם תתברר, ומה שחייבנו בו הבורא מהבאת הראיות עליו בשכלנו, ולעבדו בלב שלם, והרבה כזה ממה שאני עתיד לבארו, מאשר יושג בדרך השכל השער הזה.

והתשיעית אנשים שהגיעו נפשותם לדעת חובות הלבבות והאברים ומפסידי המעשה, והבינו פשט דברי הקודש ובמצפוני עניינו, ועמדו על אמיתת הקבלה מן הכתוב והמושכל, וסידרו הדינים, וחילקו חובת המעשים כפי הראוי לענייני כל זמן, והתחלקות דיני כל מקום, אחר שהבינו שורשי ספר התורה ונזהרו בם, והזהירו עליהם עם הפקת האמת בסתר ובגלוי, ונטות עם האמת באשר הוא נוטה. והם בעלי הגמרא והגאונים הנוהגים מנהגיהם אחריהם.

והעשירית אנשים שירשו חכמת התורה מהנביאים בכל פירושיה ותולדות שורשיה, והן אנשי כנסת הגדולה, ומי שקבל מהם מן התנאים, והן בעלי המשניות והברייתות כמו שנזכר במסכת אבות. משה קבל תורה מסיני ומסרה ליהושע, ויהושע לזקנים וזקנים לנביאים, ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה, ואנשי כנסת הגדולה לשמעון הצדיק, ושמעון הצדיק לאנטיגנוס, ואנטיגנוס ליוסי בן יועזר, וליוסי בן יוחנן איש ירושלים, והם מסרוה ליהושע בן פרחיה ונתאי הארבלי, והם מסרוה ליהודה בן טבאי ולשמעון בן שטח, והם מסרה לשמעיה ואבטליון, ומהם לשמאי והלל, ומהם לרבן יוחנן בן זכאי, ורבן יוחנן בן זכאי לר' אליעזר ור' יהושע ורבן גמליאל ור' אלעזר בן ערך ור' יוסי הכהן ור' שמעון בן נתנאל, ומהם לר' עקיבא ור' אלעזר בן עזריה ור' טרפון ור' שמעון בן גמליאל, ומהם לר' מאיר ור' יהודה ור' יוסי ור' שמעון ורבי יהודה הנשיא. והוא רבנו הקדוש, אשר קיבץ עניני המשנה וסידרם וחלקם לפרקים, וחיברם, והוא עיקר כל הקבלה שסומכים עליו בתורתנו.

אך דעות אנשי התורה באמונתם וקבלת עבודת ה' יתברך, הם על עשר מדרגות:

תחילתם אנשים נשא אותם הסכלות, גם גובר התאוות עליהם למאוס בתורה, וחשבו אותה כמנהגים שמנהיגים בהם הכסילים, מפני גובר התאווה על שכלם ועובי טבעם. ואינם נכנסים תחת עול התורה, ולא נמשכים בעבותות השכל, מפני שהם חפצים בהפקר. ובכמותם אמר החכם (משלי יח) לא יחפוץ כסיל בתבונה, כי אם בהתגלות לבו.

והמדרגה השנית, אנשים לא יכלו לדחות האותות ולהכחיש המופתים אשר נראו על ידי הנביאים מפני פרסומם, אלא שנסתפקו באמיתת התורה, ואמרו דברים קרובים לדעת מי שהקדמנו זכרם, שהאלוהים רצה להורות את בריותיו דרך שיתקן בו עניינם בעולם הזה, והעיר הנביא להנהיגם במה שצריך להם מן החוקים, ונתן לו אותות ומופתים לשמוע דבריו ולקבל חוקיו. ואינם מאמינים בגמול ועונש. ואני רואה לבאר מה שיש עליהם מן התשובות בקצרה, על דרך המניעות וההסכמה.

על דרך המניעות, כי הבורא נעלה ומרומם לשנות מנהג למי שמכזב עליו, ויאמר בשמו מה שלא אמרו. ואם הוא מישר אותם בכזבו על אלוהים, כי אין החזון הנראה אל הנביא יותר נפלא וקשה משנות המנהג לו.

ועל דרך ההסכמה, אילו היה מתברר בראיה ברורה שהוא כן, היה מן הדין להימשך אחריו, כי אין הבורא יתברך משנה מנהג ולא מראה מופת על ידי מי שאינו יודע הדרך הטובה והישרה. ומי שבחרהו הבורא יתעלה להורות לנו הדרך הטובה והישרה, ולהנהיגנו אחרי שנראה האותות על ידו, ראוי הוא שנסמוך עליו בהרכבתנו והנהגתנו. ואנו חייבים בזה למלך או לשלטון, כמו שאמר (שם כד) ירא את ה' בני ומלך וגו'. וכל שכן מי שנראה מופת על ידו. ועל שני הפנים הם חייבים בקבלת התורה. ובכמותם אמר החכם (שם ח) הבינו פתאים ערמה וכסילים הבינו לב:

והמדרגה השלישית, אנשים שנתבררה אצלם אמיתת התורה, וחשבו כי הוא מחסד האלוהים לישר בה בריותיו בעולם הזה ולהנהיג אותם בלבד, לא לגמול בעולם הבא ולא לעונש.

והטעם בזה, מה שהושב פעמים בספרי הנביאים מן הגמול והעונש בעולם הזה ולא בעולם הבא. וכבר האריך רבנו סעדיה זיכרונו לברכה בפרשת אם בחקותי, מה שיתברר בו ביטול דעות האנשים האלה.

ובספרי הנביאים סימנים חזקים מענייני השכר והעונש בעולם הבא. מהם מה שאמר (קהלת יב) כי את כל מעשה האלוהים יביא במשפט, על כל נעלם, אם טוב ואם רע. ומהם מה שכתב (מלאכי ג) ועסותם רשעים, כי יהיו אפר תחת כפות רגליכם וגו'. ואמר (שם) ושבתם וראיתם בין צדיק לרשע, בין עובד אלוהים לאשר לא עבדו. ואמר (ישעיה סו) ויצאו וראו בפגרי האנשים הפושעים בי, כי תולעתם לא תמות ואשם לא תכבה, והיו דראון לכל בשר. ואמר (תהילים לא) מה רב טובך אשר צפנת ליראיך, פעלת לחוסים בך נגד בני אדם. ואמר (זכריה ג) ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה. ואמר (ישעיה סד) עין לא ראתה אלוהים זולתך יעשה למחכה לו. ואמר (דניאל יב) ורבים מישני אדמת עפר יקיצו, אלה לחיי עולם ואלה לחרפות לדראון עולם. ומהם מה שכתוב (ישעיה נח) והלך לפניך צדקך כבוד ה' יאספך. והרבה כאלה מה שיארך זכרם.

והמדרגה הרביעית, האנשים התקיים בנפשותם בירור התורה, ואמיתת הגמול והעונש בעולם הבא, אלא שנפשותם הטו אותם אל אהבת העולם ותאוותיו, ולקחו מעשה העבודה למצודות יצודו בהם העולם, וקבלו התורה בגילוים ולא במצפונם, ובלשונם ולא בלבבם. ובכמותם נאמר (ירמיה ט) בפיו שלום את רעהו ידבר, ובקרבו ישים ארבו. ונאמר (ישעיה כט) בפיו ובשפתיו כבדוני, ולבו רחק ממני.

והמדרגה החמישית, אנשים יתברר להם כל מה שהקדמנו מעניין התורה ואמיתת הגמול והעונש בעולם הבא, אלא שהטו אותם נפשותם לאהבת העולם, וקבלו התורה וכיוונו בקבלתה להגיע לגמול האלוהים ולשבח בני אדם, וכבודם בעולם הזה עליה, והוא שער משערי החונף והוא השיתוף הנסתר.

והמדרגה השישית, אנשים כיוונו במעשיהם גמול הבורא בעולם הזה בלבד, מאהבתם אותו ובחרם בנעימותיו, ואינם מבינים גמול העולם הבא ונעימותיו.

והמדרגה השביעית, אנשים התברר להם כל מה שהקדמנו זכרו, אלא שהייתה כוונתם בעבודתם לאלוהים תוחלת הגמול בעולם הזה ובעולם הבא, ולא ידעו אופני עבודת ה' לשמו לגדלו ולכבדו ולרוממו למה שיאות לו בלבד. ועליהם אמרו רז"ל: אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס, אלא הוו כעבדים המשמשים את הרב שלא על מנת לקבל פרס, ויהי מורא שמים עליכם.

והמדרגה השמינית, אנשים התברר להם בנפשותם כל מה שקדם זכרו, אלא שהם מקבלים עבודת ה' מיראתם את עונשו בעולם הזה ובבא. וכבר בארנו גנות שתי הדעות האלה במה שקדם לנו:

והמדרגה התשיעית, אנשים האמינו בתורה ובגמול ובעונש עליה בשני העולמים, וכוונו בעבודת השם לשמו ולמה שיאות לו, אלא שלא נשמרו ממפסידי העבודות, ונכנס ההפסד עליהן ולא הכירו מאין. דומה למה שנאמר (קהלת י) זבובי מות יבאיש יביע שמן רוקח, יקר מחכמה מכבוד סכלות מעט. ואמר (שם ט) וחוטא אחד יאבד טובה הרבה. ואמר קצת החסידים לתלמידיו: אילו לא היה לכם עונות, הייתי מפחד עליכם ממה שהוא גדול מן העונות. אמרו לו: מה הוא גדול מן העונות? אמר: הגבהות והגאווה. כמו שאמר הכתוב (משלי טז) תועבת ה' כל גבה לב.

והמדרגה העשירית, אנשים התבררה אצלם אמיתת התורה וכל מה שהם חייבים מן הגמול והעונש עליה בשני העולמים, ונתעוררו מהתעלמותם, וראה לבם מה שחייבים בו לבורא לגודל טובו וחסדו עליהם, ולא שמו לבם אל הגמול והעונש, אך מיהרו אל עבודת האלוהים לשמו לגדל ולרומם בכוסף ובלבב שלם, בעבור ידיעתם אותו והכרתם את עניינו.

וזאת המעלה הרמה שבמדרגת אנשי התורה, וזאת מעלת הנביאים והחסידים אשר נמסרו אל האלוהים, וכרתו עמו ברית וסחרו עמו והסכימו עליו, ונתנו לו נפשותם ובניהם וקניינם, ועמדו באמונתם במה שקבלו על נפשותם. ועליהם אמר הכתוב (תהילים נ) אספו לי חסידי כורתי בריתי עלי זבח.

וזאת צורת ההערה התוריה ומדרגות אנשי החכמה בספר התורה, ותכונות ומעלות המאמינים בה. ואפשר שיימצא במדרגות אנשי התבונות בתורה זולתי מה שסיפרנו, אך זכרנו הנמצא עליו רוב המון האומה. ובזכרנו אותו תועלתו מוכיח למבקש הדרך הישרה. והוא כאשר תמצא בו מעלה שהוא קרוב אליה, ידע מה שסמוכה לה מן התכונות, וישתדל לעלות אליה, ויתבאר לו מה בינו ובין התכונה העליונה מן התכונות, וישתדל לעלות אליה מדרגה אחר מדרגה, ויהיה יותר קל עליו.

פרק העריכה

וראוי לנו עתה לבאר אופני ההערה השכלית על דרך השאלה והתשובה עד סוף השער, בעבור מה שיש בזה מן הביאור והגילוי למחקרנו.

ונאמר, כי ההערה השכלית הוא הזכרת האלוהים את האדם באמצעות שכלו לדעת אותו ולהכיר סימני חכמתו. והיה זה מאת האלוהים למי ששם התורה אור לנתיבתו, כשהוא מגיע אל תכלית שכלו ובירור הכרתו, ויהי נכסף להגיע לרצון האל ולעלות במעלות החסידים, ופינה לבבו מדאגות עולם הזה וטרדותיו.

אך הדברים אשר יגיע בהם האדם לעניין ההערה השכלית, שיתברר אצלו מה שנטע הבורא בשכל המדברים, כשבח האמת וגנות הכזב, ובחור בצדק וסור מעול, וגמול בעלי הטובה בטוב והודותם וגמול אנשי הרעה ברע וגנותם, ולהשלים עם בני האדם ולהטיב עליהם, ולשקול הטובות בשבח, והצדקות בגמול, והרעות בעונש, ויתרון גמול על גמול ועונש על עונש, והמחילה לפושעים בשובם באמת.

וכאשר תתבררנה אלה הידיעות בנפש האדם בדרך שכלו והכרתו, יהיה שכלו שלם והכרתו חזקה. ואם יזכירהו האלוהים דרך טובתו, יעורר רעיוני נפשו ומחשבתו להבין טובותיו עליו, ויחזק הכרתו בהם. וכאשר ישתדל לספרם ולעמוד אליהם בשכלו, ולא ישיג את זה בעבור כלילתם ורובם והתמדתם ומשיכתם, יתבע את נפשו במה שהתברר חיובו בשכלו מגמול בעלי הטובות בטוב, ובחור בצדק, ויבחר לגמול האלוהים יתעלה על רוב טובותיו אצלו.

וכאשר יראה בעין לבבו שאין לו יכולת לזה, עם שאין הבורא צריך לו, יתחייב להיכנע ולהיות שפל ונקל אצל עצמו, ואחר כך יתבע את שכלו במעשים אשר בהם יתכן לגשת ולהתקרב אל האלוהים, כדי שיהיו תמורת גמולו ויעירהו שכלו על הדרך הישרה בזה.

ויאמר לנפש: האם התברר אצלך והתקיים בדעתך, שאת חבולה בטובות בוראך וקנויה ברוב חסדיו ועוצם חנותיו?

ותאמר כן.

אמר לה השכל: האם דעתך לפרוע קצת מה שאת חייבת לבורא.

אמרה הנפש: כן.

אמר לה השכל: והיאך יתכן לך זה עם רפיון כוספך אליו? ואיננו סובל מרירות הרפואה אלא מי שהוא נכסף לבריאות. אבל מי שאינו נכסף לבריאות, לא יסבול קושי הרפואה.

אמרה הנפש: כוספי חזק וצערי גדול, לפרוע ממה שתשיג ידי ממה שיש לאלוהי עלי, ואתה זרז אותי עוד.

אמר לה השכל: אם תאמרי אמת באשר ספרת, אפשר שתצליח בך הרפואה. ואם איננו אמת וכאשר אמרת למה תפתי נפשך, כי החולה כשהוא מכזב לרופא איננו מונה כי אם עצמו, ומפסיד הרופא טרחו ויכפיל על החולה חוליו.

אמרה הנפש: והיאך יהיה ממני הכוסף לו או הרפיון בו.

אמר לה השכל: אם יהיה כוספך לו אחר ידיעה ברורה בעוצם מה שאת חייבת לאלוהים מן הגמול, ומיעוט מה שיש ביכולתך ממנו, וכי בהתרפותך בו מפלתך ובהשתדלותך בו הצלתך וחיותך, כוספך אמת וחפצך נחוץ. ואם לא - הוא שקר.

אמרה הנפש: לא פסק חפצי מהיות רפה, וכוספי כוזב, מעת העירו אותי דברי הימים הקדמונים שחלפו, עד אשר נתבאר לי בדרך החכמה אמיתת מה שזכרתו, ונתברר אצלי מדרך הערת התורה תחילה, ואחר כך בדרך הראיה השכלית, עד ששב כוספי אמת וחפצי ברור.

אמר לה השכל: אם מה שזכרת אמת, התאפקי על צער הרפואה וסבלי מרירות הסם ורוע טעמו, אחר אשר תמנעי מן המאכל הרע שהיית רגילה בו.

אמרה הנפש: ומה הוא המאכל הרע אשר הייתי רגילה בו ונוהגת?

אמר לה השכל: היא המידה המגונה שגברה עליך מראשיתך, וכוחותיה המחזיקים אותה מתחילת גידולך.

אמרה הנפש: ואיזו מידה היא המידה הזאת, ומה הם הכוחות המחזיקים אותה?

אמר השכל: המידות המגונות שבך רבות, אבל שורשם ועיקרם שתים מידות: אחת מהן אהבת ההנאות הגופיות מן המאכל והמשתה והמשגל ושאר צרכי גופך, והמידה הזאת קנית אותה מן שכנך הרע, והוא גופך. והמידה השנית אהבת השררה והגדולה והגאות והגבהות והקנאה, היא מביאה אותך למעט בשילום הגמול לבעל הטובה אצלך. והמידה הזאת היא קנויה לך משכניך אשר התגדלת ביניהם, והם אחיך וקרוביך.

אמרה הנפש: ומה הן הכוחות שאני צריכה למנעם ממני?

אמר השכל: כוחות המידה הראשונה הן מותרי המאכל והמשתה והלבוש והתנומה והמנוחה והשלוה והדומה להן. אבל כוחות המידה השנית, הם מותרי הדיבור ורוב חברת בני האדם והתנאות להם, ואהבת המהלל והכבוד מהן, והקנאה בהם בקניינים העולמיים, והכריחם באשר בידם, ובזות אותם וזכור גנותם והדומה לזה. ואם מה שזכרת מכוספך ורוב חפצך לפרוע טובות האלוהים עליך אמת, הרחיקי מעליך מה שזכרתי לך מן הכוחות והמידות בכל יכולתך, ואחר כך אעלה אותך אל שער אחד מן הרפואה.

אמרה הנפש: זה יקשה עלי להיפרד ממנו מפני אורך רגילותי בו. לכן הורני באיזה פנים יקל עלי בחסדך.

אמר השכל: הלא ידעת כי המשכיל יקל בעיניו לכרות נתח אחד מנתחיו, ולפקוד אבר אחד מאבריו כשיארע לו בו חולי, ומפחד מהתפשטו בשאר אבריו, כשהוא מבין מה שיש בין שני העניינים ומכיר מה שיש בין שתי הרעות. וכן את, אם תרצי שתקל בעיניך פרידת מה שפרידתו קשה, שימי אל לבך, השתמשי בבינתך בשיקול מה שיש בין הטובה, אשר תגיע אליך בהיפרדך ממנו, והרעה, אשר תמצא אותך בהתמידך חברתו. ואז ייקל בעיניך פרידת מה שיקשה עליך ממידותיך המגונות.

אמרה הנפש: ומה היא הטובה שתגיע אלי בפרידתו, והרעה אשר תמצא אותי בהתמדתו?

אמר השכל: הטובה - שלוות נפשך ומנוחתה ממאפל קדרות העולם, שהנאותיו מעורבות בעצבים ותאוותיו נפסקות, ויביאך להכיר באחרית חזקת הכרתך בבית מרגועך, ושתשתדל לו ותחוש עליו, והשער הזה משערי הטובות אשר הצלתך וחיותך בהם. אך הרעה שיבת דאגתך והכפלת יגונך והתמדת אבלך בהעדר משאלותיך בעולם הזה, אשר אם תגיעי אליהם תגיעי אל ההבל, אשר אין לו קיום ולא התמדה, כי הוא הולך אל זולתך בלי ספק. ולא יישאר בידך העולם הזה, ולא תגיעי אל הבא, כל שכן שלא תגיעי בו אל משאלותיך עם אורך השתדלותך בהם.

אמרה הנפש: הבינותי מה שזכרת, ואני מקווה שיקל בעיני בעבורו פרידת מה שהיה עלי קשה קודם לכן. אך הוסיף לי שער שני מאופני הרפואה, יורני מה שחפצתי בעבודת האלוהים.

אמר השכל: ממשלת הדבר וכללו של עניין הוא, שתקבלי עליך ממי שלמעלה ממך מה שאת רוצה שיקבל ממך עליו מי שהוא למטה ממך, עם השתוות הערכים. ומה שהוא טוב בעיניך ממנו וירע לך ממעשהו, קבלי ממי שלמעלה ממך כמוהו.

אמרה הנפש: הוסיפה לי פירוש וביאור.

אמר השכל: העלי על דעתך טובות האלוהים עליך במה שכולל עם זולתך, ומה שאת מיוחדת בו, ואחר כך העלי על מחשבתך שאת הטיבות בכמותם לעבדך מקנת כספך. והפנים אשר ייטבו בעיניך ממנו, קבלי אותם עליך מבוראך. ומה שהוא בעיניך רע ממנו, ירע בעיניך גם כן ממך לבוראך.

אמרה הנפש: הבינותי מה שזכרת לי בכלל, אך עשה עמי חסד ובאר אותו לי בפרט.

אמר השכל: העניינים שהם טובים מאחד מעבדי העולם, שיתנהג בם לפני אדוניו כשיגמלהו מן הטוב קצת מה שגמלך בוראך - מהם שיכבדהו לבדו בדיבור ובמעשה, ושיהיה נאמן ומשתדל בענייניו בגלוי ובסתר, ושיירא אותו ויפחד ממנו כל זמן שהוא עומד לפניו, כמו שכתב קצת החסידים: אל תמרה את אדוניך והוא רואה אותך. ומהם שיושפל וייכנע לאדוניו בנראה ממעשיו ובסתר מצפונו, ושינהג בשפלות לפניו במלבושו ובמידותיו, ויכבדהו וירוממהו בלשונו ובלבבו, ושישבח ויודה אותו ביומו ולילו, ושיזכור טובותיו בסתר ובגלוי, ויספר מהלליו ושבחיו כפי שראוי לו, וירוץ לעבודתו בשמחה ובטוב לבב, מאהבתו שימצא חן בעיניו, ויתקרב אל רצונו ויתחנן לו תמיד לרצות אותו ולכפר לו, ויאהבהו ויפחד שיהיה מקצר במה שצווהו, וישמור מצוותיו, ויתרחק ממה שהזהירו ממנו, וישים אל לבו מה שחלף לו מן העונות, וירבו בעיניו טובותיו ויגדלו, ויבז מעשהו בצד מה שהוא חייב בו, וימעט אצלו טרחו לנגד מה שראוי לו, ויודה בקטנות מעלתו בעיניו אצל גדולת אדוניו בנפשו, וירבה להשתחוות לו ולכרוע לו כריעה וכניעה ושפלות, ושיבטח בו בכל צרכיו, ושירצה בכל עניין שיעתיקנו אליו, ואם ישביעהו יודה וישבח, ואם ירעיבהו ירצה ויסבול, ולא יחשדנו בדינו ולא יעוולנו בגזרתו, ויהיה די לו במה שחננו ויצדיקנו בייסרו אותו.

וממה שהוא טוב ממנו עוד, להראות סימני העבודה והמקנה עליו בכל תנועת אבריו ובמידותיו: לא ייהגה - כי אם בזכרו, ולא יביט - כי אם אל דרכיו, ולא ישמע - כי אם אל דבריו, ולא יאכל - אלא מה שהטריפו, ולא יחשוב - אלא בגדולתו, ולא ישיש - אלא ברצותו אותו, ולא ישמח - כי אם בעבודתו, ולא יבקש - כי אם רצונו, ולא ירוץ - כי אם בשליחותו, ולא יעמוד - כי אם מהמרותו, ולא ישב - כי אם בביתו, ולא יקום - כי אם באמונתו, ולא יקרא - כי אם ספרו, ולא ילבש - כי אם כסות יראתו, ולא יישן - כי אם על יצועי אהבתו, ולא יתדמה לו - כי אם תמונתו, ולא יעור - אלא במתיקות זכרו, ולא ימצא קורת רוח - כי אם עמו, ולא יברח - כי אם מהמרותו, ולא יאבל - כי אם בעת כעסו, ולא יפחד - כי אם מתוכחתו, ולא יקווה - כי אם חסדו, ולא יכעס - כי אם במה שמחייב רצונו, ולא ירצה - אלא במי שעושה רצונו, ולא ייקח - כי אם ברשותו, ולא ייתן - אלא למי שצווה אותו לתת לו. וכן בכל תנועותיו לא יעתיק רגל ולא יניע עפעף, אלא אחר הפקת רצון אדוניו בהם.

אך העניינים שהם רעים מן העבד, הם הפך כל הטובים בעיני אדוניו ממנו, ובהפכם יוכרו הדברים. וכבר הכינותי וקיבצתי לך מהם כלל שיש בו די יורה אותך על שאריתם ועל הפכם. וכיון שהטוב מעבדי העולם בעיני אדוניהם כמו שסיפרנו, וכבר ידעת קטנות מעלת טובתם עליהם, כמה את חייבת לאלוהים יתברך מכפלי מה שזכרנו, כשתשלמי לו מה שיש לו עליך מרוב הטובות.

פרק ועריכה

אמרה הנפש: כבר הבינותי מה שזכרת ובמה שפרשת די. אך באר לי על כל פנים כמה אני חייבת בתוספת העבודה לאלוהים יתברך.

אמר השכל: כי תוספת העבודה על אנשיה מתחלקת מדרך הכלל והפרט בטובה עליהם. והטובה על המדברים על ארבעה עניינים.

הראשון, טובת הבורא הכוללת כל האדם והוא המציאם אחר שלא היה דבר נמצא, והחיותם והטובה להם בכל אשר הקדמנו זכרו בשער השני מן הספר הזה. ועל כן הם חייבים לבורא יתברך עבודה כוללת, והם כל התורות השכליות אשר נהג בהם אדם וחנוך ונח ובניו ואיוב וחבריו עד ימות משה רבנו עליו השלום. ומי שדבק בהם כולם לעבודת האלוהים ייטיב לו האלוהים בטובה מיוחדת משאר בני אדם, ויתן לו עבודה יתירה בעולם הזה והגמול הגדול בעולם הבא. כמו אברהם שאמר לו האלוהים (בראשית טו) אל תירא אברם אנכי מגן לך, שכרך הרבה מאוד. ומי שימרה האלוהים בטובותיו, ייפול ממדרגת המדברים ומעלותם אל שפל מדרגת החי שאינו מדבר, ויהיה דינו כדין הבהמות בעולם. כמו שכתוב (תהילים לז) ואויבי ה' כיקר כרים וגו'. ודינו בעולם הבא הרע שאין למעלה ממנה. כמו שכתוב (ישעיה לג) רוחכם אש תאכלכם.

והעניין השני, טובות הבורא על עם מן העמים, ואומה מן האומות כמו שהטיב לבני ישראל בהוציאם מארץ מצרים, והביאם אל ארץ כנען. וחייבם בזה עבודה יתירה על העבודה הראשונה, והיא התורות השמעיות, אחר שהזהיר והעיר על התורה השכליות. ומי שקבלה לכבוד האלוהים ייחדהו האל בטובה, וחייבו עליה עבודה זולתי עבודת אומתו ושאר שבטו. כמו שמצאנו שבט לוי, כשאמר משה (שמות לב) מי לה' אלי ויאספו אליו כל בני לוי, הוסיף להם האל טובה יתירה ובחר מהם לשרת כבודו אהרן ובניו, וצווה אותם בתורות יתרות משאר האומה, וייעד אותם בגמול הגדול לעולם הבא. ומי שימרה הבורא יתעלה מהם, ייפול משתי המעלות, וייענש בשני העולמים. כמו שאמר החכם (קהלת ח) וטוב לא יחיה לרשע ולא יאריך ימים.

והעניין השלישי, טובות האלוהים על משפחה ממשפחות האומה, ככהונה ולוויה וזרע המלכות בבית דוד, וחייבם על זה עבודות יתירות. ועבודת הכהונה והלוויה ידועות ומבוארות בספר תורת האלוהים. אך תורת בית דוד, כמו שכתוב (ירמיה כא) בית דוד כה אמר ה' דינו לבקר משפט והצילו גזול מיד עושק. ומי שהשלימם לאהבת רצון האלוהים, ייחדהו האל בטוב בעולם הזה ובגמול הגדול לעולם הבא, ויהיה נדיב נבחר או מורה צדק. כמו שאמר הכתוב על פינחס (תהילים קו) ויעמוד פינחס ויפלל, ותיעצר המגפה. ותחשב לו לצדקה לדור ודור עד עולם. ואמר (יחזקאל מד) והכוהנים הלווים בני צדוק, אשר שמרו את משמרת מקדשי וגו'. ומי שהמרה האלוהים מהם, נפל מכל המעלות העליונות בעולם הזה, ויגיע לו צער גדול בעולם הבא, כמו שידעת מדבר קרח ועדתו.

והעניין הרביעי, טובת האלוהים על איש מאישי בני אדם, נתייחד בה משאר משפחתו ועמו ושאר המדברים, כנביא מובחר או נגיד מצווה להנהיג אומה, או חכם העיר אלוהים את רוחו בחכמה ותבונה ועצה והדומה לזה. ועל כל טובה מהם יתחייב בעבודה יתרה לאלוהים. ומי שהשלימה, מתמידות לו כל הטובות הכוללות והמיוחדות בעולם, ויוסיף לו האלוהים כוח עליהם ודעת בהם. כמו שנאמר (תהילים קלב) נשבע ה' לדוד אמת לא ישוב ממנה מפרי בטנך אשית לכסא לך אם ישמרו בניך בריתי ועדותי זו אלמדם גם בניהם עד ישבו לכסא לך. והגמול לעולם הבא. כמו שנאמר (שם כז) לולא האמנתי לראות בטוב ה' בארץ חיים. ומי שימרה האלוהים בטובה אשר ייחדהו בה, ייפול מכל המעלות היתרות, וידקדק עליו הבורא בחשבון יותר בעולם הזה. כמו שכתוב (ויקרא י) הוא אשר דבר ה' לאמור בקרובי אקדש ועל פני כל העם אכבד וידם אהרן. ואמר (עמוס ג) רק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה על כן אפקוד עליכם. ויהיה עוד עונשו בעולם הבא יותר קשה. כמו שנאמר (ישעיה ל) כי ערוך מאתמול תפתה גם היא למלך הוכן והעמיק הרחיב וגו'.

ועל אלה ארבעה העניינים חייבים בני האדם בעבודת האלוהים, וכל אשר יוסיף הבורא טובה לאדם חייב עליה עבודה.

ומן הראיה על זה, כי התבואות חייבות במעשר. שנאמר (דברים יד) עשר תעשר את כל תבואת זרעך. ומי שנתן לו האלוהים מאה כור של תבואה, חייב ממנה עשרה כורים לאלוהים. ומי שנתן לו האלוהים עשרה כורים, חייב לאלוהים מהם כור אחד. ואם יוציא אחד תשעה וחצי, והשני אחד, יהיה הראשון ענוש, והשני מקבל שכר. וכן אומר במי שלא היה לו בן, בטלה ממנו חובת המילה ולימוד התורה. ומי שהוא פיסח, בטלה ממנו חובת החג. ומי שהוא חולה, בטלו ממנו מן המצוות מה שאינו יכול לעשותן.

ועל ההקשה הזאת יתחייב מי שייחדהו הבורא יתעלה לטובה, בתוספת עבודה עליה. ועל כן היו החסידים הראשונים, כשהייתה באה להם טובה מטובות העולם, מתפחדים לה משני פנים: אחד מהם שלא יקצרו מהשלמת העבודה עליה וההודאה בעבורה, ותשוב להם לרעה. כמו שאמר יעקב אבינו (בראשית לב) קטנתי מכל החסדים. והשני שלא תהיה גמול הבורא על עבודתם, ויגרע מגמולם לעולם הבא, כמו שפירשו הקדמונים בעניין (דברים י) ומשלם לשונאיו אל פניו להאבידו. ודי לך בזה.

אמרה הנפש: כבר הבינותי מה שזכרת, ואינני מוצאה את עצמי יכולה לשלם חובות הבורא על טובותיו הכוללות המדברים, כל שכן מה שייחד אותי בו מהם. ואם חפצי ורצוני לשלם מה שאני חייבת עליהם, מיד קודמת למחשבתי בהשלימו תוחלת טובה עתידה ממנו. וכן בהודותי לאל כשאודנו במלותיי על גודל טובו עלי, ומחשבתי וכוונתי בהודאה לבקש על התמדת הטובה ולהוסיף עליה, לא כוונת הנואש מתוספת הטובה והתמדתה. וכשאני על הדרך הזה בעבודתי והודאתי לאלוהים ממעוט הכוונה הברורה לחובת טובתו, איך אגיע לשלם שאר עבודתו על טובותיו המיוחדות, ואני צריכה שתורני מה שאני חייבת בו עליהם מעבודת האלוהים על המיעוט שאהיה ראויה להתמדתם.

אמר השכל: מה שהתרעמת ממעוט כוונתך בעבודתך והודאתך לאלוהיך, וכי דברי פיך דברי מודה, וכוונתך בהם כוונת מבקש, ולבך להוסיף על הטובה ולשאול התמדתה, הוא מפני שלוש מידות. המידה האחת - רוב אהבתך את נפשך וחפצך למשוך הנעימות אליה, ולא תפסעי פסיעה לעבודת האל ולא לזולתה, אלא שכוונתך בה להתענג בהנאות. וכבר הקדמתי לך בתחילת רפואותי שתשתדלי בכל יכולתך להרחיק המידה הזאת ממך, ובזה אקווה לך הטוב.

והמידה השנית - מפני שאינך מבינה חסד הבורא עליך, ויעלה במחשבתך שאינך מגעת אל הטובה אלא בבקשתך עליה. וכבר הטיב לך במה שתדעי ובמה שאינך יודעת, ואם לא תשכילי בבקשתך מי עשה לך כל זאת בתחילה, אם היית מרחקת ממך המחשבה הזאת, הייתה עבודתך בכוונה שלמה, והודאתך לו במצפונך, ומה שתקווי ממנו אז יהיה ראוי ומחויב לך יותר.

והמידה השלישית - שאינך מכרת את עצמך ולא עניין הנהגתך, ואת רואה אותך ראויה לגדולה שבכל הטובות, ואינך פוסקת מלבקש אותם. וכל אשר תגיע מהם על דבר מחשבתך עולה למה שלמעלה ממנו, ואינך רואה הבורא יתברך ראוי לגדולה שבעבודות ממך. ושתהיה ממך עבודה, תחשבה חסר ממך עליו, עם ידיעתך מחסורך אליו, ושאינו צריך לך. ואילו היית מגלה הסכלות הזה מאליך, ותעייני בעין פקוחה, והיית יודעת כי הבורא אשר בראך חושב עליך ויודע בטוב לך ובמה שאינו טוב יותר ממך, היית רוצה במה שיגיעך מהם ותגדל הודאתך לו עליהם בלב שלם, ולא היית תולה תקוותך במה שיטרידך מהכרת מה שהגיע אליך מהם, ופרוע חובות האלוהים עליהם. ומה שאתה ראוי לו אי אפשר שלא תגיעי אליו כשיתחייב לך בעבודתך, לא שתקווי אותו בתלות דעתך בו.

פרק זעריכה

ומה ששאלת על המעוטה שבעבודות האלוהים שאין אדם יוצא ידי חובתו בפחות ממנה, ותתחייב לו בזה התמדת טובתו עליו, הם עשרה עניינים: מהם שלא ישימנה סיבה להמרותו. ומהם שיזכיר טובות האלוהים בלשונו תמיד, וירבה להודות לו ולשבחו בלבו עליה ובנראה מדבריו. ומהם שלא תהיה נמבזה ומעוטה בעיניו. ומהם שלא יתלה בזולתו אם תהיה על ידי אמצעי, שיודה האמצעי ויתעלם מהודות הבורא עליה. ומהם שלא יתפאר בה, ויעלה על דעתו כי בכוחו לקחה ובחכמתו או במה שהוא ראוי לה. ומהם שלא יעלה במחשבתו שיתמידה בהשתדלותו בה, ושתאבד ממנו אם יתעלם ממנה. ומהם שלא יבזה מי שחסר הטובה ההיא, ויראה את עצמו טוב ממנו לפני האלוהים. ושמא האלוהים מנסה אותו בה להראות מה שנסתר בו מרוע המצפון, ותשיאנו הטובה ויהיה כל חסר טוב ממנו לפני האלוהים. ומהם שיהיה לבו שלם עם האלוהים בכוונתו ובהיכנעו, ואם לא יוסיף במעשהו על מה שהיה בתחילה ולא הוסיף בהודאה ובשבח יתמיד על מה שהיה בו, וישתדל לכוון את לבו במעשהו לאלוהים. ואל תהיה הטובה גורמת לקצר ממעשהו הראשון ולטרוד אותו מהוסיף בכוונתו לאלוהים. ומהם להיות עינו תמיד על מי שהוא למטה ממנו ברוב הטובות, לא על מי שהוא למעלה ממנו. כן ראוי לו להיות עינו תמיד על מי שהוא מרבה בעבודת האלוהים יותר ממנו, כדי שישתדל לעלות אל מעלתו, ואל יביט למי שהוא ממעט בה יותר ממנו, ויתגאה במעשהו ויתעלם ממנו. ומהם שלא ישיאהו אורך סתר הבורא יתעלה עליו ואורך אפיו לו, כדי שיהיה בטוח מקצפו וימרה אותו. כי כל מה שהגיעו דברים אלינו מן הקדמונים שעברו, וראינו מן הנמצאים עמנו שהטיב להם האלוהים במיני הטובות, ונטו מעבודת האלוהים אל המרותו, לא נכשלו אלא במה שספרתי לך. וזה גלוי ומפורסם בספרי הנביאים עליהם השלום בכל דור ודור, והם כל מפסידי השער השלישי הזה אשר כוונתו בו ביאור חיוב קבלת עבודת האלוהים.

ומי שלא יכול להוסיף בעבודת האלוהים ברבות טובותיו, ויוכל לקבל מה שזכרתי לשם שמים, יהיה ראוי להתמדת הטובה לו המיוחדת לו. ואם יסירנה ממנו, יהיה לאחד משני הדברים: או למחות בזה עון שקדם לו, או לשלם לו בעולם הבא תמורתה מה שהוא גדול ויקר ממנו ועודף עליה הרבה:

פרק חעריכה

אמרה הנפש: התעסקת ברפואתי והעלית ארוכתי, והוכחתני והגדלת והשקפת ביאורך על רפואתי, וגלית חשכת האיוולת מעלי. אלא שנשאר עלי עדיין ממפסידי עבודת האלוהים עניין אחד, אם תרפאני ממדוהו ותסיר ממני דאגתו - אנצל מן הגדול שבמדווים, ואהיה קרובה לרפואה מכל נגעי.

אמר השכל: ומה הוא עניין שהוא אצלך כאשר זכרת?

אמרה הנפש: מה שמצאתי בספרים מעניין ההכרח והגזרה והממשלה והחפץ, שהכל לאלוהים בכל מה שברא, מקופא וצומח וחי ומדבר. כמו שנאמר (תהילים קלה) כל אשר חפץ ה' עשה בשמים ובארץ. ואמר (שמואל א ב) ה' ממית ומחיה מוריד שאול ויעל, ה' מוריש ומעשיר משפיל אף מרומם. ואמר (איכה ג) מי זה אמר ותהי ה' לא צוה. מפי עליו לא תצא הרעות והטוב. ואמר (ישעיה מה) יוצר אור ובורא חושך עושה שלום ובורא רע. ואמר (תהילים קכז) אם ה' לא יבנה בית שוא עמלו בוניו בו, אם ה' לא ישמר עיר שוא שקד שומר. ואמר (שם) שוא לכם משכימי קום מאחרי שבת, אוכלי לחם העצבים, כן יתן לידידו שנא.

והרבה ממה שדומה לזה, מה שיורה כולו כי האדם ושאר החיים הכינם הבורא לזיון העולם הזה, אם יניעם ינועו ברשותו וכוחו ויכולתו, ואם יניחם ינוחו ממעשיהם. כמו שנאמר (איוב לא) והוא ישקיט ומי ירשיע. ואמר (תהילים קד) תסתיר פניך יבהלון, תוסף רוחם יגועון, ואל עפרם ישובון.

וכל דברי הראשונים בכל ספר, מודים מכל העניין הזה מבלי מחלוקת בו.

ונמצא בספר התורה מה שחולק עליו, מה שמורה כי המעשים הנראים מן האדם נתונים ברשותו, והוא בוחר בהם בחפצו, והם הווים ברצונו ובחירתו, ועל כן התחייב בגמול ובעונש על העבודה ועל העבירה.

והוא מה שאמר הכתוב: (דברים ל) ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב, ואת המות ואת הרע. ואמר (שם) ובחרת בחיים. ואמר (מלאכי א) מידם הייתה זאת. ואמר (איוב לא) כי פעל אדם ישלם לו. ואמר (משלי יט) אולת אדם תסלף דרכו.

וכל מה שיש בספרנו מתורה ומצווה ומוסר מורה על בירור העניין הזה, וכן מה שיש בו מגמול העבודה ועונש העבירה, הכל מורה כי מעשי האדם מונחים אליו, וכי כבוד האלוהים נקי מטובתו ורעתו וצדקותיו ומעוותיו. והעניין אצלי קשה, והפיק בין שני העניינים קשה מאוד. ואם יש רפואה למדווה הזה, ירפאני האל ממנו על ידך.

אמר השכל: אין במה שזכרת מקושי ההפקה בין שני אלו העניינים הנמצאים בספרים, גדול ממה שימצא ממנו בפועל בדרך הבחינה. והוא מה שאנחנו רואים ממעשי האדם שיהיו כפי דעתו וחפצו בקצת העתים, ויהיו שלא כרצונו וכוונתו בקצתם. והם יורוך כי יש לבורא יתעלה ממשלת עליו, ושהוא תחת מאסרו יתיר לו מה שיחפוץ, וימנעהו ממה שאינו חפץ. ויראה לך ממנו גם זה בתנועת לשונו ושמעו וראותו. ואני רואה אחר כך, שהגמול והעונש עוברים עליו כפי מעשהו ותנועותיו לעבודת האלוהים ולהמרותו.

וכבר ארכו מחלוקת החכמים באופני ההפקה בין ההכרח והצדק. מהם מי שאמר כי כל המעשים האנושיים הולכים כחפץ האדם בהם ויכולתו וכוחו, מסר אלוהים בידו ענייניהם, והשליטו בהם, וכי כבוד האלוהים נקי מהם. ועל כן התחייב אליהם הגמול והעונש.

ומהם מי שמשיב המעשים האנושיים וזולתם אל הבורא יתברך, ואומר כי כל תנועה המתחדשת בעולם ממדבר ודומם, היא ברשות הבורא ית' וגזרתו ודינו ותחת מאסרו, אין נמלט ממנו כשערה, לא פחות ממנה ולא למעלה הימנה. וכאשר הקשו עליהם בדרך הגמול והעונש, אמרו עניין הגמול והעונש, אין אנו יודעים צורתו ולא מהלכי דיניו, והאלוהים צדיק ולא יעוול, ונאמן במה שיעד מן הגמול והעונש ולא יעבור. נחלשו דעותינו מהשיג כוח הוויות חכמתו, וצדקו יותר גלוי, וחסדו נראה יותר ממה שנחשדהו בדיניו, אין אלוה מבלעדיו.

ומהם מי שראה להאמין בשתי הדעות ההכרח והצדק, ואמר כי המעמיק בהם אינו ניצול מחטא ומכשול על איזה דרך שיסבור אותם. ואמרו: הנכון שנעשה מעשה מי שיאמין כי המעשים מונחים לאדם ייגמל וייענש עליהם, ונשתדל בכל אשר יועילנו אצל הבורא בשני העולמים, ונבטח באלוהים בטחון מי שהתברר אצלו, כי ממשלת כל המעשים והתנועות והתועלת והנזק בגזרת ה' ורשותו ובמאמרו. וכי לאל ית' הטענה הנצחת על האדם, ואין טענה לאדם אל האלוהים יתברך.

והדעת הזאת קרובה אל דרך ההצלה מכל אשר קדם זכרו, כי מן האמת והנכונה שנודה בסיכלות בדבר הזה מחכמת הבורא יתברך, מפני חלישות דעתנו וממיעוט הכרתנו. ובסכלותנו בו פנים מאופני הטובה, ולזה נעלם ממנו. ואילו הייתה לנו בעומדנו על הסוד הזה תקנה, היה הבורא מגלה אותה לנו. והדמיון הקרוב בזה, מה שאנו רואים מעניין חלש הראות, שאין לו תועלת באור השמש, עד שישים מסך דק בינו ובין עיניו. וכל אשר יהיה החולי בעיניו יותר גדול, תהיה תקנתו במסך יותר עבה. וכל אשר יקל החולי מעיניו, יהיה המסך הדק יותר ראוי לו. ועוד, כי אנו רואים ברוב המלאכות הגופניות פעולות, אילו לא היינו רואים אותם בעינינו, והיה דברם מגיע אלינו, ממהרים להכזיב המגיד בו עליהם. כמו האסטרולבייו, שהוא מאזני החוזים [=משקפת אסטרונטמית], שאילו לא השגנוהו בראותנו, ויגיד לנו מגיד צורתו ודמותו, ומה שיושג בו מתנועת הגלגלים ומקומות הכוכבים וכוון השעות של כל עת ועת מעתי השנה, וידיעת מרחקי הדברים החלוקים, והרבה מן הדברים שאינם ידועים - לא נתבררה במחשבתנו ולא עלתה ברעיוננו צורתו. וכן מה שהוא יותר קרוב אלינו מן הכלים שמשתמשים בהם המון בני אדם: הפלס. כי לולא השגת חוש ראותנו אותו, לא היה מתקיים בנפשותינו שישקול שקל הצדק במאזנים, שאחד מחלקיהם יותר ארוך מן השני, מן התימה שישקול בו שקלים רבים נחלקים בחסר וביתר באבן אחת. ומה שמשתמשים בו בני אדם יותר: תנועת האבן העליון מאבני הרחיים, בסיבוב שווה באמצעים חלשים מניעים אותם המים. וכשאנו משליכים אבן קטנה בשטף המים הניגרים, לא היה מתעכב עד שהיה מגיע לתחתיהם, וברחיים ממשקל האבן כפלים רבים, וכוח האמצעים שינועו הרחיים בעבורם פחות מכוח השטף הרבה. ואלו הגיד לנו מגיד ולא היינו רואים הדבר בעינינו, היינו ממהרים להכחיש ולהשיב על דבריו. וזה מפני מעוט ידיעתנו בסודי היצירה, וחלישות הכרתנו בשורשי הנמצאים ותולדותיהם וטבעיהם וכחותם המתבודדים. ומי שהוא בסכלות אשר סיפרנו בדבר שהוא בין ידיו תדיר, אין מן התימה שלא ידע מהלכי הגוזר והצדק ממשפטי הבורא יתעלה, אשר הם נעלמים ונעלים ממה שזכרנו עד אין קץ. ובכמותו אמר דוד עליו השלום (תהילים קלא) ה' לא גבה לבי ולא רמו עיני וגו'. ואמר אחר זה מה שדומה לו מהמסר אל האלוהים, במאמרו אם לא שויתי ודוממתי נפשי, כגמול עלי אמו כגמול עלי נפשי.

פרק טעריכה

אמרה הנפש: כבר ניחמתני במה שיאשתני מהשיג סוד הדבר הזה לדקותו ועומק עניינו. אך גלה לי סוד ענייני והכוונה בהעמדתי בעולם הזה, וקרב לי צורת ההכרח והצדק בכל יכולתך מן הדרך הקצרה, ולא יהיה ענייני כעניין מי שלא הבין אופני טובתו מן הממונים כאשר הגיעני. והוא שבקצת איי הודו, מדינה אחת הסכימו יושביה למנות עליהם איש נוכרי בכל שנה. וכאשר תשלם לו השנה, יוציאוהו מביניהם, ויחזור על העניין אשר היה עליו קודם שיתמנה עליהם. והיה במתמנים עליהם איש אחד סכל, לא ידע סודם בו, וקבץ ממונות ובנה ארמונות וחיזקם, ולא הוציא ממדינתם דבר. והשתדל להביא כל אשר היה לו חוץ למדינה, ממון ואישה ובנים אליה. וכאשר נשלמה לו השנה, הוציאוהו אנשי המדינה ההיא נעור וריק מן הכל, והפרידו בינו ובין כל מה שבנה וקנה תחלה וסוף, ולא מצא בצאתו מאומה מכל מה שהיה לו בעיר וחוצה לה. והיה מתחרט ומתאבל על טרחו והשתדלותו במה שבנה וקבץ והיה לזולתו. ואחר כך הסכימה דעתם למנות עליהם איש נכרי נלבב ונבון. וכאשר נתמנה עליהם, בחר מהם איש אחד והטיב אליו, ושאל אותו על מנהגי העם ודתיהם עם מי שנתמנה עליהם קודם, וגילה לו סודם ודעתם בו. וכאשר ידע הדבר, לא נתעסק במאומה ממה שנתעסק בו הראשון אשר זכרנו, אך השתדל וטרח להוציא כל דבר יקר שהיה במדינה ההיא למדינה אחרת, ושם כל מכמניו ומחמדיו בזולתה, ולא בטח ננר ליבם, בגדולתם ובכבודם. והיה בין האבל והשמחה כל ימי עומדו במדינה, מתאבל במהירות יציאתו מאתם, ועל שמעט בעיניו מה שמוציא מן החמודות. כי אם היה עומד, היה מוציא יותר. והיה שמח בצאתו מהרה ממנה להתיישב במקום אשר שם שם חמודותיו, וישתמש בהם באופני תועלותיו ומיני הנאותיו בלב שלם ונפש בטוחה והתמדת עניין. וכששלמה שנתו לא דאג על צאתו מאתם, אך מיהר לדבר בשמחת לב ובסבר פנים, משבח מעשהו והשתדלותו, והלך לטובה רבה וכבוד גדול בשמחה מתמדת, ושמח בשני העניינים, והגיע אל תאוותו בשני המקומות. ואני יראה, שיקרני מקרה הכסיל, אשר יגע בשני העניינים והפסיד בשני המקומות. וכיון שחנני האל אותך, הורני והראני עניני ומה שעמידת עליו מסוד דברי ואופני תקנתו.

אמר השכל: כבר סיפרת במשל שהבאת צורת עומדך בעולם, וכי עניינך בו כעניין המלכים אשר זכרת. וכבר התברר אצלך גירותך ומהירות יציאתך, ואת צריכה שתעשי מה שעשה הנלבב הנבון, שיהיה עניינך כעניינו. ואם תטי ממנו אין לך תועלת בדברי ולא הנאה במליצתי.

אמרה הנפש: לולי חפצי בדבר, לא הייתי חוקרת על מה שנעלם ממני מענייני.

אמר השכל: אבל סוד דברך, שהבורא בראך מלא-דבר, בכלל מה שברא מן הגרמים הרוחניים. ורצה לנשאך ולהרים מעלתך עד מעלת סגולתו ובחיריו ובריו מן הקרובים אל אור כבודו לטוב לך ולחסד עמך, ולא היית ראויה לזה אלא אחר שלושה דברים: אחד מהם הסר מסך האיוולת מעליך והאיר לך בדעתו. והשני נסותך ובחנך אם תבחרי בעבודתו או בהמרותו. והשלישי מוסרך בעולם הזה בסבלך עול עבודתו בו, להעלותך אל מעלת העליונים והסובלים, שנאמר בהם (תהילים קיג) ברכו ה' מלאכיו גבורי כוח עושי דברו.

ולא יתכן לך זה, ואת על עניינך הראשון.

ומחכמת הבורא יתעלה ברא לך העולם הזה בכל אשר בו, מקופא וצומח וחי, על סדר מתוקן והנהגה נכונה והכל מתוקן לתועלתך.

ובחר לך מסגולת יסודותיו היכל מתוקן דומה לעולם בשורשיו ותולדותיו ותכונתו, ופתח לך בו חמישה שערים אל העולם, והפקיד עליהם חמישה שוערים מנאמניו. והשערים הם כלי החושים, העיניים והאוזניים והאף והלשון והידיים. והשוערים הם החושים החמישה המשתמשים בהם, והם חוש הראות וחוש השמע והריח והטעם והמישוש, אשר בהם תגיעי אל כל תועלותיך בעולם הזה. והכין לך בתוך ההיכל ארבע מעלות לארבעה נגידים להנהיגו, והם המוח והלב והכבד והביצים. ותיקן בתוכו עוד ארבעה אוצרות לארבע פקידים, רצה לומר הכוח המושך והכוח המחזיק והכוח המעכל והכוח הדוחה. ואוצרותם ומשכנותם הם שתי מרירות, השחורה והאדומה. והליחה הלבנה והדם לתקנת ההיכל.

ופיזר העבדים מבית ומבחוץ לעבדו ולשמרו. הפנימי המעיים והגידים והמיתרים והעצבים והעורקים. והחיצונים הידיים והרגלים והלשון והרחם והשיניים והציפורנים והדומה להם. והכין לך אחר כן קשרים ומיצועים בין הרוחני ובין הגשמי. ומהם הדם הנובע והחום הטבעי והרוח החיוני. ואחר כך חברך אל ההיכל חיבור מתוקן, וקשרך אליו קשר מסודר ביכולתו וחכמתו יתברך, כדי שישלימו לך השלושה דברים אשר זכרתי לך. והכין לך לצורכך שני יועצים והפקיד עליהם שני סופרים ונתן לך מן העבדים והשמשים כצרכייך בעולם הזה.

והשני יועצים - האחד מהם הוא השכל המורה אותך מה שיש ברצון האל, והיועץ השני תאוותך אשר תשיאך ותסיתך במה שתקציף ה' אלוהים בוראך בו.

והשני סופרים אחד מהם כותב במעשיך הטובים בסתר ובגלוי ובמצפון ובנראה, על ידי המשתמשים בו מכל מי שקדם זכרו, מן השוערים והנגידים ופקידים והעבדים והיועצים והמשרתים והשמשים. והסופר השני הוא כותב המעשים הרעים על הדרך הנזכר במעשים הטובים.

והמשרתים והשמשים הם המידות הנפשיות, כשמחה והדאגה והששון והיגון והזיכרון והשכחה והחכמה והסכלות והגבורה והמורך והנדיבות והכילות והצדק והרשע והבושת והעזות והתקווה והיראה והאהבה והשנאה וההנאה והצער והגאווה והענווה והשררה והשפלות, והרבה כאלו ממה שאת משתמשת בהם במצפונך.

והבורא יתברך צווה השוערים והנגידים והפקידים והעבדים והיועצים והמשרתים והשמשים לשמוע לך ולעמוד למצוותך עד קץ ידוע, אלא בעניינים מיוחדים בארם להם בעת התחברותם אליך, והם עניין ההכרח ומקום הגזרה.

והתיר לך להשתמש בכולם בתקנת גופך ובכל מה שהשליטך לעשותו בעולם הזה על פנים ידועים ובעניינים מיוחדים, והם כל המצוות השכליות והשמעיות והמותרות.


ואמר לך: כל אשר שמתיו בידך והשלטתיך להשתמש בו בעולם הזה, אל ישיאך, כי לא יוסיף לך בעצמך מאומה, ולא יגרע. ולא תגיע אליך ממנו הנאה ולא צער, אך הם דברים מתחדשים על גופך מבית או מחוץ, אין דבר מהם לצורכך. והם ממך כשליה מן הולד וכקליפת הביצה מן האפרוח.

ואם תביני ותשכילי כוונתי בך וטובתי עליך, ותבחרי בעבודתי ותרחקי מהמרותי בהנהגת כל מה שהשלטתיך בו, אעלך אל הגדולה שבמעלות בחירי וסגולתי, ואקרבך אל רחמי, ואלבישך זיו כבודי. ואם תבחרי בהמרותי, אענישך עונש גדול, ואענך עינוי ארוך. ואם תסכלי אופני השימוש בהם באחד מן הדברים אשר חייבתיך בם בעבודתי, מפני טרדתך בגופך ועסקך אשר נסיתיך בהם, הנה ייחדתי לך יועץ חכם נאמן, כשתשאלי עצתו יורה אותך, ואם תתעלמי יעירך, והוא השכל. התייעצי עמו בכל דבריך, כי הוא יצווך להשתמש בכל העומדים לפניך באופני עבודתו, ותשובנה המידות המגונות משובחות. כאשר יעשה הרופא החכם, שמשתמש בסמים שדרכם להזיק בתועלת הגופות, כסמים הממיתים וזולתם. ואם תהיי על הדעת הזאת, ותגבירי שכלך ותשמעי לעצתו, יכתוב סופר המעשים הטובים כל תנועותיך המותרות בכלל מעשיך הטובים, ותהיינה נוספות עליהם, ויהיו כל שמשיך עוזרים לך בעבודתי.

ואם תמרי את עצתו, ותטי לדעת היועץ השני שהוא כנגדו בכל ענייניו, ותשתמשי בהם כאשר ייעצך, תשובנה מידותיך המשובחות מגונות, כרופא הכסיל אשר ימית בסמים המועילים מפני סכלותו באופני שימושם.

ויכתוב סופר הרעות כל תנועותיך המותרות בכלל רעותיך, ותהיינה נוספות עליהם, ותמצאי עוזריך ושמשיך ומשרתיך, וכל מי שתפגעי בו, מסכימים על רצונך ומפיקים חפצך, ותוסיפי בהם שמחה וששון. וכל זה צדק מבוראך על בחרך המרותו מעבודתו, או עבודתו מהמרותו במצפונך ובכוונתך בסתרך. כי הנגלה והנסתר ממך שווים אצלו והוא יגמלך על מה שהשקיף עליו ממך מכל זה.

ואם נעלם מבני אדם, הלא תראה כי הדיין הוא דן כפי מה שנתקיים אצלו, אם בעדים או בחושיו. ואם היה מתקיים אצלו מה שיש במצפונים, היה דן עליו. הבורא יתברך, שידיעתו בכל שווה, מן הדין הוא שישפוט כפי ידיעתו. כמו שאמר הכתוב (דברים כט) הנסתרות לה' אלוהינו וגו'.

וכשירצה הבורא להעיר אותך ולהוכיחך, יצווה אחד מן המשרתים להסתלק מעבודתך, ויחלה האבר ההוא מגופך, או שניים או כולם, ויחלה וידוה עד עת ידוע. ואם תקיצי ותשובי אליו - יצווהו לשוב לעבודתך, וירפא גופך וישוב לעניינו הראשון. כמו שאמר הכתוב (תהילים קז) אוילים מדרך פשעם וגו' כל אכל תתעב נפשם וגו' ויזעקו אל ה' וגו' ישלח דברו וירפאם וגו'.

וכאשר ישלמו ימי ניסיונך בעולם הזה, יצווה הבורא יתעלה כל מי שזכרנו מן השערים והשוערים והעבדים והמשרתים לשוב מעליך, וינתקו הקשרים והמיצועים אשר בינך ובין גופך, ותשובי אל עניינך הראשון, וישאר גופך אין תנועה לו ולא הרגשה. וישוב גם הוא לעניינו הראשון. כמו שאמר החכם (קהלת יב) וישוב העפר על הארץ כשהיה, והרוח תשוב אל האלוהים אשר נתנה.

ויראו לך פנקסי מעשיך ומחשבותיך וחפציך ומה שבחרת וטרדת נפשך בו בעולמך, ויהיה הגמול כפיהו. וכבר הזהירך על זה והתרה בך על ידי שלוחי ונביאיו ותורתו הנאמנה. כמו שאמר החכם (משלי כב) הט אזנך ושמע דברי חכמים,כי נעים כי תשמרם בבטנך וגו' הלא כתבתי לך שלישים במועצות ודעת להודיעך קשט אמרי אמת להשיב אמרים אמת לשולחך.

פרק יעריכה

אמרה הנפש: כבר הבינותי מאמרך והקשבתי לכל מה שזכרת, אני מתחננת אל כבודך שתבאר לי המקומות אשר אשתמש בהם במשובח ובמגונה במידותיי, אשר בהשתמשי בהם שם ישבחוני עליהם ויודו שימושי בהם.

אמר השכל: מידותיך רבות. אזכיר לך מהם מה שנזדמן לי בקצרה.

והוא שבמידותיך שתי מידות- הם השמחה והאבל. והם זה כנגד זה. ואופני השימוש בשמחה, כשתבטחי בהנאה קיימת תמיד, ולא תתערב בה תוגה ולא יארע לך פגע, התירי המידה הזאת. אבל מקום השימוש באבל, כי יפגשך דבר מצער, קיים תמיד, ואין בך יכולת לדחותו ולא פנים להתפרד ממנו, התירי גם כן מידת האבל והשתמשי בה.

ובכלל מידותיך שתי מידות - והם המורא והתקווה. ומקום המורא שתהיה בעניין שמביא אל העניין שיצטרך, ולא תהיה לו אחריתו טובה, ואין בך כוח ויכולת לדחותו מעליך. אך מקום התקווה שתשתדלי בהקדמות המביאות הטובה אליך, ומחייבות לך הנעימות מבלי מונע שימנע מהם, ולא דבר שיבדיל בינך וביניהם, כעשות המצוות שצווה האל לעשותו מפני טוב אחריתו.

ובכלל מידותיך שתי מידות - הגבורה והמורך ומקום השימוש בגבורה, בפגוע באויבי ה' להילחם בם, וסבול כל עצב וכל ניסיון ברצון הבורא יתעלה ורצון חסידיו. כמו שאמר (תהילים מד) כי עליך הורגנו כל היום נחשבנו כצאן טבחה. ואמר (שם קמא) יהלמני צדיק חסד ויוכיחני. אך מקום המורך בפגוע באוהבי ה' שלא להלחם בם ובאנשי עבודתו, ושתתאחרי מעמוד כנגד מוכיחך במה שיש בו טובתך. כמו שכתוב (מלכים ב כב) יען רך הלבב ותיכנע מפני ה'.

ובכלל מידותיך שתי מידות - הבושת והעזות ומקום הבושת בהמרות המטיב לך בטובתו על פניו ובין ידיו, ובהוכיחו אותך בעדיו הטובים והרעים, ופגיעת נביאיו. כמו שכתוב (יחזקאל מג) בן אדם הגד את בית ישראל את הבית ויכלמו מעונותיהם וגו'. ואמר (עזרא ט) אלוהי בושתי ונכלמתי וגו'. ומקום מידת העזות, בפגיעות הרשעים ואנשי העבירות והחולקים על האמת, ולצוות בחסד ולהזהיר מן הגנות ולהוביש החוטאים ולהוכיח הקטנים והגדולים. כמו שכתוב (ישעיה נ) שמתי פני כחלמיש וגו'.

וכן שתי מידות - הכעס והרצון ומקום הכעס בנטות מדרך האמת ומדין הצדק, והגברת השקר על האמת ואנשיו, ומקום הרצון בהפיל כל הדברים על אופניהם, ובהניחם על מכוניהם ובלכת בדרכי האמת בהם.

וכן שתי מידות - הרחמים והאכזריות מקום הרחמים על הדלים והעניים והחולים והפורשים מן העולם, ומי שאינו מכיר אופני טובותיו, ומי שאינו יודע להנהיג עצמו, והאסור ביד אויבו, ומי שפקד טובה רבה, והמתחרט על עונותיו, והבוכה על מה שעבר מחטאיו מיראתו את עונש האלוהים. ומקום האכזריות בהיפרע מן הרשעים, והנקם מן המשחיתים בארץ. כמו שאמר הכתוב (דברים יט) לא תחוס עינך עליו וגו'.

וכן שתי מידות - הגאווה והענווה מקום הגאווה והגובה, כשתפגעי בכופרים באלוהים ובנוטים מעליו, אל תשפילי ואל תיכנעי להם, שלא תראי כמצדקת אותם ונוטה אחר דעתם המשחיתות. אך התירי מידת הגאווה והגובה, המורה על הפך דעתם ומעוט רצונך בהם, כאשר ידעת מעניין מרדכי והמן. ומקום השימוש בענווה, בפגיעתך אדם חסיד ונבר וירא אלוהים וחכם בתורתו ומתעסק בעבודתו, ומי שיש לו עליך טובה וחסד, את חייבת לגומלו עליה. כל שכן מי שגדלו ועצמו טובותיו מגמולך עליהם. וכן שתיקחי הדין לאלוהים מעצמך. כמו שנאמר (ויקרא כו) או אז יכנע לבבם הערל וכו'.

וכן שתי מידות - האהבה והשנאה מקום האהבה למי שמסכים עמך על עבודת האלוהים, ועל מי שישמחך באחרית עניינך. ומקום השנאה למי שעובר על רצון האלוהים ועומד כנגד אנשי האמת, והביאך אל מה שמקציף בוראך. כמו שאמר (משלי כח) עוזבי תורה יהללו רשע ושומרי תורה יתגרו בם.

וכן שתי מידות - הנדיבות והכילות ומקום הנדיבות, לשום כל דבר במקומו, ולתת לכל בעל מידה חמודה מן הממון והחכמה כפי מה שראוי לו. כמו שאמר (שם ג) אל תמנע טוב מבעליו, בהיות לאל ידך לעשות. ואמר (שם ה) יפוצו מעינותיך חוצה. ומקום הכילות על האכזרים והפתאים, ומי שאינם מכירים את עצמם, ולא ערך הטובה עליהם. כמו שכתוב (שם ט) יוסר לץ לוקח לו קלון ומוכיח לרשע מומו. ואמרו זיכרונם לברכה כל העושה טוב למי שאינו מכירו. כאלו זורק אבן למרקוליס.

וכן שתי מידות - העצלה והחריצות מקום השתמשו בעצלה בתאוות הבהמיות אשר הנאותיהם חולפות מן האדם, וישאר עליו חרפתם בעולם הזה ועונשם לעולם הבא. ומקום החריצות בהנאות הרוחניות, ובמעשיהם שמתכוונים בהם להגיע אל רצון האלוהים יתברך. כמו שאמר דוד עליו השלום (תהילים קיט) חשתי ולא התמהמהתי לשמור מצוותיך.

ומה שזכרתי בשער הזה די לבוחר בדרך הישרה ומבקש האמת לעצמו, וחפץ בחכמה למענה. והאל יפק אותנו אל דרכי עבודתו ברחמיו אמן.


תורת חובות הלבבות
הקדמה
שער היחוד | שער הבחינה | שער עבודת האלהים | שער הבטחון
שער יחוד המעשה | שער הכניעה | שער התשובה | שער חשבון הנפש | שער הפרישות | שער אהבת ה'
חתימה