תוספות יום טוב על כלים יא
<< · תוספות יום טוב · על כלים · יא · >>
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
כלי מתכות פשוטיהן כו' טמאין. פי' הר"ב דלא אתקוש לשק. עיין בפי' ריש פ"ב:
חזרו לטומאתן הישנה. עיין במשנה ג. ופירש הר"ב חכמים גזרו כו'. גזירה שמא יאמרו כו'. אף טבילתן אינה טעונה הערב שמש. ולא סגי להו דלגזור ששבירה צריכה הערב שמש. דבטומאת הנפש בעי הזאה ג' וז'. להכי גזרו בסתם ואמרו חזרו לטומאתן הישנה. ובגמרא פ"ק דשבת דף טז אמרי' מעשה וכו' ואמרו חכמים. חזרו לטומאתן הישנה. מ"ט משום גדר מי חטאת נגעו בה. הניחא למ"ד לא לכל הטומאות אמרו אלא לטומאת המת בלבד אמרו. שפיר. אלא למ"ד לכל כו'. גזירה שמא יאמרו טבילה בת יומא עולה לה. מעיקרא קאמר גמרא טעמא משום גדר מי חטאת. משום דלכ"ע האי טעמא שייכא. אלא דפרכינן עלה דלמ"ד לכל הטומאות לא סגי לן בהך טעמא. ומשני גזירה שמא כו' כלומ' ומש"ה גזרו על כל הטומאות. ומיהו גם משום גדר מי חטאת היתה הגזירה ומש"ה לא סגי להו דלגזר על השבירה שצריכה הערב שמש. כך נ"ל. והא דלא גזור טומאה ישנה אלא בכלי מתכות פירש הר"ש לעיל רפ"ב דלטעמא משום גדר מי חטאת. טעם זה לא שייך בשאר כלים. דכלי מתכות הדבר קשה להמתין להן הזאה ג' וז'. משום דחרב הרי הוא כחלל. ועוד משום דשאר כלים מתקלקלות בשבירה. ויתכן נמי טעם זה למאן דמפרש דשמא לא יקבנו בכדי טהרתו. [כמ"ש לקמן מ"ג] ושמא יאמרו טבילה בת יומא עולה. דשאר כלים אין דרכן לישנן. [*נ"ל שצ"ל לשברן] ועוד דכלי מתכות איידי דדמיהן יקרים חיים עלייהו טפי. ושייך למגזר בהן שמא לא יקבנו בכדי טהרתו. ע"כ. [*ופי' עולה כתב רש"י בשבת שם. מועלת]:
והציר. הוא ציר השער אשר יסובב בעצם הפותה. והוא יהיה מברזל בשערי המדינות והשערים הגדולים מאד. והוא שם בעברי שנאמר (משלי כו) והדלת תסוב על צירה. הרמב"ם:
והקורה. לא מצאתי פירושו. ועיין בר"פ דלקמן [בפי' הר"ב]:
שנעשו לקרקע. פי' הר"ב להשתמש בקרקע וכל המחובר כו'. ויש לדקדק דא"כ למאי נ"מ קא פריט להני דוקא. הא כל המחובר כו'. וראיתי להרמב"ם ברפ"ט מהלכות כלים. שכתוב בהני שאינן מקבלין טומאה. ואפילו קודם שיקבעו. וכן מצאתי בפירושו בנא"י כל המחובר כו' הואיל ועיקר עשייתו להיות דבק בארץ הנה היא לא תקבל טומאה. ואפילו קודם חבורם. ע"כ. ובענין כל המחובר כו'. עיין בפי' הר"ב פ"כ מ"ד. גם מ"ש במשנה י פ"ו דמקואות:
מן העשת. פי' הר"ב חתיכה של ברזל כו'. והוא מלשון ברזל עשות (יחזקאל כז) (יט) הרמב"ם:
ומן הצפויין. הן החפויין [שיחפו] הכלים בלוחות זהב ודומיהן. הרמב"ם. והר"ב וכן הר"ש לא פירשו כלום. אפשר משום דסברי דלא איצטריכו להו. א"נ שלא היה בנוסחאותם. שכן גם בנוסחת מהר"ם ליתא:
ומאוגני כלים. והר"ב העתיק הוגני ומפרש כעין ענק כו' והוא מפי' הרמב"ם אבל הוא העתיק אוגני. ובערוך יש ששונין הוגני פי' כמו אזנים יש לכלי. אלא שהאוזן יוצא מגוף הכלי. והוגן. הוא דבר שאינו מן הכלי. אלא מסובב עליו ויוצא פי' מן מחולות דמתרגמינן חינגין. ויש הרבה דברים הפוכים. והוא גג הכלי. שהאזנים קבועין בו. וי"מ הוגניהן שפתותיהן. וי"מ מסגרת של כלי. וכולן ענין אחד הם. ע"כ:
ומן הגרודות. עיין מ"ש במשנה ו פרק יב:
טהורה. פי' הר"ב דלא חיישינן וכו'. והכי תניא בתוספת' כל שעתיד לשוף כו'. וכה"ג שנוי' ג"כ בתוספתא פ"ב דב"מ ממכילתין לענין כלי עץ דגולמיהן טמאים. וכדתנן בס"פ דלקמן. ומייתי לה גמ' בפ"ק דחולין דף כה. ופירש"י לשוף. לשפשף בדבר המחליקן *)ומצחצח [ועיין בפירוש הר"ב רפט"ז] לשבץ לשון משבצות מרמצן עשויין כמזלגים קטנים [וכן פי' הרמב"ן בפירוש החומש] כמו ומפקי לי' ברמצא דפרזלא במסכת נדה [סב] כלומר שמחוסרים לתקוע בהן מסמרות משבצות לנוי. ע"כ. לגרד. פי' הרמב"ם כמו שיגרדו כלי מתכות אחר השיפה. לכרכב שיחסר הלימא"ר כמו שיעשה בברזל אחר הגרידה. ולשון רש"י שם בחולין. לכרכב שחוקק בהן חקיקות גדולות וכרכוב:
רבי יוחנן בן נורי אומר אף מן הקצוצות. פי' הר"ב אם קצץ כלים לחתיכות וכו'. לא חזרו לטומאתן הישנה. ויראה לי דטעמיה דס"ל כאביי דאמר התם בפ"ק דשבת [דף טז] דטעמא דגזרו שיחזרו לטומאתן הישנה. דחשו שמא לא יקבנו בכדי טהרתו. והשתא שקצץ הכלי לחתיכות. ליכא למיחש להכי. אבל להרמב"ם שטה אחרת בכולה מתני' שמפרש בטומאה דמכאן ולהבא. והעושה מן העשת וכו'. לא שיתיכם ויעשה מהן כלים. אלא שיחקוק בהם ויעשה אותן כלים. ומן הגרודות. שיקבצנו וידבקם במסמרים. עד שיעשה מהן דמיון כלי. וכן מן החתיכות דר' יוחנן בן נורי. אבל הראב"ד [פ"ח מה"כ הלכה ב] והר"ש מפ' כפי' הר"ב:
וכן מן החלמא. פי' הר"ב טיט הדבק כלובן ביצה. ולזה נקרא חלמא כמו אם יש טעם בריר חלמות [איוב ו ו]. הרמב"ם:
ומצופה טהורה. פי' הר"ב אם היתה של ברזל טהור כו'. דבתר עיקרא אזלי'. כך פי' הר"ש. ומפר' דציפוי. היינו שהוא כמו שמזה בין כלי כסף לנוי. ובמ"ו דתנן נמי כה"ג מצופה. ומפרש אם היא של עץ כו'. והיא שיטת הרמב"ם שמפרש דבכלי עץ מחופה במתכת איירינן. ולא יטמא אפי' יהיה לו בית קבול. כחכמים דבסוף חגיגה ושם [ד"ה ומצופה] הארכתי בזה בס"ד. ולקמן במ"ו מרכיב הר"ב ב' הפרושים ואינם עולים יפה. כמ"ש שם בס"ד:
הפין והפורנא. לשון הר"ב שיניים הקבועים בפותחת. והפין נכנס בתוך הפורנא מצד אחד וננעל ונסגר. ומצד אחר יש בפורנא נקב. שמכניסים בו את המפתח ומדחין את הפין לחורו. ונפתח ויוצא הפין מן הפורנא. לשון הר"ש בשם הערוך. [*ונ"ל שיש חסרון בלשון. שהיאך מתחיל בלשון רבים שינים כו'. ומסיים בלשון יחיד והפין נכנס כו'. ובערוך ערך פן כתוב בזה הלשון הפין והפורנא טמאים איכא דאמר חפין ופי' אלו שינים הקבועות בפותחות ונכנסים בתוך הפורני. וי"מ הפין והפורני. הוא הקלוסטרא. ובלשון ערבי וכו' והפורנה נכנס לתוכה הפין מצד א' וכו'. עוד מ"ש בלשון הר"ש לחורו. כתוב בערוך לחוץ. והרמב"ם בפירושו כתב. וז"ל חפין. הן השינים הקבועים בפותחת. והפורני הוא המקום עצמו אשר תכנס בו הפין. ע"כ. התחיל בחי"ת וסיים בה"א. וכן התחיל בלשון רבים וסיים בלשון יחיד. ובחבורו פ"י מהלכות כלים [הלכה י"ב] הפין בה"א. ושם העתיק הכסף משנה לפירוש הרמב"ם תחלתו ג"כ בה"א. ואם כן אין לחשוב חסרון בלשון הר"ב והר"ש ועיין [מ"ש] בפ' י"ג מ"ו. ועוד בסוף פי"ד [מ"ח] שהגירסא חפין. וע"ש]:
ולחיים טהורים. פי' הר"ב דתכשיט בהמה נינהו. ותכשיטי בהמה וכלים אין מקבלים טומאה. כדתנן בריש פרק דלקמן:
וחכמים אומרי' אין טמא אלא עקרב. צריך עיון. חכמים היינו תנא קמא:
פיקה וכו' וחכמים מטהרים. פי' הר"ב דאין לו שם בפני עצמו. ואפילו יאמר האדם הפיקה. לא ידע לאיזה דבר. כיון שזה השם נופל על כל פילכה עגולה או קרובת העגול. עד שיאמר פיקה של כוש כו'. הרמב"ם. ולכך בחבורו ריש פ"ט כ' כל שיש שם לווי אינו מתטמא. מפני שהוא כמקצת כלי. וכ"כ בפי' מ"ב פרק י"ב. והר"ש לעיל במ"ב כתב בברייתא דספרי זוטא. דדריש ליה מקרא למעט כלי מתכות שאין לו שם בפני עצמו. עיין שם. והא דחכמים ורבי עקיבא פליגי. קשה לכאורה. דנלך ברחובות קריה. ונשאלה את פיהן של יושבי העיר היאך הם קורים. ולכן יראה לי דמר כי אתריה ומר כי אתריה ולא פליגי. אלא שאם אתה אומר כן. לא הו"ל להר"ב והרמב"ם. לפסוק הלכה כמאן. וכיוצא בזה במ"ז בפלוגתא דרבי טרפון וחכמים. וצריך עיון:
ומצופה. לשון הר"ב אם של עץ ומצופה במתכת טמא טהורה. דבתר עקרא אזלינן וכו'. וכן פירש עוד לקמן גבי מצופין דחליל. ולא פירש כן לעיל מ"ד במצופה דקלוסטרא. ושם הראיתיך לדעת שהם שני פירושים מורכבים דלפי מה שמפרש שהוא של עץ ומחופה במתכות. לא הו"ל לפרש טעמא דבתר עקרא כו'. אלא משום דכל החפויין טהורים. כדברי הרמב"ם לעיל ולמאי דמסיק דבתר עיקרא אזלינן כו' *)אבל היא גופא של מתכות טהור. נמי טהורה. וכדפי' לעיל והוא שיטת הר"ש ז"ל. ועיין עוד בסמוך. וגם עיין מ"ש ברפ"ב:
והאימה. מפורש בפי' הר"ב ריש פ' כ"א. ועיין מ"ש שם [ד"ה והאימום]. ומהר"ם כתב בכאן האימה. צינורא כלי תשמיש למשי:
ומצופין טהורין. פי' הר"ב אם של עץ כו'. דבתר עיקר כו'. כבר כתבתי לעיל בזה. ומ"ש עוד הר"ב ולא חשיב יש לו בית קבול. אפרש בסמוך:
אם יש לה בית קבול כנפים. פי' הר"ב דחשיב בית קבול. כבר כתבתי שהר"ב הרכיב ב' פירושים בפי' מצופה. ולפי' לא דק ג"כ הר"ב בזה שמפרש אם יש לו בית קבול שמשום שחשוב בית קבול מתטמא. שאין זה לשטת פירושו שהיא של עץ וכו' שהיא שיטת הרמב"ם. שהרי כבר כתבתי לעיל במ"ד. דהרמב"ם שסובר שסבת הטהרה הוא החפוי סובר הוא שאפילו יש לו בית קבול החפוי מטהרו. אבל הרמב"ם מפרש אם היתה בית קבול כנפים תטמא. ואפי' היה מצופה. מפני זה הבית קבול אשר הוא בלתי מצופה. לפי שאלו המקומות א"א שיחופו. ואמנם החפוי מחוץ הכלי ע"כ:
כנפים. פי' הר"ב כלים דקים כו' מסיים מהר"ם כזה* ? באמצע:
קרן עגולה כו'. לשון הר"ב חצוצרות מקרני הבהמות. ועיין מ"ש בסוף מסכת קנים. דקרנות נקראו חצוצרות. ולשון הר"ש כלי שיר עשויין מקרן. כדכתיב (דניאל ג) קל קרנא משרוקיתא:
וקרן פשוטה טהורה. פי' הר"ב שאין לה בית קבול. וקרנים דין כלי עצם יש להן כו' כדתנינן בר"פ:
[*מצופית. פי' הר"ב מקום הנחת הפה. והוא הקצר שבה. כלומר מקום הצר. שהרבה פעמים נמצא בלשונם שמשתמשים בל' קצר. והמכוון בו צר. ולפי שאינו רחב. קראוהו קצר. ומ"ש הר"ב מלשון עומדים צפופים. שבמ"ה פ"ה דאבות]:
הקב שלה. והר"ב העתיק הקו וכן נמצא במשנה שבדפוס הגמ'. גם הרמב"ם העתיק כן. אבל הר"ש העתיק כגי' הספר. ופי' בשם הערוך שהוא נרתק שלה וכלי הוא. כמו קב הקטע בפ' במה אשה [משנה ח] שהוא כלי ונרתק לרגל. וגם בנוסח מהר"ם הקב. וכן במשניות ישן ומנוקד:
רבי טרפון מטמא וחכמים מטהרין. נ"ל דמדתנן ובשעת חבורן הכל טמא. דהא דמטהרים החכמים ה"ט דאין לקו שם בפני עצמו. ופלוגתייהו כפלוגתת ר"ע וחכמים דלעיל [*ועיין שם]:
הכידון. פירש הר"ב רומח קטן שביד השרים ומלכים. כמו נטה בכידון אשר בידך דיהושע (ח). והר"ש כתב. כדכתיב וכידון נחושת דגלית (שמואל א' יז) משום דביה כתיב שהוא של מתכות:
הכידון וכו'. כלומר כגון הכידון וכו'. ועיין בסמוך:
תכשיטי נשים טמאים. כתב הר"ב מרבינן להו מקרא דכתיב וכל וכו'. וכ"כ הר"ש בשם ספרי זוטא [*ונשים לאו דוקא. שהרי מונה אף של אנשים. אלא נקט דשכיחי טפי] עיין מ"ש בר"פ דלקמן:
עיר של זהב כו'. הובא מהן קצתן מתכשיטי הנשים על צד המשל. כמו שעשה בכלי [המלחמה]. הרמב"ם:
נזמים. לשון הר"ב יש מהן נזמי האף ויש מהן נזמי האזן. ומיהו הכא בנזמי האזן. דהא נזמי האף תני להו בסיפא. ועיין רפ"ו דשבת. ובמשנה ו פ"ק דסוטה [מש"ש]. ולשון הרמב"ם נזמים שני מינים. מהן שיתלו באזן כמו שעושין היום. ומהן יתלו באף. כמו שהיו עושין כן בזמן ההוא ע"כ:
וטבעת בין שיש כו'. כלומר וטבעת שאמרנו בין שיש עליה כו'. רש"י פ"ו דשבת דף נט:
שיש עליה חותם. בגמ' פ"ו דשבת [שם] רמינן ממתני' דהתם דלא תצא אשה בטבעת שיש עליה חותם ואם יצתה חייבת חטאת. שמע מינה דלאו תכשיט הוא לה. ואילו הכא קתני לה בהדי תכשיטי נשים. ומשני רבא דהא דקתני הכא וטבעת בין שיש כו'. לאו ארישא דאיירי בתכשיטי נשים קיימי תרווייהו. אלא לצדדין קתני. יש עליה חותם תכשיטין דאיש. אין עליה חותם תכשיטין דאשה:
שחוליות שלה. פירש מהר"ם לשון וחלי כתם (משלי כה יב):
שירי קטלא כמלא צואר קטנה. תימה האי שירי קטלא היכי דמי אי בחוט של פשתן וחוליות של מתכות. למה לי מלא צואר. הא כל חוליא בפני עצמה טמאה. ואי בחוט של פשתן וחוליות של מרגליות. כיון דחוט לאו בר קבולי טומאה משום מרגליות לא נחתא ליה טומאה. דה"ל כלי אבנים. ואי בחוט של מתכות שנפסק איירי. דבעינן שישתייר מן החוט מלא צואר בת קטנה. מאי קא מהדר ר"א אפי' טבעת אחת. הר"ש. ויש ליישב דר' אליעזר ה"ק. אפי' כמלא טבעת אחת. כלומר שאם שייר בחוט כמלא טבעת. שכן תולין בצואר כטבעת מחוט של מתכת כך נ"ל. אח"כ מצאתי בדברי מהר"ם שכתב וז"ל. מיהו נ"ל דמיירי בקטלא של פרקים. שאין מכניסין אותן בחוט אלא כזה*.? ומשער ת"ק כמלא צואר קטנה. ור' אליעזר קאמר אפילו טבעת אחת. דרך לתלות בצואר. ע"כ:
כקדירה טמא. פירש הר"ב שהרי יש לה בית קיבול. דאי לא תימא הכי אף על גב דכלי מתכות פשוטיהן טמאין כדתנן בריש פרקין. זו לאו כלי הוא:
משנה כלים, פרק י"א:
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב