להלן מובא התוספתא ערוכה, ע"פ מהדורת צוקרמנדל, לקריאה נוחה (פתיחת ראשי-תיבות, מפוסקת, כתיב מלא וכד'). לקריאת התוספתא על־פי הנוסח המודפס במהדורת צוקרמנדל, ראו תוספתא פסחים ב צוקרמנדל. במהדורת צוקרמנדל פרק זה נקרא פרק ב'. בדפוס וילנא פרק זה מכונה פרק ג'.

חלק א

עריכה

(א) בצק שבסידקי עריבה:
  עשאו לחיזוק – אינו חוצץ.
  ואם לאו – חוצץ.
אם יש כזית במקום אחד –
  בין כך ובין כך צריך לבער.
היה כחצי זית מיכן, וכחצי זית מיכן, וכחוט באמצע:
  אם ניטלין שלשתן כאחד – צריך לבער.
  ואם לאו – אין צריך לבער.

(ב) עריבת העובדנין שנתן לתוכה קמח שלושה ימים קודם לפסח –
  אינו צריך לבער.
  ואם לאו – צריך לבער.
  אחרים אומרים: כיון שנתן לתוכה עורות – אינו צריך לבער.

(ג) הקילור והאיספלנית והרטייה שנתן לתוכן קמח –
  אינו צריך לבער.
מלוגמא שניסרחה –
  אין צריך לבער.
המסות שנפל לתוכן קמח –
  הרי זה אסור.

4 חמץ שנפל לתוך הבאר– הרי זה כמבוער. רבי יוסי ברבי יהודה אומר: קלי שירד לתוכה דלף– אין בו משום חמץ. חלת הבצק שעיפשו או שיבשו– הרי אילו אסורות.
נפלו שעורים במים ונתבקעו– הרי אילו אסורות.
רבי יוסֵי אומר: שׁרה חיטים ושעורים במים והחמיצו– הרי אילו אסורות. ובחומץ– בין כך ובין כך– מותר, מפני שהחומץ צומתן.

חלק ב

עריכה

5 אין לשין את המצה ברותחין, מפני שחולטין ולא בפושרין, מפני שמחמיצין. אבל, לשין אותן בצונין. אין לשין את המצה בשאר המשקין ואם לש– אופה מיד. רבי מאיר אוסר. אבל, מקטפין אותה בכולן.
6 מי תשמישיו של נחתום– שופכין אותן במקום האישבורין ש"ע; מישור ואין שופכין אותן במקום הקטפרס מדרון

להרחבה
, מפני שהן מתכנסין ובאין לידי חימוץ.

7 האשה שכנסה מי תשמישיו של נחתום ללוש בהן במוצאי יום טוב– הרי אילו אסורות. יותר על כן– היו נשים נוהגות:
לא היו לשות במוצאי יום טוב בחמין, שהוחמו ביום טוב.
אמר לו רבי אליעזר לרבי יהושע: היאך אתה אומר מפרישין חלה ביום טוב בטומאה? כתוב אחד אומר: שבעת ימים שאור לא ימצא (שמות יב יט). אמר לו רבי יהושע: כתוב אחד אומר: אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם (שמות יב טז). אמר לו רבי אליעזר: הדבר עדיין שקול- מי מכריע? אמר לו רבי יהושע: אני אכריע! כשאני עושה בידי– נמצאתי עובר על "לא תעשה" והרי הן בידי. כשאני מניחה כמות שהיא– נמצאתי עובר על "לא תעשה" ואינה בידי.

8 וחכמים אומרין: שלש נשים עוסקות בבציק: אחת לשה ואחת מקטפת ואחת אופה. לשה היא מקטפת ואחרת לשה תחתיה. מקטפת, היא אופה ואחרת מקטפת תחתיה; הואיל ושלשתן עוסקות בו כולן חוזרות חלילה ואינו בא לידי חימוץ.
עד כמה שיעור העיסה? רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקא אומר: בחיטין עד שלושת קבין; בשעורין עד ארבעת קבין. וכל זמן שהאשה עסוקה בו– אינו בא לידי חימוץ. רבי נתן אומר משום רבי אליעזר- חילוף הדברים.

חלק ג

עריכה

9 ארבעה עשר שחל להיות בשבת– מבערין את הכל מלפני השבת, ואופה לו מצה מערב שבת.
10 תרומה טמאה– מבערה במוצאי שבת, דברי רבי מאיר. וחכמים אומרין: בזמנה.
11 תרומה טמאה וטהורה מבערין בשבת. רבי אלעזר בר צדוק אומר: תרומה מלפני השבת- אוכליה מועטין וחולין בשבת- אוכליהן מרובין.
אמר רבי אלעזר: פעם אחת, חל ארבעה עשר להיות בשבת והיינו יושבים לפני רבן גמליאל בבית המדרש בלוד ובא זונין הממונה ואמר: היגיע עת לבער חמץ, והלכנו אני ואבא לבית רבן גמליאל וביערנו חמץ.

חלק ד

עריכה

12 איזה הוא צופה? הרואה ואינו מפסיק.
ההולך לשחוט את פסחו ולמול את בנו ולאכול סעודת אירוסין בבית חמיו ונזכר שיש לו חמץ בבית, אם יש לו שהות כדי שילך ויחזור– חוזר; ואם לאו– אינו חוזר.
רבי שמעון בן אלעזר אומר: כל סעודה שאינה לשם מצוה- אין חבר רשאי לאכול הימנה.
13 אם עבר הצופים– שורפה במקומה. ואם לאו– חוזר ושורפו לפני הבירה מעצי המערכה. הוי, לא אמרו לחזור אלא להקל עליו.
עד כמה הן שורפין? בן בתירה אומר: עד כשתי ביצים. לא מצינו לו חבר.
אם רצה לשורפן מעצי עצמו על גבו לפני הבירה מעצי המערכה– אין שומעין לו.

חלק ה

עריכה

14 מקום שנהגו לעשות מעמד ומושב– עושין. מקום שנהגו שלא לעשות– אין עושין.
15 אין מעמד ומושב פחות משבעה פעמים.
16 מקום שנהגו להיות הולכין אבילים אחר המיטה– הולכין.
מקום שנהגו לשאול בשלום אבלים בשבת– שואלין; מקום שנהגו שלא לשאול– אין שואלין.
מקום שנהגו להחזיר קידושין– מחזירין; מקום שנהגו שלא להחזיר– אין מחזירין.
17 מקום שנהגו להדליק בלילי יום הכיפורים– מדליקין; מקום שנהגו שלא להדליק– אין מדליקין. רבי שמעון בן אליקים אומר: מדליקין בפונדקאות ובבית המים. אילו שאמרו מדליקין ואילו שאמרו אין מדליקין– אילו ואילו לא אמרו אלא מפני הרגל דבר.
18 מקום שנהגו לעשות מלאכה במחובר לקרקע– עושין; מקום שנהגו שלא לעשות– אין עושין.

חלק ו

עריכה

מאימתי ארבעה עשר אסור באכילה? רבי אליעזר בן יעקב אומר: מאור ארבעה עשר. ורבי יהודה אומר: משתנץ החמה.
אמר לו רבי אליעזר בן יעקב: היכן מצינו שמקצת היום אסור באכילה ומקצתו מותר?! אמר לו רבי יהודה: הוא יוכיח על עצמו, שמקצתו אסור בחמץ ומקצתו מותר.
וחכמים אומרין: אף במקום שאמרו "אין עושין מלאכה בערבי פסחים עד חצות",

לעיון נוסף בעניין "אין עושין מלאכה בערבי פסחים" - ראה כאן

  1. החייטין – שכּן הדיוט תופר כדרכו במועד.
  2. הספּרין והכובסין – שכן נזיר ומצורע ומי שעלתה לו מכה בראשו מספּרין במועד.
  3. הכובסין – שכּן הבאין מחוף הים וממדינת הים מכבּסין.

רבי יוסי ברבי יהודה אומר:

אף הרצענין – שכּן עולי רגלים מתקנין מנעליהם וסנדליהם במועד.

זבל שבאמצע- מסלקין אותו לצדדין,

שברפת שבחצר– מוציאין אותו לאשפה.

חלק ז

עריכה

לעיון נוסף בעניין "הדברים שעשו אנשי יריחו" - ראה כאן

חלק 1

עריכה

ששה דברים עשו אנשי יריחו: שלשה כרצון חכמים, ושלשה שלא כרצון חכמים.
  ואילו כרצון חכמים:

  1. מרכיבין דקלים ערבי פסחים,
  2. וכורכין את שמע,
  3. וגודשין וקוצרין את העומר.
ואילו שלא כרצון חכמים:
  1. מתירין גמזיות של הקדש,
  2. ואוכלין נשרים בשבת,
  3. ונותנין פיאה לירק.


אמר רבי יהודה: אם "כרצון חכמים" היו עושין– אם כן, יהו כל אדם עושין כן!
אלא: "על שלשה מיחו בידם, ועל שלשה לא מיחו בידם".
ואילו שלא מיחו בידם:
  1. מרכיבין דקלים ערבי פסחים כל היום,
  2. וכורכין את שמע,
  3. וקוצרין וגודשין לפני העומר;
ואילו שמיחו בידם:
  1. מתירין גמזיות של הקדש,
  2. ואוכלין נשרים בשבת,
  3. ונותנין פיאה לירק.

חלק 2

עריכה

כיצד כורכין את שמע?
אומרין שמע ישראל יי׳ אלהינו יי׳ אחד (דברים ו ה)ולא היו מפסיקין.
   רבי יהודה אומר: מפסיקין היו. אלא, שאין אומרין "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד".
כיצד היו נותנין פיאה לירק? לא היו נותנין אלא ללפת ולקפליטאות מפני שלקיטתן כאחת. רבי יוסי אומר: אף לכרוב.

מעשה בבנו של בוהיין שנתן אביו פיאה ללפת ובא ומצא עניים עומדין על פתח גינתו. אמר להם: בניי! לא נחוש לדברי חכמים? השליכו מה שבידכם!
השליכו מה שבידן ונתן להם כפליים במעושר. ולא שעינו צרה, אלא– שחשש לדברי חכמים.

כיצד אוכלין נשרים בשבת? היו פותחין גינותיהם ופרדסותיהם לעניים שהיו בשני בצרות והיו עניי ישראל אוכלין נשרים בשבת והיו פותחין גנותיהם של תמרים.
כיצד מתירין גמזיות של הקדש? אמרו להם: אי אתם מודים לנו שגידולי הקדש אסורין? אמרו להם: אבותינו שהקדישו, לא הקדישו אלא קורות עצמן, מפני שבעלי אגרוף באין ונוטלין אותן בזרוע.