משנה מקואות ח ה
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר טהרות · מסכת מקואות · פרק ח · משנה ה | >>
נדה שנתנה מעות בפיה וירדה וטבלה, טהורה מטומאתהיג, אבל טמאה היא על גב רוקה.
נתנה שערה בפיה, קפצה ידה, קרצה שפתותיה, כאילו לא טבלה.
האוחז באדם ובכלים ומטבילן, טמאין.
ואם הדיח את ידו טז במים, טהורים.
רבי שמעון אומר, ירפה כדי שיבואו בהם מיםיז.
בית הסתרים, בית הקמטים, אינן צריכין שיבואו בהן מים.
נוסח הרמב"ם
נידה שנתנה מעות בפיה,
- וירדה וטבלה - טהורה מטומאתה.
- אבל טמאה היא - על גב רוקה.
- נתנה שערה בפיה, קפצה ידה,
- קרצה שפתותיה - כאילו לא טבלה.
- וירדה וטבלה - טהורה מטומאתה.
- האוחז באדם ובכלים, ומטבילן - טמאין.
- ואם מדיח את ידיו במים - טהורין.
- רבי שמעון אומר: ירפה - שיבואו בהן מים.
- בית הסתרים, ובית הקמטים - אינן צריכין שיבואו בהן המים.
פירוש הרמב"ם
טמאה על גבי רוקה - שהוא כמו איש טהור שנגע ברוק הנדה, אשר ישוב ראשון לטומאה כמו שביארנו בפתיחה, ותהיה מותרת לבעלה.
ואמרו כאילו לא טבלה - הוא שתשאר אב הטומאה ותהיה אסורה לבעלה.
ואמר רבי שמעון, שירפה את ידיו ויכנסו המים לידיו ולאלה הכלים. ותנא קמא אמר שהם טמאים, גזירה שמא לא ירפה.
ובית הסתרים - פנימי הגוף, כמו פנים האף והאוזן ופנים הפה.
ובית הקמטים - היא הערוה.
וקבל הוראה על זה מאמרו "וכל אשר יגע בו הזב, וידיו לא שטף במים"(ויקרא טו, יא). וידוע שהזב לא יועילהו רחיצת הידים בעודו טמא, ואמנם ירצה באמרו "וידיו לא שטף במים" שהוא לא טהר, ואמר "ידיו" להודיעך שלא יחויב טהרה זולת מה שיראה מן הגוף טהרה בעת שיטהר הגוף, והוא אמרם (שם) "ורחץ בשרו, יכול אף בית הסתרים, תלמוד לומר וידיו לא שטף במים, מה ידיו בנראה אף כל בשר בנראה, פרט לבית הסתרים". ואמרו "לעולם ילמד אדם בתוך ביתו, שתהא אשה בשעת טבילה מדיחה קמטיה, ואף על גב דתנן (נדה דף סו:) בית הקמטים ובית הסתרים, אין צריכין שיבואו בהן המים, נהי דביאת מים לא בעינן מקום הראוי לבא במים בעינן", רוצה לומר שהיא תהיה מכינה אלה הקמטים שיבואו מים בהם.
וממה שימנעו ממנו בעת הטבילה שלא יקפוץ במקווה, ולשון התוספתא (פ"ה) "הקופץ למקווה הרי זה מגונה, והטובל פעמים במקווה הרי זה מגונה, והאומר לחבירו כבוש ידך עלי במקווה הרי זה מגונה".
וממה שראוי שתדעהו ששיעור מקווה הוא ארבעים סאה, הוא מלא מקווה יהיה בארכו אמה וברוחבו אמה ברום שלוש אמות, וכן כל מקום תהיה שבירה גדולה חללו זה השבר על איזה תבנית שיהיה.
וכבר ידעת שאמה עשרים וארבע אצבעות, האצבע רוחב גודל מאצבעות היד. וכבר הכפלתי עניין אלו המידות פעמים רבות.
ואין הלכה כרבי שמעון:
פירוש רבינו שמשון
טהורה מטומאתה. מטומאת נדה:
אבל טמאה על גב רוקה. שנתלש על המעות קודם שטבלה וטמאה מתורת מגע דרוקה מטמא במגע ובמשא ואפילו בעודן בפיה טמאה היא מידי דהוה אנבילה בקומטו דמטמא בפ' יוצא דופן (ד' מב:) ובפ"ח (מ"י) דכלים חלק ר' יוסי בדבילה שבפיו בין היפך בין לא היפך ובפונדיון שבפיו קתני לצמאו טמא משום דכי היפך נעקר הרוק ובפונדיון לצמאו מתוך שהפונדיון בפיו מצוי הרוק ואין צמא לשתות ורוק הבא מחמת הפונדיון חשוב משקה ומטמא בידים מסואבות דלגבי הכי קתני לה התם:
נתנה שערה בפיה. ולא באו המים בשערה:
קפצה ידה. הוי חציצה:
קרצה שפתותיה. מלשון כדי לקרוץ בצפורן דפ' בא סימן (דף נב:) שהדביקה שפתותיה ולא נכנסו המים בפיה ונהי דביאת מים לא בעינן בבית הסתרים ראוי לביאת מים בעינן כדאמר בפרק תינוקת (דף סז.) ובפרק קמא דקדושין (דף כה.) וקצת היה נראה דקרצה הוא לשון דוחק שדוחקת שפתותיה ביותר כמו פתחה עיניה ביותר או שעצמה עיניה ביותר דפרק תינוקת (דף סז.):
והטבילן טמאין. כאילו לא הוטבלו דלא באו מים למקום אחיזתו:
ואם הדיח ידיו במים. קודם אחיזתו טהורים לפי שמשקה שעל ידיו מתחבר למי המקוה ואין כאן חציצה:
אינם צריכין שיבאו בהן המים. אבל צריכה אשה להדיח בית קמטיה במים שיהא ראוי לביאת מים כדאמר (רבה) בפ' תינוקת (דף סו:):
תניא בתוספתא (פ"ו) ר"ש שזורי אומר בית הסתרים בנשואה חוצץ בפנויה אינו חוצץ. פי' נשואה מקפדת שלא יהא דבר חוצץ במקום תשמיש א"נ אפילו בשאר בית הסתרים מקפדת שלא תתגנה על בעלה ושפחתו של רבי בפ"ק דקדושין (דף כה.) ובפרק תינוקת (דף סו:) שנמצא עצם בין שיניה שמא נשואה היתה אי נמי אעצם בין שיני' כולי עלמא קפדי:
פירוש רבי עובדיה מברטנורא
טהורה מטומאתה - מטומאת נדה, ומותרת לבעלה: אבל טמאה על גב רוקה שנתלש על המעות קודם טבילה, וטמאה מתורת מגע! (יד)
, דרוקה מטמא במגע ובמשא: נתנה שערה בפיה - ולא באו המים בשערה טו:
קרצה שפתותיה - דחקה שפתותיה ביותר זו בזו:
כאילו לא טבלה - ואסורה לבעלה כמו שהיתה:
האוחז באדם ובכלים ומטבילן טמאין - דבמקום אחיזתו לא באו מים:
ואם הדיח ידיו במים טהורים - לפי שהמשקה שעל ידיו מתחבר למי המקוה ושוב אין כאן חציצה:
ר' שמעון אומר ירפה וכו' - ואין הלכה כר' שמעון:
בית הסתרים - כגון תוך האוזן ותוך החוטם ותוך הפה:
בית הקמטין - של שחי ושל ערוה. אי נמי, קמטין של זקן וזקנה שבשרם נקמט:
אין צריך שיבואו בהן מים - דכתיב (ויקרא טו) וכל אשר יגע בו הזב וידיו לא שטף במים, וכי בשטיפת ידים נטהר הזב, והלא טבילת כל הגוף במים חיים הוא צריך, אלא לומר לך מה ידיו בנראה, אף כל בשרו בנראה, פרט לבית הסתו ים. ואף על פי כן אמרו חכמים לעולם ילמד אדם בתוך ביתו שתהא אשה מדיחה קמטיה בשעת טבילה, דנהי דאין צריכין לבוא בהן מים, מקום הראוי לביאת מים בעינן:
פירוש תוספות יום טוב
נדה שנתנה מעות בפיה כו' טהורה מטומאתה. מלתא דפשיטא הוא. שהרי המעות אינם מהודקים במקום הנחתן. וא"כ לא שייכא בהו חציצה. אלא סיפא איצטריכא ליה דטמאה ע"ג רוקה. ב"י. והא דנקט נדה טפי משאר טמאים משום דטומאתה שכיח טפי שהיא טומאה טבעית וא"א לה שתשמר ממנה. ולעתים ולזמנים קבועים היא באה וגם טהרתה מצויה ביותר. לפי שרובן נשואות ומתטהרות לבעליהן:
אבל טמאה היא ע"ג רוקה. פי' הר"ב שנתלש על המעות. שכן דרך שיתלש רוק על מעות שבפיו. ומיהו בפ"ח דכלים מ"י קאמר ר' יוסי דלצמאו דוקא כ"כ הר"ש. ומ"ש הר"ב וטמאה מתורת מגע. דאע"ג דלטהרה כי קרצה שפתותיה שדחקה הרבה. הוא דלא עלתה לה טבילה אבל לא בעינן שתפתח פיה ג"כ. וכן מסיים בהדיא הר"ש בסוף מכילתין שדוחקת שפתותיה ביותר ומתכסה הבשר החיצון ע"כ. ודבעינן ראוי לביאת מים היינו שלא יהא בו דבר חוצץ כמו עצם בין שיניה. מ"מ שאני בין טומאה לטהרה. דהכי איתא בהדיא בפ"ק דקדושין דף כה (לשון) [הכל מודים דלשון] לענין טומאה גלוי הוא. מ"ט אשר יגע אמר רחמנא והאי בר נגיעה הוא. לענין טבילה כטמון. מ"ט ורחץ בשרו במים אמר רחמנא מה בשרו מאבראי אף כל מאבראי כך נראה בעיני. ומדברי הר"ש נראה דע"כ לא מטמאינן במגע אלא כשתרוק דאז לא סגי דלא תגע בה בשפתותיה. אבל כשעדיין בפיה לא. דהרי מסיים הכי ואפי' בעודן בפיה טמאה היא מידי דהוה אנבלה בקומטו דטמא בפ' יוצא דופן [דף מב] ע"כ. כלומר דהתם אמרי' דנבלה מטמא בקומטו משום משא וה"נ מטמא משום משא משמע בהדיא דכשעודו בפיה לא מטמא במגע. אבל לי נראה כמ"ש דאף כשבפיה מטמא במגע:
נתנה שערה בפיה. כתב הר"ב ולא באו המים בשערה דילפינן בפ"ק דעירובין דף ד ורחץ את כל בשרו את הטפל לבשרו וזהו שער:
ואם הדיח את ידו במים. קודם אחיזתו. הר"ש:
רש"א ירפה כדי שיבואו בהם המים. אבל ת"ק אמר שהם טמאים גזירה שמא לא ירפה. כ"פ הרמב"ם [פ"ב הי"א]. אבל להטור סי' קצ"ח ר"ש אהדיח קאי. ובעי שיהא ג"כ מרפה ולא סגי בהדחה בלבד. ולפ"ז פסק דלת"ק בריפוי בלבד סגי במכ"ש דהדיח:
א"צ שיבאו בהן המים. כתב הר"ב דכתיב וכל אשר יגע וכו' והלא טבילת כל הגוף במים חיים הוא צריך. כדכתיב ורחץ בשרו במים חיים וטהר. וא"ת ולמאי איצטריך וידיו הא בשרו גופיה דרשינן מה בשרו מאבראי כמ"ש לעיל. ונ"ל דמדכתיב גבי בעל קרי כל בשרו שמעינן דכ"ש בזב להכי אתא וידיו למעוטי בית הסתרים ואחר שכבר נכתב וידיו למדרש הכי אמרינן מה בשרו מאבראי כלומר דמידיו כבר שמעינן דבשרו היינו מאבראי ועיין עוד לקמן. ומ"ש הר"ב מקום הראוי לביאת מים בעינן בגמ' פ"ק דקדושין דף כה מדר' זירא דאמר ר"ז כל הראוי לבילה כו' וכתבו הר"ב במ"ד פי"ב דמנחות וא"ת תינח בלילה דבעינן ראוי כמ"ש הטעם במ"ב פ"ג דמנחות. אבל בטבילה מנלן דבעינן ראוי. וי"ל משום דכתיב ורחץ את כל בשרו דמשמע אפי' בית הסתרים. וכתיב וידיו ודרשינן מה ידיו מאבראי אף כל מאבראי וממעטי' בית הסתרים מ"מ כיון דאיכא כל דמרבינן אפי' בית הסתרים איכא למימר לכל הפחות להכי מרבי דבעינן ראוי לביאת מים תוס' דקידושין [שם ד"ה כל הראוי] וק"ל דהא כל לא כתיב גבי זב. אבל לפי מה שפירשתי דהוה ילפינן מכל דבעל קרי אפשר דה"ק דאי לאו ידיו הוה כאילו נכתב כל גבי זב גופיה דהא להכי איצטריך ידיו. אבל בפ"ג דמנחות דף יח הקשו מבשרו מה בשרו מאבראי א"כ אפי' ראוי לא ניבעי ותירצו משום דכתיב כל בשרו (ממש) [מ"מ] אהני למימר דבעינן ראוי ע"כ. נראה דבשרו גופיה דייקי'. וכתבו עוד שם. וא"ת דא"כ לכתחילה ניבעי רחיצה כמו בבילה [דלכתחלה בעינן בילה כדתנן יבולל] וי"ל שאני הכא דכתיב בשרו דמשמע מאבראי וכאילו כתב בהדיא ורחץ מאבראי ע"כ. ונ"ל דלשיטתם [דקדושין] נמי ניחא דעד כאן לא בעינן וידיו אלא משום דגבי בעל קרי כתיב כל בשרו והוה ילפינן מיניה במכ"ש. אבל בשרו לחודיה משמע מאבראי. והלכך ידיו לא אתא אלא למעקר כל דגבי בעל קרי. שלא יהא ניתן לדרשו כאילו נכתב ג"כ גבי זב. וכיון דמיעקר. בשרו גופיה פירושו מאבראי. ומיהו מדאיצטריך וידיו דהוא משום דכאילו נכתב כל בשרו נמי גבי זב. להכי איכא שפי' למדרש נמי לענין ראוי ודו"ק:
פירוש עיקר תוספות יום טוב
(יג) (על המשנה) טהורה כו'. מלתא דפשיטא הוא, דהא אינן מהודקים. אלא סיפא אצטריך ליה דטמאה על גב רוקה. ב"י. ונקט נדה, דטומאתה וגם טהרתה שכיחי טפי:
(יד) (על ה) דלענין טבילה הוי כטמון ולענין טומאה גלוי, כדילפינן בגמרא. ועתוי"ט:
(טו) (על הברטנורא) דילפינן בעירובין דף ד', את בשרו, את הטפל לבשרו וזהו שער:
(טז) (על המשנה) הדיח כו'. קודם אחיזתו. הר"ש:
(יז) (על המשנה) ירפה כו'. ותנא קמא גזר שמא לא ירפה. הר"מ. אבל הטור פירש דר' שמעון אהדיח קאי ובעי תרתי, ולת"ק בחד סגי:
מלאכת שלמה (שלמה עדני)
אבל טמאה על גב רוקה: דהוי כמו איש טהור שנגע ברוק הנדה שהוא ראשון לטומאה: קרצה שפתותיה כאילו לא טבלה. בפ' תינוקת (נדה דף ס"ז) גרסי' דאם עצמה עיניה ביותר לא עלתה לה טבילה ובתר הכי אמרי' התם ולית הלכתא ככל הני שמעתתא כדאיתא התם כמו שכתובה הגירסא ברב אלפס ובהרא"ש ז"ל והקשה על זה הר"ן ז"ל מ"ש עצמה עיניה מקרצה שפתותיה וי"ל דכי עצמה עיניה לא מהדקי קמטין כולי האי שיהו מעכבין מלבוא בהן המים ע"כ ועיין ג"כ בכסף משנה בפ' שני דהלכות מקואות סימן כ"ב ששם הביא גירסת ההלכות דנראה דמכל מקום חסר לנו לשון בדפוס בגמרות שבידנו:
האוחז באדם וכו': ירוש' דחגיגה ר"פ חומר בקדש. א"ר יוחנן דאבא שאול דברייתא דהתם ור"ש דהכא אמרו דבר אחד. ר"ש אומר ירפה לרבנן לא סגי ביד רפה דחיישי' שמא לא ירפה הרא"ש ז"ל. ובערוך בערך דח פי' אם הדיח ידיו במים טהורים פי' אם רחץ גב ידו במים נטהרה אע"פ שלא הגיעו המים לכף ידו ר"ש אומר ירפה כלומר לא יטהר הכלי עד שירפה ידו ויגיע המים לתוך ידו ולכלי ע"כ:
בית הסתרים וכו': ופי' הר"ן ז"ל בהלכות נדה להרי"ף ז"ל דבפ' שני דשבועות ריש דף ש"ח מיהו צריכה אשה להדיח קמטיה במים כדי שיהא ראוי לביאת מים ע"כ וכמו שפי' כבר רעז"ל. וכתב ב"י בטוי"ד סי' קצ"ח נדה שנתנה מעות בפיה וירדה וטבלה טהורה מטומאתה וכו' אע"פ שדבר פשוט הוא שהרי המעות אינם מהודקים במקום הנחתם וא"כ לא שייכא בהו חציצה נ"ל דמתני' סיפא איצטריכ' ליה דמסיים בה אבל טמאה ע"ג רוקה כלומר שהיא טמאה ע"ג רוקה שנחלש קודם שטבלה וטמאה מתורת מגע דרוקה מטמא במגע ובמשא ומשום דלדידן השתא לא נפקא לן מסיפא מידי דהא בעונותינו שרבו לית לן טומאה וטהרה לפיכך לא כתבו הפוסקים האחרונים אלא הרישא בלבד עכ"ל ז"ל:
תפארת ישראל
יכין
נדה: ה"ה זב וזבה. מצורע ומצורעת ויולדת. שכולן מעיינותיהן טמאות אהט"ו. ולפיכך לאחר שטבלו. נטהרו מלהיות אב הטומאה. אבל הן ראשון מדנגעו ברוק הנתלש ע"ג המטבע. רק נקט נדה דמצויה:
שנתנה מעות בפיה וירדה וטבלה טהורה מטומאתה: דמשום חציצה א"א לטמאה דהרי אין המעות מהודק בה. ומה"ט אינה עוד אה"ט. ומותרת גם לבעלה. ופשוט דה"ה לכל אה"ט שטובל ושרץ בידו רפוי. דאע"ג דנשאר בטומאתו. הועילה לו טבילה לסלק ממנו טומאת אה"ט מלטמא אדם וכלים וכדומה:
אבל טמאה היא על גב רוקה: דרוק הנדה אהט"ו הוא ומטמא במגע ובמשא. והרי רוקה נתלש על המעות קודם טבילתה. וחוזר ומטמא אותה אחר שטבלה. ונעשית ראשון לטומאה. ואע"ג דתוך הפה בית הסתרים הוא לענין טבילה. ומה"ט א"צ שיבואו מים לתוכו. רק שיהא ראוי לביאת מים. וכלקמן במשנה. ואיך תתטמ' שם במגע בית הסתרים. י"ל דנהי דבית הסתרים אינו מטמא במגע. במשא מיהו מטמא. בנשא שם טומאה נטמא גופו. מדעכ"פ נשא הטומאה [כנדה מ"ב ב']. [ורתוי"ט תי' משום דעכ"פ הרוק שעל המטבע נגע בהלשון. והלשון אף שגם הא נחשבת כבית הסתרים לענין טבילה וכדאמרן. עכ"פ לענין טומאה גלי רחמנא דמחשב כגלוי. מדכתיב אשר יגע. והרי הלשון בר נגיעה בחוץ הוא כשיושיטנה לחוץ [כקדושין כ"ה א']. ובמחכ"ר הא תינח אם המטבע הי' מגדר השניים ולפנים. אלא אם היתה מגדר שניים ולחוץ מה איכא למימר. והרי סתמא קתני]. אבל משום מגע הלשון בהמטבע א"א לטמאה להאשה. חדא דאפי' היתה המטבע טמאה אינה רק ראשון. ואדם וכלים אין מקבלין טומאה רק מאב. ותו דמטבע אמקט"ו כלל וכדמוכח [מכלים פי"ב מ"ז] דדוקא בהתקין דינר לתלותו בצואר מקבל טומאה. והא דנקט התם שנפסל. רק אורחא דמלתא נקט. אמנם אפי' הי' מחט בפיה שמקבל טומאה. אפ"ה אין חשש נגיעתה בהמחט לטמאה. דהרי המחט לא נעשית מהרוק רק ראשון. והרי אדם וכלים אין מקבלין טומאה רק מאב הטומאה [כב"ק ד' ב' ב']:
נתנה שערה בפיה: והרי גם שער' צריך שיבואו בהן מים [כב"ק דפ"ב]. וזו הרי לא באו לה המים בשערה:
קפצה ידה: סגרתן בחוזק. וה"ה בתפסה בחוזק במקו' אחר בגופ' או בדבר אחר:
קרצה שפתותיה: דוחקתן זה בזה:
כאילו לא טבלה: לא סגי ליה למתני טמאה. כדנקט במשנה ה'. דמשמע דעכ"פ מותרת לבעלה. אבל הכא תני כאילו לא טבלה. דאסורה גם לבעלה. דאנדה דנקט לעיל מינה קאי:
טמאין: ר"ל האדם והכלים נשארין בטומאתן כמו שהיו. דמקום האחיזה חוצץ. מדהו"ל מיעוט המקפיד. דכל דבר שמקפיד בחציצתו. בין שמקפיד להסירן. מדמטנפין הגוף. וכגון כל דבר לכלוך שדבוק בהגוף. או שמקפיד להסירו מהגוף מפני יקרותו. שחושש שיתלחלח בהמים. או שמקפיד שיתקיים על הגוף כחטטין שבגופו. שמכאיב לו כשמסירו [עי' רטו"ז קצ"ח סקי"ד]. בכולן כל שאינן רפויין חוצצין. אבל אי"ל דהא דקאמר טמאין לשון רבים כולל גם המטביל. ליתא. דא"כ בהדיח ידיו נמי:
ואם הדיח את ידו במים: קודם האחיזה:
טהורים: מיהו כשהאדם והכלים הן אהט"ו. פשוט דאפי' הדיח המטביל ידיו. הרי נטמא הוא מהנטבל. וצריך גם הוא לטבול א"ע. ולפיכך נהי דהאדם שהטבילו האוחז. נשאר בטהרתו. מדלא נעשה האוחז רק ראשון לטומאה. ואינו מטמא אדם. עכ"פ הכלי שאחז כשהטבילו נטמא מהאוחז ע"י המשקין שבין ידו להכלי כשמעלהו [עפ"ח דפרה מ"ה]. ואפ"ה אהני לה טבילה ראשונה להכלי. דלטבילה שניה שאינה רק מד"ס א"צ שוב הערב שמש שנית [כרש"י ביצה י"ח א']. וגם אם היו האדם והכלים הנטבלין רק ראשון לטומאה. עכ"פ נטמאו ידי המטביל מהמשקה שמהדחתן כשבאו בין ידיו להטמ' הנטבל. ואף שאותה המשקה שנטמא' הושקה אח"כ במי המקוה. עכ"פ כבר נטמאו הידים מהמשקה קודם שהושקה. דכל הפוסל תרומה מטמא הידים [כידים פ"ג מ"ב]. וכיון שנטמאו הידים חוזרין ומטמאין את הכלי ע"י המשקין שביניהן שחוזר ונטמא מהידים כשמעלהו [עי' רמב"ם וראב"ד פ"ז מאהט"ו ה"ב ופ"ח מאהט"ו ה"י]:
רבי שמעון אומר ירפה: ירפה ידיו בשעת אחיזה:
כדי שיבואו בהם מים: וקיי"ל כת"ק. ופליגי רבותינו. דלרמב"ם ורמב"ן והרא"ש. ת"ק מחמיר טפי מר"ש. וס"ל לת"ק דרפוי ידים לא מהני. דאע"ג דכל הרפויין אינן חוצצין [כלקמן רפ"ט]. אפ"ה הכא לא מהני רפוי ידיו. משום דכל האוחז דרכו לאחוז בכח. כדי שלא ישמט מידו דבר הנאחז. ומשו"ה דוקא בהדיח ידיו תחלה מהני. ומדסתם תנא דבריו. משמע אף שאחז בכח. כיון שהדיח ידיו תחלה מהני. ור"ש ס"ל דרפוי לבד מהני. ולא גזרינן שיהדק. ולפיכך כל שריפה ידיו. ויבואו מי המקוה תחת יד האוחז. א"צ להדיח ידו במים תחלה. אמנם להרשב"א ר"ש מחמיר טפי מת"ק. דת"ק ס"ל דמהני הדחה לחוד אפי' אוחז בכח. וכ"ש דמהני רפוי ידיו. דהרי יבואו המים תחת היד. ולא גזרינן רפוי ידיו אטו שלא ירפם. ולר"ש הדחה לא מהני כלל. כיון דידיו מהודקין. ורק רפוי ידיו בעינן. דלא דמי לרגלי הטובל שע"ג הקרקע. דהתם מי המקוה קדמו לרגליו [כלעיל פ"ז סי' נ"ג]. ופסק בש"ע [יו"ד ק"כ ס"ב וקצ"ח סכ"ח] כרשב"א אליבא דת"ק. דבין רפוי ידיו או הדחתן תחלה מהני:
בית הסתרים: כגון תוך הפה והחוטם והאוזן. או תוך הרחם:
בית הקמטים: כל קמט שבגוף:
אינן צריכין שיבואו בהן מים: מיהו צריך שתדיחתן מקודם דעכ"פ ראוי לביאת מים בעינן [כנדה ס"ו ב']. ואם לא בדקתן מקודם. ואח"כ לא מצאה שום דבר החוצץ. עלתה לה טבילה. ואם מצאה שם דבר החוצץ אחר טבילתה. טמאה. רק אם אחר טבילתה קודם בדיקתה נתעסקה באותו המין. שאפשר לתלות שאחר טבילתה נדבק שם כשנתעסקה באותו המין. תולה בו. דאע"ג דבכל מקום שבגוף אם לא בדקה אותו מקודם. ונמצא עליה אחר טבילה דבר החוצץ. אע"ג שנתעסקה באותו המין בין הטבילה למציאה. אפ"ה לא תלינן שאח"כ נדבק בה [כי"ד קצ"ט ש"ך סקי"ז]. אפ"ה בבית הסתרים וקמטים. דא"צ לביאת מים. רק צריך שיהי' ראוי לביאת מים תלינן שאח"כ נדבק בה ועלתה לה טבילה [קצ"ח סכ"ה וכ"ו]. ואע"ג דבמקום גלוי שבגוף נמי הרי כל מיעוט המקפיד עליו אינו חוצץ רק מדרבנן [סוכה ד' ו' ב']. ובכל דרבנן אמרינן דתולין שבהיתר הי' [כפסחים ד' י' ע"א]. י"ל שאני הכא שהי' להנטבל חזקת טומאה. ואין ספק טבילה מוציא מידי ודאי טומאה דמקודם. ורק בבית הסתרים מקילינן. ונ"ל מדהוה ספק ספיקא. שמא אח"כ נדבק שם. ואת"ל מקודם דלמא בשעת טבילה הי' ראוי לביאת מים תחת הדבר החוצץ. מיהו להרוקח גם בבית הסתרים בכה"ג לא תלינן שאח"כ נדבק שם. וראוי להחמיר [ש"ך שם ס"ק ל"ג]:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת