תוספות יום טוב על מנחות ח

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

משנה אעריכה

כל קרבנות כו' באים מן הארץ ומח"ל מן החדש ומן הישן. לשון הר"ב במנחות קאמר. ואע"פ דלא פסיק לפרושי אלא אמן החדש כו'. קאי נמי אמן הארץ כו'. דאי מן הארץ אף בזבחים. ה"ל למיתני חוץ מבכור ומעשר דאין באין מח"ל כדתנן בספ"ג דתמורה:

שאינן באין אלא מן החדש. לשון הר"ב בעומר כתיב מנחה חדשה. ולא דק דבשתי הלחם הוא דכתיב. ולשון הרמב"ם הטעתו לפום ריהטא. שכתב ונאמר בה (ויקרא כ"ג) והקרבתם מנחה חדשה לה'. ונאמר עוד (שמות כ"ג) וחג הקציר בכורי מעשיך. וסבר הר"ב דקרא קמא אעומר הביאו. וליתא דתרוייהו אשתי הלחם מייתי להו עיין בלשון הר"ב רפ"ב דפרה. והיה נראה דעומר ילפינן מדקרי ליה קרא מנחת בכורים כמ"ש במ"ד פ"י. אבל בגמ' מוכח דיליף לה. מדכתיב (ויקרא כג) ראשית קצירכם:

אלא מן המובחר. שנא' (דברים יב) וכל מחבר נדריכם. תוספתא הביאוה התו' וכ"כ הר"ב (בפ"י) [בפרקין] מ"ה:

אלפא. פי' הר"ב זו אלף בלשון יוני כדתנן במ"ב פ"ג דשקלים ועמ"ש שם במ"ג פ"ה:

חפריים. ס"א עפריים. וכן גי' התו'. וכתבו עיר היא בד"ה [ב' י"ג י"ט] וילכד אביה את עפריים:

משנה בעריכה

אין מביאין פי' הר"ב עומר ושתי הלחם. דהא זורעה קודם לפסח שבעים יום היינו בעומר. ומיהו התוס' כתבו דבכל המנחות קאמרינן. דהא כיצד בודק. הגזבר מכניס כו'. אי בעומר דוקא הל"ל שלוחי ב"ד כדתנן במ"ג פ"י. וכן הרמב"ם בפ"ו ופ"ז מה' איסורי מזבח העתיקה לכל המנחות:

ולא מבית השלחין. עמ"ש במ"ח פ"י והשלחין פי' הר"ב ארץ צמאה. ועי' בריש מסכת מ"ק:

זורעה קודם לפסח ע' יום. שכבר יש כח לחמה שזורחת עליה. רש"י:

ואם התליעה. כתב הר"ב הסלת או החטה והוא שהתליעה ברובה. ברייתא. ובעי ר' ירמיה ברוב חטה או ברוב סאה תיקו. ופי' הרמב"ם בפ"ו מה' איסורי מזבח בהתליעה רוב חטה אחת. אע"פ שהיא מעורבת בסאה חטים שלא התליעו. [ומ"ש הר"ב] [*וילפינן לה לקמן. במתני' דס"פ]:

משנה געריכה

ולא ממה שנזרע ביניהם. מן הזיתים שנזרעו זרעים ביניהם. לפי שהזרעים מכחישים לאילנות. רש"י:

אין מביאין מן הגרגרים. של זיתים שנפלו. רש"י:

שנשרו במים. נראה דמלתא באפי נפשא היא ולא קאי אגרגרים וכן בברייתא שמן זית כבוש שלוק שרוי. והרמב"ם בפ"ו מה' אסורי מזבח. העתיק שמן של גרגרים (שנכמרו) [שנשרו] במים או של זיתים כבושים כו':

ולא מן הכבושים ולא מן השלוקים. ולא תנן מבושל כדתנן בשאר דוכתי במשנה ז' פ"י דזבחים. ובמשנה ו' פ"ב דפסחים וגם בברייתא שהעתקתי לא תני מבושל. אבל בפירש"י או שנתבשלו. או שנשלקו:

משנה דעריכה

שלשה זיתים. פי' הר"ב ג"פ בשנה מלקטים את הזיתים. וכן פירש"י וכתבו התוס' וקשה דבמס' פאה משמע דחייבין בפאה [בהדיא תנן במשנה ה' פ"ק. ובאילן כו' והזיתים כו' חייבים בפאה] וכל דבר שאין לקיטתו כאחד לא מחייבא בפאה כדאיתא בריש כלל גדול [נמי מתני' היא לעיל מהך התם בפאה] ובערוך פי' כפי' הקונטרס עכ"ל. וז"ל הרמב"ם בסוף הל' איסורי מזבח זית שגרגרו בראש הזית ובררו אחת אחת וכתשו כו' זיתים שמסקן כולן בערבוביא והעלן לגג וחזר ובירר גרגר גרגר וכתשן כו'. זיתים שמסקן וטענן בתוך הבית עד שילקו והעלן ונגבן ואח"כ כתש כו'. וכ"כ בפירושו:

לתוך הסל. ל' הר"ב ומסתנן לשון סינון. והתי"ו להתפעל שכן היא מפרדת אותיות העיקר בתיבה שתחלתה סמ"ך כמו שפירש"י בסוף פ' מקץ:

מגרגרו בראש הגג. לשון הר"ב מלקט הגרגרים הסמוכים לגג שזיתיהם היו סמוכים לגגותיהן. וז"ל רש"י כלומר מלקט זיתים שבאמצע האילן שאינן בראש הזית. כלומר אותן שיכול לעמוד בראש גגו ונוטלן שאותן אין מתבשלין במהרה כמו אותן שבראש הזית. והאי דאמר בראש הגג לסימנא קאמר. ע"כ:

עוטנו בתוך הבית. וכן העתיק הרמב"ם כמ"ש לשונו לעיל. וז"ל רש"י עוטנן בבית מניחן בבית הבד במעטן. ע"כ. ובמשנה שבגמרא גרס בהדיא בבית הבד:

עוטנו. פירש הר"ב הגומא כו'. ולשון מקרא הוא עטיניו מלאו חלב. והם עצמות שיש בהם מוח דימה אותן למעטן. לפי שהם רחבים וגדולות בחללם ומהשם הזה נגזר הפועל ואמר [עוטנו]. הרמב"ם:

משנה העריכה

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיטקסט והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

משנה ועריכה

לא מתוק. פי' הר"ב כשהוא מתוק מחמת עצמו וכו'. פ"א תירוש כו' וראשון עיקר. כ"כ התוספות מדתני רבי חייא [שהעתקתיו ברפ"ו דמס' עדיות] יין מגתו לא יביא ואם הביא כשר:

ולא מעושן. כשהיו הענבים מרים היו מעשנין אותן כדי למתקן. או מבשלין אותם. רש"י. ורמב"ם פי' מעושן ר"ל שאם היה לכלי *)ריח [רע] אותו היין [יש] בו [ריח רע ג"כ] והוא הנקרא מעושן [ויקרה] הרבה מום הזה אצלנו ביינות המערב ומבושל המבושל ע"י אש. ע"כ. ובכף נחת כתב מעושן שמעשנים החביות של עץ כשהם חדשים בגפרית והיין מתבשם ביותר בטעם ובריח טוב ע"כ. אבל הוא מזיק לאדם וזה מפורסם. ולפיכך נפסל:

משנה זעריכה

כדי שיהא ריחו נודף. יעמוד ריחו מפני שיעלה הבלו במקום שהניח בראש הכלי ויעמוד ריחו ולא יתערב בו שום דבר. הרמב"ם. ונודף לשון ארמית. וריח שמניך מכל בשמים (שיר ד') מתורגם ושום טב דצדיקיך נדיף מכל בשמין וריח אפך וריחהון יהא נדיף:

משלישה ומאמצעה. לשון הר"ב ומאמצעה משים ברזא באמצע החבית ע"כ ונ"ל דמאמצעה קאי אמשלישה כלומר מאמצע השליש האמצעי. ולשון הרמב"ם בסוף הלכות איסורי מזבח משלישה ומאמצעה של אמצעית. וכתב הכ"מ דנראה שכך היה גורס ע"כ. ולי נראה דפירוש גירסתינו כך היא מאמצעה של שלישה והשלישה היא האמצעית:

[*והקיש בקנה. פי' הר"ב שדחו שלא יכנס כו' ורבותי פי' כו' והכי מפרש לה בגמ'. ופי' רבותיו. הוא פירוש רש"י והפירוש הראשון כן הוא בפירוש הרמב"ם. וז"ל גזבר מקיש בקנה ר"ל שדוחה ומרחיק אותו ואינו מניחו להתמצות ע"כ. ואין זה דלא כהגמרא דהא ה"נ אינו מדבר. אלא שקצת קשה למה לא זכר זה הטעם אבל בנא"י כך הוא לשונו גזבר מקיש ומדחיק בקנה פי' מקיש על הכד בלי דבור כי הדבור רע ליין ולפיכך מקיש והיושב על היין מיד סותם הנקב ר"ל שדוחה ומדחיק אותו ואינו מניחו לירד עכ"ל]:

שנאמר תמימים יהיו לכם. ואם היו בו קמחין הוי כבעל מום רש"י. וכ' הר"ב וכל הנך דאמרינן כו'. כדין המקדיש בעל מום למזבח שהוא לוקה מן התורה. עיין מ"ש ברפ"ק דתמורה על מימר. דאמר רבי יוחנן לא תתני מימר וכו' ומ"ש הר"ב אין לא תקריבו אלא לא תקדישו. לשון הרמב"ם וכתב בסיפרא בעל מום לא תקריבו אם משום בל תשחט. הרי בל תשחט אמור למטן. הא אינו אומר כאן לא תקריבו אלא משום בל תקדיש. ע"כ. ועיין ריש פ"ה דתמורה ובסוף הפרק: