תוספות יום טוב על מקואות ח

משנה א עריכה

ארץ ישראל טהורה. פי' הר"ב ואפי' עיירות של כותיים שבתוכה. וכ"כ הר"ש. ומייתי תוספתא דקתני ארץ הכותיים טהורה. ופי' דהיינו שבא"י ולאו דוקא דכותיים. דאפילו דעובדי כוכבים נמי שבא"י טהורה. אלא נקט כותים משום סיפא וכו' ומיהו יתכן לפרש דאיירי בסותיתא וחברותיה ואשקלון וחברותיה דאין בהם משום ארץ העמים. כדתניא בתוספתא דסוף אהלות. ובמקום העובדי כוכבים גזור. במקום הכותיים לא גזור. ע"כ. והא דבמ"ד פ"ג דחגיגה דקתני שביהודה נאמנים ומפרש הר"ב לפי שרצועה של ארץ כותיים היתה מפסקת כו' פירשו שם התוספות דהכא קודם שקלקלו לדמות יונה. כמ"ש הר"ב ברפ"ז דברכות וריש פ"ד דנדה. והכי משמע בירושלמי דמסכת ע"ז פ"ב. בעי כותאי קומי רבי אבהו אבותיכם היו מסתפקין משלנו. מפני מה אין אתם מסתפקין משלנו. א"ל אבותיכם לא קלקלו מעשיהם. אתם קלקלתם מעשיכם. דתנינן תמן א"י טהורה וכו':

ומקואותיה טהורים. ויש בו הבדל יזכרהו עדיין. הרמב"ם:

טהורים. מצאנו דנקט טהורים במקום כשרים. כמו שהזכרתים במ"ז פ"ו. והכא אע"ג דבסיפא תני כשרים. ניחא ליה למנקט הכא טהורים. איידי דקתני א"י טהורה:

אפי' נתמלאו בקילון. פי' הר"ב שמלא מים בכתף ושפכו לתוך גומא ומאותו גומא יש דרך וכו'. וכ"פ הר"ש. ושם אותו דרך קילון. כדפי' הר"ב והר"ש במ"ט פ"ד דמכשירין ואע"ג דזהו דרך המשכה. הא פסק הר"ב במ"ד פ"ד. דאין המשכה כשרה אלא ברבייה. והכא אפי' בכולו. ומיהו נ"ל דלא דברו חכמים אלא בהווה. שכן דרך למלאות בקילון. ) ואה"נ אם נשאבו כולן בלא דרך המשכה כלל. דהוו כשרים לבעלי קריין. ואתיא נמי כאותו הפסק שפסק הר"ב בפ"ב מ"ז דשאיבה שהמשיכו כולה כשרה. דהכא אפי' בלא המשכה כלל כשרה. וכן משמע בגמרא פ"ג דברכות דף כב. דתניא רי"א מ' סאה מ"מ ואמרי' מ"מ לאתויי מים שאובין ומשמע אפי' כולן שאובין ממש. וכן נראה מל' הרמב"ם בפירושו. ושוב ראיתי בב"י א"ח סי' פ"ח שכתב דהני מ' סאה אפי' כולן מים שאובין כשרים והביא ראיה ממשנה זו. ועוד תראה שכן הוא ממ"ש בשם הראב"ד במ"ג פ"ק דידים. והתם בלא המשכה מיירי. דבהמשכה אף להרמב"ם כשר. כדדייק הכ"מ בפ"ו מהלכות ברכות [הל' ה']:

משנה ב עריכה

חלוקים. פי' הר"ב שמטיף טפים חלוקים כמין שלשלת. ואפי' עבות דלא כר"א חסמא דמתני' דלקמן [ועיין עוד לקמן] ובפי' הרמב"ם בנא"י חלקים שלשלת ההזלה. ובגליון כתוב חלקה פי' מלשון איש חלק:

באמצע ובסוף טמא. מדבריהם ולתרומה אבל לחולין טהורים. הרמב"ם פ"ה מהא"ה [הל' ט"ו]. וכן הביא הר"ש מתוספתא לקמן במ"ד:

מתחלה ועד סוף טהור. דמסתמא מחמת מכה הוא דאין דרך קרי לבוא בתחלה קודם השתן וכי היכי דהנך דבתחלה לא הוו קרי ה"נ הנך דבאמצע ובסוף. מהר"ם:

נמשכים. וכך העתיקו הר"ב והרמב"ם בפירושו. ובס"א ונמשכים וכן העתיק הר"ש גם הרמב"ם בחיבורו פ"ה מהא"ה [ה"ו] וכן העתיק מהר"ם:

משנה ג עריכה

המטיל טפין עבות כו' טמא דברי ר"א [חסמא]. ופליג אתנא דלעיל דסתים וקתני דראה מים חלוקים בתחלה טהור. ולא מפליג בין אינן עבות לכשהן עבות. ולפ"ז טפין עבות באמצע ובסוף טמא לדברי הכל. אלא שראיתי להרמב"ם דסתם וכתב בפ"ה מהא"ה המטיל טפים עבות מתוך האמה טהור משמע דלעולם טהור. וכתב עליו הכ"מ מדקתני דברי ר"א משמע [דרבים] פליגי עליה ואמרי טהור ע"כ:

המהרהר בלילה. פי' הר"ב ורואה שבא על האשה. דא"א לשמש בלא הרגשה. [דאל"ה] האמר שמואל כל ש"ז שאין כל גופו מרגיש בה אינה מטמאה. מ"ט ש"ז אמר רחמנא בראויה להזריע גמ' פ"ה דנדה דף מג. ול' הרמב"ם בפירושו המהרהר בלילה כו' בתנאי שיראה בשנתו שהוא בעל אשה בעילה גמורה ע"כ. וכ' הר"ש במשנה דלקמן שצריך לדקדק שלא יקשה לשמואל מהנך דלעיל דמים עכורים או חלוקין [ועמ"ש לעיל]:

בשרו. אברו. רש"י שם:

טמא מדבריהם. וכמ"ש במתני' דלעיל:

הפולטה. זרע ביום השלישי טהורה דברי ראב"ע. בשבת פ"ט מ"ב שנאמר (שמות יט) והיו נכונים לשלשת ימים ומפרש התם בגמ' [דף פו] דלכ"ע בשבת נתנו עשרת הדברות וכיון דבשבת נתנו על כרחך בליל שבת טבלי ולא שחרית שלא יהיו הללו טובלין והללו מהלכין לקבל תורה. וראב"ע סבר בה' בשבת עבוד פרישה ויש שלא פירשו אלא עם חשיכה ומדטבלי ליל שבת ולא חשו שמא תפלטנו עוד ש"מ דפולטת בג' טהורה ומקצת היום של תשמיש ככולו. וכתב הר"ב דהלכה כראב"ע וכ"כ הרמב"ם והוקשה להכ"מ [שם הל' י"א] והעלה לתת טעם לשיפסוק כן אי סבר ראב"ע אחר שלשה עונות שלמות. ובאמת שכן לשון הרמב"ם בפירושו בדראב"ע אבל צ"ל לפי זה דראב"ע נמי ס"ל בהשכמה עלה וירד כמ"ש לקמן בדר"ע. [ודתנן הכא הפולטת זרע לקמן גרס ש"ז וכן העתיקו הר"ב והר"ש והרמב"ם בכאן וכן גירס' הספר אדהכא במס' שבת]:

רבי ישמעאל אומר פעמים שהן ארבע כו'. ס"ל בד' עבוד פרישה ומיהו יש שלא פירשו עד סמוך לחשיכה וליכא אלא ד' עונות. ליל ה' וה' ליל ששי וששי. ואפ"ה משטבלו פליטתן טהורה דלא הקפידה תורה אלא בימים:

פעמים שהן ד' וכו'. במלתא דראב"ע ה"מ נמי לשנות בענין זה פעמים שהן ב' ופעמים שהן ג' כו' אלא להכי נקט ר' ישמעאל משום דסבר בד' עבוד פרישה כר"ע ובעונות לא בעי למתלי (כר"ע) [כמו שתולה ר"ע]. תוספות שם:

ר"ע אומר לעולם חמש. ס"ל נמי דבד' עבוד פרישה וכל עליותיו וירידותיו של משה בהשכמה דכתיב [שם לד] וישכם משה בבקר ויעל. וכתיב לך רד ועלית. מקיש ירידה לעליה הלכך ירידה דכתיב

[שם יט] וירד משה מן ההר אל העם ויקדש את העם דהיינו פרישה בהשכמת רביעי היתה ומדהוזקק להפרישן בהשכמה ש"מ עד ה' עונות שלימות קפיד קרא: . [שם יט] וירד משה מן ההר אל העם ויקדש את העם דהיינו פרישה בהשכמת רביעי היתה ומדהוזקק להפרישן בהשכמה ש"מ עד ה' עונות שלימות קפיד קרא:

משנה ד עריכה

טמאה. פי' הר"ב הטפה וכו'. אבל בעובדת כוכבים לא שייכא בה טומאה כבהמה דעלמא רש"י פ"ד דנדה דל"ד. ובעיא היא בגמ' דהתם אי אפי' לאחר ג' דדילמא דוקא דישראל דדייגי במצות מתחממים [כדכתיב (תהלים לט) חם לבי בקרבי רש"י פ"ט דשבת דף פו] ומסריח או דילמא כיון דאכיל שקצים ורמשים מתחממים נמי ומסריח תיקו:

ולא כבדה את הבית. וכך העתיק הר"ב ומ"מ אפילו כבדה אח"כ לא סגי לה. ול' הרמב"ם בפ"ה מהא"ה קודם שתקנח כו' משמע דאח"כ קנחה ופשוט הוא ובנוסחת מהר"ם גרס ואח"כ כבדה את הבית וכן הוא במשניות ישנים מנוקדים:

רבי יוסי אומר בחולה ובזקן טמא בילד ובבריא טהור. פי' הרמב"ם בחולה או בזקן טמא (בילד) [אמנם איש בריא או ילד] ואפי' היה חולה [הנה הוא טהור] כו'. אבל בחבורו פ"ה מהא"ה [ה' ז'] כתב בד"א בחולה או בזקן. אבל ילד בריא כו'. ומ"ש הר"ב דהלכה כר"י כ"כ הרמב"ם ויהיב הכ"מ [שם] טעמא משום דבספ"ק דחולין מפרשי אמוראי למלתיה:

בילד. כתב הר"ב כל שעומד על רגלו א' וחולץ מנעלו ונועל מנעלו. בספ"ק דחולין [דף כה]. ולשון הרמב"ם ונועל או חולץ:

משנה ה עריכה

נדה שנתנה מעות בפיה כו' טהורה מטומאתה. מלתא דפשיטא הוא. שהרי המעות אינם מהודקים במקום הנחתן. וא"כ לא שייכא בהו חציצה. אלא סיפא איצטריכא ליה דטמאה ע"ג רוקה. ב"י. והא דנקט נדה טפי משאר טמאים משום דטומאתה שכיח טפי שהיא טומאה טבעית וא"א לה שתשמר ממנה. ולעתים ולזמנים קבועים היא באה וגם טהרתה מצויה ביותר. לפי שרובן נשואות ומתטהרות לבעליהן:

אבל טמאה היא ע"ג רוקה. פי' הר"ב שנתלש על המעות. שכן דרך שיתלש רוק על מעות שבפיו. ומיהו בפ"ח דכלים מ"י קאמר ר' יוסי דלצמאו דוקא כ"כ הר"ש. ומ"ש הר"ב וטמאה מתורת מגע. דאע"ג דלטהרה כי קרצה שפתותיה שדחקה הרבה. הוא דלא עלתה לה טבילה אבל לא בעינן שתפתח פיה ג"כ. וכן מסיים בהדיא הר"ש בסוף מכילתין שדוחקת שפתותיה ביותר ומתכסה הבשר החיצון ע"כ. ודבעינן ראוי לביאת מים היינו שלא יהא בו דבר חוצץ כמו עצם בין שיניה. מ"מ שאני בין טומאה לטהרה. דהכי איתא בהדיא בפ"ק דקדושין דף כה (לשון) [הכל מודים דלשון] לענין טומאה גלוי הוא. מ"ט אשר יגע אמר רחמנא והאי בר נגיעה הוא. לענין טבילה כטמון. מ"ט ורחץ בשרו במים אמר רחמנא מה בשרו מאבראי אף כל מאבראי כך נראה בעיני. ומדברי הר"ש נראה דע"כ לא מטמאינן במגע אלא כשתרוק דאז לא סגי דלא תגע בה בשפתותיה. אבל כשעדיין בפיה לא. דהרי מסיים הכי ואפי' בעודן בפיה טמאה היא מידי דהוה אנבלה בקומטו דטמא בפ' יוצא דופן [דף מב] ע"כ. כלומר דהתם אמרי' דנבלה מטמא בקומטו משום משא וה"נ מטמא משום משא משמע בהדיא דכשעודו בפיה לא מטמא במגע. אבל לי נראה כמ"ש דאף כשבפיה מטמא במגע:

נתנה שערה בפיה. כתב הר"ב ולא באו המים בשערה דילפינן בפ"ק דעירובין דף ד ורחץ את כל בשרו את הטפל לבשרו וזהו שער:

ואם הדיח את ידו במים. קודם אחיזתו. הר"ש:

רש"א ירפה כדי שיבואו בהם המים. אבל ת"ק אמר שהם טמאים גזירה שמא לא ירפה. כ"פ הרמב"ם [פ"ב הי"א]. אבל להטור סי' קצ"ח ר"ש אהדיח קאי. ובעי שיהא ג"כ מרפה ולא סגי בהדחה בלבד. ולפ"ז פסק דלת"ק בריפוי בלבד סגי במכ"ש דהדיח:

א"צ שיבאו בהן המים. כתב הר"ב דכתיב וכל אשר יגע וכו' והלא טבילת כל הגוף במים חיים הוא צריך. כדכתיב ורחץ בשרו במים חיים וטהר. וא"ת ולמאי איצטריך וידיו הא בשרו גופיה דרשינן מה בשרו מאבראי כמ"ש לעיל. ונ"ל דמדכתיב גבי בעל קרי כל בשרו שמעינן דכ"ש בזב להכי אתא וידיו למעוטי בית הסתרים ואחר שכבר נכתב וידיו למדרש הכי אמרינן מה בשרו מאבראי כלומר דמידיו כבר שמעינן דבשרו היינו מאבראי ועיין עוד לקמן. ומ"ש הר"ב מקום הראוי לביאת מים בעינן בגמ' פ"ק דקדושין דף כה מדר' זירא דאמר ר"ז כל הראוי לבילה כו' וכתבו הר"ב במ"ד פי"ב דמנחות וא"ת תינח בלילה דבעינן ראוי כמ"ש הטעם במ"ב פ"ג דמנחות. אבל בטבילה מנלן דבעינן ראוי. וי"ל משום דכתיב ורחץ את כל בשרו דמשמע אפי' בית הסתרים. וכתיב וידיו ודרשינן מה ידיו מאבראי אף כל מאבראי וממעטי' בית הסתרים מ"מ כיון דאיכא כל דמרבינן אפי' בית הסתרים איכא למימר לכל הפחות להכי מרבי דבעינן ראוי לביאת מים תוס' דקידושין [שם ד"ה כל הראוי] וק"ל דהא כל לא כתיב גבי זב. אבל לפי מה שפירשתי דהוה ילפינן מכל דבעל קרי אפשר דה"ק דאי לאו ידיו הוה כאילו נכתב כל גבי זב גופיה דהא להכי איצטריך ידיו. אבל בפ"ג דמנחות דף יח הקשו מבשרו מה בשרו מאבראי א"כ אפי' ראוי לא ניבעי ותירצו משום דכתיב כל בשרו (ממש) [מ"מ] אהני למימר דבעינן ראוי ע"כ. נראה דבשרו גופיה דייקי'. וכתבו עוד שם. וא"ת דא"כ לכתחילה ניבעי רחיצה כמו בבילה [דלכתחלה בעינן בילה כדתנן יבולל] וי"ל שאני הכא דכתיב בשרו דמשמע מאבראי וכאילו כתב בהדיא ורחץ מאבראי ע"כ. ונ"ל דלשיטתם [דקדושין] נמי ניחא דעד כאן לא בעינן וידיו אלא משום דגבי בעל קרי כתיב כל בשרו והוה ילפינן מיניה במכ"ש. אבל בשרו לחודיה משמע מאבראי. והלכך ידיו לא אתא אלא למעקר כל דגבי בעל קרי. שלא יהא ניתן לדרשו כאילו נכתב ג"כ גבי זב. וכיון דמיעקר. בשרו גופיה פירושו מאבראי. ומיהו מדאיצטריך וידיו דהוא משום דכאילו נכתב כל בשרו נמי גבי זב. להכי איכא שפי' למדרש נמי לענין ראוי ודו"ק: