תוספות יום טוב על סנהדרין ד

<< · תוספות יום טוב · על סנהדרין · ד · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

משנה א

אחד דיני ממונות וכו' בדרישה וחקירה. כתב הר"ב וזהו דין תורה. אבל אמרו חכמים שאין מאריכין בדרישה וחקירה בדיני ממונות שלא תנעול דלת וכו'. ופריך בגמרא אלא מעתה טעו לא ישלמו דדלמא אי שביק לדרוש ולחקור הוה רווחא למלתא ולא הוו טעו [וברפ"ג מפורש דישלמו. וכדתנן במשנה ד' פ"ד דבכורות] ומשני כ"ש שתנעול דלת בפני לוין דמתיראין להפסיד על ידי ב"ד טועין. ולשון הר"ב שאין מאריכין מועתק מפירש הרמב"ם אבל בגמרא דיני ממונות לא בעינן דרישה וחקירה. וכן ל' הרמב"ם בפרק ג' מהלכות עדות. אין עידי ממון צריכים דרישה וחקירה. ומ"ש הר"ב ודרישה וחקירה היא השאלה בענין וכו'. ותנינן להו בר"פ דלקמן:

מה בין דיני ממונות וכו'. אע"ג דשוין בחקירה ודרישה מדכתב משפט אחד יהיה לכם. לענין מילי דתליא בזכות וחובה. אין להשוותם. דלא שייך בדיני ממונות. תוספות:

דיני ממונות בשלשה. ודיני נפשות בכ"ג כדתנן בפ"ק:

ודיני נפשות פותחין לזכות. שנאמר (במדבר ה') אם לא שכב איש אותך ואם לא שטית הנקי. דתחלת התנאי לזכות. וכך אומרים לכל הנדון אם לא עברת אל תירא. גמרא. וכתבו הר"ב במשנה ד' פרק דלקמן:

דיני ממונות מטין וכו' בין לחובה. ודיני נפשות וכו'. ועל פי שנים לחובה. כדילפינן במתניתין בסוף פ"ק מדכתיב (שמות כ"ג) לא תהיה אחרי רבים לרעות וכו'. וליכא לאוקמא בדיני ממונות. כדאמר לקמן [דף ל"ו ע"ב] לא תטה משפט אביונך (שם) אבל אתה מטה [משפט] שור הנסקל וכ"ש שאר דיני ממונות. רש"י:

דיני ממונות מחזירים וכו'. עיין בארוכה בפירוש הר"ב דר"פ דלעיל:

דיני נפשות מחזירים לזכות וכו'. דת"ר מנין ליוצא מב"ד חייב ואמר אחד יש לי ללמד עליו זכות מנין שמחזירין אותו ת"ל (שם) נקי אל תהרוג פירש"י נקי משמע מן החטא ואע"פ שנתחייב בדין. ע"כ. ומנין ליוצא מב"ד זכאי ואמר אחד יש לי ללמד עליו חובה מנין שאין מחזירין אותו ת"ל צדיק אל תהרוג. פירש"י צדיק משמע שנצטדק בדין ואע"פ שאינו נקי:

ואין הכל מלמדין חובה. לשון הר"ב שאם אמר אחד מן התלמידים היושבין לפני הדיינין ולא נתמנו ב"ד על כך. רש"י. ועיין משנה ד' ופרק דלקמן משנה ד':

אבל המלמד זכות אין יכול לחזור וללמד חובה. סברא היא דבעינן והצילו. ובגמרא מוקי לה בשעת משא ומתן הוא דלא יחזור דמתוך שאתה אומר לו שלא לחזור הוא מחזר אחר ראיות להעמיד דבריו ושמא ימצא ראיות נכונות. אבל בשעת גמר דין שכבר חזר על כל צדדין ונראה לו שאין דבריו נכונים חוזר ומלמד חובה. רש"י. ועיין בפירש הר"ב סוף פרק דלקמן:

דנים ביום וגומרין בלילה. כתב הר"ב דכתיב ושפטו את העם בכל עת. וכתיב והיה ביום הנחילו פירש"י משפט נחלות דהיינו דיני ממונות ביום. ע"כ. ומ"ש הר"ב הא כיצד יום לתחלת הדין ולילה לגמר דין. פירש"י דכתיב ושפטו. ועיקר משפט היינו גמר דין. ע"כ. והתוספות כתבו דאיפכא ליכא למימר דמסתמא תחלת הדין עיקר. ועוד ביום הנחילו קבלת העדות הוא דהוי כתחלת הדין. ע"כ:

דנין ביום. ולפסק הר"ב במשנה ב' פי"ב דיבמות כמ"ד חליצה בלילה פסולה. הכי נמי תחלת דין בלילה אפילו בדיעבד אינו דין. דהא חליצה כתחלת דין הוא לאותו מ"ד. כמ"ש שם. וירושלמי שכתב הב"י בח"מ סימן ה' כבר אפכוהו התוספות דיבמות דף ק"ד [ד"ה מ"ס]. ולא איירי אלא בגמר דין. ולכתחלה:

וגומרין בלילה אם רצו. רש"י:

לפיכך אין דנין לא בערב שבת וכו'. כתב הר"ב שנמצא גמר דינו בשבת ולהשהותו אחר שבת אי אפשר וכו'. הכי קאמר שאם יראוהו בע"ש לחובה בעו למעבד הלנה. ונמצא גמר דינו בשבת. ויצטרכו להשהותו מלהמיתו עד אחר שבת דבו ביום אי אפשר וכו' והשהייה מלהמיתו אחר שנגמר דינו. הוא ענוי הדין. כך מפורש בגמרא. והא דלא אמרינן דלא לגמר דינו בשבת משום שאין דנין בשבת כדתנן במשנה ב' פרק ה' דביצה. תירצו התוספות דדוקא דיני ממונות גזירה שמא יכתוב. אבל דיני נפשות אין לאסור מטעם זה שכבר כתבו מאתמול דברי המזכין והמחייבין. ע"כ. ונ"י תירץ דהא לא תבערו עדיפא ליה דאסור מדאורייתא. ע"כ. ופרכינן בגמרא דלקטליה לאורתא ומשני נגד השמש בעינן. ותו פרכינן ונגמריה בחד בשבתא. דכל שלא נגמר דינו לא הוי ענוי הדין. דכל שעה מצפה להצלה. ומשני מנשי טעמייהו. אע"ג דשני סופרים כותבין דברי המזכים והמחייבים כדלקמן משנה ג'. נהי דבפומא כתבין. לבא דאינשי אינשי. דאע"ג שזכור לו ליסוד הטעם. נשכח מלבו ישובו לטעמו ואין יכול ליישבו ולתת טעם הגון כבראשונה [רש"י]. ומ"ש הר"ב שנאמר לא תבערו אש בכל מושבותיכם מסקינן בגמרא דמושבות קשיא ליה [דודאי דלגופיה איצטריך. אי לחלק אי ללאו. כדפירש"י בפירוש החומש. וכמ"ש במשנה ח' פ"ז] מושבות מה ת"ל. מכדי שבת חובת הגוף הוא וחובת הגוף נוהגת בין בארץ בין בח"ל. מושבות דכתב רחמנא למה לי. כתיב הכא בכל מושבותיכם. ולהלן הוא אומר בפרשת רוצחים (במדבר ל"ה) והיו אלה לכם לחקת משפט לדורותיכם בכל מושבותיכם. מה מושבות האמור להלן ב"ד. אף מושבות האמור כאן ב"ד:

משנה ב

הטומאות והטהרות. אם בא אדם לישאל על דבר טהרות מתחילין מן הגדול. שואלין תחלה לגדול שבדיינין מה הוא אומר בדבר. רש"י. ויש לתמוה אמאי לא תני נמי האסור והמותר. דמסתמא נמי דינא הכי ובברייתא בגמרא דף ל"ו יש ג"כ לתמוה דתניא והטהרות והטומאות וכו'. דיני ממונות ודיני נפשות ודיני מכות וכו' ולא קא חשיב לאסור ומיתר כלל. לא ברישא ולא בסיפא והרמב"ם בפ' י"א מרלכות סנהדרין העתיקם כלשונם. אף בריש פ"ח לענין הולכין אחר הרוב. כתב במה דברים אמורים בדיני ממונות ובשאר דיני אסור ומותר וטמא וטהור וכיוצא בהן וכו':

מתחילין מן הגדול. כי כן מדת החכמים שלח לדבר בפני מי שגדול ממנו. וכמ"ש בס"ד פרק דלעיל משנה ז'. וכן אמרו בגמרא דכל מנינא דבי רבי אפילו לענין ממונא מן הצד הוו מתחלי ופירש רש"י מפני ענוה יתירה שהיתה בו ע"כ. ש"מ דההתחלה שמן הגדול לחלוק לו כבוד היא:

מן הצד. פירש הר"ב מן הקטנים וכו' דאמר קרא וכו'. כלומר לא תענה על מופלא שבב"ד ולנטות מדבריו משא"כ כשאומרים הקטנים תחלה אינם נוטים מדברי המופלא שאומר אחריהם. אלא שעומדין בדבריהם. ואף על גב דלנטות דרשינן ליה בדיני ממונות נמי כמ"ש בסוף פ"ק בדבור ואין ב"ד שקול וכו'. כתבו התוספות דאפ"ה אפשר לפרש לא תענה על רב בדיני נפשות. ע"כ. וכתבו עוד דיני נפשות מתחילין מן הצד משום לא תענה על רב אבל בדיני ממונות לא חיישינן. ומ"מ דרך שאילה יכולין לענות. ע"כ. ונ"ל שכיונו קרוב למ"ש נ"י בשם המפרשים ז"ל דלאו למימרא דאסור לענות על רב. דאדרבא אסור לו לשתוק. שהרי בדיני נפשות אמר אחד מן התלמידים יש לי ללמוד עליו זכות שומעין לו. ותלמיד היושב לפני רבו וכו'. אלא הכי אמר קרא שראוי לעשות בענין שלא יצטרכו לענות על רב. כלומר שידברו הם החלה. ולא מפני כבודו. אלא שיש לחוש שמא לא ירצה התלמיד לחלוק אחר כך על הרב כי יתבייש ממנו ויכניס דבריו. ומפני כך חששו בזה לדיני נפשות מתוך חומר שבהם. אבל בד"מ אין אנו חוששים כ"כ. ע"כ. שנראין דבריו דאע"ג דקרא דלא תענה משתעי נמי בד"מ. מ"מ לא חששו חכמים לעשות תקנה בכך שלא יצטרך לענות פן יכניס דבריו. כי אין לחוש שיכניס דבריו. והיינו נמי דברי התוספות בד"מ לא חיישי' לתקן דבר. דקרא קאמר לעשות במקום שצריך לעשות ולא במקום שאין לחוש. אע"ג דקרא בתרוייהו קא משתעי: מסר הדבר לחכמים לתקן במקום שצריך. ומ"ש ומ"מ דרך שאילה כו' מתרצים הא דאחד מן התלמידים כו'. דזהו דרך שאילה. וזה דלא כנ"י. ואם נאחז החבל בשני ראשיו שנאמר דלא תענה בדיני נפשות כדכתבתי מעיקרא בשם התוספות ונאמר דאחד מן התלמידים דרך שאילה כמ"ש עתה בשמם. נוכל ג"כ להניח הא דלא תענה במשמעותן של הדברים למימרא דאסור לענות וכו'. וכן היא דעת הרמב"ם שכתב בפירושו שאם יתחיל הגדול אסור לנשארים לחלוק עליו כמו שנאמר לא תענה וגו'. ע"כ. ולשון הר"ב סובל יותר לפרש שדעתו היא ג"כ שאסור וכו'. ואיכא למידק אהא דכתב הר"ב מן הקטנים שבחכמה שהיו יושבים בצד. שזה מובן על יותר קטן שבחבורה. כדמוכח ממשנה ד'. ואמאי כיון דלא קפיד קרא אלא על הרב שהוא המופלא דלא תענה עליו. נתחיל ממי שאחריו דליכא קפידא גביה ומתקיים ג"כ שאין השאר מדברים בפני מי שגדול מהם. ונ"ל דטעמא הוא משום שזהו כבודו של המופלא יותר להתחיל מן הקטן שבקטנים מלהתחיל ממי שהוא גדול אחריו כדאמרינן בעלמא. [ע"ז נ"ח]. כלום גבור מתקנא אלא בגבור שכמותו כך נראה לי. ולא ראיתי להעתיק דבר חכמת שלמה בטעם שמתחילין מקטן שבקטנים כי פירושו דחוק מאוד. גם בל' רש"י שנסמך עליו בדף ל"ו. שכתוב בפירש"י מתחיל מן הצד שלא ישמע אחר וכו' יש מגיהין שישמע וכו' ואין להאריך בזה. ודעת הרמב"ם בפרק י' ובפרק י"א מחבורו גם בפירושו אין לי בו הכרע אם דעתו להתחיל דוקא בקטן שבקטנים אם לא:

הכל כשרים לדון דיני ממונות. כתב הר"ב ואפילו גר והוא שתהא אמו מישראל. כדמייתי לה הרי"ף בפרק מצות חליצה. דכתיב (דברים י"ז) שום תשים עליך מלך מקרב אחיך. כל משימות שאתה משים עליך. לא יהו אלא מקרב אחיך. וכיון דאמו מישראל מקרב אחיך קרינא ביה. ושם [דף ק"ב] כתבו התוספות דכל שכן כשאביו מישראל. ומ"ש הר"ב וממזר נמי כשר לדון דיני ממונות. היינו חוץ מירושלים כדתנן במשנה ה' פ"ד דקדושין ועיין מ"ש שם:

ואין הכל כשרין לדון דיני נפשות. כ' הר"ב דכתיב ונשאו אתך עיין מ"ש שם בקדושין. ומ"ש במכילתין סוף פ"ק ועיין בפירש הר"ב משנה ח' פ"ט דמנחות ומ"ש שם [ד"ה סומא]:

המשיאין לכהונה. המיוחסים וראויים להשיא בנותיהם לכהנים. רש"י:

משנה ג

סנהדרין. אף של כ"ג. רש"י:

כחצי גורן עגולה. כתב הר"ב שיהו כולן רואין זה את זה. לפי שאם היו יושבין בשורה. אין פני הראשונים רואים זה את זה. רש"י. ומ"ש הר"ב דאמר קרא שררך אגן וכו' זו סנהדרין שיושבת בטבורה של עולם. גמרא. ופירש"י שבית המקדש באמצע של עולם. ע"כ. ושררך. הוא הטבור וכמו שהטבור אינו ממש באמצע. כן גם ביה"מ אינו ממש באמצע אבל על צד הקרוב הוא. כדעת אנשי מחקרי הארץ. ואין להאריך בזה:

וכותבין דברי המזכין ודברי המחייבין. פלוני חייב. ומן הטעם הזה. ופלוני זיכה ומן הטעם הזה. רש"י דף ל"ד. [ועיין עוד לקמן מזה]. ושם מפרש בגמרא דאע"ג דבגמר דין אפילו המזכין יכולין לחזור כמ"ש במשנה א'. אפ"ה כותבין כדי שלא יאמרו שנים טעם אחד משני מקראות. שאם אמרו אין מונין להם אלא אחד. דאמר קרא (תהילים ס"ב) אחת דבר אלהים שתים זו שמענו [אבל שתים לא דבר אלהים לשמוע אחת] מקרא אחד יוצא לכמה טעמים. ואין טעם אחד יוצא לכמה מקראות. ועוד נ"מ למחייבין. דאי למחר הדר ביה מטעמא קמא ומחייב ליה מטעמא אחרינא בעי למיהדר ומבעי הלנת דין בטעמא בתרא. אולי יחזור בו בלילה:

רבי יהודה אומר שלשה. כתב הר"ב כדי שיהיו ב' עדים וכו' כך פירש הרמב"ם בפירושו גם בחבורו [סוף] פ"א מה"ס העתיק דברי ת"ק בזה הלשון. אחד כותב דברי המחייבין ואחד כותב וכו'. ותמיהני דהא שפיר קאמר רבי יהודה ורש"י פירש וכותבין דברי המזכין וכו' וז"ל שניהם כותבין דברי המזכין. ושניהם כותבין דברי המחייבין. שאם יטעה האחד יוכיח כתבו על של חבירו. רבי יהודה אומר שלשה היו. שמתוך טורח הטעמים שירבה עליהם יטעו בדבר. אלא אחד כותב דברי המזכין. ואחד כותב דברי המחייבין. והשלישי. כותב דברי כולם. ומתוך שאין טורח רב עליהם לא יקצרו בדבר ואם יטעה אחד מהם יוכיח כתב של שלישי. ע"כ:

משנה ד

ושלש שורות. כתב הר"ב וכל שורה של כ"ג וכו'. ולאו אורח ארעא לעשות שורת תלמידים מרובה משל דיינים. כלומר לעשות שנים של כ"ד. ומסיים רש"י ולא לעשות שורות קטנות. ולא שתים של כ"ג וא' של ב' תלמידים הלכך עבדי שלש שורות:

יושבין לפניהם. אף הן כעגולה. אלא שהגדולים יושבין על הספסלים והתלמידים על הקרקע. רש"י:

ולא היה יושב במקומו של ראשון. כתב הר"ב ולא היה אותו שנברר מן הקהל וכו' אלא במקום וכו' בסוף שורה השלישית. ומסיים רש"י וכן אותו שבא מן השלישית לשניה וכן אותו שנסמך מן הראשונים לא היה יושב במקומו של ראשון אלא כולן בסוף השורות. וכל בני השורה נמשכין איש איש למעלה ממקומו וממלאין זה מקומו של זה. לפי שהקטן וכו'. ובגמרא ולימא להו עד האידנא הוה יתיבנא ברישא השתא מותביתו לי בדנבי [בזנבות] אמר אביי דאמרי ליה הכי. הוי זנב לאריות ואל תהי ראש לשועלים. כדתנן במשנה ט"ו פ"ד דאבות ועיין מה שכתבתי שם:

משנה ה

ומאיימין עליהם. אחר שאמרו העדים ראינו זה או פלוני שעבר עבירה פלונית אמרו להם מכירין אתם אותו התריתם בו ואמרו העדים היתה לו התראה ומכירין אנו אותו. כדתנן בריש פרק דלקמן כ"כ הרמב"ם [ריש] פי"ב מהלכות סנהדרין. אבל בדיני ממונות בפרק י"ז מהלכות עדות לא ביאר שקודם האיום יאמרו כלום העדים ולא הדיינים. מ"מ לשון המשנה ו' פרק דלעיל וכך העתיקה שם מוכחת שהם באים ואומרים קודם האיום הננו באים להעיד בדבר הזה ויודעים אנחנו בזה הדבר וכיוצא בזה. דהא תנן שאחר האיום אומרים ליה אמור היאך אתה יודע וכו' משמע שכבר אמרו שיודעים בדבר:

שמא תאמרו מאומד ומשמועה וכו'. לאו דבדיני ממונות אמדינן דהא תנן במ"ו פ' דלעיל אם אמר הוא אמר לי וכו' לא אמר כלום. אלא אע"ג דפסילי בדיני ממונות אמרינן להו בדיני נפשות. גמרא:

עד מפי עד. כלומר ששמענו עד מעיד בב"ד אחר:

ומפי אדם שמענו. כלומר מפי אדם ידוע. מה שא"כ משמועה דהיינו שמענו אומרים ולא ידענו מי הוא אומר שזה אינו מבורר כלל. קמ"ל. דאפילו בררו דבריהם מפי מי שמעו אין זה כלום. ובנוסח המשנה שבגמרא ל"ג שמענו. וי"ל דעד מפי עד ומפי אדם היינו פירושא קא מפרש משמועה. אבל הרמב"ם בפי"ב מהלכות סנהדרין העחיק כגרסת הספר:

דבר אחר דמי אחיך וכו'. אין זה מן האיום. וכן לא העתיקו הרמב"ם שם אלא תנא דמתניתין פירושא קא מפרש לקרא בדבר אחר ועיין בסמוך לקמן:

לפיכך נברא אדם וכו'. כל זה אומר להם. רש"י. וזה מוכח שדעתו ג"כ דדבר אחר לא אמרו להם. ומ"מ לשון כל לאו דוקא כמ"ש בסמוך [*והר"ב שהשמיט תיבת אדם אע"פ שמפירש"י העתיק כן לא דק. דרש"י כבר כתבו כשפירש כל זה וכו']:

ומפני שלום הבריות וכו'. גם זה לא העתיק הרמב"ם אלא התחיל הרי כל באי עולם בצורת אדם הראשון הם נבראים. ואין פני כל אחד מהן וכו':

ולהגיד. לדורות הבאים. רש"י:

בחותם אחד. חותם היינו אותו ברזל שהצורה חקוקה בו. רש"י:

ומלך מלכי המלכים הקב"ה טבע כל אדם בחותמו של אדם [הראשון]. חותמו של אדם הראשון הוא צורת מין האדם. אשר בה האדם אדם. בו ישתתפו כל האדם. ואע"פ שהכל מקבלים אותה צורה ישתנו אישיהם במאורעים רבים כמו שהוא מצוי ונראה. הרמב"ם:

לפיכך כל אחד ואחד חייב לומר בשבילי נברא העולם. כלומר חשוב אני כעולם מלא לא אטרד את עצמי מן העולם בעבירה אחת. וימשוך ממנה. רש"י:

ושמא תאמרו מה לנו ולצרה הזאת. פירש הר"ב להכניס ראשינו בדאגה זו ואפילו על האמת. וכפירוש רש"י. וכלומר שאע"פ שאנו יודעין האמת לב האדם נוקף עליו. שמא לא כיון אל האמת הואיל ויש לדאוג על כל האיומים הללו:

משנה סנהדרין, פרק ד':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב