תוספות יום טוב על טבול יום א

תוספות יום טוב · על טבול יום · א · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

משנה א

משנה טבול יום, הקדמה

סידור אחר זבים. טבול יום. כמו שאמר הכתוב. זאת תורת הזב. ואשר תצא ממנו ש"ז. הרמב"ם. וסתם טבול יום של בעלי קרויין דשכיח ותקנת עזרא תוכיח.

המכנס חלות וכו' בש"א וכו'. כ' הר"ב דלא חשיב להו בהדי הני דלקמן. משום דחלות לב"ה וכו' וכ"כ הר"ש. ומסיים מהר"ם והא דנקט טבול יום משום רבותא דב"ש. דאפילו בטבול יום הוי חבור. ע"כ *(וכיוצא בזה רבותא לב"ש כתבתי בשם הראב"ד במשנה ג' פרק קמא דמכשירין. ושם פ"ד משנה ה' להרמב"ם) ולא פירשו טעמא מאי מחלקין בין חלות לאינך והרמב"ם לא פירש כן אלא דהא דלקמן ומודים וכו' אחלות נמי קאי. וכן כתב בחבורו (ריש) פ"ח מהט"א. ואולי שבבית המדרש נשאלה שאלה זו בפניהם ואפליגו בה. והדר נשאלו האחרות ביחד. וסדרן רבינו הקדוש כן כל שאלה בפני עצמה. נ"ל:

וקולית של מים. כתב הר"ב הקצף והרתיחה שעולה במים קולית שמה. וכ"כ הר"ש. גם הרמב"ם מפרש כן. וכתב שקולית הוא שנקרא כן (על שם שהוא) כמו גלגלת הראש ועי' בפי' הר"ב משנה ה' פ"ט דחולין והראב"ד פי' (שם) קולית כד ששואבין בו מים. (עיין בפי' הר"ב משנה ג' פ"ג דפרה. ומ"ש שם) ויש נקב בשוליה שהרוח נכנס בו ומבעבע את המים. וטבול יום שנגע באותו בעבוע. אינו חיבור למים. ע"כ:

הראשונה. פי' הר"ב שרתיחה ראשונה וכו' וז"ל מהר"ם פי' שברתיחה ראשונה עדיין לא נמוחו הגריסין לתוך המרק והוי צלול. והנוגע ברתיחה לא הוי כנוגע בגריסין. אבל ברתיחה שניה אז נמוחו הגריסין ונעשה המרק עב וחשיב חבור. והנוגע ברתיחה למעלה כנוגע בגריסין עצמן. ע"כ:

רבי יהודה אומר אף של אורז. ולא כתב הר"ב הלכתא מאי כדכתב במתניתין דלקמן בפי' דפליג נמי ר"י. וכתב דאין הלכה. גם בפי' הרמב"ם לא נמצא פסק הלכה במשנה זו. ונראה מזה דס"ל דליתא פלוגתא בדר"י. אלא ר"י היתה קבלה בידו דבהא נמי פליגי ות"ק לא שמיע ליה. אבל לא פליג. ואע"ג דבל' פלוגתא נשנה. לא קשיא. שהרבה נמצאים כן. וכתבתי קצתם בפרק בתרא דבכורים. ובחבורו פ"ט מהט"א פסק לדר"י. ואזדא תמיהת הכ"מ:

קלות. פי' הר"ב ראשון. וכ"כ הר"ש. ועיין בר"פ דלקמן ומל' הרמב"ם פ"ו מהמ"א משמע דקלות אותן שהן מד"ס השנויין בסוף מס' זבים:

משנה ב

רבי יהודה אומר אף של טופח. כאן דנחית ת"ק למתני בקטנית כדקתני ושל עדשים. משמע ליה להר"ב והרמב"ם דדוקא של עדשים ולא של טופח קאמר. ואתא ר"י ופליג. ולפיכך כתבו דאין הלכה כמותו. וכן בחבורו [רפ"ח מהט"א] לא העתיק לדר"י נ"ל:

טופח. פי' הר"ב מין קטנית ועיין בפירושו למשנה ג' פ"ה דפיאה:

משנה ג

וגרגר מלח קטן. ל' מהר"ם. וק"ל שהרי לא פירש שיעור הגרגר בכמה נקרא קטן. ונראה דכולה ר"י היא ומפרש דכל שהוא קטן כל כך שהוא נאכל עמו. בין מסמר. בין גרגר. הוו חבור. והיינו נמי טעמא דחרחור פחות מכאצבע דנאכל עמו. אבל יתר על כן גורדין מן הככר. ובסיפא מפרש ר"י דכל גרגיר של מלח. או מסמר שהוא גדול כל כך שאינו נאכל עמו לא הוי חבור. והיינו נמי טעמא דחרחור יתר מכאצבע. עכ"ל. אבל הר"ב והרמב"ם כתבו כאן וכן לקמן דאין הלכה כר"י. ש"מ דס"ל דלאו כולה ר"י היא. ונ"ל דלדבריהם קטן. לפי ראות עיני החכם המורה:

פחות מכאצבע. להרמב"ם קאי נמי אמסמר. ועיין במתניתין דלקמן:

משנה ד

והתורמוס. ל' מהר"ם. נ"ל שמדביקים אותו על הלחם לסימן ואינו נאכל עמו. כי אינו נאפה עם הלחם עד שיבשלוהו ז' פעמים. כי קשה הוא ביותר וגדול כ"כ שאינו נאכל עם הלחם. ע"כ. ופי' תורמוס ברפי"ח דשבת:

יתר מכאצבע. איכא למידק דקשיא רישא אסיפא. דברישא קתני פחות מכאצבע חבור. הא כאצבע אינו חבור. והכא קתני יותר מכאצבע אינו חבור הא כאצבע חבור. והרמב"ם בפ"ח מהט"א [הלכה ב'] העתיק כלשונם. וצ"ע. ומצאתי למהר"ם שכתב די"ל דה"ק פחות מכאצבע הוי חבור הא כאצבע נעשה כיתר מכאצבע. ע"כ. ומהר"ר וואלף וורמייזא תירץ דכאצבע הוי חבור בשאר טומאות. ולא הוי חבור בטבול יום. ועיין במשנה דלקמן:

משנה ה

השעורה כו' בזמן שאינן קלופים. מסיק הר"ש דהא דדרשינן על כל זרע וכו' וכדרך שבני אדם מוציאין חטה בקליפתה ושעורה בקליפתה (וכמ"ש הר"ב בריש מסכת עוקצים) דשעורה בקליפתה נקט משום שאר טומאה לרבנן. דמיטמו מדרבנן. ע"כ. ומהר"ם כתב וז"ל ושמא הכא [איירי] בקליפתה החיצונה. דיש לשעורה ולכוסמת שתי קליפות. ורגילים היו לשרותן במים להסיר הקליפה החצונה. והיינו חושלא שבגמרא. ולאחר שהסירו קליפה החצונה. היו רגילים אז לזורעה. ולהכי קליפה החצונה לא חשיבא שומר מדאורייתא. אלא מדרבנן גזרו אטו קליפה הפנימית לרבנן בשאר טומאות. אבל בט"י דקלשה טומאתיה לא גזרו. ולר"מ לא גזרו על קליפה החצונה כלל. ע"כ. ולדבריו מתני' מיפרשא לענין חבור. וכ"כ בהדיא:

בזמן שאינן קלופים. כתב הר"ב שאין ב"א אוכלים כו' ודבר שאינו מאכל אדם כו' כדתנן רפ"ג דעוקצים:

התיאה וכו'. מיני זרעים הם ואשאינן קלופים קיימי. מהר"ם:

והחלתית. פי' הר"ב דלא חשיב מאכל אדם ופעמים מערבין מהן מעט עם המזון. וכ"כ הרמב"ם. אבל בפ"ך דשבת משנה ג' פירש"י דנוהגים לאוכלו במקומות הקרים. *[ועיין בפי' הר"ב במשנה ד' פ"ג דעוקצים]:

רי"א. וכתב הרמב"ם שאין הלכה כמותו. ועיין בר"פ:

טהורים בטבול יום. כתב הר"ב אם הם של תרומה. לא ידעתי אמאי דייק לפרושי הכא דאם הם של תרומה. דהא כולה פירקין ודאי בשל תרומה מיירי:

הקצח. כתב הר"ב מין זרע שחור ובלע"ז נייל"ו וכו'. ועיין בפירושו מ"ו פ"ג דעוקצין. וכן בעדיות פ"ה מ"ג ומה שכתבתי שם [ד"ה הקצח]:

משנה טבול יום, פרק א':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב