תוספות יום טוב על נזיר א

משנה א עריכה

האומר אהא. כתב הר"ב לאו כינוי כו' ומתני' חסורי מחסרא כו'. ועיין מ"ש בזה בריש נדרים בס"ד:

אהא. פירש הר"ב אם נתכוין להיות נזיר כו' ומ"מ בעינן שיהא נזיר [עובר] לפניו דקבלה שבלב אינה כלום דגבי נזיר כתיב כי יפליא שיפריש בפיו. אבל כי נזיר עובר לפניו ופירש בשפתיו אהא ובלבו חשב להיות נזיר מחשבת הלב מהניא כאילו אמר בפיו אהא נזיר כזה שעובר לפניו. תוספות:

הרי זה נזיר. משום דידות נזירות כנזירות וילפינן לה בריש פרק קמא דנדרים דכתיב (במדבר ו') כי יפליא לנדור נדר נזיר להזיר:

או אהא נוה. פירש הר"ב שהיה תופס בשערו. דאי לאו הכי דלמא אתנאה לפניו במצות [קאמר] כדתניא זה אלי ואנוהו (שמות ט"ו) התנאה לפניו במצות וכו'. גמרא. ועיין מ"ש במשנה ה' פרק ח' דב"ק. וכתבו התוספות והכא ליכא לשנויי בלא תפס בשערו ובנזיר עובר לפניו דהכא דבור שלם קאמר אהא נאה ואי לא תפס בשערו אפי' כי נזיר עובר לפניו משתמע שפיר אהא נאה בשאר מצות כמו אנזירות וגבי הא דאמרינן שנזיר עובר לפניו ליכא לשנויי בשתפס בשערו בלא נזיר עובר לפניו. דלעולם משתמע שפיר אהא בתענית. כי אין נזיר עובר לפניו אע"ג דתופס בשערו. והשתא אתא שפיר דמתניתין פלגינהו בתרי בבי האומר אהא הרי זה נזיר או אהא נאה אע"ג דתרווייהו ידות נינהו משום דמפרשינן בתרי טעמי. ע"כ.

נזיק וכו'. כתב הר"ב לשונות גוים הם וכו'. לשון הרמב"ם שהעלגים מן האומות המשתתפין לישראל היו משבשין לשון נזיר על צד שינוי לשונם אח"כ נעתק זה אל ההמון ונפסד הלשון לפי דבורם עד שהיו אומרים בשביל נזיר נזיק כו' ע"כ. וה"ה לשאר כנויים כפי המקום וכפי הזמן כמו שכתבתי בריש נדרים משנה ב'. והתוספות כתבו דשלשה לשונות אלה. משבעים לשון הם ומשום דדמו טפי ללשון תורה מלשונות אחרים תני לה מתניתין דהוי נזיר נהי נמי דאין מתכוין. ובשאר לשונות צריך שיהא מכירם ומבינם ומתכוין לקבל עליו נזירות. ע"כ. ותימה דבלא כוונת הלב אין כאן נזירות כלל שהנזירות מכלל הנדרים הוא כדכתיב כי ידור נדר נדר ובעינן שיהיו פיו ולבו שוין וכדתנן במשנה ח' פ"ג דתרומות:

הריני כזה. פירש הר"ב ורומז לנזיר שכנגדו. גמרא. ולגופיה לא איצטריך דהא ברישא אפי' אומר אהא הרי זה נזיר אלא לדיוקא אצטריך טעמא דאמר כזה [הא] האומר הריני אפי' נזיר עובר לפניו לא מהני דטפי משמע אהא כזה מן הריני כי לא סיים כזה. תוספות. וראיה לדבריהם בריש פרק ג' ועיין שם:

הריני מסלסל וכו'. הני לאו ידות נזירות נינהו. דא"כ ליתנינהו לעיל בהדי ידות. אלא כיון דגמר דבורו. אלא שלא פירש להדיא אנזירות ואנן הוא דמפרשים דבוריה משמע דנזירות בא לומר כי אמר הני לשונות ותפס בשעריה. תוספות:

הריני מסלסל כו' הרי עלי לשלח פרע. כתב הר"ב וכולהו דוקא כשתופס בשערו. בגמ'. דאי לאו הכי מסלסל אימא תורה [שמקבל עליו ללמוד תורה] דכתיב (משלי ד') סלסלה ותרוממך. מכלכל אימא מיזן עניים כדכתיב (בראשית מ"ז) ויכלכל יוסף את אביו ואת אחיו. אבל בשלוח פרע לא מוקים לה בגמ' כשתופס בשערו ומסיק נמי דמשמעותיה גדול שער כדכתיב (שיר ד') שלחיך פרדס רמונים [)וכו' כדמתרגם] (ומתרגם) רב יוסף כד משקיין מיא לפירי ורבי. והרמב"ם בפירושו כתב וז"ל כששלח ידו בשער ראשו ואוחז בו ואמר הריני מסלסל הריני מכלכל חייב בנזירות. ע"כ. ובלשון חבורו פ"א מהלכות נזירות משמע דבעי אחיזת שער גם ללשון שלוח פרע:

משנה ב עריכה

הריני נזיר מן החרצנים וכו' הרי זה נזיר. גמרא מ"ט אמר קרא (במדבר ו') מיין ושכר יזיר פירש"י דמשמע דאפי' לא נזר אלא מיין לחודיה הוי כנזיר מכולם ע"כ כלומר דהא כבר כתיב מכל אשר יצא מגפן היין ועיין מ"ש במשנה ה' פ"ו. ועוד אמרו בגמרא דמתני' דלא כרבי שמעון דמשנה ד' פרק שני. ועיין מ"ש שם בס"ד:

הריני כשמשון וכו'. בגמרא למה לי כל הלין. צריכי וכו'. ופירש"י וכן התוספות דכשאומר שמשון וא"נ שמשון בן מנוח לא סגי דאימר לאחר נתכוין [ועיין בפי' הר"ב משנה ה']. עד שיאמר עוד סימן אחד משלשה סימנים כבעל דלילה או כמי שנקרו וכו'. ואי אמר חד מהני שלשה סימנים בלבד נמי סגי ור"ת גורס וכבעל דלילה בוי"ו. וכן מכאן ואילך ולהרמב"ם בפרק ג' מה"נ כמו שפי' הכסף משנה בכל חד סגי ואפי' אומר כשמשון בלבד ומסייע ליה דתנן כבן מנוח בכ"ף וכן כולם ולהלשון שכתב הר"ב בס"פ בתרא בשמואל. הריני כשמואל. או כבן אלקנה כו' והוא ל' הרמב"ם בחבורו שם והוכיח הכ"מ פירושו מזה הלשון דבחד סגי כנדון דשמשון דמ"ש. א"כ גם סברת הר"ב מוכחת שכך היא:

הרי זה נזיר שמשון. כדתנן בסיפא שמותר להטמא למתים. וכתב הרמב"ם ואשר התירו לו זה. שהוא לא נדר בנזיר אבל המלאך אמר לאמו כי נזיר אלהים יהיה הנער. ענינו פרוש. ע"כ. ותימה דא"כ האומר הריני כשמשון למה יהיה נזיר והרי אין נזיר עד שיתפיס בדבר הנדור כדתנן רפ"ב דנדרים והנזירות מכלל הנדרים הוא שנאמר כי ידור נדר נזיר. וכן התחיל הרמב"ם הלכות נזירות. ומצאתי בכ"מ פ"ג מה"נ שהביא לר"י בן לב שהקשה קושיא זו ואמר בתירוצה במאי דאתמר בגמרא דפריך אר"ש דס"ל האומר כשמשון לא אמר כלום דלא הוה דבר הנדור. גבי נזיר נמי הא כתיב לה' [כלומר כי היכי דמרבינן מלה' דכתיב גבי בכור תקדיש לה' דאע"ג דבכור לא הוי דבר הנדור דמתפיסים בו לנדרים הכי נמי בנזיר דכתיב נזיר לה'] אימא דאתי לאתויי האומר הריני כשמשון ומשני ההוא מבעי ליה לכדתניא אמר שמעון הצדיק מימי לא אכלתי אשם נזיר כו' איכא למימר דלסתם מתני' דסבר ליה דהוי נזיר היינו דדריש ליה מדכתיב לה' ע"כ. וכתב עליו הכ"מ וז"ל ודבר ברור הוא כמה דוחק הוא לומר דבר שלא נזכר בגמרא אפי' ברמז ול"נ לתרץ בע"א דאמרינן בגמרא ושמשון לאו נדור הוא והא כתיב כי נזיר אלהים יהיה הנער מן הבטן התם מלאך הוא דקאמר ופרש"י הא כתיב כי נזיר אלהים יהיה הנער וקס"ד דמנוח קאמר להא מלתא. דהוה ליה נדור. דאדם מדיר את בנו בנזיר. מלאך הוא דקאמר כי נזיר אלהים יהיה הנער מן הבטן. אבל מפיו לא יצא ע"כ. והשתא איכא למימר טעמא משום דסבר ליה דהוה דבר הנדור דמאי דכתיב כי נזיר אלהים יהיה הנער. מנוח הוא דקאמר ליה עכ"ל הכ"מ. ואני אומר שדבר ברור הוא שכשכתב כן הכ"מ שלא שפטו רעיוניו אלא בסתירת המשניות דסתרן אהדדי וכמו שכתבתי אבל לא שפטו בסתירת דברי הרמב"ם שפסק לתרתי המשניות ועליו הוא שהשיב הר"י בן לב ז"ל כמבואר שם. שאילו היה רוצה הכ"מ ליישב דברי הרמב"ם לא היה עולה על לבו לכתוב זה. לפי שהרמב"ם כתב שם וז"ל שמשון לא היה נזיר גמור שהרי לא נדר בנזיר אלא המלאך הפרישו מן הטומאה ע"כ. וכמ"ש ג"כ בפירושו כמ"ש לעיל. מבואר שדעת הרמב"ם כדעת המתרץ בגמרא ולא כדעת המקשה דסבר ליה דמנוח קא"ל נמצא שאין תירוצו של הכ"מ עולה כלל להרמב"ם. משא"כ דברי הר"י בן לב שהן עולין ג"כ לפי דברי הרמב"ם. ולא עוד אלא שלא ידעתי מאי אולמיה דפירושיה של הכ"מ מפירושיה דבן לב שכמו שהוא תופס סברת המקשן כן בן לב ג"כ אתפסיה בסברת המקשן הפירוש שכתב הוא ז"ל ולא ידעתי לאיזו מן הפירושים יש בגמרא רמז יותר או פחות:

הכביד שערו. פי' הר"ב דילפינן מאבשלום דאבשלום נזיר עולם היה. בגמרא משמע דמקרא ילפינן ליה דכתיב (שמואל ב' ט"ו) אלכה נא ואשלם את נדרי אשר נדרתי לה'. ופי' התוס' והתם נדר משמע ליה נזירות. ועוד אחר שלא היה מגלח אלא מימים לימים משמע שהכביד עליו שערו מכלל דנזירות נדר ע"כ. והרמב"ם כתב בפירושו ובחבורו דה"נ גמרא גמירי לה. וכתב הכ"מ דר"ל דקרא אסמכתא בעלמא הוא שיש לפרשו בגונא אחרינא. ע"כ. ומ"ש הר"ב דמי"ב חדש לי"ב חדש ויליף ימים מימים. גמ' ועיין מ"ש במשנה ה' פ"ה דכתובות:

מיקל בתער. ולא לגמרי. מאבשלום שלא גלח לגמרי שהרי נתלה בשערו. תוס'. כלומר שהרי מעשה תלייתו סמוך למעשה גלוחו היה ועיין מ"ש במשנה ה':

ומביא ג' בהמות. בשעה שמיקל. הלכה למשה מסיני ואסמכתא מאבשלום [מדאמר] אשלם נדרי חטאת עולה ושלמים כנזיר טהור. קרבן טומאה שתי תורים ואשם. תוספות.

אינו מיקל ואם נטמא וכו'. לא אתא לאשמועי' אלא החילוקים שבין נזיר עולם לנזיר שמשון. אבל ביין אסורים שניהם וכ"כ הרמב"ם בחבורו שדינו של שמשון שהי' אסור ביין ופשוט הוא שהאשה נצטוית שלא תשתה יין ותלה טעמא כי נזיר אלהים יהיה הנער משמע ודאי שהוא יהיה אסור ביין. אבל מה שנאמר לאשה (שופטים יג) אל תאכלי כל טמא פירושו טמא לאכול ותדע שהרי נגיעה לא נאסר לה ועוד שהנזיר לא הוזהר אלא על טומאת מת:

ואם נטמא כו'. כתב הר"ב דשמשון היה מטמא למתים והכי גמירי לה כדמסיק בגמ' משום דלא מוכח מקראי שהיה מטמא למתים דהא דכתיב (שם ט"ו) בלחי החמור הכיתי אלף איש דלמא א) ע"י חצים שזרק בהם והא דכתיב (שם) ויך ב) בהם אלף איש ויקח חליצותם דלמא גוססים [שווינהו] ופירשו התוס' כלומר קרוב לגוססין דנזיר אסור ליגע לגוסס:

משנה ג עריכה

סתם נזירות ל' יום. כתב הר"ב דכתיב קדוש יהיה כו' ומכאן סמכו לומר וכו'. וז"ל הרמב"ם וזה ענין מקובל ואמנם סמך לזה על דרך סימן:

מכאן ועד סוף העולם. כתב הר"ב דהכי משמע מרובה עלי וכו'. גמ'. ולא אמרי' דליהוי נזיר לעולם כמו במשנה דלקמן. וכתבו התוספות משום דאם הוא ר"ל כן ה"ל להזכיר מנין סוף העולם דיודע הוא שפיר דהעולם יש בו חמש מאות [שנה] מהלך והל"ל חמש מאות שנים ולפיכך אזלינן לקולא. [ועוד כתבו התוס' וגדולה דקאמר כלומר גדול עלי הנזירות דטריחא עלי או קטנה כלומר דלא טריחא עלי כלל. ועיין בפי' הר"ב משנה ה']: ג)

הריני נזיר [אחת וכו' נזיר] ויום א' וכו' ה"ז נזיר שתים דסמיך נזיר בדבורו אצל היום ואצל השעה. תוס':

הריני נזיר ושעה אחת וכו'. צריכי דלא תימא דדי לנו מאותה שעה [לעשותה] יום ומצטרפין בהדי ל' יום ויהיה ל"א יום קמ"ל כיון שיש להוסיף על דבורו מוסיף נזירות שלם. גמ'. ותוס':

הריני נזיר אחת ומחצה. ה"נ קירב נזיר אצל מחצה שלא היה יכול לקרב תיבת נזיר יותר אצל מחצה שלא היה יכול לומר הריני נזיר ומחצה דלא משמע מידי על מה מחצה. תוס'. וצריכא דלא תימא שאני שעות דהואיל ואין נודרים לשעות וצריכין להוסיף על דבורו נוסיף נזירות שלם. אבל אחת ומחצה דנחית לדוקא שיכול להיות נזיר אימא לא לימני תרתי אלא מ"ה יום. גמ' ותוס'. ומרישא דהריני נזיר [ויום] א' נמי לא שמעית משום דשאני הכא דנחית לדוקא ופרט מספר ימים דה"א דבדוקא נקט וליהוי נזיר מ"ה יום כאילו היה פורט מ"ה יום וכדלקמן בסמוך אבל כשאמר רק ויום א' משמע טפי דר"ל עוד נזירות א' כיון דלא נחית למספר כי האחד אינו מספר:

הריני נזיר ל' יום ושעה אחת. כתב הר"ב והרי הוא כאילו אמר ל' וא' יום. דודאי חייל עליה ל"א יום דיום א' מצטרף שפיר בהדי שלשים יום למיהוי נזיר כל ל"א יום. וה"ה אם אמר הריני נזיר שלשים ויום אחד דלא הוי נזיר אלא ל"א יום. כיון שהפסיק בתיבת שלשים דארישא קאי. אלא דנקט אחד מן הדינין וממאי דסליק חילק דהיינו דקאמר הריני נזיר ושעה אחת. תוספות:

משנה ד עריכה

הרי זה נזיר עולם. לפי ששערות ראשו מרובים משני חייו. רש"י:

ומגלח אחת לשלשים יום. כתב הר"ב הואיל ותלה נזירתו בדברים חלוקים גמ' דף ז' ופירש"י אבל מכאן ועד סוף עולם דלעיל א"נ עד מקום פלוני דלקמן אע"ג דכמה פרסאות איכא סדנא דארעא חד הוא. וכתב הרמב"ם סוף פ"ג מה' נזירות ובכל תגלחת ותגלחת אינו שותה ביין ולא מטמא למתים ואם שתה או נטמא אפילו ביום התגלחת הרי זה לוקה. ע"כ. וכתב הכ"מ פשוט הוא שהרי אין שום דבר שמבדיל בין נזירות לנזירות לשיהיה מותר ביין או להטמא למתים. ע"כ:

רבי אומר וכו'. כתב הר"ב ואין הל' כרבי וכך כתב הרמב"ם. ועיין מ"ש במשנה דלקמן:

משנה ה עריכה

מלא הבית או מלא הקופה. פירוש בית רקנית או קופה רקנית. תוס':

אם אמר אחת גדולה כו'. אבל מסתמא לא משום שאינו במשמע הלשון. כמו גבי מכאן ועד סוף העולם:

ואם אמר סתם נזרתי. פירש הר"ב כמו שידונו חכמים וכו' וזה כפי' השני שכתב הרא"ש במשנה ד' פרק ב' דנדרים. ודלא כמ"ש הר"ב שם:

רואין את הקופה כאילו היא מלאה חרדל וכו'. ובגמ' ואימא לחזייה כאילו היא מלאה קישואין ודלועין וליהוי ליה תקנתא כמספר הקישואין שמחזקת הקופה או הבית [מי לא תנן במשנה י"ב פ"ד דטהרות דספק נזירות מותר] וכתבו התוס' דה"ה דה"מ למימר וליחזי כמאן דמלי בצק ולא נתכוין זה אלא לנזירות אחת. ומסקינן התם כלומר בההיא דטהרות דמיירי שאמר ע"מ שיהא בכרי זה מאה כור והלך ומצאו שנגנב או שנאבד כדפי' הר"ב שם. לא נחית ליה לנזירות כלל ומספיקא לא אמרינן ליה דליהוי נזיר כי היכי דלא לייתי חולין לעזרה לכי משלים נזירותיה דלכתחילה אינו מגלח אלא א"כ הקריב ג' קרבנותיו. ובחטאת אי אפשר לו להתנות שתהא נדבה. כ"כ הר"ן פרק ב' דנדרים דף י"ח. [והיינו נמי טעמא דבנדרים תנן במשנה ד' פ"ב. סתם נדרים להחמיר משום דאין חומרא בספיקתו יותר מבודאי ואילו בנזיר ספיקו חמור שאינו יכול להביא חולין לעזרה ולא יהא מותר מדין נזירתו] הכא נחית ליה לנזירות שאפי' מלאה קישואין א"נ בצק. נזירות חיילא עליה. וכיון דנחית לנזירות במאי לסלקה דדלמא כמלא חרדל קיבל עליו. והדר פריך דאכתי ליהוי ליה תקנתא דמכיון שהשלים נזירות קישואין אי נמי דבצק. ומייתי ליה קרבן הוי כמסולק ועומד דכלא נחית לנזירות דמיא. ומשני דהאי תנא סבירא ליה כרבי דמתניתין דלעיל שאין מגלח אחת לל' יום עד שיאמר הרי עלי נזירות כו' וכלומר ושמא כחרדל קבל עליה ונדון עד יום מותו נזירות חד וארוך. וכן פי' רש"י ותוס' ואע"ג דלר' נמי מגלח כל י"ב חדש כדין נזיר עולם וא"כ ליהוי ליה תקנתא בסוף י"ב חדש הא ליתא דהא דנזיר עולם מגלח לסוף י"ב חדש אינה אלא הקלת הכבדת השער בעלמא ולא גילוח ממש כמו שכתבתי לעיל בשם התוספות. וכיון שאין מגלח ממש. א"כ לית ליה תקנתא. כך נראה לי:

ונזיר כל ימיו. פי' הר"ב ומגלח כל י"ב חדש. וכך כתב הרמב"ם והדין עמהם כמו שכתבתי דמתני' סברה בהא כר' דאי לתנא קמא דרבי אינו נזיר כי אם שלשים יום בלבד ובתר תלתין יומין הוי ספק נזירות דמותר. ולפי שממ"ש למשנתינו בי"ב חדש שמעינן מינה דכרבי מוקים לה ולפיכך לא הוצרכו לפרש דלית הלכתא כמתני'. אבל קשה דאף ע"ג דשמעינן דלית הלכתא כמתני' מ"מ איכא למטעי ולמימר דנזיר עולם ומגלח כל שלשים יום וזה אינו אלא כמו שכתבתי שאין זה נזיר יותר משלשים יום. והוי ליה לפרש. ולא עוד אלא שראיתי להרמב"ם בפרק ג' מהלכות נזירות שפסק בדלעיל דלא כרבי. ובדהכא פסק דמגלח כל שנים עשר חדש. הא הוי כמזכי שטרא אבי תרי. וצ"ע שהראב"ד והכ"מ לא העירו בזה כלל. ועיין מ"ש בסוף פרקין:

משנה ו עריכה

הריני נזיר מכאן ועד מקום פלוני. פירש הר"ב והחזיק בדרך כו'. גמרא דף ז'. ופירש"י דהואיל והחזיק בדרך ואמר מכאן עד מקום פלוני. מוכחא מלתא דאדעתא דליהוי נזיר כל זמן שיהא בדרך קאמר. ועוד דכיון דהחזיק בדרך. ליכא למימר דאריכא ליה מלתא כמכאן ועד מקום פלוני. דהא חזינן דלא אריכא ליה דרך. דהחזיק בדרך כבר ע"כ. והתוספות כתבו דמסתמא מפני אונסי הדרך קיבל עליו נזירות להנצל מסכנת הדרך לכך [אומדין] מהלך הימים עד מקום פלוני:

משנה ז עריכה

אסר ר' יהודה מעשה היה כו'. כתב הר"ב ר' יהודה שמעיה ליה לרבי דאפליג ליה אתנא קמא כו'. והכי איתא בהדיא ברייתא בגמרא דפליג והשתא רבי יהודה ס"ל כת"ק דהכא ואלא מיהו איכא בין מתני' דהכא לת"ק דרבי דמתני' ד' דאילו הכא אמר כמנין ולפיכך סבר ר' יהודה ותנא דמתני' דנזירות חלוקות קיבל עליו. אבל היכא שלא מנה דלא אמר כמנין סברי נמי כר' דנזירות חדא אריכא קיבל עליו עד שיאמר הרי עלי נזירות וכו'. והכי מפרש בגמרא דרבי יהודה בחדא ס"ל כרבי ובחדא פליג עליה דרבי וכדכתיבנא. ומהאי טעמא מתני' ה' ר' יהודה היא והשתא איכא תרי סתמא הך דהכא והך דמתני' ה' ותרווייהו דלא כת"ק דר' דמתני' ד'. והרמב"ם והר"ב פסקו שם אין הלכה כרבי משמע אלא כתנא קמא וא"כ אפילו בלא מנין אמרינן נזירות חלוקות קיבל עליו והכא פסקו דהלכה כרבי יהודה ומבואר דלדידיה דוקא היכא שהזכיר מנין. והוה תרתי דסתרן אהדדי. וצריך עיון וגם בזה לא העירו הראב"ד והכסף משנה: דאף לב"ש אינו נזיר אלא עד שיאמר ג"כ הרי הן עלי קרבן שזכר הנזירות והקרבן שהוא בתנאי נזיר. ע"כ. וגם בחיבורו פ"א מהלכות נדרים פסק דאסור בהן ואע"פ שהראב"ד השיגו כבר הליץ בעדו הכ"מ ואילו זכר לדבריו שבפי' המשנה היה מביא ראיה לפירושו בדברי הרמב"ם שכן הוא:

משנה ח עריכה

הפילה אשתו אינו נזיר. כתב הר"ב ומתני' ר' יהודה היא דאמר לא מחית איניש כו' היינו ר' יהודה דס"פ דלעיל גם מתני' ה' דפרק דלעיל כוותיה וע"ש:

ר"ש אומר וכו'. ולא פליג אהא דנולד לו בן דלעיל דכשאמר שיהיה לי בן ודאי לא היה דעתו אלא לבן ודאי. לא לטומטום. ולא פליג ר"ש אלא היכא דהפילה בן זכר דמספקא ליה דשמא הוה בן קיימא והוי בן גמור. תוס':