עיקר תוי"ט על כלים יא

(א)

(א) (על הברטנורא) ולא סגי להו דלגזור ששבירה צריכה הערב שמש. דבטומאת הנפש בעי הזאה שלישי ושביעי, ולהכי גזרו בסתם ואמרו חזרו לטומאתן הישנה. ובגמרא קאמר משום גדר מי חטאת נגעו בה. עיין תוי"ט:

(ב)

(ב) (על המשנה) והציר. הוא ציר השער אשר יסובב בעצם הפותה. והוא יהיה מברזל בשערי המדינות והשערים הגדולים מאד. כמו הדלת תסוב על צירה (משלי כ"ו):

(ג) (על הברטנורא) ובפירוש הר"מ בנוסחת ארץ ישראל כתוב, הואיל ועיקר עשייתו להיות דבק בארץ הנה הוא לא יקבל טומאה ואפילו קודם חבורו:

(ג)

(ד) (על הברטנורא) והוא מלשון ברזל עשות (יחזקאל כ"ז). הר"מ:

(ה) (על המשנה) הציפויין. הן החיפויין שיחפו הכלים בלוחות זהב ודומיהן. הר"מ:

(ו) (על הברטנורא) ובערוך פירש כמו אזנים יש לכלי אלא שהאוזן יוצא מגוף הכלי, ואוגן הוא דבר שאינו מן הכלי אלא מסובב עליו ויוצא. עתוי"ט:

(ז) (על הברטנורא) לשפשף, בדבר המחליקן. לשבץ, לשון משבצות, מרמצין עשויין כמזלגים קטנים, כמו ומפקי ליה ברמצא דפרזלא במסכת נדה, כלומר שמחוסרים לתקוע בהן מסמרות ומשבצות לנוי. רש"י:

(ח) (על הברטנורא) כמו שיגרדו כלי מתכות אחר השיפה. לכרכב, שיחסר הלימא"ר כמו שיעשה בברזל אחר הגרידה. הר"מ. ורש"י פירש לכרכב, שחוקק בהן חקיקות גדולות וכרכוב:

(ט) (על הברטנורא) נ"ל דטעמיה, דס"ל כאביי דאמר במסכת שבת דטעמא דגזרו שיחזרו לטומאתן הישינה דחשו שמא לא יקבנו בכדי טהרתו. והשתא שקצץ הכלי לחתיכות ליכא למיחש להכי. תוי"ט. וע"ע:

(ד)

(י) (על הברטנורא) ולזה נקרא חלמא. כמו אם יש טעם בריר חלמות (איוב ו'). הר"מ:

(יא) (על הברטנורא) וציפוי היינו שהוא כמו שמזהיבין כלי כסף לנוי:

(יב) (על הברטנורא) מצד אחד וננעל ונסגר. ומצד אחר יש בפורנא נקב שמכניסים בו את המפתח ומדחיק את הפין לחורו ונפתח ויוצא הפין מן הפורנא:

(ה)

.אין פירוש למשנה זו

(ו)

(יג) (על הברטנורא) ואפילו יאמר אדם הפיקה, לא ידע לאיזה דבר כיון, שזה השם נופל על כל פילכה עגולה או קרובת העיגול, עד שיאמר פיקה של כוש כו'. ועתוי"ט:

(יד) (על המשנה) והאימה. מפורש בפירוש הר"ב פרק כ"א. ומהר"ם כתב בכאן, האימה, צינורא כלי תשמיש למשי:

(ז)

(טו) (על הברטנורא) עיין מה שכתבתי במסכת קנים דקרנות נקראו חצוצרות, ולשון הר"ש, כלי שיר עשויין מקרן, כדכתיב קל קרנא משרוקיתא (דניאל ג'). תוי"ט:

(טז) (על הברטנורא) כלומר מקום הצר. שהרבה פעמים נמצא בלשונם שמשמשים בלשון קצר, והמכוון בו צר. ולפי שאינו רחב קראוהו קצר. תוי"ט:

(יז) (על המשנה) הקב. והר"ב העתיק הקו כו'. אבל הר"ש העתיק כנירסת הספר. ופירש בשם הערוד שהוא נרתק שלה. וכלי היא. כמו קב הקטע בפרק במה אשה מ"ח שהוא כלי ונרתק לרגל:

(יח) (על המשנה) מטהרין. נ"ל דמדתנן ובשעת חבורן הכל טמא, דהא דמטהרים החכמים היינו טעמא דאין לקו שם בפני עצמו. ופלוגתייהו כפלוגתת ר"ע וחכמים דלעיל. תוי"ט:

(ח)

(יט) (על הברטנורא) כמו נטה בכידון אשר בידך (יהושע ח'):

(כ) (על המשנה) הכידון. כלומר כגון הכידון כו':

(כא) (על הברטנורא) ונשים לאו דוקא, שהרי מונה אף של אנשים. אלא נקט דשכיחי טפי:

(כב) (על המשנה) עיר כו'. הובא מהן קצתן על צד המשל. כמו שעשה בכלי המלחמה. הר"מ:

(כג) (על הברטנורא) ומיהו הכא בנזמי האוזן. דהא נזמי האף תני להו בסיפא:

(כד) (על המשנה) וטבעת כו'. כלומר וטבעת שאמרנו, בין שיש עליה כו'. רש"י:

(כה) (על המשנה) חותם. בגמרא פרק ו' דשבת שם רמינן ממתניתין דהתם דלא תצא בטבעת שיש עליה חותם ואם יצאתה חייבת חטאת, שמע מינה דלאו תכשיט הוא לה, ואילו הכא קתני לה בהדי תכשיטי נשים. ומשני רבא, דהא דקתני הכא וטבעת בין שיש כו', לאו ארישא ראיירי בתכשיטי נשים קיימי תרווייהו, אלא לצדדין קתני יש עליה חותם תכשיטין דאיש, אין עליה חותם תכשיטין דאשה:

(כו) (על המשנה) שחוליות. לשון וחלי וכתם (משלי כ"ה). מהר"מ:

(כז) (על המשנה) קטנה. נ"ל דמיירי בקטלא של פרקים שאין מכניסין אותן בחוט, ומשער תנא קמא כמלא צואר קטנה. ור"א קאמר אפילו טבעת אחת דרך לתלות בצואר. מהר"מ. ועתוי"ט:

(ט)

(כח) (על הברטנורא) דאי לא תימא הכי אע"ג דכלי מתכות פשוטיהן טמאין כדתנן בריש פרקין, זו לאו כלי הוא: