משנה כלאים ט ז
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר זרעים · מסכת כלאים · פרק ט · משנה ז | >>
הברסין והברדסין והדלמטיקיון ומנעלות הפינון, לא ילבש בהן עד שיבדוק.
רבי יוסי אומר, הבאים מחוף הים וממדינת הים אינן צריכין בדיקה, מפני שחזקתן בקנבוס.
ומנעל של זרד אין בו משום כלאים.
הַבֵּרָסִין וְהַבַּרְדָּסִין וְהַדַּלְמַטִּקְיוֹן וּמִנְעֲלוֹת הַפִּנּוֹן,
- לֹא יִלְבַּשׁ בָּהֶן, עַד שֶׁיִּבְדֹּק.
- רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר,
- הַבָּאִים מֵחוֹף הַיָּם וּמִמְּדִינַת הַיָּם אֵינָן צְרִיכִין בְּדִיקָה,
- מִפְּנֵי שֶׁחֶזְקָתָן בַּקַּנַּבּוֹס.
- וּמִנְעָל שֶׁל זֶרֶד, אֵין בּוֹ מִשּׁוּם כִּלְאַיִם:
הברסים, והברדסים, והדלמטיקיון, ומנעלות הפינון - לא ילבש בהן עד שיבדוק.
- רבי יוסי אומר: אף הבאים מחוף הים וממדינת הים, אינן צריכין בדיקה, מפני שחזקתן בקנבס.
- ומנעל של זרב, אין בו משום כלאים.
אלו השמות כולם לא עמדנו על פירושם, אבל העניין ידוע ומובן, והוא שכולם הם בגדי צמר, ילבישו בהם הרגליים והשוקיים, כי הוא אמר שאסור ללבשם, עד יחקור עליהם אם הם תפורים בפשתן.
ואמר רבי יוסי, שהבאים ממדינת הים ומאיי הים אינן צריכות בדיקה, שכולן יתפרו אותן בחוטי קנבוס, שהפשתן אינו נמצא אצלם. ודברי רבי יוסי היה אומר בשם מי שהגיד לו, בזמן שלא היה נמצא פשתן בכל הארץ. וכן אמר בתלמוד, "הדא דתימא בראשונה, שלא היה הפשתן מצויה בכל מקום, אבל השתא שהפשתן מצויה בכל מקום, צריכא בדיקה".
ומעל של זרד - הוא דמות של מנעל שנותנין תחת כף הרגל, להלוך בה על היצועים והכסתות:
הברסין. מפרש בירושלמי (הל' ה) ברסין בודיא ברדיסין דולמא דלמטיקון קובלון ומעפירין מנעלות הפינון דדרסין ובערוך פירש ברסין גלופקרין שמכסין המטות וברדיסין כמו כן אלא אלו רכין ואלו עבין פינון עדילדין מן הפסולת:
עד שיבדוק. שמא יש ביניהן פשתן:
ממדינת הים. מפרש בירושלמי (שם) מחוף הים שבמדינת הים:
אין צריכין בדיקה שחזקתן מן הקנבוס. ואמרינן בירושלמי (שם) הדא דאתמר בראשונים שלא היתה פשתן מצויה אבל עתה שמצויה הפשתן בכל מקום צריכין בדיקה ולפיכך צריך להזהר כשאדם נותן בגדי צמר לאומן שלא יתפור בחוטי פשתן לפי שהפשתן מצוי וגם במלבושיהן בניקחין מן הנכרים ויש לסמוך במקומנו להתיר לפי שהפשתן ביוקר מן הקנבוס וטוב יותר לאומן לתפור בו לפי שהוא חזק החוט בשעת תפירה אבל בארץ אנגלי"טירא ובנורמנדי"אה שאין הקנבוס מצוי להם אסור בלא בדיקה ואפילו המנעלים העשוין מבפנים בלבדין צריכין בדיקה שלא יהו תפורין בפשתן:
ומנעל של זרב. ל' חימום מל' בעת יזורבו (איוב ו) כלומר מנעל העשוי לחימום הרגל ועושין מנעלים כפופין וביניהן משימין משי או פשתן ואין חוששין שמא ביניהן צמר ובערוך גריס זרד:
ירושלמי (שם) מנעל של זרב אית אתרין דזרבין עמרא מלגיו כהדא דרבי זירא מפקיד לרבי אבא בר זבינא דיאמר לבר ראשון דלא יחוט ליה מסאניה בכיתן אלא ברצועה ומודה רבי זירא בההן פיסקי דעמר על דכיתן דהיא שרי דהוא שנץ גרמיה והיא נחתא ליה:
הברסין והברדסין - שניהם עשויין מצמר ומכסים בה את המטות אלא שאלו דקין ואלו עבין:
דולמטיקיון - בתי שוקים, קאלצי"ש בלע"ז:
מנעל הפינון - מנעל שעושות מפסולת הצמר:
עד שיבדוק - שמא יש פשתן מעורב בהן:
הבאים מחוף הים וממדינת הים - מחוף הים שהוא במדינת הים:
שחזקתו מן הקנבוס - משנה זו נשנית בראשונה בזמן שלא היה הפשתן מצוי בכל מקום, אבל בזמן הזה שהפשתן מצוי בכ"מ כולם צריכים בדיקה הלכך הלוקח בגדים תפורים מן הנכרי בזמן הזה לא ילבש עד שיבדוק יפה:
ומנעל של זרב - מנעלים של עור ומחופים בפנים בלבדים או בצמר עב ומגיעין עד הירך, כעין אותן שקורין בורזקיש בלע"ז ובערבי כופ"ש. ולפי שעשוין לחמם הרגל קרויין של זרב לשון יזורבו נצמתו (איוב ו):
אין בו משום כלאים - אין חוששין שמא פשתים מעורב בהם טו:
ומנעל של זרב. פירש הר"ב מחופים מבפנים בלבדים וכו' ואין חוששין שמא פשתן מעורב בהם. ולא ידענו טעמא מאי דאין חוששין ולמה נאמר שעושי המנעל ההוא יהיו נזהרים למנוע אפי' חוט של פשתן אחד. והר"ש מפרש בהפך שמבפנים עושים פשתן ואין חוששין שמא יש ביניהם צמר. וגם לזה צריך טעם. והרמב"ם בחבורו כתב מנעל שהוא כלאים ואין לו עקב ומותר לפי שעור הרגל קשה הוא ואינו נהנה כשאר עור הגוף ומפרש כ"מ דזרב כלומר בימות החמה לובשים אותו ויש בו פשתן ולפעמים משימים בו ג"כ צמר כדי ללובשו בימות הקור וכתב דמ"ש אין לו עקב לאו דוקא דהא עור העקב הוא הקשה שבעור הרגל אלא דצורתו של המנעל ההוא כך הוא. אבל בספרו ב"י לטור יו"ד סי' ש"א כתב ושמא י"ל דכל שיש לו עקב כיון דמיחזי כמלבוש אע"פ שאין הגוף נהנה ממנו אסור. ומ"ש הר"ב מחופים בלבדים. עיין במשנה דלקמן [*ואי לא מסתפינא אמינא אנא שיש דילוג תיבה אחת בלשון הרמב"ם ושכצ"ל ואין לו אלא עקב ולפ"ז יהיה מסכים עם מ"ש בפירושו שהוא דמות מנעל שנותנים תחת כף הרגל להלוך בה על היציעות והכסתות ע"כ. וכן הוא בארצות ישמעאל כאשר שמעתי. גם בימי חרפי ראיתי באשכנז ארץ מולדתי שהזקנים בימות החמה הלכו כך במנעל שאין לו אלא עור מתחת ולמעלה על האצבעות וכן קצת מצדדיו ומאחוריו ושאר כל כף הרגל אין עליו כלום ולפ"ז מ"ש [לפי] שעור הרגל כו' [פי'] כל תחתית הרגל]:
(טו) (על הברטנורא) ולא ידענו טעמא מאי דאין חוששין שיהיו עושי המנעול ההוא נזהרים למנוע אפילו חוט אחת של פשתן. והר"מ בחבורו כתב מנעל שהוא כלאים ואין לו עקב ומותר לפי שעור הרגל קשה הוא ואינו נהנה כשאר עור הגוף ומפרש הכ"מ דפירש זרב היינו שבימות החמה לובשים אותו ויש בו פשתן ולפעמים משימים בו גם כן צמר כדי ללבשו בימות הקור ומה שכתב אין לו עקב הוא דצורתו כך הוא.
הברסין: בערוך גרס הבדסין בדל"ת וכ' הרש"ש ז"ל ונראה כמאן דגריס לה ברי"ש שהירוש' מפ' הברסין בריי'. והענין הוא כדאי' במד' ר' תנחומא פטשיהון אלו ברקיס והן מכנסים. וברסיס וברקיס ובראיי הכל אחד. שמשתנה הלעז לפי המקומות. והברדסין מפ' בירוש' דולמא. והכסות שקורין בלע"ז שאיו קורין בל' יון דולמא ע"כ. וראיתי שנקד הר"ר יהוסף ז"ל הבירסין הבי"ת בצירי וגם הוסיף יו"ד אחר הבי"ת:
והדלמטיקיון: פי' בערוך י"א בלע"ז קאפא:
ומנעלות הפינון: פי' בערוך ע"ש מקומן כדכתיב ויחנו בפונון:
לא ילבש בהן: אית ספרים לא ילבשם:
ר' יוסי אומר אף וכו': צריך למחוק מלת האף:
ומנעל של זרב: בערוך בערך זרד גריס של זרד בדל"ת וכן נראה שגורס הרמב"ם ז"ל אבל בערך מנעל אע"פ שגם שם כתוב זרד בשם הירושלמי כתוב שם זרב ובכ"מ שם משמע שגם הרמב"ם ז"ל גורס בבי"ת וע' בטור י"ד סי' ש"א.
בפי' ר"ע ז"ל. נראה שנפל טעות במ"ש שם סנדל ומנעל דלא ראינו ולא שמענו גרסת סנדל במשנה וגם לא הוזכרה בשום מפרש:
יכין
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת