תוספות יום טוב על מקוואות ט
<< · תוספות יום טוב · על מקוואות · ט · >>
אלו חוצצין באדם. משום דבמ"ה קתני אלו חוצצין בכלים. תנא גבי טבילת אדם אלו חוצצין באדם. הר"ש:
חוטי צמר כו' שבראשי הבנות. כתב הר"ב ודוקא חוטין שבראש חוצצין אבל של צואר כו'. ומיהו ברצועה רחבה וחלקה חונקת וחוצצת כמ"ש ברפ"ו דשבת:
שבראשי הבנות. פי' הר"ב והן מהודקים בשער. דשער נמי בכלל הגוף הוא שצריכים טבילה כמ"ש בס"פ דלעיל:
קלקי הלב כו'. כתב הר"ב שער כו' ונעשה כעין שרשרות. דוגמא אותן קולקין דתנן ברפכ"ט דכלים כ"כ הרמב"ם:
רבי יוסי מטהר בשל יוצרין ומטמא בשל מרקה. פי' הר"ב טיט השרוי בלובן ביצה כו' ואין הלכה כר"י. וכ"כ הרמב"ם ואע"פ שלא פי' שהוא טיט השרוי בלובן ביצה. מ"מ כתב שהוא עב יותר משל יוצרים וגם השרוי בלובן ביצה מפורסם שהוא נדבק יותר מכל הטיטין ולכך צ"ל דעד כאן אין הלכה כר"י אלא במה שמטהר בשל יוצרין וה"ק ר' יוסי ג' טיטין שמנו חכמים לא אלו הן והכי דייק ב"י סימן קצ"ח מדברי הרשב"א דבדיני נ"י:
כשהוא לח. כלומר כשיעור שנתנו בו בספ"ב למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה דבפחות מכן לא מקרי לח:
ולא יטבול באבק שעל רגליו. ואם טבל אינו חוצץ הרמב"ם פ"ב מה"מ [הלכה י] והיינו דלא כללינהו בהדי הני דרישא והכ"מ כתב שכן הוא בתוספתא פ"ח והר"ש בפ' דלקמן מ"ד העתיק תוספתא היו רגליו מלאים אבק. וירד וטבל במקוה שיש בו מ' סאה טמא שיפשף או שהטבילו בחמין טהור:
ובית השחי. בחנם תנייה דהוי בכלל בית הסתרים הר"ש. ומהר"ם כתב וז"ל נ"ל דאיצטריך דאי לא תנא אלא בית הסתרים סתמא ה"א דוקא בית הנקב ובית הערוה שאינו נראה לעולם מפני הכבוד. אבל בית השחי פעמים מגביה זרועו ונראה לא חשיב בית הסתרים קמ"ל. ואי לא תנא אלא בית השחי ה"א דר"א לא פליג אלא בבית השחי. משום דזמנין נראה אבל בשאר בית הסתרים מודה קמ"ל:
רבי אליעזר אומר אחד האיש ואחד האשה. ואין הלכה כר"א. הרמב"ם:
כל המקפיד כו'. אתאן לכ"ע וכדתנן נמי בסוף פירקין. וקצת קשה דה"נ ה"ל למתני' בתר כולהו ואמאי מפסיק בינייהו. [ובני האלוף כמהר"ר ליווא יצ"ו אמר שיש לפרש דכל המקפיד כו' לא ככ"ע אלא דברי ר"א הן וקאמר שאחד האיש כו' שוין והכל תלי בקפידא שאם הוא גברא או איתתא דמקפיד כו' ומשה"נ לא קתני הכא זה הכלל ובס"פ קתני זה הכלל דקאי אף אאדם. ודבריו נכונים. אבל הרמב"ם והר"ב שפירשו כאן כללא דדינא דמקפיד כו' אי איתא שהם סבורים דדברי ר"א הן. ודלקמן בס"פ הוא שכולל אף לדאדם ה"ל להמתין עד לקמן. ולכן נ"ל שהם דקדקו בלישנא דמקפיד עליו דהל"ל עליהן דהא אקלקי קאי וכן הל"ל חוצצין. ומיהו גם בזה י"ל דכללא דכל המקפיד קבלה בידם היתה על כל עניני חציצה. וכדתנן לקמן. ור"א אותו הכלל שמסור בידם הוא דנקטיה הכא ולומר שגם בענין הקלקי נאמר שהן בכלל דכל המקפיד כו'. ושוב ראיתי שהרא"ש כתב רא"א אחד האיש ואחד האשה כל המקפיד עליו חוצץ ורבנן סברי כל אשה נשואה מקפדת. זה הכלל כל המקפיד עליו חוצץ ושאינו מקפיד עליו אינו חוצץ. לפלוף שבעין כו' אלו חוצצין בכלים כו' זה הכלל כו' כל המקפיד כו' מבואר שגירסתו במשנה בדברי ר"א כל המקפיד כו' וגם גורס כאן זה הכלל כו' ואולי שאף כך גי' הרמב"ם והר"ב. ומש"ה לא נטרי להו עד לקמן לפרש דינא דקפידא. ויכולני ג"כ לתרץ דהא דלא נטר התנא עד אחר מתני' דלפלוף דאיידי דר"א נקט כל המקפיד כו' סידר רבינו הקדוש אח"כ מיד זה הכלל וכו' וכ"ש למ"ש דר"א מלישנא דזה הכלל כו' נקט למלתיה]:
לפלוף שבעין. כתב הר"ב בלח אינו חוצץ גמרא פרק בתרא דנדה דף סז. ופי' התוספות [דדוקא שבתוך העין] מפני שהדמעה שבעין מלחלחתו ואינו מניחתו להיות יבש. וכתבו עוד דלכלוכי צואה וצואה שתחת הצפורן וצפורן המדולדלת [נ"ל דיש למחוק וצפורן המדולדלת] דמתני' דאין חוצצין מיירי נמי בלח דאי ביבשה אמאי לא חייצי והיינו דלעיל קתני גבי חוצצין גלדי צואה שעל בשרו שהוא נתייבש כדפי' הר"ב. ומ"ש הר"ב ביבש חוצץ ואימתי נקרא יבש משעה שמתחיל לירק. גמ' שם:
כשות של קטן כו' קרום כו'. ואמנם זכר זה הדבור הנה ואע"פ שאינו מכוונת החציצה [לפי] שזוכר משפטי קרומי החבורה בחציצה. הרמב"ם וכ"כ מהר"ם. אבל הרמב"ם בחבורו פ"ב מה"מ [הל' י"ד] כתב לכשות של קטן לענין שאינו חוצץ ונ"ל דבחבורו גירסא אחרת נזדמנה לו דגרסה וכשות של קטן וכן לא טמא כו' אבל א"א דל"ג כלל לא טמא ולא מטמא דהא העתיקה ג"כ בפ"א מהל' טומאות מת [הל' ד']:
כשות. כתב הר"ב כעין השער שנולד בקשואין כו' בלשון משנה כשות של קישות. ברפ"ב דעוקצים:
והמור . [בערוך פי' מור מסתכ"י )] ונ"א וחמר. ושתיהן בפי' הרמב"ם. ומפרש וחמר שהוא עפר דבק דומה לזפת:
דרגש. פי' הר"ב מטה קטנה. ועיין עוד בפירושו למשנה ה פ"ז דנדרים:
ועל המרדעת חוצץ. כן הוא בס"א והעתיקה הרמב"ם בפירושו. וכן בנוסחת מהר"ם ז"ל והכי מייתי לה בפט"ו דשבת דף קי"ד. ופשטינן התם דדוקא משני צדדין וכו' [וכ"פ הרמב"ם פ"ג מה"מ הלכה ד'] כדפי' הר"ב במשנה דלקמן:
ר"ש בן גמליאל אומר. פי' הרמב"ם דקאי על המרדעת ומ"ש הר"ב דהלכה כת"ק כ"כ הרמב"ם. ועמ"ש בפ"ח דעירובין:
עד כאיסר האיטלקי. לשון הר"ב שהוא רחב כד' גרגירי שעורה ובריש קדושין מוכח דמשקלו ד' גרגירי שעורה דתנן התם פרוטה שהוא אחד מח' באיסר האיטלקי. ומפרש הר"ב שמשקלו חצי שעורה. ונראה בעיני דאף בכאן לפום ריהטא כתב השיעור ברוחב. ולא דק. שגם הרמב"ם בפירושו דהכא מפ' אשר משקלו ד' גרגירי שעורה:
האיטלקי. עיין בפירוש הר"ב במשנה יב פי"ז דכלים:
של בנאים מצד אחד חוצץ. כתב הר"ב דאר"י כל ת"ח שנמצא רבב. בפרק טו דשבת [קיד] . ופירש"י רבב שומן וחלב. ולכך מסיים הרמב"ם בפירושו. וז"ל ומן החיוב הזה נהיה שת"ח יקפידו על לכלוך בגדיהם ואפילו מצד אחד. ע"כ. ויראה לי דתרתי אשמועינן. דלענין קפידא דחציצה כל לכלוך ואפילו אינו רבב. וכן נמי כל בגדיו. דהתם בגמרא מסקינן דדוקא בגלימא אמר ר"י שהוא בגד עליון. ואילו הכא סתמא תנן והיינו דבחבורו פ"ג מה"מ אינו מחלק בין בגד לבגד. [והטעם שת"ח מחמירין על עצמן שלא יבואו לשיהיו מלוכלכים. במה שיהיו מחוייבים מיתה]:
ושל בור. פירש הר"ב שהוא גרוע מע"ה. וכמו שפי' במשנה ה פ"ב דאבות. וכ"פ הרמב"ם גם בכאן. וצריך לומר דמתני' הכי קאמרה של בנאים שהם ת"ח דקפדי מדר"י מצד א'. אבל של ע"ה נעשה כמו בור דלא קפיד עד שיהיו מב' הצדדים והיינו דהר"ב כתב ומרדעת כו' דלא תהא חשובה מבגדו של ע"ה. ולישנא דגמרא דפט"ו דשבת [דף קיד] הוא ש"מ דע"ה הוא [לענין זה] כמו בור:
זה הכלל כל המקפיד כו'. לעיל מתני' ג קתני לכללא לחציצה דאדם [ועי' בפי' הר"ב] והכא קתני לה לחציצה דכלים וקצת יש לדקדק דלעיל לא קתני זה הכלל [ועמ"ש לעיל בס"ד [ד"ה כל המקפיד]]:
משנה מקוואות, פרק ט':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב